"דברים רעים באים בשלשות. אבא שלי מת. אמא שלי מתה. אחר כך, ישנה הלוויה" (עמ' 9)
ג'ני סלווג'יו היא בחורה צעירה, יש שיאמרו מוזרה משהו. היא גרה יחד עם הוריה אחרי שנשרה מהקולג'. היא כמעט לא יוצאת מהבית. היא לא אוהבת לדבר עם אנשים, ובאופן כללי היא נלחצת כשדברים קורים באופן בלתי צפוי. דמיינו לכם מה קורה לה כשהכל מתפרק.
אכילה רגשית פירושה אכילה שמטרתה טשטוש ופיצוי על רגשות לא נעימים. בדרך כלל אכילה שכזו, בעיקר של מזונות עתירי סוכרים, נובעת מטריגרים רגשיים מגוונים (ע"ע אכזבה, יאוש, צער, חרדה וכו').
במקרה של ג'ני לא מדובר באכילה ממש, אלא במחשבות על אוכל ועל בישול. כך, לדוגמא, כאשר היא נלחצת היא בורחת: "הבצלים, אני זקוקה לרעיון הבצלים, הוא מרגיע אותי. אט-אט מזהיבים, פולטים את הניחוח המוכר, שרידים אחרונים לחריפותו הגולמית מהולים ברמז למתיקות שתבוא. אני מצמידה את מצחי לברכי, מועכת את המגפיים בין החזה לירכיים. המצח שלי חם. הברכיים שלי חמות. רצועות ארוכות ודקיקות שגולחו בפורס הירקות, חצאי סהר מוצקים תחילה שעם הזמן הולכים ומתמוססים. עוד מלח? לא, רק סבלנות. בוחשים. ממתינים. מווסתים את עוצמת האש. ממתינים. בוחשים" (עמ' 18).
בזמן האחרון מאוד אפנתי לכתוב ספרים על אנשים הסובלים מאספרגר. ככל הנראה, למרות שאין ממש אבחנה, גם ג'ני היא כזו.
אבל זה לא ספר על התמודדות עם אספרגר. זה ספר על אהבה לאוכל. יותר במובן של בישול מאשר במובן של לאכול. ג'ני המתמודדת עם אבלה על מותם המפתיע של הוריה, ובכלל עם החיים שאחרי, מבשלת וחושבת על האוכל. "לאוכל יש כוח. נונה ידעה את זה. גם אמא ידעה. אני יודעת את זה עכשיו. ואף שהוא לא יכול להציל אותי, הוא עשוי לעזור לי בדרך כלשהי. כל מה שיש לי חוץ מאוכל זה יגון." (עמ' 53).
קצת בדומה ל"טעמה העצוב של עוגת הלימון" (שמודה שמעולם לא הבנתי את סוד קסמו, ונטשתי די מהר), גם כאן מדובר בגיבורה המתקשרת עם סביבתה באמצעות תחושות העולות בבישול. רק שכאן, ג'ני מדברת עם אנשים מתים הנראים בפניה כאשר היא מבשלת את המתכונים שלהם.
זה לא ספר מופת. אין כאן ספור אהבה (מלבד לאוכל). אבל זה אחד הספרים הללו, שמחממים את הלב, ולא רק בזכות המתכונים (שאחד מהם, העונה לשם "בראוניז קינת-חצות", עוד אעדכן בהמשך 😉 ). הנה עוד שני ציטוטים שנגעו בי:
* "נורמליות מגיעה בהרבה טעמים, וזה לא משנה מה הטעם שלי. זה מה שספר הנורמליות אומר לי. אין כזה דבר, נורמלי, למעשה" (עמ' 94) *"שיברון לב זה ביטוי מטופש וגם בלתי אפשרי. לבבות לא נשברים. לבבות נמחצים, נפתלים, כואבים. לבבות נקרעים לפיסות רטובות כמו עגבניות משומרות" (עמ' 217)
ג'אייל מקהנרי היא בעלת בלוג בישול. היא גרה בניו יורק וזהו ספרה הראשון. יש לה עוד ספר (58 עמ') שטרם תורגם לעברית. מן הסתם אקרא גם אותו.
לסיכום, לחובבי בישול ואוכל. לא על קיבה ריקה.
