ברבורה בהתהוות

גרינג היה, ועודנו, אחד הסמלים הגדולים של הנאצים. הטייס המפורסם, הכריזמטי, הנהנתן, היה שותפו של היטלר במשך שנים רבות, פושע נאצי שנגזר עליו עונש מוות אבל הצליח להתאבד באמצעות בליעת ציאניד שעות מספר לפני עלייתו לגרדום.

אבל מי היה גרינג באמת?
יש המאמינים כי בסופו של דבר, כל פעולותיו של אדם נובעות בראש ובראשונה מהדימוי העצמי שלו. מהשאלה הבסיסית והגורלית הזו, "האם אני אוהב את עצמי", או  אולי יותר נכון "האם אחרים אוהבים אותי".
גרינג היה עסוק באופן אובססיבי בשאלות הללו. יש האומרים כי מותה של אשתו הראשונה, אהבת חייו, היה "קו פרשת המים", שלפניו ואחריו זה לא היה אותו אדם.
יש האומרים שמי שהכריע את גורלו של גרינג היה המאהב (ככל הנראה) של אמו, דמות שהשפיעה רבות על חייו של גרינג, דמות שענתה לשם המפתיע הרמן אפשטיין.
יש האומרים שהנהנתנות, הנרקסיסטיות והפינוק שגרינג כל כך אהב, נבעו מדמותו של אפשטיין.

ספרו של גידו קנופ מצליח לטעמי לעשות את הבלתי יאומן, ולהציג את גרינג בצורה אנושית. זה לא אומר שמזדהים איתו. זה לא אומר שמבינים אותו. זה אומר שרואים שהוא אדם.
דמיינו לעצמכם את גרינג- הטייס המוערץ, חלק מטייסת שהצליחה להפיל 644 מטוסי אוייב. האיש הכריזמטי הזה מאמין בגרמניה חזקה, אוהב את עבודתו כטייס, זועם על הפסד גרמניה במלחמת העולם הראשונה, ובעיקר- רואה בקרקוע חיל האוויר השפלה גדולה. עכשיו הוא צריך לבנות את עולמו מחדש. והוא עושה זאת על ידי כך שהוא חובר להיטלר. לא שנאת היהודים היא שחיברה ביניהם, אלא הרצון בכח ובשררה.
ואז שוב מתרסק עולמו, או לפחות רועד מעט. נסיון הפוטש נכשל. היטלר מושלך לכלא. גרינג נפצע (באופן אירוני- מי שמצילים אותו הם זוג יהודים) ולעולמו נכנס המורפיום. מאותו יום ועד למאסרו הוא יהיה מכור.

וככל שהזמן עובר, ככל שהוא צובר יותר ויותר כוח, ככל שהוא נעשה יותר ויותר בכיר בפירמידת הכח הנאצית, כך הוא צובר יותר ויותר קילוגרמים. אני כותבת את זה כי זה משמעותי. השומן הופך להיות אחד מסממניו של גרינג. הוא כבר לא גיבור מלחמה. הוא כבר לא יפה. הוא פשוט הרמן השמן, או כמו שכותב עליו גבלס ביומנו בשנת 1931: "גרינג מסית ללא הפסק כנגדי, מתוך קנאות חולנית. הוא זוחל כדי ללקק את ישבנו של היטלר. לו לא היה שמן כל כך היה בוודאי נכנס לשם" (עמ' 38).

אני יודעת שאני נוטה ל'פסיכולוגיה בגרוש'. אני מודעת לנטיה הזו שלי, ומשתדלת לשמור אותה על אש נמוכה. אבל לכל אורך הספר נראה כי ככל שגרינג מאבד שליטה בחייו האישיים (החל במותה של אשתו הראשונה, דרך מראהו וכלה בעובדה שהרעיונות והאמונות שלו עומדים למבחן, ונכשלים) כך הוא הולך ונעשה אכזר יותר בחייו המקצועיים.
אומרים שאנשים שמנים (או "מלאים" אליבא דPC) הם טובי לב יותר. עיתון ה"כרוניקל" הלונדוני שלל מכל וכל דיעה זו בתיאורו של גרינג בשנת 1945, לפיו "העובדה שהוא שמן, אין משמעותה שהוא גם טוב לב; גם כשהוא צוחק הוא אינו יודע כל רחמים; ומחמת עברו הוא פושע" (עמ' 160).

