לזאק היה הכל. הייתה לו ארוסה יפהפיה, שהוא לא האמין שהיא רוצה להתחתן איתו ("Hope has the greatest body of anyone I've ever been allowed to touch"), הוא עבד בעבודה שלא הייתה לו סיבה לפחד שיפטרו אותו, הוא גר בבית שבחיים לא היה יכול להרשות לעצמו לגור בו, ולפני שנה הוא ניצל ממוות בתאונת דרכים. ולפתע הכל השתנה.
יום אחד אדם קם בבוקר, וכדרך כל אדם הולך לשירותים.
מאותו רגע- הכל משתנה.
בדיקה אצל רופא מבהירה לזאק שיש דברים שהוא לא שולט בהם ("You never, under any circumstances, wont to hear your doctor say "hmm". "Hmm" being medical jargon for "Holy shit" " ), ומכאן כאמור- הכל משתנה.
במהלך שבוע מהרהר זאק בחייו ובהחלטות שקיבל. הוא מגלה עד כמה הוא לא אוהב את עבודתו ("We produce nothing. We sell nothing. We buy nothing. if we didn't exist, Kafka would have to invent us"), ואת חייו בכלל. במקביל הוא צריך להתמודד גם עם משבר משפחתי שפורץ לו לפתע, ובקיצור- לפתע פתאום זאק שלנו מגלה שהחיים הם לא גן עדן.
אני אוהבת את ג'ונתן טרופר. הכשרון שלו לכתוב על נושאים עצובים וקשים עם המון ציניות והומור עצמי, הופכים אותו לסופר שלא אוותר על אף אחד מספריו. גם בספר זה, כמו ב"איך לדבר עם אלמן" וב"מכאן אני ממשיך" עוסק טרופר במשפחות לא מתפקדות ובהכחשה כדרך חיים, וגורם לי לצחוק על זה, אבל גם להתרגש לא מעט.
התנצלות: בשל מגבלות הקינדל שלי אני לא רואה מספרי עמודים ולכן לא יכולה לתת מיקומי ציטוטים…
לסיכום,
Everything change/ Jonathan Tropper
Orion Ebook, 2011
352 p.
אני אוהבת את באלדאצ'י. הוא כותב ספרי מתח מהנים, שלא מצריכים יותר מדי מחשבה, אלא מעבירים כמה שעות בכיף. ולכן, כששמעתי שיוצא ספר חדש שלו- חגגתי.
מייסון (מייסי) רצתה כל חייה להיות שוטרת. יש אנשים כאלה, שנולדים להיות שוטרים. כולם חשבו שמייס היא כזו, עד שנחטפה והפללה. עכשיו, שנתיים אחרי, היא יוצאת מהכלא כשכל רצונה הוא לפתור תעלומה, דרך שאולי תאפשר לה לחזור למשטרה. וכשהיא מתחילה לחקור רצח, ופוגשת ברוי קינגמן, היא לא מבינה עדיין לאן היא נכנסה, עד שנעשה מאוחר מדי.
אם זה נשמע מעט מוכר, זה לא מקרי. אחת הגיבורות של באלדאצ'י היא מישל, לשעבר בלשית FBI, המסתבכת בקונספירציות שונות ומשונות ומאבדת את עבודתה. כאמור, זה הצליח בסדרת הספרים שלו שבה הגיבורים הם מישל מקסוול ושון קינג, הפעם זה הצליח הרבה פחות.
הספר עצמו קליל, מותח לעיתים, אבל העלילה מופרכת מדי ונראה כאילו באלדאצ'י לא ממש התאמץ כאן, כנראה מתוך נקודת הנחה (נכונה מסתבר), שאוהביו יקראו כל מה שהוא כותב….
לסיכום, לאוהבי באלדאצ'י שמגיעים בלי תקוות גדולות
נאמנות כחולה/ דיוויד באלדאצ'י
True blue/ David Baldacci
מאנגלית: כנרת היגינס- דוידי
הוצאת מודן, 2011
466 עמ'
כשאלסנדרה הצעירה נאבקה בדיעות הקדומות במשפחתה כדי לצייר עוד ציור אחד נוסף, אני מניחה שגם היא, כמוני, לא שיערה בנפשה שהמאבקים הללו לא יסתיימו לעולם, והמחיר שאהבתה תגבה יהיה יקר, יקר מאוד.
השנה היא 1492. אלסנדרה בת ה-14 עדה להתרגשותה הרבה של אחותה פלאוטילה, הממתינה לחתונתה העתידית. בניגוד לה, אלסנדרה מתעניינת בציור ובפילוסופיה, ובכל אותם נושאים שאל להן הנשים להתעניין בהם, בפרט אם הן מעוניינות להתחתן אי פעם. פירנצה באותה תקופה היא עיר מלאת חיים וצבעים, הנמצאת בשליטת בני מדיצ'י. הזמנים עתידים במהרה להתשנות, ואלסנדרה נאלצת להשתנות איתם.