בת המטבח/ג'אייל מקהנרי
The Kitchen daughter/ Jael McHenry מאנגלית: אורטל אריכה הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2012 301 עמ'
תוספת טכנית חשובה: משום מה איני מצליחה להעביר למנויי הבלוג להם יש מייל ב walla עדכונים :cry:. הנסיך, האמון על הצד הטכני אינו זמין היום, ולכן הבעיה תטופל בהקדם.
אני אנגלופילית ידועה. זו לא רק העיר הזו, לונדון. זה המבטא הבריטי שמרעיד מיתר בלבבי. אלו הנופים של סקוטלנד. אלו הנימוסים של פעם. זו ג'יין אוסטין. זה אפילו, רחמנא לצלאן, ג'יימס בונד (למרות שלבי שייך לרוג'ר מור ולא לסקוטי היהיר-מדי שון קונרי).
אבל את קן לואץ' אני לא אוהבת. אולי כי הוא מספר את האמת על הממלכה ההיא, הרחוקה כל כך. אולי כי הוא מראה שמאחורי הארמונות הזוהרים והרומנים השערורייתים יש גם את העם הפשוט. והעם הפשוט לא חי חיים טובים במיוחד. ויש לומר כי את חוסר אהבתי ללואץ' הייתה הרבה שנים לפני שהצטרף לכל הso-called תרבותיים שונאי ישראל. אבל סטיתי מהנושא…
העיירה פגפורד לא שונה מעיירות אנגליות אחרות. גם בה יש כיכר שוק וכנסייה. גם בה הכנסייה מהווה את מקום המפגש המרכזי. גם בה מרבית ההתרחשויות נותרות בין הקלעים, כי בכל זאת, לא נעים להוציא את הדברים החוצה… אבל כשחבר מועצת העיר, בארי פראבדר, מת באופן מפתיע כל העיירה נכנסת למרקחה. מי יירש את מקומו?
לקח לי זמן להיכנס לסיפור. היו לא מעט רגעים שאפילו חשבתי לעזוב אותו, אני לא ממש חושבת שכל ספר בהכרח חייבים לסיים. אבל מתישהו , בסביבות העמוד ה-60 זה קרה. יש את הרגע הזה, שכל אוהבי הספרים מכירים, שבו אנחנו נשאבים לספר ויודעים שזהו. אנחנו חייבים לקרוא אותו. זה לקח זמן, אבל זה הגיע.
אז איך אפשר לכתוב על הספר הזה? יש בו המון דמויות, וכל פעם העלילה מתוארת מזווית מבט שונה. זה לא ממש מבלבל, וזה בהחלט מוסיף עניין. אז מה יש בספר הזה? הכל. מוות, אהבה, יאוש, אידיאליזם, סמים, אלכוהול, בדידות, גיל ההתבגרות. "החיים האמיתיים". על רוע, ועל אכזריות, ועל כאב. אין כאן טובים או רעים, פשוט אנשים שחיים במקום לא פשוט, ובתנאים לא פשוטים, וחיים פשוט. לכן האסוציאציה שלי לקן לואץ' הייתה חזקה כל כך.
למי שמחפש ספר בסגנון "הארי פוטר", זה לא הספר המתאים. רולינג כינתה את הספר "קומדיה שחורה" וגם לזה לא ממש התחברתי. זה ספר לא פשוט. הוא השאיר אותי עם (קצת) כאב לב כשסיימתי. יש דמויות חזקות יותר, יש דמויות רעות יותר. אבל זכרו- בספר הזה אין דמויות רעות, יש דמויות שרע להן ;-).
ובדיוק כשסיימתי לכתוב את הסקירה, הודיעו ברדיו שתאצ'ר נפטרה. תאצ'ר הייתה האוייבת הגדולה של המעמדות הנמוכים באנגליה, לפחות למיטב זכרוני הרעוע. והנה עוד סגירת מעגל בסקירה. בעיניי הפרובינציאליות, בכל מקרה, היא לנצח תהיה האישה עם התסרוקת הבלתי אפשרית.
