ברבורה בהתהוות

"כמה פעמים אמרתי לראש הממשלה: תדפוק את הערבים, תדפוק את עיירות הפיתוח, תתקע את יישובי הצפון, תצפצף על המתנחלים, הכל מותר, הכל אפשרי, חוץ מדבר אחד- לגעת בשבויים ובנעדרים –  כאן יש קונצנזוס מקיר לקיר. לא משנה שמדובר במעט מאוד חיילים, ואם נודה באמת רק אחד מהם עשוי להיות חי. העם לא מסוגל לסבול כל פגיעה בהם" (עמ' 18)

נמרוד גרין הוא החייל של כולנו. הוא נעלם במהלך קרב בעזה לפני תשע שנים. איש לא יודע באמת מה עלה בגורלו. בעבר היה נסיון למשא ומתן, אבל הנסיון לא צלח, ומאז לא יודעים עליו דבר.
נמרוד לא חייל צעיר. הוא כבר גבר מבוגר. הוא אבא. הוא בעל. הוא בן. המשפחה רוצה לדעת מה קרה לו. התקשורת רוצה לדעת למה לא מצילים אותו. הפוליטיקאים מדברים עליו לא מעט.
ועדיין, איש לא יודע מה עלה בגורלו.

וכשיגיע הרגע הנכון- מה חשוב יותר? דמותו של חייל אחד, או כושר ההתרעה? הערכים עליהם גדלנו או המחיר הכבד שצריך לשלם?

צריך הרבה אומץ כדי לכתוב על חייל נעדר השבוי שנים במקום לא ידוע, כששמו של גלעד שליט נישא בפי כל.
צריך הרבה אומץ כדי לכתוב על חייל נעדר שאינו כליל השלמות ואינו, בלשון ההמעטה, טלית שכולה תכלת.
צריך הרבה תעוזה, דמיון, אולי טירוף ופרנויה ברמה מסויימת, כדי לתכנן תוכנית מבריקה בפשטותה, מטורפת בדרכה שלה, כדי לחלץ את החייל השבוי.
אני יכולה לכתוב הרבה יותר על הספר, אבל כל דבר שאכתוב עלול להיות ספויילר.

אני לא יודעת איך הוא עשה את זה. אבל הוא הצליח. יובל אלבשן הוא אחד הסופרים הישראלים היחידים שהצליחו לכתוב ספר מתח ישראלי שהייתי חייבת לקרוא עד הסוף. זה לא רק המתח, זו הרגישות.
בלשון בטוחה ובלא מעט ציניות של ישראלי ותיק היודע דבר או שניים על איך הדברים מתנהלים מאחורי הקלעים מתאר אלבשן את חיי משפחת החטוף, על הפער בין הנראה לתקשורת לבין מה שקורה בחדרי חדרים. יש התייחסות צינית שאהבתי מאוד לגבי התקשורת ויועצי ראש הממשלה. דמותו של ראש הממשלה העלתה בי געגועים קשים לשרון, ובאופן כללי- מדובר בספר ישראלי מאוד.

לקריאת הפרק הראשון

לסיכום, אל תעשו את הטעות שאני עשיתי ותציצו בסוף. זה קצת הרס….
 (כי דווקא על רקע עסקת שליט מעניין לקרוא, כי התרחיש מסקרן, כי שווה!)

תיק מצדה/יובל אלבשן
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
367 עמ'

"הרי בהכל אשמות האמהות. הן אשמות במעשי האונס של בנים אנסים, הן אשמות במעשי הרצח של בנים רוצחים, הן אשמות במעשי הבגידה של בנים בוגדים. הן אשמות בבנים רפי שכל וחלשי אופי, בבנים שהצליחו אף על פי שרצו להיות הולכי בטל ובבנים בטלנים שבגללן, תמיד בגללן, לא היו לעורכי דין או לאנשי היי-טק. הן אשמות בכך שבניהן הם אבות רעים, בעלים אדישים, הן אפילו אשמות בנשים המציקות שהם נישאים להן, שהרי בחרו בהן כי הן מזכירות להן את אמם, ואם הם לא נישאים, ובכן, בכך ודאי וודאי שהן אשמות. אבל אמא שהבן שלה מנסה לרצוח אותה? אמא כזאת היא האמא הכי אשמה מכולן" (עמ' 33)

בכל משפחה יש את הילד האהוב יותר, ואת הילד האהוב פחות. זה אולי לא פוליטקלי קורקט להודות בזה, אבל אחד מהם תמיד יזכיר לך דברים שאת לא רוצה. אולי ישקף את האופי שלך, אולי יזכיר ימים שאת לא רוצה לזכור. זה לא באמת משנה מה הסיבה, זה פשוט קורה.

