ברבורה בהתהוות

לא רחוק מגשר קארל המקסים, ישנו בניין אדום ומכוער בן 3 קומות.
ובתוך הבניין יש מוזיאון קטן. אי אפשר להגדיר מוזיאון כזה כמוזיאון חביב, אבל אין ספק שהוא משאיר את חותמו על המבקר.

המוזיאון מציג כ-60 כלי עינויים שהיו בשימוש החל מימי הביניים וכלה במאה ה19, עם הסברים במגוון שפות, הכל כדי שתבינו למה שפר עליכם מזלכם לחיות במאה ה20.

אני יודעת שתחשבו שזה מוזר מאוד, אבל איפה עוד תוכלו לראות חגורת צניעות?

חגורת צניעות היא למעשה מעין מנעול ענק שנועד כדי למנוע חדירה. לעיתים השימוש במתקן היה כדי להגן מאונס, או מפיתוי (נשים שהואשמו בזנות נאלצו ללבוש חגורת צניעות). חלק מהמתקנים נועדו למנוע אוננות.
ובניגוד למקובל לחשוב, חגורות צניעות נועדו לנשים ולגברים כאחד (אבל אין ספק שנשים חוו זאת הרבה יותר).

מצד שני, גברים לא קופחו בענייני כי העינויים. יש כלי עינויים שנועדו בעיקר לגברים:

זוכרים את מסרקות הברזל? (למיטב זכרוני היו בעיקר בשימוש בימי הרומאים, לא ממש ימי הביניים, אבל מאוד שימושי ככלי עינוי…)

והכלי החביב עלי ביותר, "בתולת נינברג":

מדובר בארון ברזל אליו מוכנס האדם. הארון נסגר עליו, כשכל דלתותיו הפנימיות מלאות במסמרים. הקורבן למעשה נשאר עומד ומדמם עד למותו.

ועכשיו לשאלת מליון הדולר- האם מישהו יכול להסביר לי למה הנסיך מפחד להשאר איתי עכשיו לבד??? 😆

ויולטה היא נערה פשוטה, שחולמת כמו כולן על אהבה, אבל יודעת שסיכוייה להנשא נמוכים מאוד.
כמו נערות רבות בתקופתה, גם ויולטה מוצאת גבר ממעמד גבוה יותר, שמעניק לה מכל טוב. הנוסחה כאן היא ברורה וידועה: היא תהיה בת לוויה, תצא יחד עם חבריו ותעניק לו מחסדיה. בתמורה הוא יעניק לה מכל טוב: בגדים, מקום לגור, כסף. היא לעולם לא תהיה באמת חלק מהחבורה, ולו לא באמת יהיה אכפת ממנה, אבל כולנו יודעים שלא תמיד אפשר לקבל את הכל בחיים.
אבל אז מגיע אלפרדו, אף הוא בן המעמד הגבוה, שמצהיר בקול צלול על אהבתו לויולטה. ויולטה לא באמת מאמינה שאפשר לאהוב אותה, בגלל עברה המפוקפק, אבל אלפרדו מתעקש.
כשמשפחתו של אלפרדו (ליתר דיוק אביו) מסבירה לויולטה את העובדה שקשריו עמו פוגעים במשפחתו, ושעליה לעזוב אותו, ויולטה לא באמת נלחמת. היא פשוט עוזבת, כי ברור לה שהיא לא באמת צריכה להיות איתו. שלא מגיע לה.
מה יהיה הסוף?
כמו תמיד באופרות, קטלני ורע.

ואם הספור הזה נשמע לכם מוכר, זה בגלל שהוא מבוסס על ספרו הידוע של אלכסנדר דיומא (הבן), "הגברת עם הקמליות". ואולי זה בגלל שראיתם את הסרט "מולאן רוז'" (שהאופרה הייתה הבסיס לעלילתו).
אגב, הידעתם שהספר מבוסס על אהבתו של אלכסנדר דיומא (הבן) למאדאם, מארי דופלסי, שהשאירה את עברה מאחור למענו, ומתה משחפת?

ורדי, שחיפש סיפור נוגע ללב, טרגי בעיקר, לעבד לאופרה, מצא בספור את כל היסודות הנדרשים, וכך נכתבה האופרה.
היא הוצגה בפעם הראשונה בשנת 1853, ונחלה מפלה מוחצת. הסולנית, שהייתה שמנה למדי, לא הצליחה לשכנע את הקהל שהיא נערה צעירה ומושכת, והקהל צעק בוז לא מעט.
אבל ורדי החליט לתת לאופרה צ'אנס נוסף, ובשנת 1854 היא עלתה שוב על הבמות, הפעם עלילתה הייתה במאה ה-17, והסולנית הייתה מצודדת יותר.
מאותו הרגע, ולמעשה עד היום, נחשבת לה טרוויאטה לאחת האופרות המצליחות והמפורסמות ביותר.

את האופרה הלכנו לראות בפראג, במסגרת סופ"ש רומנטי שהענקנו לעצמנו.
מעולם לא הייתי באופרה. זה נראה לי תמיד ארכאי לחלוטין, עיסוק לאנשים שיש להם המון זמן פנוי ועודף פלצנות.
הנסיך, לעומתי, חובב מוזיקה קלאסית ואופרות (אני מאשימה את אמא שלו בזה. גם בזה;-) ).

מה אומר ומה אספר?
זהו בית האופרה הישן בפראג. הידעתם, אגב, שבפראג יש שלושה בתי אופרה???

וכך הוא נראה בלובי:

וממש כמו בסרטים, אלו המושבים מהם רואים את האופרה (זוכרים את הסצינה ב"אשה יפה"?):

נהנתי מאוד. אפילו בכיתי (אבל זו לא חכמה, גיסתי טוענת שאני בוכה אפילו מפרח נבול:roll: …).
האם אעשה את זה שוב?
סביר מאוד להניח שכן.

טעימה מהאופרה