לסיכום, לאנגלופילים ולחובבי קן לואץ'
כיסא פנוי/ג'יי קיי רולינג
The Casual Vacancy/J.K. Rowling
מאנגלית: אסף גברון
ידיעות אחרונות, 2013
558 עמ'
העולל כבר הולך. ורץ. ומטפס. ועושה כל דבר שהוא יכול לעשות כדי להוציא אותי מדעתי, או לפחות כדי לבדוק בכמה התקפי לב אמו הפולניה יכולה לעמוד. ואז, לפעמים, קורה האסון. העולל נופל. נפגע. נעלב. משהו קורה. יש בכי. מכירים את המבט הנעלב של העוללים הקטנים, שאומר "איך העולם מתאכזר אלי כל כך ולמה אמא לא הצילה אותי"? ואז רצים אליו. מחבקים. מנשקים. ו"לא קרה כלום", הנה העולל תיכף ירגע, נכון? אז זהו, שלא.
עכשיו בואו נעצור רגע. דמיינו לעצמכם אתכם מתרגשים/נפגעים/נפצעים/נעלבים ממשהו. ואז מישהו בא ואומר לכם "פחחח, לא קרה כלום". איך תרגישו? 👿
נדמה לי שהיה זה יאנוש קורצ'אק שאמר שילדים הם אנשים קטנים, ואם הם אנשים, מן הראוי שנתייחס אליהם בהתאם, ונכבד את התחושות והרגשות שלהם. מי שמסכימה לדעתי היא אורי בר-און שכתבה את ספרה המקסים "כן קרה כלום". הספר מדבר על התגובה האוטומטית שלנו למה שקורה לילדים. איך במקום להקשיב להם, אנחנו מנסים להרגיע אותם, עד כדי כך שאנחנו בעיקר משתיקים את הילד ומשאירים אותי להיות לבד עם הבושה או הכאב. הספר בא להראות שאפשר להכיר בזה שקרה משהו ולכבד את תחושותיו של הילד בעת ועונה אחת עם הנסיון להרגיע אותו. אפשר לתת מקום גם לזה, במקום לתת תחושה של עגמת נפש, כמו כאן:
הספר מקסים, ומתאר חוויות של יום כיף בים, החל מטיול על החוף, דרך נפילה ומרדף אחרי בעלי חיים, ובקיצור- ספר שכל הורה וילד יכול למצוא את עצמו.
ותודה לנסיך, שבזכותו הגעתי לספר הזה (בצורה ההזויה ביותר- שני גיקים נפגשים בכנס של הייטק ומדברים על ספר ילדים 😆
לסיכום, העולל האישי שלי עוד קצת קטן לספר הזה (לדעתי הספר מתאים לגילאי 3+, כשהילד כבר יכול לבטא לחלוטין את תחושותיו), אבל אנחנו בהחלט אימצנו את המוטו של הספר, ואתם יודעים מה? העולל נרגע הרבה יותר מהר….
כן קרה כלום/ אורי בר-און איורים: אודי טאוב הוצאת רנבו, 2011 24 עמ'
יש סופרים שאני קוראת כי אני אוהבת אותם. יש סופרים שאני קוראת כי "כולם קוראים". ויש סופרים שאני קוראת כי הם מעצבנים אותי. כזו היא רוזמנד לאפטון. ספרה הראשון, "אחות", הצליח לעצבן אותי, בעיקר כי אני עדיין לא בטוחה שהבנתי את הסוף שלו. כבר כשגמרתי לקרוא אותו, היה לי ברור שאקרא גם את ספרה הבא. אני חייבת לתת צ'אנס למישהי שמצליחה לעצבן אותי כל כך.
גרייס קובי היא אישה, רעיה ואם לשניים ממוצעת למדי, בת 39. היא לא מסוג האנשים שתפנו את מבטכם להסתכל אחריה. בינה לבין בעלה יש קשר טוב ואוהב, היא מסורה לילדיה (גם לג'ניפר בת העשרה שבטוחה שלא מבינים אותה), היא עובדת במשרה חלקית, ובקיצור- היא לא שונה מאמהות רבות אחרות. עד ליום הספורט בבית הספר.
