ארכיון פוסטים מהקטגוריה "קראתי"

מסע במנהרת הזמן

יום רביעי, 17 בפברואר, 2010

פעם, לפני עידן האינטרנט, בימים הרחוקים ההם בהם ילדים עוד היו משחקים בחוץ, היה דבר כזה, "חבר לעט".
המשך…

לא פשוט להיות ילד

יום חמישי, 11 בפברואר, 2010

"מה עשיתי אני לחברי לכיתה שגורם להם להתייחס אלי כך? כמה שלא הפכתי בבעיה והסתובבתי סביבה, לא הצלחתי להגיע לסיבה" (עמ' 24).

אחד השקרים הגדולים ביותר שמספרים לנו, וחוזרים על המנטרה שוב ושוב, הוא שהילדות היא התקופה הנפלאה ביותר. אין שקר גדול מזה.
ילדות היא תקופה לא פשוטה בעליל. ילדים הם עם אכזר, ובניגוד למבוגרים, שלמדו להסוות את האכזריות והביקורת במעטה של נימוס, הם אומרים הכל בפנים.
תחשבו על הילד השמן/הממושקף/השחום/המגמגם שהיה אצלכם בכיתה, ותזכרו מה היה היחס אליו. ואז תבינו- "נתקפתי חרדה מהמחשבה ש… אם, כמו שהם אומרים, הילדות היא התקופה היפה ביותר בחיים… הצילו!!! איך יהיה כל השאר???" (עמ' 58).

חטאו הגדול של פרננדו היה שעבר כיתה. במהלך חלוקה מחדש של תלמידי שכבתו, הוא מוצא עצמו מופרד מחבריו בשנים האחרונות, בודד לחלוטין בכיתתו החדשה.
וכדי להחמיר את הבעיה, פדריטו, המלך (שלא לומר עריץ) הבלתי מעורער של הכיתה, שם לב לעובדה שיש לפרננדו אוזניים גדולות. בזה בא הקץ על תקוותו של פרננדו לחיים שלווים בכיתה.
"כך חלף היום. הם ממשיכים בעלבונות שלהם, ואני על סף בכי, מייחל ומקווה שיתחיל משהו שונה, ואשר התחיל- מייחל לסיומו. נו, טוב, מה שבאמת רציתי היה שהזמן יעבור מהר מהר… כדי לחזור הביתה… ואז צלצל הפעמון" (עמ' 21).

לא מדובר כאן במכות. אין אלימות מופגנת. יש רק רמיסה יומיומית של ילד אחד קטן, שכל המבוגרים מסביב אומרים לו שיהיה בסדר בסוף. לא שהוא מאמין להם, איך הוא יכול להאמין, חושב לו פרננדו, לאבא שלו, שיש לו אוזניים לא פחות גדולות משלו? והרי אם הוא יספר לו שצוחקים עליו על גודל אוזניו, אבא שלו יתאכזב. אולי אפילו יפגע. וכך הולך לו פרננדו ונאלם. ונעלם. "הפסקתי לשחק בהפסקה. הפסקתי לדבר עם חברי בכיתה. הפסקתי ללכת לפארק אחר הצהריים. הפסקתי ללמוד. מה יש לומר? עזבתי הכל. לא רציתי לדבר כלל, אפילו לא בבית" (עמ' 33).

בסוף פרננדו מוצא פתרון. קצת ענווה, קצת הומור והרבה תמיכה ואהבה שקיבל בבית. וגם כמה חברים שהצליחו לעבור את מחסום החשדנות שלו.

פילאר לוזאנו קארבאיו נולדה בספרד בשנת 1953. היא עתונאית וכותבת ספרים (למבוגרים ולנוער) בעלי פן חינוכי. ספר נוסף שלה, "שבעה ילדים ועיתון", יצא לאור בהוצאת שוקן בשנת 2008.

ספר שמספר על אחת החוויות הכואבות בילדות.
מומלץ גם לילדים שחוו/חווים זאת, ולא פחות מזה להורים.

