מדור זה נוצר לשם שמיים, לשם זכרון, ובעיקר בשביל כמה אנשים שנורא רוצים לשמוע על החוויות שלנו מהטיול שהיה, שניה לפני הטיול שיהיה.
כשאמרנו שאנחנו נגיע למיאמי, חמותי דבר ראשון אמרה לי "אתם חייבים ללכת לראות את אנדרטת השואה". בדרך כלל אני נוטה לא לעשות מה שאומרים לי שחייבים, אבל הפעם היה לנו קצת זמן, אז הלכנו.
כשאמרנו שאנחנו נגיע למיאמי, חמותי דבר ראשון אמרה לי "אתם חייבים ללכת לראות את אנדרטת השואה". בדרך כלל אני נוטה לא לעשות מה שאומרים לי שחייבים, אבל הפעם היה לנו קצת זמן, אז הלכנו.
למען האמת לא מדובר כאן באנדרטה אלא יותר באתר הנצחה. האתר עצמו הוקם בשנת 1990 באמצע מיאמי ביץ`, ממש לא במקום שבו הייתם מצפים לראות משהו כזה. הדבר הראשון שרואים כשנכנסים לאתר היא יד מושטת למרומים:
בכניסה לאתר חקוק משפט של אנה פרנק: "ולמרות הכל, עודני מאמינה שבני האדם טובים ביסודם".
כאשר נכנסים לתוך האתר עוברים דרך עמודים שנוצרו מאבן ירושלמית היוצרים שדירה חצי מעוגלת לאורך בריכה, כשמולם ניצבים לוחות גרניט שחורים המתעדים את השואה הן בתמונות והן בהסברים, ומכניסים את האדם העובר בשדירה ל"אווירה המתאימה".
מהשביל נכנסים למינהרה בעל תקרתה ישנו מגן דודו צהוב ובמרכזו המילה jude. זהו ויטראז` המשתקף לפי קרני השמש. מתחת לטלאי כתובים שמות מחנות ההשמדה.
יוצאים מהמנהרה דרך שער שעליו חרוט יזכור, היישר לפסלו של ילד מתייפח:
זוהי כבר הכיכר של אתר ההנצחה. הכיכר מלאה בפסלים של דמויות אנושיות בוכיות, כשבמרכז הכיכר ניצבת היד:
בזווית מסויימת ניתן לראות את המספר החרוט על היד, שגובהה 13 מטר.
אני חייבת לציין שכישראלית, דור שלישי ורבת ציניות, לא ציפיתי להתרגש מהאנדרטה. אבל השילוב של מיאמי ביץ`, האפלוליות, הדמויות המתייסרות, הכל ביחד עשה לי קווץ` בלב.
בהחלט שווה ביקור.
וכשיצאנו מהאתר, ורצינו לנשום קצת אוויר ולהמשיך הלאה, זה מי שחיכה לנו ליד האוטו:
