ברבורה בהתהוות

פעם, לפני עידן האינטרנט, בימים הרחוקים ההם בהם ילדים עוד היו משחקים בחוץ, היה דבר כזה, "חבר לעט".
המשך…

"מה עשיתי אני לחברי לכיתה שגורם להם להתייחס אלי כך? כמה שלא הפכתי בבעיה והסתובבתי סביבה, לא הצלחתי להגיע לסיבה" (עמ' 24).

אחד השקרים הגדולים ביותר שמספרים לנו, וחוזרים על המנטרה שוב ושוב, הוא שהילדות היא התקופה הנפלאה ביותר. אין שקר גדול מזה.
ילדות היא תקופה לא פשוטה בעליל. ילדים הם עם אכזר, ובניגוד למבוגרים, שלמדו להסוות את האכזריות והביקורת במעטה של נימוס, הם אומרים הכל בפנים.
תחשבו על הילד השמן/הממושקף/השחום/המגמגם שהיה אצלכם בכיתה, ותזכרו מה היה היחס אליו. ואז תבינו- "נתקפתי חרדה מהמחשבה ש… אם, כמו שהם אומרים, הילדות היא התקופה היפה ביותר בחיים… הצילו!!! איך יהיה כל השאר???" (עמ' 58).

חטאו הגדול של פרננדו היה שעבר כיתה. במהלך חלוקה מחדש של תלמידי שכבתו, הוא מוצא עצמו מופרד מחבריו בשנים האחרונות, בודד לחלוטין בכיתתו החדשה.
וכדי להחמיר את הבעיה, פדריטו, המלך (שלא לומר עריץ) הבלתי מעורער של הכיתה, שם לב לעובדה שיש לפרננדו אוזניים גדולות. בזה בא הקץ על תקוותו של פרננדו לחיים שלווים בכיתה.
"כך חלף היום. הם ממשיכים בעלבונות שלהם, ואני על סף בכי, מייחל ומקווה שיתחיל משהו שונה, ואשר התחיל- מייחל לסיומו. נו, טוב, מה שבאמת רציתי היה שהזמן יעבור מהר מהר… כדי לחזור הביתה… ואז צלצל הפעמון" (עמ' 21).

לא מדובר כאן במכות. אין אלימות מופגנת. יש רק רמיסה יומיומית של ילד אחד קטן, שכל המבוגרים מסביב אומרים לו שיהיה בסדר בסוף. לא שהוא מאמין להם, איך הוא יכול להאמין, חושב לו פרננדו, לאבא שלו, שיש לו אוזניים לא פחות גדולות משלו? והרי אם הוא יספר לו שצוחקים עליו על גודל אוזניו, אבא שלו יתאכזב. אולי אפילו יפגע. וכך הולך לו פרננדו ונאלם. ונעלם. "הפסקתי לשחק בהפסקה. הפסקתי לדבר עם חברי בכיתה. הפסקתי ללכת לפארק אחר הצהריים. הפסקתי ללמוד. מה יש לומר? עזבתי הכל. לא רציתי לדבר כלל, אפילו לא בבית" (עמ' 33).

בסוף פרננדו מוצא פתרון. קצת ענווה, קצת הומור והרבה תמיכה ואהבה שקיבל בבית. וגם כמה חברים שהצליחו לעבור את מחסום החשדנות שלו.

פילאר לוזאנו קארבאיו נולדה בספרד בשנת 1953. היא עתונאית וכותבת ספרים (למבוגרים ולנוער) בעלי פן חינוכי. ספר נוסף שלה, "שבעה ילדים ועיתון", יצא לאור בהוצאת שוקן בשנת 2008.

ספר שמספר על אחת החוויות הכואבות בילדות.
מומלץ גם לילדים שחוו/חווים זאת, ולא פחות מזה להורים.

לסיכום,
(כי אפילו הזלתי דמעה)

לא פשוט להיות ילד/ פילאר לוזאנו קרבאיו
No es tan facil ser nino/ Pilar Lozano Carbayo
מספרדית: מיכל גרסטנר
הוצאת שוקן, 2009
104 ע"מ

יש אנשים המאמינים שאין ילדים רעים. יש ילדים שרע להם.
יש אנשים המאמינים, שיש ילדים שנולדים רעים, כי יש דבר כזה רוע (ע"ע קווין).