אפשר להסתכל על ההסטוריה בדרכים שונות, ולשאול שאלות שונות. אחת השאלות הפופולריות ביותר היא השאלה "מה אם".
מה אם, נאמר, גרינג לא היה כל כך שמן. מה אם הוא לא היה רדוף בבעיות הנובעות מדימוי עצמי בגובה דשא, האם אז הייתה ההסטוריה שונה?

לסיכום,
 ברבורים (לאוהבי הז'אנר בלבד)

גרינג- סגנו של השטן. ביוגרפיה/ גידו קנופ
מגרמנית: עידו הרטוגזון
ספריית מעריב, 2010
173 עמ'

אומרים שהורים טריים הם קהל שבוי. הם בדרך כלל ילכו לפי העדר, יקנו את מה שכולם קונים.
לצערי הרב, הפעם אני צריכה להסכים עם האמירה הסטריאוטיפית הזו.

מעשה ביהלי, ילד קטן וחמוד שמחפש משהו. הוא הולך ומחפש בכל מקום. מחפש, מחפש ולא מוצא.
בדרכו הוא נעזר בחיות שעוזרות לו לחפש, בין אם מדובר בחתול, בכלב או בכבשה.
הספר עשוי מקרטון, והוא בנוי מתמונות ומכיתוב. הוא מאוד קורץ לעין והעולל בהחלט נהנה להסתכל על התמונות.
אבל אחרי שסיימתי את הספר כל כך כעסתי, נשארתי עם טעם כל כך מר בפה, שכמעט וזרקתי את הספר לפח (ובתור תולעת גאה האמינו לי שאני היא זו שבדרך כלל מוציאה ספרים מהפח).

פרסום סמוי הוא בעיה נפוצה בימינו. לכל מקום שלא נלך, כל תוכנית שלא נראה, ואתם יודעים מה- גם בלא מעט ספרים- נתקל בפרסום סמוי. אבל פרסום גלוי זה כבר משהו אחר לגמרי.
מתברר שהילד החמוד יהלי, שכל כולו נתון לחיפוש אחר משהו, מחפש באובססיביות רבה… במבה! 👿 וכדי שלא, חס וחלילה, נחמיץ את המסר- יש תמונה גדולה של החטיף, הגם שהוא אינו מוזכר בשמו.

לזכותי יאמר שזו הייתה קניה של שניה בשבוע הספר. היה לי קופון, היה מבצע, הייתי צריכה עוד ספר אחד ושולה מודן היא סופרת ילדים מוכרת, שחלק לא מבוטל מספריה קראתי.
לגנותי יאמר שאת הספר הזה לא קראתי עד הסוף טרם הקניה, אלא דפדפתי בו מעט.

אבל לעשות מעשה שכזה, ועוד לגבות מחיר מלא על הספר הוא גניבת דעת. אני מרגישה מרומה. ומאוכזבת.
אני גם (קצת) ריאלית, ומניחה שהעולל אכן יאכל במבה כשיגיע זמנו, אבל לספרים של שולה מודן יהיה קשה הרבה יותר להיכנס אלי הביתה.

לסיכום,

ורק כדי שתדעו מה לא לקנות:
איפה זה/ שולה מודן
הוצאת מודן, 2000

במשך חמש שנים השתוללה מגפה בכל רחבי העולם, כשהיא הורגת כשישים מליון איש.
למגיפה קראו "המוות השחור". ההנחה היא כי שמה ניתן לה בשל הכתמים השחורים שהופיע על עורם של החולים במחלה. כיום הסברה היא ש"המוות השחור" היה דבר, או וירוס לא ידוע.
המגפה הגיעה לאנגליה בשנת 1348 וההערכה היא כי בין רבע לחצי מתושבי אירופה נספו.