איתמר מרגיש שהוא הפחות אהוב. הוא הרבה פחות יפה מאחיו, הוא פחות מוצלח ואמא שלו אוהבת אותו פחות. ואתם יודעים מה זה לא באמת משנה מה תגידו, לא משנה כמה תנסו לשכנע, ככה הוא מרגיש וזהו.
ויום אחד הוא מתפוצץ, והעולם מתרסק.

זה לא הספר הראשון שדן בשאלה האם אמא חייבת לאהוב את הילד שלה בכל מחיר.
אין ספק שלכל אורך העלילה הדהדה דמותו של קווין, שגם הוא, בדומה לאיתמר, היה הילד האהוב פחות, שגם לו היה אב שניסה לפשר ולהרגיע, שגם אצלו הדברים הגיעו לפיצוץ, אחר וקטסטרופלי הרבה יותר.

אני לא מכירה אישית את אורנה לנדאו. אני די נהנית מהכתיבה שלה, ונהנתי גם מספרה הקודם, אבל קשה לי להתעלם מתחושת דז'ה וו מסויימת.
משני הספרים עולה התחושה שלנדאו, איך לומר, לא ממש מחבבת את מוסד המשפחה, ובסופו של דבר מאשימה הכל במשפחה:
"ילדים הם לא כמו תפוחים. הם לא נרקבים ככה סתם. הם… משהו קורה להם" (עמ' 87)

האב רופס וחלוש, חסר עמוד שדרה רוב הזמן. האם שקועה בעיקר בסבלה, בין אם מדובר בדכאון שלאחר לידה, או בסבל עכשווי יותר, ורק האח הגדול הנו עד (שותק) לסבל שעובר אחיו הקטן, סבל שדומה שנועד לתת חיזוק ותירוץ מסויים למעשיו.

אני חייבת לציין שאחד הדברים שממש עצבנו אותי בספר היה תיאור שיטת "חמש הדקות". מדובר בשיטה שנויה במחלוקת להרדמת תינוקות ופעוטות בלילה. השיטה, כשמה, דוגלת ברעיון חמש הדקות. משכיבים הפעוט לישון, וגם אם הוא בוכה לא ניגשים אליו חמש דקות. הרעיון הוא לגרום לכך שהילד לא יבכה בצורה מניפולטיבית וירדם לבד. לא השתמשתי בשיטה זו כי אני פולניה עם לב רך עד מאוד, וילד שנרדם מהר, אבל יש בספר תיאור ממש קורע לב של ילד שבוכה ובוכה והאם לא ניגשת אליו. ולמעשה, כך אליבא דסופרת, כאן הייתה הבגידה הראשונה של האם (אחרי כשבוע הילד כבר נרדם מהר, אבל לא מוכן לקבל מאמא נשיקת "לילה טוב").

כאמא, כבר לא כל כך טריה, אני חושבת שלרמוז ששיטה זו הייתה אחת הסיבות לקרע במשפחה היא מניפולציה זולה על הקורא. ילדים בוכים לפעמים. גם תינוקות. גם אם האמא לא קופצת ל'דום מתוח', זה לא אומר שהקשר ביניהם יהרס לתמיד. זה הכעיס אותי. מאוד. 👿

מילה טובה על הכריכה: יופי של כריכה! אף פעם אי אפשר לדעת מה קורה מאחורי הדלתות הסגורות של השכנים.

לסיכום,
(כי באמת שכעסתי)

בזה הבית/ אורנה לנדאו
הוצאת זמורה ביתן, 2011
319 עמ'

גברים לעולם לא יבינו זאת באמת. אפילו הנסיך, שהוא נסיך אמיתי, לא באמת מצליח להבין מה עובר על אישה שהופכת להיות אמא.

בחודשי ההריון אמרתי לכולם, ובעיקר לעצמי, שזה בסדר. שברבורה שלפני הלידה תהיה אותה ברבורה אחרי הלידה, רק עם עולל. שהרי אמהוּת לא הופכת את העולם על פיו. שיהיה לי מקום. הנשים הנהנו בחצי תקווה- חצי ציניות, הגברים לא הבינו במילא מה אני רוצה.
והנה אני היום, חודשים אחרי הלידה. לא לגמרי הברבורה שהייתי, לא ברור עדיין מיהי האם שבוהה בי מהמראה. זה לא רע יותר ממה שחשבתי, אין ספק בכלל שזה הרבה יותר טוב, זה רק שזה פשוט… שונה.

"אמהות לא מאושרות משום שמרגע שהן הופכות לאמהות הן ממירות את העשיה שלהן באימהוּת, שהיא מערכת יחסים עם חוקיות לא ברורה וכללי תגמול בלתי קיימים בעצם, בשעה שגברים ממשיכים לפעול בשדה המקצועי כמו קודם ויכולים להגיע להישגים ולתגמולים מוחשיים" (עמ' 115-116).