לסיכום,
(כי אפילו הזלתי דמעה)

לא פשוט להיות ילד/ פילאר לוזאנו קרבאיו
No es tan facil ser nino/ Pilar Lozano Carbayo
מספרדית: מיכל גרסטנר
הוצאת שוקן, 2009
104 ע"מ

זה לא הם אשמים, זה החינוך- אי המלצה

יום רביעי, 10 בפברואר, 2010

יש אנשים המאמינים שאין ילדים רעים. יש ילדים שרע להם.
יש אנשים המאמינים, שיש ילדים שנולדים רעים, כי יש דבר כזה רוע (ע"ע קווין).

ברמת העקרון, אני נוטה לקבל את האמירה שאין דבר כזה ילדים רעים. אני מאמינה שילדים נולדים חפים מכל רוע, והם מאמצים תכונות שונות ומשונות מהחברה בה הם משתמשים.
ממקום זה הגעתי לספר "בראשית היה חינוך".

בבסיס הספר עומדת הטענה לפיה "הטלת מומים גופניים, ניצול הילד ורדיפתו בתקופות קודמות התחלפו ככל הנראה בעת החדשה בהדרגה באכזריות נפשית, שמלבד זאת עברה מיסטיפיקציה בזכות המילה השוחרת טוב: חינוך" (עמ' 22). או במילים פשוטות יותר: זה לא הם אשמים, אלא החינוך שהם קיבלו.

אליס מילר משתמשת במונח "פדגוגיה שחורה", חינוך המבוסס על השלטת פחד ויראה. היא מתבססת במחקרה על ספרים שיצאו בנושאי חינוך, בעיקר במאה ה17 וה18, המטיפים לחינוך אלים, הטוענים כי "אי ציות [להורים-הערה שלי] כמוהו כהכרזת מלחמה על מעמדכם. בנכם חפץ לגזול מכם את השלטון, ואתם מוסמכים לגרש אלימות באלימות כדי לחזק את תדמיתכם, שבלעדיה שום חינוך לא יפעל עליו" (עמ' 34).

לטענתה, הורים עלולים לפגוע בצורה קשה בילדיהם, גם אם לא קוראים לזה התעללות. היא מדברת על חינוך קפדני ומדוקדק, שאינו מתיר לילד לחוש דבר, לא כל שכן תחושות שליליות דוגמת כעס, פחד או שנאה, כלפי הוריו.
בסופו של דבר רגשות שליליים אלו, ובאופן כללי חינוך שכזה, הוא הוא הגורם למצבי קיצון אלימים שונים בחברה. כדוגמה היא מנתחת שלושה מקרים: ספורה של כריסטיאנה פ., היטלר ודמות אלמונית לקהל הישראלי, ירגן ברטש, רוצח ילדים סדרתי.

מילר עוסקת בספרה בחינוך שניתן בגרמניה, ומתברר שכל השמועות על החינוך היקה הקפדן והקריר היו נכונות. היא יוצאת חוצץ כנגד העובדה שמבוגרים אינם מוכנים לשמוע את סבלם של הילדים, אבל גם כאן היא 'פוטרת' זאת באמירה שזו הדרך בה הם התחנכו, והם אינם מכירים דרך אחרת.

מעניינת העובדה, שכמו במחקרים פסיכולוגים רבים אחרים, גם כאן מוכיחה מילר כי יש הבדל מגדרי באגרסיביות הנוצרת בעקבות התעללות בילדות: נשים (ע"ע כריסטיאנה פ.) נוטות להפנים האלימות ולפגוע יותר בעצמן (זנות, סמים וכו'). גברים נוטים להחצין את האלימות יותר (ולהפוך לתוקפנים, רוצחים וכו').

ככלל, הספר מעניין. מצאתי עצמי לא פעם ולא פעמיים מהנהנת בראשי בהסכמה, אבל בה בעת נעתי בחוסר נוחות בכסא.
אני מניחה שמדובר כאן ב'מלכוד 22', אין אפשרות לצור פרופיל פסיכולוגי לאדם בלי לחוש מעט אמפתיה, אבל קשה לי עם העמדה לפיה החינוך אשם, ותו לא.