שריפה פרצה בבית הספר. מרבית הילדים לא היו בתוך המבנה, מאחר והיו ביום הספורט. אדם, בנה בן השמונה, נמצא בחוץ, אבל ג'ניפר בת השבע-עשרה לא יצאה…. בלי להסס רצה גרייס לתוך הבניין כדי להציל את בתה. כשיגיעו, דקות מאוחר יותר, כבאי האש, הם יחלצו את גרייס מחוסרת ההכרה כשהיא מחזיקה בידיה את ג'ניפר. שתיהן סובלות מפגיעות אנושות. שתיהן בקומה. וכמו בלא מעט סרטים הוליוודיים, מוצאות עצמן גרייס וג'ניפר מחוץ לגופן, כשהן מלוות הן את בני משפחתן ההמומים, והן את חקירת השריפה.
אני חושבת שבמידה רבה הקהל הישראלי יוכל למצוא את עצמו בספר הזה. אנשים לא מעטים בינינו גילו ברגע אחד שעולמם קרס עליהם, שבני משפחה ואנשים אהובים נפגעו בצורה אנושה ברגע אחד. יש כאן התמודדות של משפחה עם שאלות מוסריות לא מעטות- האם להשאיר אדם אהוב בחיים גם כשברור שמת מוות מוחי? כמה להיות בבית החולים ליד הרעיה והבת הפצועות אנוש, וכמה דווקא עכשיו להיות עם הבן, שנשאר ללא פגע, אבל עם פגיעה נפשית קשה.
במקביל יש כאן חקירה של ממש- האם מדובר בהצתה מכוונת, או ש"סתם" בבניין ישן שעלה באש בקלות? האם מדובר במישהו שארב לג'ניפר? האם מישהו רוצה במותה? ולמה?
אם ב"אחות" הגימיק בכתיבה היה מעבר בין זמנים שונים, כעת הגימיק הוא חוויה חוץ- גופית, או יותר נכון- נשים העומדות למות חוקרות את מותן. כמו ב"אחות", גם כאן מדובר במותחן פסיכולוגי המדבר על הקשר בין אם לבת, בין אב לבנו, בין אח לאחות.
באופן כללי, הספר הזה היה מוצלח יותר לטעמי, והפעם גם הבנתי את הסוף שלו 😆 רוזמנד לאפטון הייתה בעברה תסריטאית, לטעמי היא בהחלט יודעת לכתוב תסריטים מעולים, אני רק לא בטוחה שזה בהכרח מוצלח גם בתור ספרים… לטעמי יש טוויסטים ועלילות שמתאימות יותר לסרטים ותוכנית טלוויזיה, אבל ככלל- יופי של ספר!
למיטב ידיעתי, הספר אמור לצאת בחודשים הקרובים בתרגום לעברית.
Afterwards/ Rosamund Lupton Hachette Digital, 2011 320 p.
עד כמה אנחנו באמת מכירות את האחיות שלנו? האם הזכרונות שלנו כילדות, האם ההיכרות המוגבלת שלנו כשאנו גדלות ומתרחקות, בין אם נפשית ובין אם פיזית, באמת מאפשרת לנו להכיר האחת את השניה? או שאנחנו יותר מדי שקועים בזכרונות העבר, ובאשליות ההווה?
כשביאטריס שומעת שטס, אחותה הקטנה, נעלמה ואיש לא ראה אותה כמה ימים, היא עולה במהירות על מטוס חזרה ללונדון. היא בטוחה שמשהו נורא קרה, כי לא יכול להיות שטס תיעלם בצורה כזו. שום דבר לא ישכנע אותה, כי היא הרי יודעת מי זו טס, גם כשמתברר שלטס היו חיים שלמים שהיא לא הייתה מודעת להם. ולכן, כשמוצאים את גופתה של טס, ביאטריס היא היחידה שאינה מאמינה שטס התאבדה.
הספר כתוב כמכתב שכותבת ביאטריס לטס. במכתב היא מתארת את כל השתלשלות העניינים החל מהרגע שקיבלה את שיחת הטלפון ההיא, ועד לנקודת הזמן הנוכחית. השאלה העולה לא מעט בזמן הקריאה היא מהי נקודת הזמן הנוכחית, כי יש כאן שני מישורי זמן מקבילים, בראשון ביאטריס חוקרת את מותה של טס, בשני היא מעידה לקראת המשפט.
