ארכיון פוסטים מהקטגוריה "קולנוע"

מקריות או גורל?

יום שישי, 24 באפריל, 2009


זוכרים את הספרים שהיו לפני שנים, שבהם היינו צריכים לבחור את הפעולה ולפי הפעולה להמשיך לעמ` X או לעמ` Y? אני מאמינה שלכולנו יש בחירה, אבל שהדרכים די קבועות. בדרך כלל. הנסיך, ההייטקיסט שבינינו, טוען שהכל עניין של כימיה ושל צרופי מקרים. יצא שבשבועות האחרונים ראינו שני סרטים בנושא.

הסרט הראשון, הכל כך מדובר, הוא "נער החידות ממומביי". אני יודעת, טחנו אותו עד דק, וכמה עוד אפשר לשמוע עליו וכו` וכו`. אבל אני רוצה לדבר דווקא על עקרון המקריות. האם יתכן שאת כל התשובות ידע הנער רק בשל צרופי המקרים בחייו?
מנסיון, אני יכולה לומר שהמוח האנושי בכלל, והמוח שלי בפרט,עמוס בפרטים קטנים והמון ג`אנק שאוספים עם הזמן, ואיכשהו תמיד כששואלים שאלה שאין שום סיכוי שאדע, יוצאת התשובה…. מצד שני, יש את ספור האהבה בין ג`מאל ללטיקה, ש
אותו אני יכולה לתאר כגורל בלבד. אחרת מה יהיו הסיכויים ששני ילדים עניים בשכונת עוני יפגשו אחד עם השניה על אף התלאות שעוברות בדרך?"זה גורל", נאנחתי בעיניים מצועפות, בעוד שהנסיך שלי המהם משהו על כך שבסך הכל מדובר על מקריות סטטיסטית וכימיה במוח.

מצד שני, מספר ימים לאחר מכן ראינו את הסרט "ידיעה" (באנגלית הוא נקרא knowing, וזה נשמע הרבה יותר טוב….). ניקולס קייג, האיש והעיניים, הוא ג`ון, פרופסור בMIT, שמגדל את בנו כיילב לבד לאחר שאשתו נספתה בשריפה. במהלך טקס בבית ספרו של הבן נפתחת קפסולת זמן שהוטמנה במקום חמישים שנה קודם לכן. כיילב מקבל לידיו נייר המלא במספרים, ולאחר חקירה מגלה ג`ון כי המספרים מייצגים תאריכים בהם אירעו אסונות גדולים בעולם ואת מספר הקורבנות שהם יגבו.
לכאורה ניתן לומר כי הכל עניין של גורל. יש מספרים, יש תאריכים ולא ניתן להמנע מכך. יתרה מזאת, יש מספר נסיונות של ג`ון לנסות ולשנות את הגורל, אבל הגורל קבוע מראש.

אני לא חושבת שהגענו למסקנה לגבי מהו הדבר הנכון.אני רוצה להאמין שהכל צרופי מקרים, ושאנחנו אדונים לגורלנו, אבל הרומנטיקנית שבי מאמינה גדולה בגורל.

ממליצה בחום על שני הסרטים, סרטים שנחמד להעביר איתם ערב נעים.

עוד על "נער החידות ממומביי" אפשר לקרוא כאן.
על "knowing" אפשר לקרוא כאן.


נער החידות ממומביי, Slumdog Millionaire, (בריטניה) 2009, 120 דקות.
ידיעה, knowing (ארה"ב), 2009, 121 דקות.

לקחת את החוק לידיים

יום שלישי, 24 במרץ, 2009


ברמה האישית, אני לא מאמינה במערכת הצדק שלנו. יותר מדי עוולות הולכות ומשתרשות בחברה שלנו, יותר מדי עבריינים יוצאים כמעט ללא פגע. על עבירות קשות הם מקבלים עונשים על תנאי ו/או עונשים קלים בטענה שהייתה להם ילדות קשה. לא פלא שרוב האנשים הריעו לשוטרים שהרגו פורץ שפרץ לחנות בגדים בירושלים, לא פלא שחוקים נוסח חוק שי דרומי עוברים בכנסת. ככה זה כשאנשים מאמינים שאין מי שישמור עליהם.

בשנות ה-70, עם התגברות הפשע בניו יורק, נוצרה סדרת סרטים בשם "משאלת מוות", בכיכובו של השחקן צ`ארלס ברונסון. בכל הסרטים כיכבה דמות של גיבור אנונימי למדי, האדם הפשוט מהרחוב, שהופך להיות קורבן לפשע אלים, ושהמשטרה ורשויות החוק לא עוזרות לו, הוא לוקח את העניינים לידיו. כידוע, המצב בניו יורק היום שונה לגמרי, ואילו ישראל הופכת להיות יותר ויותר מדינה בה פושה האלימות והטרור.