התקופה כעת היא אמצע המאה ה-21.
קיוורין אנג'ל, סטודנטית באוניברסיטת אוקספורד, מתמחה בימי הביניים ומחליטה לחזור בזמן אל המאה ה-14.
בתקופה ההיא (או שמא יש לומר בתקופה העתידית?) סטודנטים להסטוריה הגיעו לתקופות שונות בתולדות האנושות כדי לחקור אותן במטרה להגיע למסקנות חותכות ולגילויים חדשים. אבל משהו השתבש ובמקום להגיע לאוקספורד של שנת 1320, מגיעה קיווריון לאוקספורד של שנת 1348, הזמן בו פרצה המגפה השחורה.

התפרצות שפעת בזמן ההווה קוטעת את השידורים מקיוורין, ואיש אינו בדיוק לאן הגיעה, וחמור מכך- איש לא יודע באיזו שנה היא.

ומה אני אומרת?
נתחיל בגילוי נאות. אני לא חובבת מדע בדיוני ו/או ז'אנר העתידנות.
לא התלהבתי מהספר. היו בו יותר מדי דיונים סמי- טכנולוגיים שלא אהבתי, יותר מדי עסקו בזמן ההווה של העלילה.
אבל, ויש כאן אבל גדול, אהבתי מאוד את הפרקים שעסקו בקורותיה של קיוורין באנגליה בתקופת המגפה השחורה. לא רק מתיאור החיים דאז, אלא בעיקר מהעובדה שאז, כמו היום, החברות נמדדה בשאלה האם יעזרו לך כשהמוות משתולל, או יברחו ממך.

קוני ויליס היא סופרת מדע בדיוני אמריקאית.
היא כתבה סדרה של ספרים העוסקים במעבדת המסע בזמן באוניברסיטת אוקספורד העתידית.
הספר "ספר יום הדין" זכה בפרס הוגו.

לסיכום, אומר כך: חובבי עתידנות יהנו סביר להניח, חובבי הסטוריה שיש להם סבלנות יהנו גם הם (אם כי לא בהכרח מכל הספר).

(כי ממחצית מהספר נהניתי מאוד)

ספר יום הדין/ קוני ויליס
Dooms Day/ Connie Willis
מאנגלית: עידית שורר
הוצאת אופוס, 1999
589 עמ'.

"בטרם יצר אלוהים ארץ ושמים, ברא את האור, וממנו את המלאכים. ריבוא ריבואות של מלאכים פיסל אלוהים לאורו של היום הראשון. אלוהים לא שת לבו להתגנבות צללי הערב אשר דחקו את האור מפני החושך. את אחרון המלאכים, מלאך החושך, ברא אלוהים מן העלטה, ועמו בא המוות לעולם" (עמ' 17).

המפגש הראשון שלי עם פרופסור זקוביץ היה כשנרשמתי לסמינר שלו, אי שם בתחילת שנות האלפיים. הימים היו ימים של תקווה, הלימודים היו ספרות עברית והסטוריה של עם ישראל. בסופו של דבר נשרתי מהלימודים, ולא הגעתי לסמינריון.
לפני מספר חודשים הלכתי לטקס סיום תואר (משעמם ביותר) באוניברסיטה העברית. המרצה האורח באותו ערב היה, להפתעתי הרבה, הפרופסור למקרא יאיר זקוביץ. ישבתי שם בין עשרות אנשים שמקרא, ספרות או כל דבר שהוא לא קוונטים ופיזיקה לא ממש מעניינים אותם, וראיתי שאפילו הם נהנו. אז ידעתי שאני צריכה לקרוא את הספר הזה.