אני לא יכולה לומר שזהו ספר מתח מצויין, כי הוא לאוו דווקא מתח. יש כאן לא מעט עניינים משפחתיים תחת פני השטח, שעולים ומציפים את העלילה. אני גם לא יכולה לומר שזהו ספר פרוזה, כי מרכיב המתח אכן קיים.
אני כן יכולה להגיד שצורת הכתיבה של הספר בלבלה אותי. אני חושבת שזו אחת הפעמים היחידות (אם לא ה–), שאחרי שסיימתי את הספר הייתי צריכה לקרוא את הסוף שוב, ועדיין לא הבנתי אותו.
זו הייתה חוויה שעצבנה אותי מאוד, אני לא רגילה להרגיש אהבלה אחרי שאני קוראת ספר, אבל זה גם עניין אותי מספיק כדי שאמהר ואקרא גם את ספרה השני, "Afterward", שטרם יצא בעברית.
רוזמנד לאפטון עבדה שנים רבות כתסריטאית בBBC. היא מתגוררת בלונדון עם בעלה הרופא ושני ילדיה.
(כי הסוף עצבן אותי)
אחות/רוזמנד לאפטון
Sister/Rosamund Lupton
מאנגלית: עדית שורר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012
406 עמ'
יש ספרים שלעולם לא יתורגמו לעברית (מצטערת, אמא…). בישראל כל תרבות "מועדון הקריאה" או "מועדון הסרט" לא ממש קיימת, ולכן הנושא פחות ידבר לקהל הישראלי. כזה הוא הספר הזה. קליל, משעשע לעיתים, מדמיע לעיתים, המלא בדמויות נשיות מלאות תקוות, פחדים וחרדות. בדיוק כמו כולנו.
אחרי זמן רב בו לא נפגשו או דיברו יותר מדי, מוצאות עצמן איזבל, ג'ון וקייט חולקות שוב חדר בפונדק קטן במיין. בין טיפול בעצמן, בפונדק ובדודתן החולה, הן מתחילות לדבר, כשברקע מעודדת אותן דמותה של מריל סטריפ, גיבורת הסרטים המוקרנים מדי שבוע בפונדק.באמצעות סרטיה המפורסמים, דוגמת "קרמר נגד קרמר", "הגשרים של מחוז מדיסון" וכו' הן לומדו על עצמן ועל האחרות, ומגלות בהן כוחות שלא היו מודעות לקיומן.
בדומה לספרים קלילים רבים אחרים, גם בספר זה הדמויות הנשיות הן קלישאיות במקצת. איכשהו תמיד הסוף יהיה טוב ויכלול גבר מקסים ותומך, וזה קצת עצבן אותי (וכל כך לא תואם את דמותה העצמאית למדי של מריל סטריפ!)
לסיכום, ספר לא רע לימי הקיץ בהם אי אפשר ממש להתרכז, או סתם כדי לאוורר את הראש בשבת קלילה(לחובבי ספרות נשית ומריל סטריפ בלבד)
The Meryl Streep Movie Club/ Mia March
Gallery Books, 2012
354 p.
"דמיינו לכם שעומד פה אדם לידי. טוב, לא כל כך קרוב, אבל כאן על הבמה. אדם שכבר אפשר לקרוא לו מבוגר, 70 ומשהו. לא גבוה ולא נמוך, קצת מקריח, קצת כרס, משקפיים. סבא נחמד, חביב, אוהב שוקולד. דמיינו לכם שהאדם הזה ניצל מינית לצרכיו בנות שונות. בנות משפחה ובנות מחוץ למשפחה. אני הייתי בתוך המשפחה. דמיינו אותו עכשיו שוב, כשאתם יודעים מה הוא עשה, הוא בוודאי יראה לכם איש מגעיל, סוטה, מניאק. האיש הזה הוא אבא שלי" (עמ' 9)
אם לא הייתי נחשפת לסופרת לפני שנים, סביר להניח שלא הייתי מסתכלת על הספר הזה. אבל יצא לי לשמוע אותה כמה פעמים, וספורה, ובעיקר האומץ שהיא מפגינה, קרוב לליבי, ולכן כשראיתי שהיא כתבה ספר, היה ברור שאקרא אותו.
