רק באמריקה משתדלים לשמור על התמימות
ורק באמריקה יש מכירות ספרים כאלו (בכל זאת, בלוג של ספרים)…
 |
.
חדר השירותים:
בהתאם לחזונו של המקום- להיות מקום מפלט לאוהבים, לפנק אותם עד מוות ולא פחות מכך לגרום להם להיות מאושרים עד אין קץ- הצבע השולט במלון הוא ורוד. אפילו מסעדת הסטייקים צבועה בורוד!
ומאחר שבסופו של דבר מדובר כאן בבלוג של ספרים, אי אפשר (ותודה לנסיך ולוויקיפדיה) שלא להתייחס לתיאור המלון בספרו של אומברטו אקו "מסעות בעל מציאות" (1991): "המילים העלובות שמהוות את הדיבור האנושי הטבעי , לא מספיקות כדי לתאר את המדונה אין… בואו נגיד שאלברט שפר, בזמן עלעול בספר על גאודי, צרך מנה נדיבה של LSD והתחיל לבנות מקדש לזכר ליזה מינלי"
מלון שלקחנו ללילה אחד, כסוכריה מתוקה במיוחד בירח הדבש. מומלץ.
 |
"אם עברת על החוק- תגיע לכלא. אם עברת על חוקי הכלא- תגיע לאלקטרז".
זו הכותרת כאשר נכנסים למרכז המבקרים של אלקטרז.
האי אלקטרז שימש ככלא צבאי בין השנים 1850-1933, אבל בשל המעמסה הכלכלית על הצבא הועבר הכלא בשנת 1934 לידי רשויות החוק האזרחיות, ומאז היה כלא אזרחי לכל דבר.
האסירים שהוחזקו בכלא היו אסירים שנחשבו קשים במיוחד, בעלי מעמד מיוחד (ע"ע אל קפונה) או מועדים לבריחה.
כשאסיר נכנס לכלא חיכתה לו בתא חוברת דקה ובה כללי ההתנהגות באלקטרז. הוא שוכן באחד התאים בשלוש השורות הארוכות של תאי הכלא.
אם היה לו מזל, הוא לא היה מוכנס לצינוק. אולי הוא גם התרגל בסופו של דבר לצליל טריקת דלתות הכלא.
לאור העובדה שמדובר באי המרוחק מהיבשה (כשני קילומטר), בגלל המים הקרים ובגלל השמירה הקפדנית עליו נודע כלא אלקטרז ככלא שלא ניתן לברוח ממנו. כלומר, רוב הזמן.
הבריחה היחידה בה לא נמצאו הבורחים (או גופותיהם) עד היום התרחשה ב1962. התכנון היה של ארבעה אסירים. הם ניצלו את "שעת הנגינה" שהייתה בכלא (מדי יום הורשו האסירים לנגן בכלי נגינה במשך שעה), על מנת לחפור בקירות עד למערכת האוורור. בסופו של דבר שלושה אסירים בלבד ברחו (הרביעי לא הספיק לסיים את החפירה). כדי להרוויח זמן הם יצרו ראשי בובה מסבון, דבק וצבע (בתקווה שכך לא ישימו לב השומרים להיעלמם). דרך מערכת האוורור הם טיפסו לגג, משם ירדו לחוף באמצעות המרזב ורצו לחוף. שם הם עלו על רפסודה שבנו ממעילי גשם מנופחים ועצים, רפסודה שנמצאה לאחר מכן במפרץ לא רחוק מהכלא. גופותיהם לא נמצאו עד היום, ויש המאמינים כי הם אכן ניצלו וברחו (חלק מהאסירים בכלא טענו כי הם למדו ספרדית ותכננו לברוח לדרום אמריקה).
אם במקרה אתם מזהים את אחת הדמויות, אנא פנו לתחנת המשטרה הקרובה לביתכם:
בשנת 1963 הוחלט על סגירת הכלא בשל עלויות האחזקה הגבוהות שיצר בידודו של האי מן היבשה ובשל הזיהום שנוצר מהזרמת שפכיו למי המפרץ.
כאמור, האי נמצא במרחק לא גדול מסן פרנסיסקו, דבר שהגביר את סבלם של האסירים, שהגדירו לא אחת את "אלקטרז" כמושבת עונשין".
ניתן לראות את סן פרנסיסקו, ואם הרוח נושבת בכיוון הנכון- אפשר גם לשמוע את האנשים המדברים בנמל, להריח את האוכל שלהם. לא סתם נאמר המשפט הכתוב מעלה.
ההגעה לאלקטרז היא אך ורק באמצעות סירות, ואך ורק בסיורים מאורגנים. אנחנו עשינו את סיור הערב, שאורך כשעתיים.