זהו סיפורה של אלסנדרה, נערה ואחר כך אישה הנאלצת שוב ושוב לבחור בין אהבתה לגבר, לבין השכלתה ויושרה הפנימי לבין מגבלות החיים והנורמות. באותה מידה זהו סיפורם של גברים סדומאים, כפי שכונו אז, שכל חטאם היה שאהבו אהבה גדולה, אם כי שונה. זהו סיפורה של פירנצה, פעם עיר תוססת ומפונקת, פעם עיר החוסה תחת אמונה מעוותת וקנאית באל אכזר ופעם עיר נוקמת ונוטרת.
ובעיקר- זהו רומן הסטורי מקסים, קריא ומרתק. בניגוד לפומפיי, ששיעמם אותי עד מאוד, כאן יכולתי להריח את הריחות ולראות את המראות. בשעות קריאת הספר טיילתי בפירנצה, נשמתי את אווירהּ, ובה בעת לבי נצבט בקרבי, התמלאתי חרדה, אימה ויאוש- הכל בהתאם לעלילה.
איני יודעת מדוע התעלמתי מהספר עד היום, והרי שמעתי בשבחו כבר לפני שנים. יתכן וכל דבר צריך לבוא בעתו, ואני שמחה שקראתי אותו למרות שגם חמותי שתחיה התלהבה ממנו עד מאוד 😉 .
הערה 1: בזמן שכתבתי הסקירה, דפדפתי בספר שוב, והתברר לי להפתעתי שבטעות דילגתי על ההקדמה לספר. נהנתי מאוד לקרוא אותה בדיעבד.
הערה 2:מי שקורא אותי כבר יודע שתמיד אני מחפשת את השונה, ובכן- ראו נא את התיאור הבא בו נתקלתי בספר, תיאור שכה מתאים לימים החמים והמהבילים בארצנו: " זזזזזמ….זזזמ… זאפ! יתוש נחת על מפרק ידה השמנמן והלבן של אחותי. צפיתי בו מתארגן בנוחות ועוקץ את עורה. דמיינתי אותו מוצץ את דמה כמו לגימת מים ממושכת ואז מתנתק מגופה, יוצא בזמזום מבעד לחלון ומתעופף לביתו של מאוריציו, שבו יכנס לחדר המיטות, ימצא פיסת גוף חשופה ויחדור עמוק אל תוך עורו, ושם יתערבב מיד דמם של צמד האוהבים" (עמ' 32) 😆
לסיכום, לחובבי איטליה ולאוהבי הרומן ההסטורי
הולדת ונוס/ שרה דוננט
The birth of Venus/ Sarah Dunant מאנגלית: יעל אכמון הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2007 398 עמ'
תחזרו רגע לילדוּת שלכם. לאיזה צד הייתם שייכים? האם הייתם החזקים, שמשפילים אחרים? או אולי הייתם אלה שהושפלו? והאם הייתם רוצים לחזור ולהיזכר בזה, או פשוט להשאיר את הכל מאחור, למין "חור שחור" של זיכרון?
איילין חוזרת לעיר ילדותה. זו לא עיר שהיא אוהבת, זו עיר שהיא בורחת ממנה כי הזכרונות מציפים אותה. כי בטורנטו איילין היא לא האמנית החשובה והמפורסמת, אלא אותה ילדה קטנה שרוצה שהחברות שלה יאהבו אותה.
ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה. הילדות שלה הייתה מאושרת. מתוקף עבודתו של אביה,חוקר חרקים, נדדה המשפחה ממקום למקום, ולמעשה חברהּ היחיד למשחק באותם הימים היה אחיה הגדול. אבל השנים עברו, והמשפחה התיישבה במקום של קבע. וכדרכו של עולם, איילין גדלה. "אני מגלה שיש עולם שלם של בנות ועיסוקיהן שלא היה מוכר לי, ושביכולתי להיות חלק ממנו ללא מאמץ. איני צריכה לעמוד בקצב של איש, לרוץ מהר כמוהו, לכוון היטב כמוהו, לפלוט קולות פיצוץ רמים, לפענח הודעות, למות על פי סימן. איני צריכה לשאול את עצמי אם עשיתי את הדברים הללו היטב, ממש כמו בן. כל שעלי לעשות הוא לשבת על הרצפה ולגזור מחבתות מקטלוג "איטון" במספרי רקמה, ולומר שעשיתי את זה גרוע. במידה מסוימת, יש בכך הקלה" (עמ' 72-73)
ילדים הם עם אכזר. ילדות הן אכזריות יותר. "ילדות נראות חמודות וקטנות רק לעיני מבוגרים. זו בעיני זו הן אינן חמודות. הן בגודל טבעי" (עמ' 145) מבוגרים לא תמיד מבינים. הם שכחו. הם שכחו מה זה לרצות להיות חלק, הם שכחו את הצורך הנואש של ילדים שהחברים שלהם יאהבו אותם. הם גם שכחו את השמחה לאיד של ילדים, שרואים שנטפלים למישהו אחר. הם תמיד יגידו "אז אל תהיה חבר שלו", אבל זה לא תמיד כל כך פשוט.