ליאור הייתה ילדה קיבוצניקית רגילה, עד שאבא שלה החליט שהוא רוצה יותר. זה לא היה כמו בסרטים. זה לא שהוא זרק אותה על הרצפה וביצע בה את זממו, הדברים היו הרבה יותר מתוחכמים. הרבה יותר מעורפלים. לקח לה שנים להבין שלתחושה שהיא מרגישה יש צידוק. ובסוף היא גם מצאה את האומץ לעצור את זה.
אם אתם מצפים לשמוע כאן סיפור נוגע ללב על נפגעת/שורדת גילוי עריות, על הסבל שעברה ועל חייה המתוסבכים, זה לא הספר הנכון בשבילכם. יש פה גם את זה, אבל יותר מזה- הספר מתאר את המורכבות בחיי נפגעת גילוי עריות. את הדרך ואת העשיה. מתארת את ההתמודדות הן כילדה, אבל לא פחות מזה כאישה, כאם וכבת זוג. היא מתארת, לדוגמה, את החשש שעלה בה בזמן שהייתה בהריון: "אם יצא בן- מה אעשה איתו? איך לגדל אותו עם כוח בלי שיצא כוחני, איך לגדל עצמאי בלי שידרוס אחרים. איך לגדל אותו בן בלי שיצא בן, בלי שיצא פוגע באחרים." (עמ'115)
ליאור החליטה לעשות משהו שונה למדי ממרבית הנפגעות. היא לא שותקת. היא מתנדבת במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, היא מרצה בנושאי הטרדות מיניות. יש לה אתר בנושא, והיא לא שותקת ולא מסתירה.
מהיכרותי עם הנושא, ויש לי היכרות רבת שנים איתו, הפתיחות שלה היא לא מאוד מקובלת. מילא, יגידו אנשים, שהיא מתנדבת, מילא שהיא מרצה, אבל לספר לבנות הקטנות שלה?
אבל לליאור יש משהו שלמרבית הנפגעות אין. זו המתנה שקיבלה מאביה: הודאה במעשיו. כן, הוא מודה שהוא עשה את הדברים האלו, זה רק כי הוא "פשוט אוהב ללטף". לא, הוא לא באמת מבין למה היא עדיין כועסת ולמה היא לא רוצה להיות בקשר איתו.
לא עם כל דבר שנכתב בספר הסכמתי. היו לא מעט דברים שעוררו בי תחושה לא נוחה, אבל היו גם לא מעט תובנות נכונות ומעניינות, דוגמת ההגדרה הבאה: "חזירות מינית שואבת את כוחה מתוך תפיסת העולם המאפשרת לאחד לממש את 'התלהבותו' ודורשת מהשני להיות מאוד ברורים ואסרטיביים כשמשהו לא מתאים. חזירות מינית לא שמה לב לניואנסים, שינויים, חוסר ודאות, בלבול. התחלת, עלית לביתו, פלירטטת, התחבקת- אז נא להמשיך. אפילו שכמעט כל תלמיד תיכון יודע לדקלם ש"מותר להפסיק בכל רגע נתון". חזירות מינית גורסת שהוא אולי לא הבין, אבל את שלחת 'מסרים כפולים' ולכן זו לא 'אשמתו'" (עמ' 226)
לסיכום, לא מדובר כאן בספר "ספרותי". היא לא סופרת, ולא מתיימרת. אבל שווה לקרוא. לכולם. (בגלל האומץ, בגלל שבירת השתיקה)
המתנה שקיבלתי מאבא/ליאור גל- כהן
הוצאת סטימצקי (חממה ספרותית), 2012
255 עמ'
ריי חי חיים מחורבנים. אין דרך טובה יותר לומר את זה. הוא חי חיים כאלה כבר שבע עשרה שנה. מייגן חיה את החלום האמריקאי, וחיה לה בפרברים יחד עם משפחתה האוהבת. היא מאושרת, אבל מתגעגעת לחיים הסוערים שהיו לה פעם, לפני שבע עשרה שנה. הבלש בלום הוא בלש מוערך, שלא יכול לשכוח את סטוארט גרין, שנעדר כבר שבע עשרה שנה ללא סימן חיים. או במילים אחרות: יש כאן קבוצה של אנשים שמושפעת מאירוע בעבר, כשכל אחד מהם מושפע בצורה שונה ורואה אותו בצורה שונה.