יש לא מעט אנשים שחוו ילדות קשה, התעללות והזנחה. לא כולם הפכו להיות אלימים. לא כולם הפכו להיות רוצחים סדרתיים ו/או נרקומנים ו/או זונות. בשלב כלשהו, לכל אדם יש בחירה. וכאן מוטלת האחריות גם (ולא רק) עליו.

אליס מילר, פסיכואנליטיקאית, ספורת וציירת, נולדה בשנת 1923 בפולין והיגרה לשוויץ. ספרה המפורסם ביותר הוא "הדרמה של הילד המחונן".

לסיכום, יש ספרים מוצלחים יותר לטעמי. לחובבי מילר.

(כי הוא עצבן אותי, כי אני לא מקבלת תירוצים)

בראשית היה חינוך/אליס מילר
מגרמנית: אדם טננבאום
הוצאת דביר, 2010
335 ע"מ

פרפידיה

יום רביעי, 3 בפברואר, 2010

כל מה שמדליין רצתה, אי פעם, זה שאמא שלה תאהב אותה.

אבל אניטיה, אמה, לא יכלה. "She loved babies, she loved anything that didn`t talk back".


אניטה תמיד הייתה אשה יפה, וכמו רבות מהנשים היפות- היא הייתה מודעת היטב לכוחה על הגברים, וניצלה זאת לא מעט.
כך התחתנה עם אביה של מדליין, כך זנחה אותו ונעלמה עם הילדה, כך פגשה את המאהב הבא, והבא, והבא….


מדליין גדלה בצל מערכות היחסים של אמה חסרת הגבולות, שהצליחה תמיד להתאהב באנשים הלא נכונים ו/או להרוס את הקשרים הטובים.


היא התרגלה לכך שאמה אוהבת את בילי, אחיה, ולא ממש סובלת אותה.
היא התרגלה למכות, לעלבונות, לקללות.

היא התרגלה לעובדה שאמה מפלרטטת (ויותר) עם החבר הראשון, האהבה הראשונה, שלה.

היא התרגלה לכל, כי הייתה לה מטרה: להשיג מלגה וללמוד באוניברסיטה רחוקה מהבית.

אומרים שככל שהבית קשה יותר, מתעלל יותר, כך קשה יותר לעזוב אותו.

מדליין נקרעה בין רצונה לחיות חיים טובים, שלדעתה (ולדעתי) מגיעים לה, לבין הדאגה והאחריות שחשה כלפי אמה, שעולמה הלך וחרב עליה.
ככל שחלף הזמן אמה שתתה יותר, הייתה אלימה יותר, ובאופן פרדוקסלי עוררה אצל מדליין אמפתיה רבה יותר.

מקשר הרסני שכזה לא יכול לצאת משהו טוב….

מקור שמו של הספר הוא מהשיר הספרדי Perfidia המדבר על בגידה.

ג`ודית רוסנר עוסקת בספריה רבות בנושאי אמהות- בנות.
אני מאוד אוהבת את ספריה, אבל הפעם הספר אכזב אותי.
ציפיתי להתמודדות שונה של הגיבורה, אולי לסוף קצת שונה.

אבל עכשיו, תוך כדי כתיבת הפוסט, אני חושבת שטעיתי. אני חושבת שהעובדה שגורלה של מדלן ידוע מראש, היא הדרך להראות עד כמה הכל חנוק. חשוך. חסר תקווה.


הספר יצא גם בעברית ("פרפידיה", הוצאת מודן, 1999).

לסיכום,
(כי בכל זאת, זו רוסנר)

Perfidia/ Judith Rossner
Doubleday, 1997
308 p

ג`ינג`ית עם אופי

יום ראשון, 31 בינואר, 2010

"טוב, אז לאחי לא באמת קוראים תרד. אבל אני נתקעתי עם שם שהוא גם פרי, קלמנטינה, וזה לא הוגן שהוא לא. מה שיותר גרוע משם של פרי זה שם של ירק, אז ככה אני חושבת שצריך לקרוא לו. אספתי לו המון שמות" (עמ` 21).