איילין חווה גיהנום קטן. היא לא באמת מספרת מה קורה, כי היא חושבת שמגיע לה, כי היא חושבת שזה לא נורא, ובעיקר- כי היא רוצה שישארו לה חברות. "כלפי אויבים אפשר לחוש שנאה, וכעס. אבל קורדיליה היא חברה שלי. היא מחבבת אותי. היא רוצה לעזור לי, כולן רוצות בכך. הן חברותי, חברותי הבנות, החברות הכי טובות שלי. מעולם לא היו לי חברות ואני מלאת אימה שאאבד אותן. אני להוטה לרצותן" (עמ' 147)
אבל היחס שהיא חווה בהחלט משפיע עליה, רגשית ואמנותית כאחת, והחזרה שלה לעיר ילדותה מעלה את כל הזכרונות. אחד הדברים שמשפיעים בעיקר על הזהות האישית של האדם הוא חוויות חברתיות, במקרה של איילין ההשפעה היא מכרעת: "כל מה שקורה לי קורה באשמתי. עשיתי משהו לא בסדר, משהו איום כל כך שאיני מסוגלת אפילו לזהותו, משהו שמטביע אותי. אני עלובה וטיפשה, חסרת ערך. באותה מידה יכולתי כבר למות" (עמ' 426)
את הספר הזה קראתי לפני שנים ארוכות, ואז לא התלהבתי מאוד.
הפעם הקריאה הייתה משמעותית הרבה יותר. אולי כי התבגרתי, אולי כי אני אמא. ואולי מה שעשה את ההבדל היה התרגום החדש והמצויין.
מבט מרחוק על האכזריות שבחברת הילדים, על הבעיות שיש להם. ספר מכמיר לב, בעיקר כי תופעות אלו קיימות גם היום.
כמה פרטי טריוויה:
* "עין החתול" הוא כינוי לגולה מזכוכית שקופה שבמרכזה צבע כלשהו, הנחשבת לגולה מיוחדת. גולה זו הייתה מעין קמע של הדוברת וגרמה לה להרגיש בטוחה.
* אטווד התחילה לכתוב את הספר בשנות ה60', אבל הפסיקה את כתיבתו באמצע. היא חזרה לכתוב אותו בשנות ה80', כשבתה הגיעה לגיל ההתבגרות.
* אביה של אטווד היה אנטומולוג (חוקר חרקים), אבל אטווד מעולם לא הודתה שמדובר בספר אוטוביוגרפי.
מילה על הכריכה: צילום מקסים המראה עד כמה הילדה פגיעה. יופי!
לסיכום, יופי של תרגום! ספר חזק מאוד.
עין החתול/מרגרט אטווד (תרגום חדש) Cat's eye/ Margaret Atwood מאנגלית: יעל אכמון הוצאת כנרת, 2011 479 עמ'
"אילו הפשיטו ונישלו אתכם מהכול, איך הייתם אתם מתנהגים בגן עדן? האם הייתם נוטשים לחלוטין את התועלת האישית כדי ליצור חברה מוסרית, אכפתית ותומכת? האם הייתם מוכנים לחלק מזון ושטח- ואפילו בני זוג- כדי לצמצם מחלוקות ולקדם הרמוניה? וגם אילו אתם הייתם מסוגלים לזה, איך הייתם מסתדרים עם אותם חברים בקבוצה שלא היו מסוגלים לכך? אלה שהם קנאים, זדוניים, רכושניים ותוקפניים מכם?" (עמ' 7)
נתחיל ואומר: איזה ספר!
דמיינו לעצמכם קבוצה של סטודנטים אמביציוניים שיוצאת לחקור אי נידח, שרגלו של האדם לא דרכה בו מעולם. דמיינו לעצמכם את ההתרגשות- משלחת בראשותו של מרצה פופולרי וכריזמטי. אילו אפשרויותגלומות פה! ואיזו חוויה! ועכשיו דמיינו לעצמכם את החרדה כשלילה אחד הכל עולה באש. אין בגדים. אין אוכל. ואז גם המרצה נעלם….