ברמת העקרון, אני נוטה לקבל את האמירה שאין דבר כזה ילדים רעים. אני מאמינה שילדים נולדים חפים מכל רוע, והם מאמצים תכונות שונות ומשונות מהחברה בה הם משתמשים.
ממקום זה הגעתי לספר "בראשית היה חינוך".

בבסיס הספר עומדת הטענה לפיה "הטלת מומים גופניים, ניצול הילד ורדיפתו בתקופות קודמות התחלפו ככל הנראה בעת החדשה בהדרגה באכזריות נפשית, שמלבד זאת עברה מיסטיפיקציה בזכות המילה השוחרת טוב: חינוך" (עמ' 22). או במילים פשוטות יותר: זה לא הם אשמים, אלא החינוך שהם קיבלו.

אליס מילר משתמשת במונח "פדגוגיה שחורה", חינוך המבוסס על השלטת פחד ויראה. היא מתבססת במחקרה על ספרים שיצאו בנושאי חינוך, בעיקר במאה ה17 וה18, המטיפים לחינוך אלים, הטוענים כי "אי ציות [להורים-הערה שלי] כמוהו כהכרזת מלחמה על מעמדכם. בנכם חפץ לגזול מכם את השלטון, ואתם מוסמכים לגרש אלימות באלימות כדי לחזק את תדמיתכם, שבלעדיה שום חינוך לא יפעל עליו" (עמ' 34).

לטענתה, הורים עלולים לפגוע בצורה קשה בילדיהם, גם אם לא קוראים לזה התעללות. היא מדברת על חינוך קפדני ומדוקדק, שאינו מתיר לילד לחוש דבר, לא כל שכן תחושות שליליות דוגמת כעס, פחד או שנאה, כלפי הוריו.
בסופו של דבר רגשות שליליים אלו, ובאופן כללי חינוך שכזה, הוא הוא הגורם למצבי קיצון אלימים שונים בחברה. כדוגמה היא מנתחת שלושה מקרים: ספורה של כריסטיאנה פ., היטלר ודמות אלמונית לקהל הישראלי, ירגן ברטש, רוצח ילדים סדרתי.

מילר עוסקת בספרה בחינוך שניתן בגרמניה, ומתברר שכל השמועות על החינוך היקה הקפדן והקריר היו נכונות. היא יוצאת חוצץ כנגד העובדה שמבוגרים אינם מוכנים לשמוע את סבלם של הילדים, אבל גם כאן היא 'פוטרת' זאת באמירה שזו הדרך בה הם התחנכו, והם אינם מכירים דרך אחרת.

מעניינת העובדה, שכמו במחקרים פסיכולוגים רבים אחרים, גם כאן מוכיחה מילר כי יש הבדל מגדרי באגרסיביות הנוצרת בעקבות התעללות בילדות: נשים (ע"ע כריסטיאנה פ.) נוטות להפנים האלימות ולפגוע יותר בעצמן (זנות, סמים וכו'). גברים נוטים להחצין את האלימות יותר (ולהפוך לתוקפנים, רוצחים וכו').

ככלל, הספר מעניין. מצאתי עצמי לא פעם ולא פעמיים מהנהנת בראשי בהסכמה, אבל בה בעת נעתי בחוסר נוחות בכסא.
אני מניחה שמדובר כאן ב'מלכוד 22', אין אפשרות לצור פרופיל פסיכולוגי לאדם בלי לחוש מעט אמפתיה, אבל קשה לי עם העמדה לפיה החינוך אשם, ותו לא.

יש לא מעט אנשים שחוו ילדות קשה, התעללות והזנחה. לא כולם הפכו להיות אלימים. לא כולם הפכו להיות רוצחים סדרתיים ו/או נרקומנים ו/או זונות. בשלב כלשהו, לכל אדם יש בחירה. וכאן מוטלת האחריות גם (ולא רק) עליו.