על פניו, מדובר במחקר על מלאכים- החל מהשאלה מתי הופיעו לראשונה ומהי הגדרת התפקיד שלהם, ובכלה בשאלה הלא פחות קריטית- האם הם אוכלים?
תאמרו, ובצדק, שזה לא מעניין במיוחד. טרחני אולי אפילו. כמה אפשר לקרוא על דברים כאלה? זה מקרא, זה לא מעניין.
צודקים, רק שכאן יש לומר שהספר מחולק בצורה טכנית לשניים: צד ימין וצד שמאל. בצד ימין ישנו את המחקר העיוני, המשעמם לעיתים. בצד שמאל ישנם ספורים, הגיגים ובדותות משעשעות אודות המלאכים, מתובלים באיורים (יותר נכון קשקושים קטנים) של דמויות מלאכים שצייר זקוביץ עצמו.

בבסיס הרעיון התאורטי, טוען זקוביץ שהמלאכים במקרא העברי דומים במידה מסויימת בתפקידם לתפקידם של האלים במיתולוגיה היוונית. אחת הדוגמאות המרכזיות שהוא נותן הוא פגישתה של אמו של שמשון עם מלאך. המלאך ניבא את הולדת שמשון, שנולד גדל מימדים (ועל פי מסורות קדמוניות הוא בנם של אל ובת אנוש), ובכך מקביל זקוביץ את ספורו של שמשון לספור הולדתו של הרקולס (בנו של זאוס).

בבסיס הדמיון החופשי, רואה זקוביץ במלאכים הדים לאנושות, ונוסך בהם תחושות אנושיות לחלוטין דוגמת קנאה, חנופה, גנדרנות ואפילו, איך נאמר בעדינות, חוסר מחשבה עצמאית:
"המלאכים מצייתים לאלוהים ציות עיוור. הם לא ניחנו, מן הסתם, בכושר שיפוט מוסרי עצמאי. בעבר, מדווחים מקורות מוסמכים, ביצעו פקודות בלתי חוקיות בעליל, כגון הריסת סדום ועמורה והשמדת כל תושביהן, אנשים נשים וטף" (עמ' 41).

פרופסור יאיר זקוביץ הוא חוקר מקרא ישראלי, המלמד בחוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים.
לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,
בתור אחת שרחוקה שנות אור מחקר המקרא, נהנתי עד מאוד לקרוא על המלאכים. האם הספר טרחני במקצת, כדברי הביקורת? יתכן בהחלט שכן, אבל זה כל היופי שבספר- אפשר לדלג על חלקים:-) .

 ברבורים

הספר הקטן על טבע המלאכים/יאיר זקוביץ
הוצאת דביר, 2010
142 עמודים

"מתוך הזוועה, מה שנחקק בזכרונה יותר מכל היו הזעקות הקורעות את האוויר. הצעקות שלה עצמה.
והיו המראות והריחות. שערו האדום כשלה, פרוע ולח. ריח הזיעה הדוחה בנחיריה. אדי השיכר העולים מפיו. ידיו כאזיקי ברזל על צווארה.
הכאב המפלח אותה" (עמ' 9)

היא נערה בת טובים, בת מספר-מי-יודע-כמה לאביה. חונכה מילדות למקומה בחברה, חונכה לא "לכבס כביסה מלוכלכת" בחוץ, חונכה לשמוע בקול הגברים במשפחתה. עתידה להתארס, כמצוות אביה, בתוך מספר ימים לגבר מבוגר ממנה בשנים רבות.
הוא נער בן טובים, בנו הבכור של אב עסוק. ילד מפונק שעוד מילדות הורגל לקבל כל מה שירצה, ולחמוק מעונש.

זהו ספורה של תמר בת דוד שנאנסה על ידי אחיה, אונס שלאחריו חרב עליה עולמה. מפתיע לגלות עד כמה המסע (והמשא) שעוברת תמר הוא ספורן של נשים רבות, גם במציאות של ימינו. לא סתם הקדישה חוה עציוני הלוי את ספרה "לנפגעות אונס ותקיפה מינית שבקרבנו, אשר תמר בת דוד משמיעה גם את קול הזעקה שלהן".