קלמנטין היא במידה רבה בילבי של ימינו. היא אינה יתומה, אבל היא שובבה ודעתנית לא פחות.
היא בת שמונה. היא סובלת קשות מהעובדה שהיא נקראת קלמנטינה. היא אוהבת לעזור לאביה העובד כאב בית בבניין מגורים, להבריח יונים. היא אוהבת לצייר (בדומה לאמה האמנית), וכשהיא צריכה לבחור שם (נגיד לחתול) היא הולכת לחדר האמבטיה, כי היא גילתה ש"המילים הכי טובות בעולם נמצאות על תוויות שמוצאים בחדר האמבטיה" (עמ` 23).

 
קלמנטיין היא הילדה שכולם היו רוצים, אבל לא באמת, כי היא משגעת את כולם. יש לה לפעמים "רעיונות נפלאגדתיים" (עמ` 65) שאיש לא מבין ואז היא לא מבינה למה ומדוע כועסים עליה (ע"ע לגזור לחברתה את השיער לאחר שנשפך עליה דבק ואז לצבוע אותו בטושים לא מחיקים…) אבל היא באמת מלאת התחשבות לפעמים:
 
" `כדאי שלא אלך היום לבית הספר`, אמרתי לאמא שלי ביום רביעי ברגע שהערתי אותה. `האצבעות שלי ברגליים סדוקות`. הרמתי את הרגל על הכרית ליד הפנים שלה כדי שהיא תוכל לראות את זה בלי לקום. זה נקרא התחשבות" (עמ` 45).
 
ואחרי כל החיוכים והצחוק, יש רובד נוסף בספר שלדעתי הקוראים הצעירים פחות יחושו בו.
קלמנטיין היא ילדה חסרת בטחון. היא חוששת למקומה, פוחדת שהיא לא אהובה מספיק ושהוריה יוותרו עליה, חוששת להשאר בלי חברים. לא מעט מהחשש הזה נובע מתאוריית "הילד הקל". "כשיש שני ילדים במשפחה, תמיד יש ילד קל וילד קשה. כנראה זה מין כלל כזה" (עמ` 21). קלמנטיין, מטבע הדברים, לא מפקפקת לשניה מיהי הילדה הקשה במשפחתה.
 
הספר מאוייר באיורים מקסימים של המאיירת מרלה פרייזי, שאף הקדישה את הספר ל"אחי הגדול, שחושב שאני סתומה".
 
ספר קטן ומקסים, מיועד לילדים בני 7+, אבל לטעמי לא רק לילדים (ואולי בעיקר למבוגרים שהם עדיין ילדים- זה יהיה מפחיד אם הילדים ילמדו מקלמנטיין דברים…).
 
בימים אלו יצא ספר המשך, "הכשרון המיוחד של קלמנטיין", ספר מקסים לא פחות.
 
לסיכום,
 (בגלל ההנאה והחיוך, בגלל התמימות, בגלל החמימות) 
קלמנטיין/ שרה פניפקר
Clementine/ Sara Pennypacker
מאנגלית: אסנת הדר
איורים: מרלה פרייזי
הוצאת מטר, 2007
130 ע"מ 

מותו של סאלינג`ר

יום שישי, 29 בינואר, 2010

אתמול הלך לעולמו אחת החידות הגדולות של העולם הספרותי,

ג"ד סלינג`ר, האיש שכתב את "התפסן בשדה השיפון" (או לפחות את הספור שהיה הבסיס לספר) בהיותו בן 22, שפרסם את הספר עצמו ב1951 (כשהיה בן 32), ומאז התסגר בביתו.