על כריכת הספר כתוב "כש"בעל זבוב" פוגש את "אבודים", וזה בדיוק ככה.
ספר שתחילתו וסופו ב… הממ, אסור לכתוב 😉 . אמצעיתו "בעל זבוב" למבוגרים. אני לא יכולה להגדיר אותו כספר מתח, כי הוא לא מותח בעיניי. התעלומה שיש במרכז העלילה אינה תעלומה באמת, ולספר יש "בשר" גם בלעדיה. מה שמרתק בספר הוא התצפית האנתרופולוגית/סוציולוגית.
"אם אתם באמת רוצים לדעת ממה בני האדם עשויים, פשוט תנסו להחזיר אותם לחיות בטבע. שיחיו עירומים בקרב קופים. לא תאהבו מה שתראו, אבל אז אולי תבינו. החברה המודרנית היא רק דרך להסתיר אותנו מהאני האמיתי שלנו. עד כדי כך היא שברירית" (עמ' 317)
יש ספרים שקשה להבין למה הם נוגעים בך, ובאיזו צורה. זה אחד הספרים הללו. לכאורה, אין כאן משהו מקורי. אנשים כבר נעלמו בעבר, אנשים כבר הגיעו לאיים נידחים. כבר היה "בעל זבוב", ובכל זאת. ספר שמעורר לא מעט מחשבות על טבע האדם, על הפריבלגיות שהאדם נוטל לעצמו, על הבחירות המוסריות (יותר ופחות), ובסופו של דבר- מה זה אומר על כולנו?
"רועי שם קץ לתשוקה ביריה בחדרו, חדר הילדות שלנו, שם התגורר בחודשים האחרונים מאז שמצבו הורע. הוא לא השאיר מכתב. לא קל להתנסח במצבי קצה" (עמ' 11) מוות צפוי מראש אינו קל יותר מוות פתאומי. לפעמים הוא אפילו קשה יותר. דמיינו לעצמכם: כל פתיחת דלת, כל צלצול טלפון, כל דפיקה בדלת עלולים לבשר שהפעם זה קרה. המוות הגיע.
כשרועי התאבד, אף אחד לא ממש הופתע, אבל זה לא שינה הרבה. השוק והכאב, נדמה שרק חיכו להתפרץ, ובבת אחת גם חרצובות הלשון הותרו, ורגשות, ובעיקר כעסים, שהיו עד כה מתחת לפני השטח צפו ועלו.
"היה קשה לגדל אותו. הוא זלל לנו את החמצן, ועוד יותר קשה היה למצוא אותו ירוי" (עמ' 66) כשיש מישהו חולה/במצב נפשי קשה, הכל משתנה. הזרקור מופנה כלפיו, והסביבה לעיתים קרובות נשכחת.
האם, נטע, הקדישה את כל כולה לרווחתו של רועי. היא דאגה לו, טיפחה אותו, שמרה עליו עד כלות ובמהלך הדרך דומה שעזבה מאחור את יורם, בעלה, ואת בנה השני, דני. האב, יורם, כואב את מות בכורו לא פחות, אבל בניגוד לנטע, שעוטפת את עצמה בכאב, יורם כועס. הוא כועס על החיים, הוא כועס על רועי, הוא כועס על נטע, שגידלה את רועי 'עטוף בצמר גפן', ועכשיו, אחרי השבעה, עוזבת ת הבית. האח, דני, כואב את מות אחיו. הוא גם כמה לאהבה, ומקווה בסתר לבו שעכשיו אמו תראה גם אותו. הוא גם כועס לא פחות.
זהו רומן קולות, וסיפורה של המשפחה מתואר דרך דמויותיהן של בני המשפחה ושל החברים הקרובים. דרך עיניהם אנו מבינים מהי השפעתה של התאבדות על המשפחה – על מטען הכאב, האשמה והכעס שהיא מטילה.
קשה היה לי לקרוא את הספר. הרגשתי שדמותו של רועי, המתאבד, מואדרת. בדיוק כטענת אחיו "אני לא מבין למה לעזאזל כולם מדברים על רועי בטון הזה. אין שום דבר רומנטי בהתאבדות" (עמ' 50). יש כאן איזושהי האצלה של דמות של בחור צעיר, אינטיליגנט ורגיש ככל שיהיה, שבחר להתאבד. כעסתי על דמותה של נטע, דמות שנראית לי אמפוטנטית במקרה הטוב, קדושה מעונה במקרה הרע. לא הצלחתי להבין איך אם בוחרת במודע שלא להילחם על חיי בנה. מצד שני, אני מאמינה ש"זו זכות להיות חיים", קרי זכותו של אדם על חייו.