מלבד ספורה של תמר, שמהווה את בסיס הספר, מדובר ברומן על רקע תנ"כי, המבוסס על המתואר בספר שמואל (א' וב') ובספר דברי הימים א' , זוהי גם ספורה של התקופה. הימים ימי מלכות דוד, מלך נערץ אבל אבא נערץ הרבה פחות. ימי מתיחות בין הנסיכים השונים, בין השבטים השונים ובין נשותיו הרבות של המלך.

את ספור תמר בת דוד לומדים, בקיצור רב, בבתי הספר. איש אינו מתעמק במה שקורה לתמר.
איש אינו מדבר על הסבל שהיא עוברת, סבל הגדל כאשר מבינים כי אמנון, בנו האהוב ויורש העצר של דוד, עתיד לחמוק מעונש. חוה עציוני הלוי מיטיבה לתאר כאן את מסלול היסורים שעוברת קורבן אונס, החל בתיאור מפורט למדי של מעשה האונס עצמו, דרך האשמתו של האנס כי היא זו שפיתתה אותו- "והכל באשמתה. היא התגרתה בי בהציגה את עצמה לפניי במערומיה"  (עמ' 53) והכעס הרב המעורב בלא מעט בושה שמרגישה משפחתה הקרובה לאור העובדה כי תמר, בניגוד מוחלט לכל מה שלמדה ולכל הציפיות ממנה, לא הסתירה את העובדה שנאנסה אלא זעקה את זעקתה ברבים (אני מניחה שהמקבילה בהווה הייתה פניה למשטרה), וכלה בתחושותיה הקשות של תמר, המרגישה כי טוב מותה מחייה, המקוננת על אובדן היכולת להינות מהחיים, המקוננת על הדבר היקר שאבד לה לנצח (כמו כל שאר בנות דוד, היא שמרה על בתוליה עד החתונה).

גרסתה של עציוני- הלוי לאירועים מאדירה את דמותה של תמר, ומכאן את דמויות הנשים בתנ"ך בכלל. היא מאדירה את כוחן הנפשי, העצמה המאפשרת להן לגבור על הקשיים הניצבים בפניהן בחיים בימים ההם בכלל, ועל טראומות דוגמת אונס בפרט.

לעיתים קרובות אומרים כי האהבה היא תרופה לכל מכאוב. גם כאן האהבה מביא מזור לכאביה של תמר, אבל אינה מקטינה אותה למעמד "האשה הקטנה", כי אם מאפשרת לה עצמאות שאינה קיימת בדרך כלל.

מצד שני, מובלעת בספר גם עמדה, מהוסה במקצת, לפיה גברים "אינם יכולים להתאפק". אמנון מתרץ בכך את האונס, אבל מי שמבטא יותר מכל עמדה זו הוא עילי האחוחי (דמות המוזכרת בתנ"ך, אך כל קשר בינה לבין תמר הוא יציר דמיונה של הסופרת), אהובה של תמר, ש"האש שהייתה מלהטת בחלציו לא היה לה דבר עם אהבה וגעגועים, אלא רק עם דחף עז לבקש לה מוצא" (עמ' 217). נדמה כי עמדה זו מקובלת גם על תמר, הגם שהיא מלווה בכאב לב מסויים.

לסיכום, מי שמחפש סתם רומן המבוסס על התנ"ך בהחלט יהנה מהספר. מי שמחפש סיפור התמודדות ימצא גם את זה, בצורה מפורטת ומרתקת למדי. מי שמחפש ספרות פמינסטית, ימצא גם את זה.

חוה עציוני- הלוי היא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בר אילן, ומחברת הספר "אשת לפידות".

לאתר הסופרת, בו ניתן לקרוא פרק מהספר.

 ברבורים והמלצה לוהטת, אבל ממש, לקרוא.