סלינג`ר נולד בשנת 1919 בניו יורק, בן למשפחה חצי- יהודית (אמו הייתה אירית קתולית, אביו היה בנו של רב). מגיל צעיר האמין כי החברה האנושית צבועה למדי, וכי רק הילדים/בני הנוער הנם כנים (ע"ע "בגדי המלך החדשים").
בשנת 1941 כתב את הספור עליו מבוסס "התפסן", אבל באמריקה השמרנית של אותם ימים לא מיהרו לפרסם אותו, ולקח חמש שנים עד שפורסם.
במהלך שנים אלו, שנות מלחמת העולם השניה, נלחם בקרבות קשים (דוגמת נורמנדי) שהשפיעו עליו עמוקות, עד להתמוטטות נפשית. מאז נראה היה שהוא אינו חי בשלום עם האנושות.


הפרסום אליו זכה בעקבות "התפסן" לא עזר לעצביו הרופפים, ולאט לאט התרחק מהציביליזציה ומעיני הציבור. הוא עזב את ניו יורק ועבר לעיירה קטנה הקרויה קורניש. בתחילה התרחק אך ורק מהמבוגרים, ונשאר בקשר עם בני הנוער, עד ששני בני נוער שראיינו אותו לעיתון בי"ס ניסו למכור את הראיון לעתונות (הוא סירב שנים להתראיין) וסלינג`ר ניתק מגע גם עם בני הנוער.


זה לא שהוא היה טלית שכולה תכלת. ממש לא. בהיותו בן 53 הוא ניהל רומן עם נערה בת 18. גם בתו רמזה לא אחת על חיים בצל אב לא פשוט (בלשון ההמעטה).


אבל אני תמיד אזכור לו את הולדן, שבקריאה ראשונה בתיכון כל כך ראיתי את עצמי בו. הנער הבודד, שאיש לא באמת מקשיב לו, שאין לו איש בעולם (לתחושתו), וכשהאנשים סביבו לא יכלו לעמוד במראה שהוא מציב בפניהם, הוא מגיע לבית חולים פסיכיאטרי.
בקריאה מאוחרת יותר, בגיל מפוכח אך גם מפוייס יותר, כבר רואים שהולדן עצמו לא ממש חף מצביעות. אני מניחה שזה אנושי, הפער בין האידיאלים למעשים, אבל בזמנו זה היה מפח נפש גמור.


כשהייתי בניו יורק לפני שנתיים, ישנתי במלון שנקרא Seton, מלון דל תקציב וישן לחלוטין. ולמה אני מעלה את זה כאן?
כי המלון הזה היה תפאורה לפגישה של הולדן עם הזונה (למי שזוכר), וכל לילה כשנכנסתי למלון יכולתי לחוש במעט מהולדן שם.


נוח בשלום, סלינג`ר.

המציאות עולה על כל דמיון

יום שני, 25 בינואר, 2010

"היום אני כבר יודעת שהצורך הזה לתרץ לעצמי התנהגויות פסולות או פוגעניות של אנשים סביבי נהפך כמעט לטבע שני שלי. אז לא ציפיתי להסבר מרגיע או מנומק מאמי. נתתי לה אותו, מי ובחינם. ללא כל משא ומתן, מרצון, הסכמתי להאמין גם בתירוצים מופרכים, ובלבד שהאנשים היקרים לי יוכלו להשאר תמיד במשבצות שנקבעו להם בחיי" (עמ` 52)


אורית הראל כותבת פעמים רבות על יחסי אם- בת. היא טובה בזה. גם ספרה הקודם, "זה לא אומר שאני לא אוהבת" דן בנושא זה.
הפעם היא מתבססת באופן חופשי על מקרה שהיה. שעודנו.


הספר מספר את ספורה של סיגל, אשה מבוגרת ובוגרת, בעלת ילדים ומשפחה, שכל חייה התמודדה עם אמה היפה והדעתנית. העלילה נעה בין עבר להווה, בין דמות הגיבורה היום, כבוגרת, לבין דמותה כילדה קטנה הרוצה להשביע את רצון אמה.


מהספר, ובכלל, עולה השאלה האם מישהו מאיתנו אינו נשאר ילד בהתמודדותו מול ההורים? האם לא כולנו כסיגל, שמסרבת להתפכח, לפתוח את עיניה, וברמה זו או אחרת לשנות את דמותם של הוריה?