גברים לא בהכרח יבינו זאת. את הפער שבין מה שיש, לבין מה שהיה, לבין מה שרצית שיהיה. את החלל הזה שהולך ונפער, כי בין להרדים את הילד, להאכיל את הילד, לעבוד, לטפל בבית, לדאוג לעצמך (ולבעל), יש את המקום הזה שבו את רוצה לרגע לעצור ולומר "גם אני פה".

ארבע נשים חוות בדיוק את מה שכתבתי עכשיו. ארבעתן אמהות לילדים קטנים (וגם כמה שאינם קטנים). כל אחת מהן נאבקת על דרכה, ייחודיותה, עבודתה ובעיקר חייה. הילה חיה בנישואים לא מאושרים, מיכל רוצה עוד ילד, רחלה מרגישה שהיא נכבית וענת רוצה לעשות משהו אחר, משהו שהוא לא חובה.

ארבע נשים שמתחילות להיפגש, במעין קבוצת תמיכה, מדי יום שישי. הרבה דברים יוצאים בקבוצה הזו. הרבה בדידות, הרבה חששות. יש מי שיוצאת נגד הלחץ החברתי להביא ילדים לעולם, יש מי שמפנטזת על כך שבעיר ילדותה, הרחוקה כל כך מתל אביב המנוכרת, הכל היה טוב יותר.

זה לא ספר גדול, אני לא בטוחה שהרושם שעשה עלי ישאר במשך ימים, אבל אני יודעת שלא פעם ולא פעמיים במהלך הקריאה מצאתי עצמי מהנהנת בראש, מוחה דמעה, צוחקת (לפעמים הכל בבת אחת).

יש משהו בכתיבתה של לנדאו שמאפשר חיבור שכזה- מצד אחד כתיבה בגובה העיניים, מצד שני כתיבה על חוויות חיים מוכרות בנוף הישראלי.
מצד שני, יש ללנדאו נטיה להשתמש גם ברעיונות שהיא שואבת ממקורות אחרים.
זהירות ספויילר
במקרה זה מדובר ברעיון החיים תמורת החיים, כפי שמשתמע, לדוגמה, בסרטו של פון טרייר "לשבור את הגלים"
סוף ספויילר
זה לא בהכרח לגנאי, כיוון שרעיון זה לא יוצר טוויסט שלם בעלילה, אלא רק צובע במעט, אבל חבל, כי זה משאיר טעם של חמיצות כלשהי.
ומצד שלישי, יש בספר תחושה של אווירת מרמור כלשהי, בין אם מדובר במרמור על האמהוּת ככלל, על הריון או על נישואים.
"אנשים שאומרים שהם נשארים בנישואים בגלל הילדים- משקרים. תמיד יש סיבות. ומשום כך אני בכלל לא מאמינה בקיומם של נישואים אומללים לאורך זמן. כל הנישואים שמחזיקים מעמד עונים על צורך מסוים של בני הזוג. אם זה לא כסף, אז זה משהו אחר" (עמ' 183).

לסיכום,

עוד אהבה אחת ודי/ אורנה לנדאו
הוצאת זמורה ביתן, 2009
302 עמ'

"רועי שם קץ לתשוקה ביריה בחדרו, חדר הילדות שלנו, שם התגורר בחודשים האחרונים מאז שמצבו הורע. הוא לא השאיר מכתב. לא קל להתנסח במצבי קצה" (עמ' 11)
מוות צפוי מראש אינו קל יותר מוות פתאומי. לפעמים הוא אפילו קשה יותר.
דמיינו לעצמכם: כל פתיחת דלת, כל צלצול טלפון, כל דפיקה בדלת עלולים לבשר שהפעם זה קרה. המוות הגיע.

כשרועי התאבד, אף אחד לא ממש הופתע, אבל זה לא שינה הרבה. השוק והכאב, נדמה שרק חיכו להתפרץ, ובבת אחת גם חרצובות הלשון הותרו, ורגשות, ובעיקר כעסים, שהיו עד כה מתחת לפני השטח צפו ועלו.

"היה קשה לגדל אותו. הוא זלל לנו את החמצן, ועוד יותר קשה היה למצוא אותו ירוי" (עמ' 66)
כשיש מישהו חולה/במצב נפשי קשה, הכל משתנה. הזרקור מופנה כלפיו, והסביבה לעיתים קרובות נשכחת.

האם, נטע, הקדישה את כל כולה לרווחתו של רועי. היא דאגה לו, טיפחה אותו, שמרה עליו עד כלות ובמהלך הדרך דומה שעזבה מאחור את יורם, בעלה, ואת בנה השני, דני.
האב, יורם, כואב את מות בכורו לא פחות, אבל בניגוד לנטע, שעוטפת את עצמה בכאב, יורם כועס. הוא כועס על החיים, הוא כועס על רועי, הוא כועס על נטע, שגידלה את רועי 'עטוף בצמר גפן', ועכשיו, אחרי השבעה, עוזבת ת הבית.
האח, דני, כואב את מות אחיו. הוא גם כמה לאהבה, ומקווה בסתר לבו שעכשיו אמו תראה גם אותו. הוא גם כועס לא פחות.