השאיפה הזו, לחזור לעולם בו הטוב הוא הטוב וטוב לו, היא אוניברסלית. השאלה היא מה אנחנו מוכנים לעשות כדי להעניש את הפושעים.

קחו לדוגמא את ניק (קווין בייקון), גיבור הסרט "גזר דין מוות". ניק הוא האדם הרגיל מהרחוב, איש משפחה פשוט, אבא ובעל מסור. כשבנו נרצח מול עיניו, חייו נהרסים. כשהוא מגיע להעיד במשפט הוא שומע מהתובע שמתכוונים להציע עסקת טיעון, לפיה הרוצח ישב בכלא מקסימום 3  שנים, בטענה שלא בטוח שהוא באמת יקבל מאסר עולם. ניק לא מוכן לעסקה, ולכן לא מסכים להעיד.
נשאלת השאלה מה הלאה. האם לקבל את חוסר הצדק, או לפעול בנדון? ומה בכלל יכול האדם הפשוט לעשות?
ניק מחליט לקחת את החוק לידיו, ונוקם. הבעיה היא, כפי שמנסחת אותה במדויק אחת השוטרות בסרט, "כל צד במלחמה חושב שהוא צודק, ובסוף כולם מתים". האלימות לא נרגעת, היא רק מתגברת. כולם נפגעים. איש אינו יוצא טוב בסוף.

האם בשביל להחזיר את החוק, צריך לעבור עליו? במה אנחנו שונים מהפושעים האלימים, אם אנחנו מגיבים באלימות?
בסוף הסרט אומר אחד העבריינים לניק "אתה נראה כמונו".
אני חושבת שיש הבדל בין האדם שפושע ועושה כרצונו, לבין האדם הנוקם לאחר שאיש אינו קם להגן עליו, אבל לא הייתי רוצה לחיות בחברה שכזו.

גזר דין מוותDeath Sentence
יצא בשנת2007, 104 דקות


הנער בפיג`מת הפסים

יום רביעי, 18 במרץ, 2009


הנער בפיג`מת הפסים

ארה"ב/בריטניה 2008
90 דקות

הסרט מסופר מנקודת המבט של ברונו, ילד גרמני בן שמונה. הוא ילד סקרן, שחולם להיות חוקר כשיהיה גדול, ולמצוא דברים שאיש לא מצא קודם לכן. לברונו יש משפחה: אבא, אמא, אחות גדולה שמעצבנת אותו לא מעט, אומנת. אבא של ברונו הוא חייל, וכדרכה של תקופה (ושל ילדים קטנים) ברונו מעריץ את אביו.

כשאבא של ברונו מקבל עבודה חדשה, לפקד על איזור מסויים, המשפחה עוברת איתו לכפר. מחלון חדרו רואה ברונו חווה מוזרה, ובה עובדים אנשים מוזרים, שלובשים כל היום פיג`מות פסים. התגובות הכעוסות של אביו ואמו על כך שהוא נחשף לחווה רק מגבירות את הסקרנות.
דמיינו לכם ילד קטן וסקרן, שסגור כל היום באחוזה שעליה שומרים חיילים. יום אחד הוא מוצא פרצה, ויוצא לחקור את היער שמקיף את האחוזה, ואת האנשים המוזרים. הוא פוגש ילד בן גילו, שמואל. כך הופך ברונו, בנו של מפקד המחנה, לחברות היחיד של שמואל, האסיר במחנה.

אני לא רוצה לספר את הסוף כי חבל להרוס, אבל הסרט היה מקסים בעיניי בעיקר בגלל שהוא מתואר מזווית מבט של ילד. בזמנו קראתי בקורת על הסרט, שטענה שבסרט לא מוצגות מספיק זוועות, שיש ריכוך של השואה. אני לא מסכימה.
יש משהו בנקודת מבט של ילד, בתמימות הזו, שמעצימה את הזוועה. כשברונו מתלונן על הריח הרע של העשן היוצא מהארובה, ושמואל מספר לו שאלו בגדים ישנים (כיזה מה שאביו אמר לו), זה מחריד. כשברונו מאמין בסרט התעמולה הנאצי שלאביו, לפיו במחנה העבודה החיים נפלאים, ורוצה לעבור לשם, זה מכמיר לב.

אולי לא תמיד צריך את הזוועות. אנחנו דור שחי זוועות. לפעמים דווקא דרך הרוך,דרך הפרטים הניתנים שלא כאגרוף בבטן, אפשר לחוות את הדברים לא פחות.

הסרט מבוסס על ספר שנכתב על ידי ג`ון בוין ויצא לאור בהוצאת ידיעות ב2007. את הספר לא קראתי. אני חושבת שזה אחד הספרים הבודדים שאני מעדיפה לראות.