סיגל מדברת מדי יום, בשעה קבועה, עם אמה. יום אחד אמה אינה עונה לטלפון.
היא נעלמה. יום אחד היא פשוט נגוזה. איש אינו יודע מה קרה לה. המשטרה חוקרת בעצלתיים. אין חדש לפלילים.
בנסיון להבין מה קרה לאמה, צריכה סיגל לחזור לעבר, להתמודד עם לא מעט שדים, ואז להחליט מה הלאה.


ועכשיו לסיפור האמיתי.

" אומרים שאין דבר כזה שאנשים נעלמים יום אחד כאילו בלעה אותם האדמה.
אומרים שאין דבר כזה אנשים שנעלמים ככה סתם, פתאום.
בלי להשאיר שום סימן" (עמ` 5)

בשנת 1997 נעלמה יהודית נוטר, אז בת 51. איש אינו יודע מה קרה לה.

גם היא הייתה אשה מבוגרת, אם לילדים בוגרים, סבתא לנכדים.
גם אצלה עלה החשד שהיא נעלמה לאחר שלא ענתה לשיחה (שאותה היו מקיימים בשעה קבועה).
גם אצלה לא היה חשד לפלילים. גם במקרה הזה המשפחה פנתה לחוקרים פרטיים, שלא הצליחו למצוא דבר.
גם אצלה הופיעו רמזים שהיא קיימת ועוקבת (ברמה זו או אחרת) אחר ילדיה- בזמנו התפרסמו כתבות שנשלחו זרי פרחים לאחר הולדת נכדתה, אבל לא הצלחתי למצוא לזה סימוכין.
התעלומה הזו לא נפתרה עד היום.


ועכשיו נעשה קאט מהמציאות ונחזור לספר.

קצת קשה לדבר על הספר בלי ספויילרים, ולכן לא אכנס לעלילה יותר מדי. רק אומר שבשלב מסויים העלילה הולכת ומתרחקת מהסיפור האמיתי (עליו, כאמור, היא מבוססת בצורה חופשית למדי).


הספר מיועד לנשים. רק לנשים יש מערכת יחסים מורכבת שכזו עם אמותיהן (ולא, זה לא סקסיסטי, ואני לא מזלזלת במערכת היחסים של הגברים עם אמותיהן, זה פשוט שונה).

יש לא מעט נקודות בהן התחברתי לספר.

מצד שני, יש לומר שהסוף נראה לי מעט מאולץ. אולי זה כי אני מכירה את הספור האמיתי. אולי כי היה צריך לתת סוף כלשהו.


נורית אהבה את הספר בלי הסתייגויות.

אורית הראל היא סופרת, עתונאית ועורכת. פרסמה חמישה רומנים. על ספרה "זה לא שאני לא אוהבת" זכתה בפרס הזהב מטעם אגודת המו"לים.


פרטים נוספים על יהודית נטר ניתן לראות כאן, או בדף הרשמי של משטרת ישראל.
ניתן לקרוא את הפרק הראשון בספר.

לסיכום, ספר לנשים, ולא ככינוי גנאי.

(כי אולי קיוויתי שהיא תפתור את התעלומה)

כל היודע דבר/ אורית הראל
הוצאת כתר, 2009
342 ע"מ

בדידותו של קורא המחשבות

יום ראשון, 24 בינואר, 2010

"נולדתי לזוג הורים שלא רצו אותי. הם לא אמרו לי את זה, כמובן, אבל זה היה רשום להם על המצח בחריצי הבעה ברורים, ואני למדתי לקרוא בגיל מוקדם מאוד" (עמ 9).


בכל חברה יש אנשים כאלו, ספק `שקופים` ספר נעלמים מרצונם, שחיים להם בבדידות קשה ומעיקה.
האמת היא, שבאיזשהו שלב בכלל לא משנה האם הבדידות נובעת מתחושות מוטעות או ממציאות קיימת, אבל מי שחווה את התחושה, יודע עד כמה היא קשה, עד כמה היא מחניקה.