אפר על ראשה/חוה עציוני- הלוי
הוצאת אריה ניר, 2011
301 עמודים

ירושלים של שנות הפיגועים הגדולים. אלו היו שנים קשות. היו לא מעט אנשים שלא יכלו יותר, ונטשו את העיר. היו אחרים שהסתגרו בינם לבין עצמם. היו כאלה שנפגעו, נפשית, לא פחות מפצועי הפיגועים.

ובתוך התופת הירושלמית הזו חי לו דורון. הוא חי בבדידות נפשית ניכרת. מצד אחד, הוא מטפל באחיו המאושפז במחלקה הסגורה. מצד שני, הוא כמה לאהבה מאותם אלה שדוחים אותו. יש חברה בחו"ל, יש אשה בארץ.
הספר נע בין כמה קולות, בין ההווה לעבר, בין האהבה לדחייה, לכמיהה, ומספר בעיקר על בדידותם של החיים.

כירושלמית, ציפיתי לקריאת הספר הזה.
כקוראת, כשקיבלתי את הספר התרשמתי מאוד מאיור הכריכה (צויירה על ידי הסופר). התחושה המיידית שקיבלתי הייתה של כאוס ובדידות.
כירושלמית, נהנתי פה ושם ומהבלחות ירושלמיות בספר.
כקוראת, הרגשתי שהספר הזה הוא שעטנז של כותרות סנסציוניות (הומוסקסואליות, איידס, חולי נפש, נשים בשחור ועוד ועוד) שנועדו למשוך אותנו לקרוא את הספר. אז קראתי אותו, ונשארתי עם טעם של מרמה בפה.

אחד הדברים שאנחנו לומדים כבר בגיל צעיר זה ש"סקס מוכר". לא משנה מה תגידו, לא משנה מה תעשו, כל עוד יהיה סקס- אנשים ירצו אותו.
חוששתני שמחבר הספר נפל באותה המלכודת. אין לי דבר וחצי דבר נגד מיניות, הומוסקסואלית או הטרוסקסואלית. צורם לי כשתיאורי המין התכופים מגיעים על חשבון העלילה. בכל פעם שהגיעו לאיזושהי נקודה רגשית, במקום שנקבל חשיפה לעולמו הרגשי של הגיבור קיבלנו עוד תיאור של חדירה, התעלסות או "סתם" מזמוזים. ובינינו, באיזשהו שלב זה מתחיל לשעמם.
אם היה קצת פחות מין וקצת יותר רגש, הספר הזה היה יכול להיות מומלץ ביותר.
השורה התחתונה- החמצה, וחבל.

לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,
 ברבור (וגם זה בעיקר בגלל הפוטנציאל, שלא מומש…)

דמי לך/ שלמה אלפנדרי
הוצאת גוונים, 2011
158 עמודים

יש ילדים שכל מה שהם עושים כל היום זה לפול, להתקל בדלת, לרוץ לתוך עץ חף מפשע שבסך הכל עמד ברחוב…
אני הייתי ילדה כזו, כשחזרתי מהספריה ואיכשהו הצלחתי להתקע בכמה וכמה עמודי חשמל (מה בסך הכל עשיתי, קראתי תוך כדי הליכה???8-O ) או כשהלכתי בבית ואיכשהו ידית הדלת כל פעם נתקעה בי (זה כואב!!!)

גם נעם הוא ילד כזה. כל יום הוא מקבל מכה. כל יום יש לו שריטה חדשה.
כל יום אמא מוציאה עוד פלסטר מהחבילה, ומדביקה לו במקום אחר.

הספר עוקב אחרי שבוע טיפוסי בחייו של נעם, דרך שיחה בין נעם לאמו.

"אבל ביום חמישי," אמא אומרת,
שוב חטפת מכה- בברך!"
"נכון, ברך זה הכי כואב…"
"כל כך בכית –  חשבתי שזה גשם מטפטף."