לסיכום, ספר שמאיר זווית לא מוכרת בבעיה מושתקת. ספר לא פשוט ומעורר תהיות.
שמורת נפשי/ רבקל'ה מונפלק הוצאת ידיעות אחרונות, 2011 204 עמ'
נתחיל בעובדות היבשות: באמצע שנות השבעים הסתובבה ברחובות מסויימים בתל אביב חיית טרף. היא הייתה מסוכנת. ושקטה. ידעו להגיד עליה שהיא בעלת תלתלים. ושפם. ושומה גדולה על הגב. העיתונים היו אלו שפרסמו את כינויה: "האנס המנומס". הוא תקף 16 נשים (שידוע עליהן), וקיבל את שמו כיוון שנהג להתנצל לאחר האונס, להציע להן שיזמין מונית וכו'. שנתיים לאחר מכן הוא נעצר, והורשע באונס. הוא קיבל 30 שנה, וכמו תמיד במדינה שלנו שוחרר הרבה, הרבה יותר מדי מוקדם. הוא שוחרר אחרי 10 שנים בלבד.
נמשיך בפרטים הבדיוניים: שנים אחרי נפגשו במקרה, או שלא, שתיים מקורבנותיו, שתיהן שייכות לצד השמאלי של המפה הפוליטית. אני לא סתם מציינת את העובדה הזו, אנחנו עוד נחזור אליה. כאמור, שתיים מהקורבנות נפגשות. האחת השתקמה. היא אמא. היא נשואה. יש לה שני ילדים, ובעל. והיא עסוקה במלחמה למען קורבנות שקטים אחרים. הפלסטינאים. השניה עובדת כמתורגמנית. היא אם חד הורית. אנחנו לא יודעים עליה יותר מדי, ברמה האישית. רק שהיא לא זוכרת מה היה שם בדיוק, והיא מתעקשת לדעת.
ועכשיו פסק זמן לשניה: אין דבר כזה אונס לא פוליטי. אונס הוא אקט פוליטי, אבל לא הפוליטי הישראלי, אלא הפוליטי הג'נדרי. אונס זה אקט של שליטה וכוחנות.
נחזור לפרטים החשובים: הסרט "לא רואים עלייך" הוא סרט חשוב. הוא חשוב, כי הוא מדבר בדיוק על מה שקורה לנפגעת תקיפה מינית, לשון מכובסת למישהי שמישהו דרך עליה, חדר אליה, והשאיר אותה להתמודד עם ההריסות. הסרט, שנקרא באנגלית "Invisible", מתאר בדייקנות שרק מי שהייתה שם יכולה להבין, עד כמה חוויית האונס מערערת את עולמך, גם כשאת "משתקמת". כי משתקמת פירושה לא מדברת על האונס, לא חושבת עליו, ופשוט חיה את החיים שלך, כי למה לדבר על מה שהיה בעבר? זה לא סרט גדול. יש בו שתי נשים, גדולות מהחיים- לילי(רונית אלקבץ) ונירה (יבגניה דודינה) ומעט מאוד דמויות משנה. נכון שאומרים בכל מקום שהדמויות בדיוניות, אבל הן מבוססות, באופן חופשי, על דמויותיהן של יוצרות הסרט, מיכל אביעד וטל עומר, שנאנסו בעבר על ידי "האנס המנומס". הסרט עוסק בחיי הנשים עשרים שנה אחרי האונס, כשהן רוצות לדעת, או יותר נכון להבין, מה היה שם. מה קרה להן אז, כי איך זה משפיע הצופה ההדיוט רואה בדיוק.
ועכשיו לנימה האישית: אחרי שאמרתי דברי הלל, הרשו לי לומר משהו. נמאס לי. אני לא חושבת שכל גבר הוא אנס בפוטנציה. אני לא חושבת שכל גבר הוא מאנייק, כובש, חייל, אונס ו/או לא אמפטי. ואני אומרת את כל זה, כי החלוקה בסרט היא דיכוטומית מאוד: יש את הנשים, שהן אינן חלשות, כי הרי הן שרדו. ויש את כל השאר. ובכל השאר הכוונה היא לגברים בכלל, ולגברים ישראלים בלבד. הגבר הישראלי מוצג כאן במלוא כיעורו: בין אם מדובר בשוטר, שהדבר היחיד שהוא זוכר מחקירת הנאנסת הוא ש"היית יפה. בתולה", או בחייל שצועק על פעילת שמאל שהיא, וסליחה על הביטוי, "צריכה זיון", או אפילו בעל שלא מבין למה צריך לחזור למשהו שהיה פעם. הגברים היחידים שעוד איכשהו קצת רגישים הם לא ישראלים. וזה צרם.