הרלן קובן חביב עלי מאוד. למען האמת, יש לי מדף שלם (וצבעוני) בבית של כל ספריו. מאוחר יותר התאהבתי גם בדמותו של מיירון בוליטר, גיבור סדרת ספרים אחרת שלו. ובקיצור- אין ספר שקובן כתב ולא קראתי. באמת. אני כותבת את זה בנימה מצטדקת משהו. כי קובן, כמו גרישם, סופר שבזמנו קראתי את כל ספריו עד שעייפתי, וכמו למעשה כל סופר סדרתי, כותב בנוסחאות. תמיד מדובר בחיי פרברים. תמיד יהיה אדם עם עבר מסתורי שחוזר לדפוק על דלתו. תמיד יהיה האדם האחר, שסוחב אשמה (מוצדקת או לא) על דבר שקרה (או לא).
אבל הפעם, נוסחה או לא, העלילה לא מאוד מקורית. התחושה שליוותה אותי לאורך כל הספר הייתה שאת הגיבורים הללו פגשתי כבר בספרים אחרים, וגם דמויות שנראות מעט יותר מקוריות היו קלישאיות.
מה שכן, הטריילר של הספר חביב ביותר.
לסיכום, אכזבה גדולה מאוד. (ובשפת הכדורגל, הנפתי כרטיס צהוב. אם יהיו עוד אכזבות, יש עוד מספיק סופרים בים)
(למכורי קובן בלבד, וגם זה- עם ציפיות נמוכות בלבד)
תישאר קרוב/ הרלן קובן
Stay close/ Harlan Coben
מאנגלית: ירון פריד
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012
383 עמ'
הרולד פריי היה יכול להיות סתם (עוד) פנסיונר טרי. איש אפרורי למדי, בעל שגרת חיים קבועה וטקסים ידועים מראש. כמו אנגלים רבים, גם הוא חי לו בבית קטן עם אשה אפרורית לא פחות, גם הוא התנחם בשתיית תה ובפתרון תשבצים בימי ראשון בבוקר. כאמור, הכל היה די סתמי. עד לאותו יום שלישי שבו קיבל הרולד מכתב.
"הרולד היקר. אני מניחה שהמכתב הזה יפתיע אותך"… (עמ' 10) כך היא כתבה לו. ואכן, ההפתעה הייתה רבה. קוויני הנסי, ידידה ותיקה שנעלמה מחייו לפני שנים כה רבות, כתבה לו מההוספיס שבו היא שוהה. ימיה ספורים, והיא חושבת עליו, כך כתבה.
הרולד, כמו כל אנגלי טוב, כותב לה מכתב יבשושי למדי כתגובה: "קוויני היקרה, תודה על מכתבך. אני מאוד מצטער. שלך, באיחולים מכל הלב, הרולד (פריי)" (עמ' 13)
אבל, וכאן מגיע האבל הגדול, מן הסתם סיפורנו לא מסתיים כאן. כי הרולד כבר לא סתם פנסיונר. בין הבית לבין תיבת הדואר הרולד מגיע להחלטה. אולי כפיצוי על טובה שעשתה לו חברה טובה, אולי כמעין כפרה על חיים שלמים של צער, הוא מחליט ללכת לבקר את קוויני. ללכת. פשוטו כמשמעו. המרחק אגב, אם אתם מתעניינים, הוא בסביבות ה1000 ק"מ. הרולד צועד. בדרכו הוא יפגוש אנשים לא מעטים. רובם יעודדו אותו, חלקם יצחקו עליו, חלקם יתנו לו פיסה מעצמם, אבל בעיקר הרולד חושב. הוא חושב על השנים חשלפו להן, על המשקעים והכעסים והאכזבות עשו את שלהם, על המרחק והניכור בינו לבין אשתו, מורין, ועדיין היא זו שעליה הוא חושב רוב הזמן. שעליה הוא מצטער רוב הזמן. עליה ועל דיוויד, בנם הנעדר המשותף.