כל שיחה שכזו מלווה באיור מתאים. ליתר דיוק, אם להודות על האמת, נדמה לי כי כל איור מגיע עם שיחה. דהיינו, אין ספק שלציורים בספר הזה יש משקל גדול יותר. כל יום שכזה מתחיל באיור בו אנו חווים את הפציעה של נעם ואת כאבו, ולאחר מכן בעקבות הטיפול (והפלסטר!) חוזר נעם לחייך.

זה ספר מקסים ומחמם לב.
יש בו כל כך הרבה אהבה בין האמא, המעודדת והמנחמת תמיד, לבין נעם שלה, שככל שהשיחה מתמשכת, צובר יותר ויותר בטחון ומרגיש עטוף.
יש בו איורים שמעוררים חיוך, גם על פני המבוגרים.


ובקיצור… עוד לא הלכתם לקרוא אותו??? 😛

פאול קור היה צייר, סופר ילדים ומאייר ישראלי. הוא נפטר בשנת 2001 ובין חפציו נמצאו האיורים לספר זה. בעקבות האיורים כתבה את הספר תלמה אליגון- רוז.

לדף הספר בהוצאה.

ברבורים

ילד פלסטר/ תלמה אליגון רוז
איורים: פאול קור
הוצאת דביר, 2009
לא ממוספר

"זה מה שעשה אבי. הוא קם, התקלח, התגלח והתלבש לעבודה. הוא ירד למטה והכין קנקן קפה, ובזמן שהמים תחו הוא יצא החוצה והלך לאורך השביל להביא את העיתון. הוא השאיר את העיתון מקופל על השולחן במטבח, מזג קפה לספל, לקח את הספל למעלה והניח אותו על ארונית הלילה של אמי. היא עדיין ישנה. ואז הוא הלך לחדר העבודה שלו, סגר את הדלת וירה בעצמו" (עמ' 15)

אנחנו לא באמת יודעים מיהם ההורים שלנו.
בהתחלה, כשאנחנו עוד קטנים ותמימים (יש יגידו אופטימים) אנחנו בטוחים שהם הכי בעולם. הכי יפים, הכי חכמים, הכי אוהבים, הכי הכי…
אחר כך, כשאנחנו מתבגרים במקצת ובטוחים שהמצאנו את העולם אנחנו בטוחים שהם הכי לא מבינים. שהם מיושנים. שהם הכל חוץ מלהיות הכי הכי….
ואז, כשאנחנו גדלים קצת יותר, אנחנו מגלים להפתעתנו, ולא מעט פעמים גם לחרדתנו, שההורים שלנו הם בני אדם. עם חולשות, תשוקות, אהבות ואכזבות כמו כולם.

ג'ואן ויקרשם הייתה כבר אשה מבוגרת, אם בעצמה, כשאביה שם קץ לחייה. אבל הגיל מסתבר, לא הופך את השאלות לקלות או לפשוטות יותר…

יום אחד אבא מתאבד. לא היו שום סימני מצוקה, לא היה שום סיכוי שמישהו יבחין בכוונת האב להתאבד, והוא לא השאיר שום הסבר למעשה.
מתאבדים תמיד משרים סביבם בלבול והלם, מתובלים בכמות לא קטנה של רגשי אשמה. במקרים בהם המתאבד אינו משאיר פתק, תחושת חוסר ההבנה, והשאלה העולה תדיר "למה?", מסרבות לרדת מסדר היום.

חמש עשרה שנה עוקבת ג'ואן, ברמת אינטנסיביות זו או אחרת אחר חייו של אביה, ובעיקר אחר הדברים הקטנים שהיא מוצאת, זכר לאדם שהיה ואיננו, מתוך מטרה למצוא את הסיבה ל"למה".
חמש עשרה שנה, בהן היא מוצאת שלל סיבות, אבל לא באמת, כי אף סיבה לא מספיקה באמת.
ובסופו של דבר, היא מתנחמת ב"הנה הגרסה שלי: אבי סלד מהתאבדות, חוץ מהמקרים שראה בה מעשה נאצל. וחוץ מהפעם האחת כשנוכח לדעת שהיא בלתי נמנעת" (עמ' 52).