יש נטיה בארגוני נשים בכלל, בארגונים העוסקים באלימות כנגד נשים בפרט, לצור השוואות. להגיד גבר=חייל=כובש=אנס. הבעיה באקסיומות היא, שאיך לומר, הן קצת כוללניות, לא? אנסים יש מכל הגזעים, מכל הדתות, מכל המגזרים. גם נאנסות, אגב. הנסיון לשייך את המאבק באונס לצד אחד של המפה הוא נואל, במקרה הטוב, אכזרי במקרה הרע. שיוך פוליטי במקרה כזה גורם להדרה של לא מעט נשים (וגם גברים) מהשיח בנושא, וכן, גם מבקשת עזרה ו/או מתן תמיכה. ואני יודעת על מה אני מדברת.
אבל בואו נחזור לרגע לסרט: אחד הרגעים החזקים בסרט הוא כאשר הן מתחקות אחר עקבותיו של האנס. הן נוסעות למקום מגוריו, ויש קלוז אפ על חלון פתוח. "כאן גר האנס המנומס". לכו תדעו איפה זה, הרי בכל מקום יכול להיות אנס. בתכל'ס, יש לא מעט אנסים סביבנו. חשוב לזכור את זה. חשוב לזכור שלאנס אין קרניים. אין זנב. ואחת מכל שלוש נשים נפגעה מינית.
יצאתי עצבנית מהסרט. זה לא בהכרח רע. הוא גרם לי לחשוב, הוא גרם לי להצטער על השיוך הפוליטי, הוא גרם לי לחפש (ולמצוא) מיהו האנס המנומס, ולדעת שהוא גר באיזור נתניה. אפשר גם לחפש בתגובות לפרסומים שונים ולמצוא את שמו (גם אם יש כלי תקשורת שטוענים שבשל הזמן שחלף אין צורך לפרסם את שמו). זו לא בעיה גדולה.
לסיכום, למרות הטעם המר שנשאר לי, חשוב לראות את הסרט.
הכל התחיל מעיטוש אחד קטן. למען האמת, הכל התחיל מטעות אחת קטנה. מישהו לא שם לב. מישהו לא השגיח שניה. לפעמים שניה זה כל מה שצריך.
לא ברור מה בדיוק קרה, אבל ידוע בודאות מה לא קרה. מה שהיה צריך לקרות לא קרה. "האור האדום לא נדלק", ונגיף שהונדס בחשאיות בצבא ארצות הברית שוחרר לאוויר. המגיפה משתוללת, מליונים מתים ובסופו של דבר, כמו תמידף הכל מתנקז לטוב לעומת הרע.
מחנה הרעים מונהג על ידי דמותו של רנדל פלאג, "האיש האפל". דמותו של פלאג מופיעה גם בסדרה "המגדל האפל". באופן מאוד ברור מחנה הרעים נמצא בלאס וגאס, עיר החטאים הגדולה מכולן. מחנה הטובים מונהג על ידי אשה זקנה בת מאה+, העונה לשם "אמא אביגיל", בסיס המחנה הוא בקולורדו (מה טוב שם? או רע שם? למישהו יש בכלל רגש לקולורדו?)
בזמנו, כשכתבתי על "זה", ציינתי שלדעתי זהו ספרו הטוב ביותר של קינג. מהר מאוד אמרו לי שאני חייבת לקרוא את "העמדה". וכשכולם אומרים- אני עושה. (טוב, לא תמיד ולא הכל 🙂 ).
"העמדה" הוא "בעל זבוב" למבוגרים. מעשה באסון גדול שקורה, ומה קורה לאנושות כשמגבלות וחוקים כבר אינם חשובים. גם קינג עצמו אמר בזמנו שעניין אותו לצור "בעל זבוב" חדש- המבוסס יותר על פנטזיה. הספר פורסם לראשונה ב-1978, וגרסתו המלאה פורסמה ב-1990 (בעברית יצאה המהדורה המורחבת ב1995).
מה שמטריד בספר זה שלא מדובר בפנטזיה. קינג כותב תמיד על פחדיהם של האנשים, והפעם הוא הלך רחוק יותר- כי זה פחד ריאלי למדי. במאה ה-21 טעויות שנעשות במעבדות סודיות אינן בגדר פנטזיה. נסיונות טשטוש שנעשים ע"י צבאות ו/או פוליטיקאים גם אינם מפתיעים במיוחד.
למי שנרתע מאורך הספר מומלץ לצפות בסרטון זה, המתקצר את מיני הסדרה שנעשתה על בסיס הספר. אם זה לא יגרום לכם ללכת לקרוא את הספר, אז שום דבר אחר כבר לא יעזור….