זהו רומן קולות, וסיפורה של המשפחה מתואר דרך דמויותיהן של בני המשפחה ושל החברים הקרובים. דרך עיניהם אנו מבינים מהי השפעתה של התאבדות על המשפחה – על מטען הכאב, האשמה והכעס שהיא מטילה.

קשה היה לי לקרוא את הספר. הרגשתי שדמותו של רועי, המתאבד, מואדרת. בדיוק כטענת אחיו "אני לא מבין למה לעזאזל כולם מדברים על רועי בטון הזה. אין שום דבר רומנטי בהתאבדות" (עמ' 50). יש כאן איזושהי האצלה של דמות של בחור צעיר, אינטיליגנט ורגיש ככל שיהיה, שבחר להתאבד.
כעסתי על דמותה של נטע, דמות שנראית לי אמפוטנטית במקרה הטוב, קדושה מעונה במקרה הרע. לא הצלחתי להבין איך אם בוחרת במודע שלא להילחם על חיי בנה.
מצד שני, אני מאמינה ש"זו זכות להיות חיים", קרי זכותו של אדם על חייו.

לסיכום, ספר שמאיר זווית לא מוכרת בבעיה מושתקת. ספר לא פשוט ומעורר תהיות.

שמורת נפשי/ רבקל'ה מונפלק
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
204 עמ'

 
הכל התחיל מעיטוש אחד קטן.
למען האמת, הכל התחיל מטעות אחת קטנה. מישהו לא שם לב. מישהו לא השגיח שניה. לפעמים שניה זה כל מה שצריך.

לא ברור מה בדיוק קרה, אבל ידוע בודאות מה לא קרה. מה שהיה צריך לקרות לא קרה. "האור האדום לא נדלק", ונגיף שהונדס בחשאיות בצבא ארצות הברית שוחרר לאוויר.
המגיפה משתוללת, מליונים מתים ובסופו של דבר, כמו תמידף הכל מתנקז לטוב לעומת הרע.

מחנה הרעים מונהג על ידי דמותו של רנדל פלאג, "האיש האפל". דמותו של פלאג מופיעה גם בסדרה "המגדל האפל". באופן מאוד ברור מחנה הרעים נמצא בלאס וגאס, עיר החטאים הגדולה מכולן.
מחנה הטובים מונהג על ידי אשה זקנה בת מאה+, העונה לשם "אמא אביגיל", בסיס המחנה הוא בקולורדו (מה טוב שם? או רע שם? למישהו יש בכלל רגש לקולורדו?)

בזמנו, כשכתבתי על "זה", ציינתי שלדעתי זהו ספרו הטוב ביותר של קינג. מהר מאוד אמרו לי שאני חייבת לקרוא את "העמדה". וכשכולם אומרים- אני עושה. (טוב, לא תמיד ולא הכל 🙂 ).

"העמדה" הוא "בעל זבוב" למבוגרים.
מעשה באסון גדול שקורה, ומה קורה לאנושות כשמגבלות וחוקים כבר אינם חשובים.
גם קינג עצמו אמר בזמנו שעניין אותו לצור "בעל זבוב" חדש- המבוסס יותר על פנטזיה.
הספר פורסם לראשונה ב-1978, וגרסתו המלאה פורסמה ב-1990 (בעברית יצאה המהדורה המורחבת ב1995).

מה שמטריד בספר זה שלא מדובר בפנטזיה. קינג כותב תמיד על פחדיהם של האנשים, והפעם הוא הלך רחוק יותר- כי זה פחד ריאלי למדי. במאה ה-21 טעויות שנעשות במעבדות סודיות אינן בגדר פנטזיה. נסיונות טשטוש שנעשים ע"י צבאות ו/או פוליטיקאים גם אינם מפתיעים במיוחד.

למי שנרתע מאורך הספר מומלץ לצפות בסרטון זה, המתקצר את מיני הסדרה שנעשתה על בסיס הספר. אם זה לא יגרום לכם ללכת לקרוא את הספר, אז שום דבר אחר כבר לא יעזור….

ולסיכום- לא לאוהבי קינג בלבד, אבל אל תעשו את הטעות שאני עשיתי, ואל  תקראו את הספר בדיוק כשהעולל שלכם מצטנן- פחד!!

העמדה/ סטיבן קינג
The Stand/ Stephen King
מאנגלית: מיכאל אביב
הוצאת מודן, 1995
1056 עמ'