לדף הספר בהוצאה לאור.
לטעימה מהספר.

לסיכום, ספר שנוגע, ולא רק במשפחות שאיבדו את יקיריהם בנסיבות דומות.
ברבורים

מפתח לאבא- מי הוא היה ולמה הוא התאבד/ ג'ואן ויקרשם
The suicide index: Putting my father's death in order/ Joan Wickersham
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת אחוזת בית, 2011
320 עמ'

כל הורה באשר הוא הורה נתקל בבעיה הכאובה של שנת השינה, על אחת כמה וכמה הורה טרי.

יש כל כך הרבה אסכולות לגבי הדרך בה צריך להתנהג במידה ו(בואו נודה על האמת, המילה הנכונה כאן היא כש)הילד יקום בפעם המאה מהמיטה, אחרי ששוב השכבת אותו, נתת לו נשיקה, נתת לו לשתות, ליווית אותו לשירותים, בדקת שהמפלצת בארון ישנה אף היא. אבל בינינו, אפילו אני, ממרום (כמעט) שלושה חודשי אמהות יודעת ששום דבר לא יעזור אם הילד לא רוצה ללכת לישון.

גם במשפחת הארנבונים נתקלו בבעיה הזו. שלושה ארנבונים קטנים יש במשפחה, ומה רוצים ההורים סך הכל? כמה רגעי חסד של שקט לפני השינה… מיותר לציין שהדרך לשקט אינה קלה כלל…

נתקלתי בספר הזה ממש במקרה, והוא שבה את ליבי. לא רק בזכות האיורים המקסימים (שאחד מהם מובא בהמשך הפוסט), לא רק בזכות השפה (שתורגמה לעברית בידי אורה איל), לא רק בזכות ציטוט מהספר שהפך להיות חלק מטקס הלילה שלי ושל העולל, אלא בעיקר בזכות העובדה שבניגוד ללא מעט ספרי ילדים אחרים, הנוקטים לעיתים בלשון דידקטית ונוטים לטובת ההורים כאשר מדובר בנושא שעת השינה, הספר כאן בהחלט קורץ לטובת הילדים.

דף לדוגמא מהספר:

מריסבינה רוסו היא מחברת ומאיירת ספרי ילדים אמריקאית, שכתבה לאורך השנים למעלה מעשרים ספרי ילדים ונוער, וזכתה בפרסים בינלאומיים רבים.
באתר שלה היא כותבת שהרעיון לספר נולד אחרי שהראתה לעורכת שלה קולאז'ים שעשתה עם ארנבונים, והעורכת עודדה אותה לכתוב ספר עליהם. הספר תורגם לשפות שונות.

לטעמי, הספר מתאים לקריאה בכל גיל- העולל עוקב אחרי כל האיורים בספר, ולמרות שהוא (עדיין) לא מרבה לדבר (אבל חכו, זה יקרה ממש בקרוב- דברי האמא האובייקטיבית), נראה שהוא מאוד נהנה מהספר. כאמור, הספר הוא חלק מטקס ההשכבה היומי שלנו. אבל אני מניחה שילדים בני שנתיים+ יבינו אותו הרבה יותר….

אתר ההוצאה לאור נמצא בשיפוצים, ולכן קבלו בינתיים לינק ישיר לדף הספר באתר הסופרת (באנגלית)

ואסיים במילים שנחקקו לעד במשפחת הברבורה:

לילה טוב,

שינה נעימה,

מחר בבוקר תקבל נשיקה

ברבורים

מהר למיטות, ארנבונים קטנים/ מריסבינה רוסו
The bunnies are not i n their beds/ Marisabina Russo
מאנגלית: אורה איל
הוצאת אגם, 2010