נרי, גיבור הספר, הוא אדם כזה. הוא הבן הקטן במשפחה שלא רוצה אותו (טוב, אחותו אוהבת אותו, אבל הוריו לא). הוא תוצר של רומן מחוץ לנישואים, ולכן אמו רואה בו את ההבטחה שנעלמה לה, ואביו רואה בו את שליחו של הגבר ששכב עם אשתו.
לנרי יש עוד מגרעה אחת. הוא קורא מחשבות. הוא יודע בדיוק מה חושבים עליו, ולא רק עליו.


זוכרים את הסרט "מה נשים רוצות"?

הייתה שם סצינה שבה מל גיבסון עומד ברחוב, ולא יכול לעמוד בפני נחשול המחשבות מכל הנשים שמקיפות אותו. עכשיו דמיינו לכם ילד קטן, בלונדיני, "מלאך שבדי" הוא מכונה, שמוקף במחשבות מכל הסוגים, כל  הזמן.

החיים האלה מעייפים, הלא כן?

כמו כל ילד דחוי, גם נרי מנסה למצוא חן בעיני הוריו, הוא אוסף פיסות מידע על כל רצח אפשרי (תחביב של אביו), מנסה למצוא חן בעיני אמו, אבל זה לא באמת עוזר- "בצבא גילו אצלי רשרוש בלב. חגגתי את האירוניה לבדי וכיבדתי בעוגה גם את אמי. היא הייתה מאושרת מזה. גם לא אמות בקרב וגם לא אחיה יותר מדי" (עמ` 32).


אני לא אוהבת ספרים שנוגעים בפנטזיה. אני מניחה שזו הסיבה שמעולם לא התחברתי לספריה של דלית אורבך.

הפעם החוויה הייתה שונה, אולי כי יכולתי להתחבר לתחושה של נרי, המתהלך בעולם בתחושה קשה שהוא לבד בעולם, שאיש לא יוכל להכיל אותו או להבין אותו.


ועכשיו יש ספויילר קטן…

הדבר היחיד שלא מצא חן בעיניי בספר הוא המפנה בעלילה. ברור היה לי שכדי להגיע לסוף צריך משהו דרסטי דרמטי, אבל זה היה יותר מדי בשבילי.

סוף ספויילר

הסוף הוא טוב. הוא נגע בי. אפילו דמעתי (אבל זו לא חוכמה, אני כל הזמן דומעת בספרים).

"בחדר השני ישנה נילי. [….] היא המראה היומיומית שלי. היא מספרת לי בנוכחותה מי אני וכמה אני באמת שווה. […] היא שותלת בי פרחים ומשקה. ואני פורח" (עמ` 294).

דלית אורבך היא ילידת רמת גן,  פרסומאית. זהו ספרה הרביעי.


למרות הפנטזיה שבספר, זה ספר שמדבר על חוויית הבדידות. אני אהבתי.


(בעיקר כי לא אהבתי את הטוויסט, אחרת זה היה 4).


בדידותו של קורא המחשבות / דלית אורבך
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
294 ע"מ

לא יפה לצחוק מהשואה

יום רביעי, 20 בינואר, 2010

 

"ההומור מחזק את המדוכאים, מעלה את המורל שלהם ומעורר בהם תקווה" (עמ` 29).
"ומי שחדל לצחוק- עד מהרה חדל לחיות" (עמ` 325).

חיה אוסטרובר יוצאת מנקודת הנחה לפיה הומור קיים בכל מצב.

כן, גם במצבים ש"לא יפה לצחוק בהם", כמו שואה.
"האדם צוחק כמעט על כל דבר. אנו צוחקים בלעג ובבוז או בסימפטיה ובחיבה. אנו מספרים בדיחה כדי לבטא עוינות או אינטימיות. הצחוק יכול להיות אמצעי להפגת חרדה או אינדיקציה לשחרור ממנה. הצחוק יכול לבוא בתגובה לכל סוג או מצב רגשי, לא פעם דווקא מצבים מדאיגים או טרגיים מביאים לידי צחוק" (עמ` 27)."יהודי אחד שנע שבאים להרוג אותו. הוא רץ לחדר והזליף היישר לתוך גרונו טיפות בושם.
`מה אתה עושה?` שאלו אותו בתמיהה. `אני רוצה להיות סבון ריחני"….