ולסיכום- לא לאוהבי קינג בלבד, אבל אל תעשו את הטעות שאני עשיתי, ואל תקראו את הספר בדיוק כשהעולל שלכם מצטנן- פחד!!
העמדה/ סטיבן קינג
The Stand/ Stephen King
מאנגלית: מיכאל אביב
הוצאת מודן, 1995
1056 עמ'
"כל עוד ינציחו החוקים והנהגים פינות גיהנום בתוככי החברה…. כל עוד יהיו בעולמנו עוני ובערות, לא יהיו ספרים מעין זה מיותרים בו" ציטוט זה מובא בהקדמה למהדורה הראשונה של הספר, שיצאה בשנת 1862. מאחר וגם 150 שנה מאוחר יותר תופעות אלו עדיין קיימות, הרי שהספר עודנו כאן, נוגע לא פחות, ועם התרגום החדש והנפלא של אביטל ענבר, אפילו נוגע יותר מתמיד.
ז'אן ולז'אן, גיבור הספר, הוא אסיר לשעבר שנכלא לאחר שגנב לחם, שלאחר מאבק לא פשוט בין הכעס שלו על החברה, שזרקה אותו לכלא והפקירה אותו, לבין הטובשקיים גם בו, בוחר בטוב. הוא הופך להיות אדם עשיר, נדיב ומיטיב שאינו מצליח להמלט מהעבר. העלילה מחולקת ל-5 חלקים, כאשר כל חלק מתמקד בדמות אחרת הקשורה לחייו של ז'אן ולז'אן, שנמצא בכל אחד מהחלקים.
בין הדמויות הידועות בספר:
– פנטין, אם חד הורית שהדרדה לזנות וז'אן ולז'א אימץ ודאג לה בימיה האחרונים, ולאחר מכן אף איתר את בתה ודאג לה כבת.
– קוזט, ילדה שהושארה בהיותה בת 3 אצל משפחה זרה, שם הייתה קורבן להתעללות ולהתעמרות עד שז'אן ולז'ן חילץ אותה ואימץ לו כבת.
– ז'אבר, השוטר הפנאטי המייצג את ראיית העולם הצרה- דהיינו שחור או לבן. אצל ולז'אן תמיד יהיה האסיר, העבריין, לא משנה מה יקרה.
ובכן, קשה לכתוב על ספר כזה. בכל זאת, מדובר כאן בקלאסיקה. ובכל זאת אנסה.
כשראיתי את המהדורה החדשה היה לי ברור שאקרא אותה. לא התאכזבתי, ולמען האמת אפילו הופתעתי (מתברר שהיו קווי עלילה שלא זכרתי!). בניגוד למה שאפשר לחשוב, דמויות הנשים אינן בהכרח חסרות אופי ונרפות (ע"ע דמותה של אפונין, נערה שמאוהבת במריוס, העתיד להיות בעלה של קוזט, ומגינה עליו בחייו), למרות שדמותה של קוזט, איך לומר בעדינות, מעצבנת וכפויית טובה: "השכחה של ז'ן ולז'ן היתה אצלה שטחית בלבד; במעמקי נפשה עדיין אהבה עד מאוד את האיש שהיה לה כאב שנים כה רבות, אבל את בעלה אהבה יותר, וזה עיוות את שיווי המשקל של לבה" (עמ' 642).
הספר מלא בביקורת חברתית על הפערים בחברה, על צדקנותם של בעלי הממון, הגם שלא תמיד העניים טובים יותר. תמונה אידיאלית של העניים והסטודנטים היוצאים להלחם, אם תרצו, למען צדק חברתי, מתוארת היטב בתיאור מהפכת הנפל של שנת 1830: "הם היו כאחים אבל לא ידעו איש את שם חברו. יופיים של רגעי הסכנה הגדולה שהם חושפים אחווה של אלמונים" (עמ' 489).
ושני קוריוזים קטנים לסיום: * הוגו הלאים את הגפילטע פיש! שימו לב: " הוא המציא תבשיל מופלא שרק במסבאתו ניתן לאכול כמותו, והוא "קרפיון ממולא" " (עמ' 482) * לאחר שסיים את כתיבת הרומן יצא הוגו לחופשה, וכדי לדעת האם הצליחה מכירת הספר שלח למו"ל שלו מברק "?". המו"ל שלח בתשובה "!".
תוספת מאוחרת: קצת באיחור התברר לי שגם תרגום זה אינו תרגום היצירה כולה, העומדת על כ-1500 עמודים.
לסיכום, חגיגה אמיתית לאוהבי הספר. יופי של תרגום, כבר אמרתי?