זה לא שהעלילה של הספר מקורית במיוחד. פורסט גאמפ עשה את זה לפניו. (זוכרים את הצעידה של פורסט, שלפתע פתאום מוצא עצמו מלווה בעדר רב של מאמינים? גם להרולד זה קורה…). לפני מספר שנים יצא סרטו של דיוויד לינץ' "סיפור פשוט", שסיפר את סיפורו (האמיתי!) של אלווין סטרייט שבגיל 73 עלה על מכסחת דשא חשמלית כדי לבקר את אחיו המתנכר שחי במרחק 390 ק"מ. המסע שלו על גבי המכסחה (שמהירותה 8 קמ"ש) נמשך שישה שבועות. להרולד זה לקח בערך שלושה חודשים (מאמצע אפריל עד מתישהו ביולי). בשני המקרים מתברר שהמסע חשוב יותר מאשר ההגעה עצמה.
אני לא יודעת בדיוק מה נגע בי בספר הזה. ציניקנית שכמותי בדרך כלל לא נמסה כל כך מהר על ידי דמויות זקנות שמכות על חטא, אבל אולי זה השמים שהיו קודרים בשבוע שקראתי את הספר, אולי זו אנגליה שאני כל כך אוהבת, ואולי אני סתם מתרככת לעת זיקנה, אבל הספר הזה חדר לי ישר ללב.
מילה טובה על הכריכה (אויירה על ידי Andrew Davidson) בהחלט קסם לי- משהו בתמימות של המוקסינים.. תמימות שכבר לא ממש קיימת היום, לא?
רייצ'ל ג'ויס היא תסריטאית החיה באנגליה. זהו ספרה הראשון. הוא מועמד לפרס בוקר 2012, ולא מזמן היא זכתה בפרס "תגלית השנה" מטעם אגודת הסופרים בבריטניה. באתר הסופרת אפשר לראות את העיצובים השונים של הספר (בתרגומיו השונים). מקסים!
וכאן אפשר לראות טיזר לספר (שנעשה באופן חובבני אבל בהחלט משקף את רוח הספר).
לסיכום, יש ספרים שאני קוראת כדי למלא חלל. יש ספרים שאני קוראת כדי לשחרר מועקה. יש ספרים שאני קוראת כי משהו בכריכה משך אותי. ויש ספרים שאני קוראת, ואחר כך רוצה לקרוא אותם שוב (רק אל תספרו לחמותי שתחיה, שאני צוחקת עליה שוב ושוב על זה שהיא קוראת את אותם הספרים פעמים רבות).
המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי/ רייצ'ל ג'ויס
The Unlikely pilgrimage of Harold Fry/ Rachel Joyce
מאנגלית: כפיר לוי
הוצאת זמורה ביתן, 2012
297 עמ'
השעה 19 בערב. הכל חשוך מסביב. פה ושם אני שומעת שכנים מדברים, אולי השכנה החביבה שלי שוב יצאה לעשן לי מתחת לחלון חדר השינה 👿 . העולל הקטן יושב לידי על המיטה, ואני מסתכלת עליו עם חיוך גדול. זו השעה האהובה עלי.
בינינו, זה הנשנוש הטוב ביותר בעולם. אני מתחילה ברגליים. מי היה מאמין ששונאת רגליים שכמותי תטרוף ככה רגל? עוברת דרך הצוואר…. דרך הלחי. יש גם פופיק בדרך. נכון זה נשמע כמו סיקוול של "דמדומים", אבל הממממ…. כאן אין דם 😆 .
לפעמים העולל מחליט להחזיר מלחמה לאבא ואמא, ואוכל לנו את האף. זה לא פחות חמוד.
באחד השיטוטים שלי בספריות נתקלתי בספר המקסים הזה. לרגע הרגשתי כמו פושעת שנתפסה על חם, אבל אז שקעתי בספר הקטן והמקסים הזה.
נעמה כל כך מתוקה עד שלפעמים לאמא ממש קשה להתאפק. אולי נעמה תסכים לתת לה רק ביס קטן מהלחי למשל (כי יש לה שתיים), או מהבטן? אמא מבקשת, נעמה צוחקת, נעמה מתחבאת, ואמא מחפשת – בכל הבית, בכל הגוף, עד למיטה – לילה טוב, נשיקה וליטוף.
.jpg "אמא שלי חושבת שאני אוכל")