אין כמו לראות כלא בחושך, להרגיש את הרוח נושבת, ולפחד עד מוות שהסירה תשכח אותך על האי.
התחנה האחרונה שלנו בשייט הייתה דווקא בקנדה, בעיר שנקראת ויקטוריה.
ויקטוריה היא עיר הבירה של קולומביה הבריטית ומקום מושב הממשל. כפי שניתן להבין משמה, העיר מלאה בבתים ויקטוריאנים, כשמרוב הבתים משתלשלות סלסלות פרחים צבעוניים.
מדובר בחנות קטנה ששני חדרים מתוכם מלאים בכלובי זכוכית ומלאים בחרקים שונים ומשונים, החל מג`וקים רגילים, דרך גמל שלמה ואפילו טרנטולה. מרבית החרקים עוברים מיד ליד בידי המבקרים במקום.
חרק טיפוסי לדוגמה:
הבחור היה מספיק אמיץ (או מטורף) כדי להחזיק את זה:
אני הסכמתי להחזיק רק דבר אחד בלבד, משהו שהזכיר את חיפושיות הזבל בארץ:
כאמור, זה היה ממש מגעיל, התחלחלתי קשות, אבל אני יכולה לבוא רק אלי בטענות, אחרי הכל- אני מצאתי את המקום….
כשיצאנו עברנו דרך חנות המזכרות וקנינו מציצות (סוכריות על מקל ללא ירושלמים), כדי להמשיך ולכרסם:
הבחור שאיתי, כמו רבים מהגברים ומהילדים שהיו במקום, הוקסם מהחוויה. בשביל אנשים שמתעניינים בזואולוגיה או בשביל ילדים המקום די קסום, במחיר לא יקר, 8$ לאדם, ניתן להסתובב בין הכלובים ללא הגבלת זמן, ללטף, לבהות ולדמיין האם הייתם מסוגלים לגדל חיה שכזו בביתכם.
זה האתר של המקום- וזכרו- אסור להאכיל את החיות.
העיר הראשונה בה עגנו באלסקה היא קצ`יקן (ketchikan). זהו האחד המקומות הגשומים ביותר באמריקה- יותר מ- 5,000 מילימטרים של משקעים יורדים שם בשנה. בעיר חיים 15 אלף תושבים ויש בה בעיקר דייגים וכורתי עצים.אחרי טיול לא ארוך בעיר הלכנו לאחת האטרקציות התיירותיות בעיר, מופע חוטבי עצים. המופע היה בנוי מתחרויות חטיבת עצים, גלגול עצים וטיפוס עליהם (נא לא לשאול למה הלכתי לדבר כזה, לא לשכוח שהיה איתי גם בחור
….)
העיר השניה בה עגנו הייתה ג`ונו. שמה האינדיאני של העיר הוא "דזאנטיקי האני", שפירושו "הנהר שבו נפגשים הדגים". אחת האטרקציות בעיר היא קרחון ענק הנקרא Mendenhall Glacier. הקרחון נמצא בקצה העיר (נסענו אליו כחצי שעה באוטובוס). המקומיים טוענים כי בארבעים השנה האחרונות הוא נסוג בכשני קילומטר, אבל אין ספק שהוא עדיין מרשים מאוד בגודלו. מצד שני, התאכזבנו לגלות שהוא מאוד דומה לחרמון- לבן ומלוכלך:
בכלל, באלסקה יש עוד שני דברים בולטים. הדבר הראשון הוא כמות הפרוות המוצעת למכירה. אין חיה בעלת פרווה שלא הייתה פרושה על הקיר (טוב, אולי חוץ מחתולים וכלבים):
הדבר השני הוא עמודי הטוטאם. עמודים אלה ייצגו, בימים עברו, טוטמים (סמלים מקודשים הכוללים בעלי חיים, סמלי שבטים, משפחות ואנשים פרטיים) של שבטים אינדיאנים שהיו במקום:
אין ספק שרגע השיא בטיול, שהיה גם רגע הפרידה מאלסקה, היה השיט ב Tracy Arm . זהו כינוי לפיורד הנמצא בין הרים תלולים וקרחונים. הנוף שם, במיוחד לאור העובדה שמדובר בשיט שנמשך מספר שעות (והתחיל בארבע בבוקר!), עוצר נשימה, ואפשר בהחלט לומר גם מקפיא. השיט עצמו, לאור הקרחונים הנראים (וסביר להניח שגם בגלל הקרחונים שתחת פני הים) הוא איטי מאוד, ממש במהירות הליכה.