אליס מילר, פסיכואנליטיקאית, ספורת וציירת, נולדה בשנת 1923 בפולין והיגרה לשוויץ. ספרה המפורסם ביותר הוא "הדרמה של הילד המחונן".

לסיכום, יש ספרים מוצלחים יותר לטעמי. לחובבי מילר.

(כי הוא עצבן אותי, כי אני לא מקבלת תירוצים)

בראשית היה חינוך/אליס מילר
מגרמנית: אדם טננבאום
הוצאת דביר, 2010
335 ע"מ

אתמול הלך לעולמו אחת החידות הגדולות של העולם הספרותי,

נוח בשלום, סלינג`ר.

ועכשיו לסיפור האמיתי.

בשנת 1997 נעלמה יהודית נוטר, אז בת 51. איש אינו יודע מה קרה לה.

ועכשיו נעשה קאט מהמציאות ונחזור לספר.

יש לא מעט נקודות בהן התחברתי לספר.

נורית אהבה את הספר בלי הסתייגויות.

פרטים נוספים על יהודית נטר ניתן לראות כאן, או בדף הרשמי של משטרת ישראל.
ניתן לקרוא את הפרק הראשון בספר.

לסיכום, ספר לנשים, ולא ככינוי גנאי.
(כי אולי קיוויתי שהיא תפתור את התעלומה)

כל היודע דבר/ אורית הראל
הוצאת כתר, 2009
342 ע"מ

זוכרים את הסרט "מה נשים רוצות"?

החיים האלה מעייפים, הלא כן?

ועכשיו יש ספויילר קטן…

הדבר היחיד שלא מצא חן בעיניי בספר הוא המפנה בעלילה. ברור היה לי שכדי להגיע לסוף צריך משהו דרסטי דרמטי, אבל זה היה יותר מדי בשבילי.

סוף ספויילר

הסוף הוא טוב. הוא נגע בי. אפילו דמעתי (אבל זו לא חוכמה, אני כל הזמן דומעת בספרים).

למרות הפנטזיה שבספר, זה ספר שמדבר על חוויית הבדידות. אני אהבתי.

(בעיקר כי לא אהבתי את הטוויסט, אחרת זה היה 4).

בדידותו של קורא המחשבות / דלית אורבך
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
294 ע"מ

חיה אוסטרובר יוצאת מנקודת הנחה לפיה הומור קיים בכל מצב.

לכן הספר הזה, שהוא למעשה גלגולה של עבודת דוקטורט, כל כך חשוב.

אין מדובר כאן בהמעטה ובזלזול בשואה אלא מציג אותה, ע"פ עדות הניצולים, כתקופה שחורה שבה ההומור אפשר מעט פורקן רגשי. אחת מזירות ספורי הבדיחות הייתה המרחאה, בה הושמעו הבדיחות הבוטות יותר.

ניתן לקרוא את הפרק הראשון.

לסיכום,

(כי העדפתי קצת יותר דוגמאות, אבל זו עבודת דוקטורט…)

ללא הומור היינו מתאבדים/ חיה אוסטרובר
הוצאת יד ושם, 2009
366 ע"מ

 "עוד לפני שתהפכו את הדף אני רוצה שתדמיינו שאתם יושבים בחשכה, כאילו הייתם באולם הקולנוע כשהסרט מתחיל" (עמ 9)

 

הספר הזה מיוחד לא בגלל העלילה, אלא בזכות האיורים שבו. זה ספר שהוא יותר מחווה לקולנוע, הוא בעצם סוג של סרט- המון המון איורים, הדפים עצמם ממוסגרים במסגרת שחורה, שמשרה אווירה אפלולית (אך לא מאיימת). כמובן שלעיצוב עצמו יש משמעות, אותה אנו מבינים רק בסוף העלילה.

 

אני נתתי את הספר הזה לילדה בת 12 שנהנתה ממנו (זה מתאים לטעמי לילדים אוהבי קריאה, וגם לילדים אוהבי קומיקס- אבל גם למבוגרים).

התגלית של הוגו קברה/בריאן סלזניק
The Invention of Hugo Carbert/ Brian Selznick
מאנגלית: מיכל אסייג
איורים: בריאן סלזניק
הוצאת כתר, 2008
543 ע"מ