עלובי החיים/ ויקטור הוגו Les Miserables/ Victor Hugo מהדורה מחודשת מצרפתית: אביטל ענבר הוצאת כתר, 2011 667 עמ'
"תגיד, ברג'ס, אתה חושב שבסך הכל, מאז יולי, כבשנו מספיק אדמה לקבור בה את כל החיילים שמתו בזמן שהם כבשו אותה?" (עמ' 263)
גברים יוצאים למלחמה. הם תמיד יוצאים למלחמה. חלק מהם גם חוזרים ממנה. הנשים, לעומתם, בדרך כלל נשארות מאחור. הן צריכות לשמור על מראית העין. לא מעט פעמים הן עושות/פועלות לא פחות קשה, הגם שבסביבה פחות קטלנית.
זהו ספורם של שני זוגות שהחיים, ובעיקר המלחמה, הרחיקו אותם זה מזו. ריילי מאוהב קשות בנדין, אבל פער המעמדות ביניהם מקשה על אהבתם, ולנדין קשה להחליט האם היא אוהבת אותו. בהחלטה של רגע, יותר נכון בכעס של רגע, מחליט ריילי, בן מעמד הפועלים, להתגייס לצבא ובכך גוזר למעשה לא רק את גורלו, אלא גם את גורלה של נדין. בקרבות הקשים בחזית צרפת הוא פוגש בפיטר האריסטוקרט, שהשאיר מאחוריו את אשתו ג'וליה. היא לא מבינה למה אדם במעמדו צריך בכלל ללכת להלחם.
קשה לי להחליט לגבי הספר הזה. מצד אחד, הוא לא 'הפיל' אותי. מצד שני, עכשיו, כשאני יושבת וכותבת את הסקירה, נראה לי שהוא נגע בי יותר ממה שחשבתי.
בשנים האחרונות מתפרסמים יותר ויותר ספרים שעוסקים במלחמה, או יותר נכון, בואו נודה על האמת, יוצאים כנגדה. לא משנה איזו מלחמה, מלחמות זה לא טוב. ללא ספק זהו ספר אנטי מלחמתי, אבל חוץ מזה הוא גם מתאר את ההבדל הזה, המעצבן כל כך, בין גברים לנשים. "רציתי להגיד לך", זה בדיוק המשפט שהם היו רוצים להגיד, אבל לא אומרים. כי גברים, רק אלוהים יודע למהף לא מספרים. לא תמיד. וקשה עוד יותר לגרום להם לספר דברים משדה הקרב. ספר על אימת המלחמה, עם תאורים שהזכירו לי לא אחת את סצינת הפתיחה של "להציל את טוראי ראיין": "הרעש מחריש האוזניים של התפוצצויות היה כה פתאומי, וביקע את האוויר והאדמה, עד שכל גולגולת חבוטה וכל מח מבולבל שבתוך הגולגולת החבוטה טולטלו, וכל מחשבה שעוד נותרה בהם הושלכה בזעף החוצה. הרעש החריד את עור התוף והרעיד את הכבד, הוא חדר מתחת לעור, יצר זרמי נגד של דם בוורידים ובעורקים, ניקב בזעזועיו את תעלות הספוג הזעירות של מח העצם. הוא קפץ לבבות, שבר שיניים והדהד בסינפסות וחללים שבין התאים. החיילים נעשו חלק מהרעש, הוא הטביע אותם, ביתר אותם, הציף אותם. הם נבלעו בו. הוא נבלע בהם. הם היו רגילים לזה" (עמ' 7). ספר שמדבר על הפער בין החזית לעורף: "הוא לא היה בלונדון כבר שנתיים. הכל נראה לו מוזר מאוד. פגזים לא התפוצצו. איש לא ירה. לא נשמע צליל הגונג המזהיר מפני מתקפת גז. סמלים לא צעקו. האדמה הייתה נקיה ויציבה מתחת לרגליים, בלי גופות, בלי פציעות, בלי גברים מעשנים בצפיפות, בלי צחנה מתוקה של דם, בלי פגזי תאורה החולפים ככוכבים יפים בשמים. העיר היתה שקטה. היו בה נשים" (עמ' 109) ובעיקר- ספר שמדבר על האהבה שמשנה את פניה כשהיא נצבעת בצבעי מלחמה. אני חושבת שלא מעט (א)נשים יוכלו להתחבר לספר הזה בארץ- בין אם לתחושות הקשות של אלו החוזרים מהמלחמה, לפחדים ולחששות הפצועים, ולחיים הלא- פשוטים של הנשים שנשארו מאחור, "באיזור הבטוח", אבל בחשש נורא.