וזו דוגמה קטנה לקרחון קטן (ליד הר גדול):
אין ספק שאלסקה היא מקום מקסים, מדהים, וקר עד מאוד.
אני מאוד אהבתי אותה, בהחלט יכולתי לדמיין עצמי יושבת בבקתה קטנה ביער בחודשים החמים של הקיץ.
שלום שלום,
חזרנו כבר לפני שבוע, אבל למי יש כח בכלל לחזור לחיים האמיתיים?
אז הרשנו לעצמנו לברוח מהמציאות עוד שבוע, עד יום כיפור.
אבל ראו זה פלא, גם יום כיפור נגמר לו!
אז חזרנו, כשבאמתחתי 19 ספרים חדשים מחנות מדהימה, מקסימה וחלומית שנקראת " The Strand".
בקיצור- אני כאן. יש המוןןןןןןן ספרים ומעט מדי זמן, אז לאט לאט.
מי יתן והשנה הקרובה תהיה מלאת ספרים לא פחות (רמז, רמז) ומלאת דבש כמו שהיה ירח הדבש.
(ואל דאגה, יהיו עוד פוסטים של מה עשינו ואיפה).
כמו כל ילדי שנות השבעים, גם אני גדלתי על "ספינת האהבה" (וכן, גם אני הייתי מאוהבת ברופא השרמנטי), אני מניחה שזו אחת הסיבות שבגללן אני אוהבת קרוזים. שנה שעברה עשינו קרוז לאיי הבהאמה`ס, והשנה החלטנו לפנק את עצמנו והפלגנו הרחק מעבר להרי החושך, או בעברית פשוטה יותר: ברחנו מהחום הגדול לאלסקה.
בארוחת הבוקר אוכלים שם בעיקר, הממממ, איך נגדיר את זה, שמן. הכל מוצףבשמן– החל מהביצים, דרך הנקניקיות וקתלי החזיר, וכלה בעגבניות מטוגנות. בארוחת הבוקר אין ירקות כלל, להוציא עגבניות. מצד שני מלון, אבטיח ואננס הם אוכלים שלוש פעמים ביום (לפחות).
ארוחת הערב והצהריים שלהם מורכבת מלא מעט ירקות, והיא טעימה לחכו של הישראלי המצוי (דהיינו הנסיך ואני) הרבה יותר. כמו כל "הכל כלול" בספינה הכל כלול, מלבד השתיה. שתיה חינם היא לימונדה, מים ומיץ תפוזים. וכמובן תה וקפה. כל השאר עולה לא מעט כסף.
הספינה שלנו, Sea Princess, גדולה ומפוארת.היא מכילה כאלפיים נוסעים ועוד 900 אנשי צוות. יש בה קולנוע "תחת הכוכבים", מה שמאפשר לשבת בג`קוזי או בבריכה הנמצאת באחת הקומות, ולצפות בסרט על מסך ענק. יש בה גם ספריה לא רעה בכלל, אולם תיאטרון, אולם ריקודים וכמובן אי אפשר שלא יהיה בה קזינו.
הדבר היחיד שהיה קטן בספינה היה החדר שלנו, או יותר נכון קופסת הנעליים בה אנוישנים. הוא קטן וללא חלון, אבל מי בכלל היה שם?
באופן כללי חוויית הקרוז הייתה חוויה אנתרופולוגית.היינו הישראלים היחידים על הספינה(בשנה שעברה היו עוד שני זוגות ישראלים). מרבית האנשים בספינה היו אמריקאים, מרביתם מבוגרים. מדהים היה לגלות עד כמה האמריקאים רדודים, או שמא נגדיר זאת עסוקים בעצמם. מרביתם לא ממש יצאו אי פעם מתחומי ארה"ב (ולא מדובר באוכלוסיה קשת יום, בלשון ההמעטה), מרביתם לא יודעים כלום על דברים שמחוץ לארה"ב.מצד שני, כמות הספרים שנקראו על הספינה הייתה מרשימה ביותר. בכל פינה אפשר היה למצוא מישהו עם ספר, זה היה ממש נחמד. אפילו הנסיך הסתובב לו עם ספר ביד חלק מהזמן.
הקרוז לא עולהיותר מדי כסף (יחסית) והוא מאפשר הצצה למקומות מעניינים, ארוחות, שתיה ושאר תענוגות (למדתי לרקוד מקרנה סוף סוף :)).
בפוסט הבא:אנחנו מגיעים לאלסקה.
| כמות תמונות | 5 |
|
|
| אני בספריה | |
|
|
| קולנוע תחת הכוכבים | |
|
|
| אוכל!!! | |
|
|
| קינוח מיוחד לירח דבש | |
|
|
| הספינה שלנו | |