כדי לבדוק את טענתה נפגשה אוסטרובר עם נצולי שואה רבים וחשפה רבדים שונים של הומור שהיה קיים, בין אם בגטאות ובין אם במחנות ההשמדה עצמם. זה לא היה פשוט, חלק לא מבוטל מניצולי השואה היססו בטרם השיבו בחיוב, אבל לבסוף ניתן היה לקבוע בוודאות כי היה הומור בשואה, הומור שהתעסק בשני דברים שכמעט ולא היו קיימים: אוכל ומין.
הומור הנוגע לשואה הוא סוגיה טעונה. אני מכירה לא מעט אנשים (בעיקר בני הדור השלישי) שהומור `שואתי` נוטף מהם ללא הרף, ולא מעט אנשים שהומור כזה מחריד משהו עמוק בתוכם.

לכן הספר הזה, שהוא למעשה גלגולה של עבודת דוקטורט, כל כך חשוב.

אין מדובר כאן בהמעטה ובזלזול בשואה אלא מציג אותה, ע"פ עדות הניצולים, כתקופה שחורה שבה ההומור אפשר מעט פורקן רגשי. אחת מזירות ספורי הבדיחות הייתה המרחאה, בה הושמעו הבדיחות הבוטות יותר.

רק לדמיין את הסיטואציה, את התפאורה שמסביב, את האנשים הסובלים, יכול להסביר, ולו במעט, את כוחו של ההומור, שאפשר בכך לאנשים לשמור על צלם אנוש, ועל תקווה כלשהי.

ניתן לקרוא את הפרק הראשון.

לסיכום,

(כי העדפתי קצת יותר דוגמאות, אבל זו עבודת דוקטורט…)


ללא הומור היינו מתאבדים/ חיה אוסטרובר
הוצאת יד ושם, 2009
366 ע"מ

לקרוא סרט

יום שני, 18 בינואר, 2010

 "עוד לפני שתהפכו את הדף אני רוצה שתדמיינו שאתם יושבים בחשכה, כאילו הייתם באולם הקולנוע כשהסרט מתחיל" (עמ 9)

הוגו הוא ילד יתום בן 12 שגר במשרד נטוש בבניין הרכבת בפריז. הוא עסוק בלהתחבא מהעולם, בכיוון שעוני התחנה (עבודה שדודו עשה עד שנעלם יום אחד והשאיר את הוגו לבדו) ובנסיון להחיות רובוט שאביו, שנספה בשריפה מסתורית, ניסה לשפץ.
 

 

 

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 אבל העלילה עצמה בספור פחות משנה. אם אתם מתעקשים לדעת, להלן תקציר העלילה:
"הספור שאני עומד לספר לכם מתרחש בשנת 1931 תחת גגות פריז. תפגשו בו ילד ושמו הוגו קברה, שפעם, לפני זמן רב, מצא ציור מסתורי ששינה את חייו לנצח" (עמ` 9).

הספר הזה מיוחד לא בגלל העלילה, אלא בזכות האיורים שבו. זה ספר שהוא יותר מחווה לקולנוע, הוא בעצם סוג של סרט- המון המון איורים, הדפים עצמם ממוסגרים במסגרת שחורה, שמשרה אווירה אפלולית (אך לא מאיימת). כמובן שלעיצוב עצמו יש משמעות, אותה אנו מבינים רק בסוף העלילה.

 

 

 

 

 

 

 
 
 
 
 
 "הזמן יכול למתוח אתכם בדרכים שונות.
כהרף עין מופיעים תנוקות בעגלות, ארונות מתים נבלעים באדמה, מלחמות נגמרות בנצחון או בהפסד וילדים עוברים גלגול, כמו פרפרים, ונעשים מבוגרים.
זה מה שקרה לי" (עמ` 519).

אני נתתי את הספר הזה לילדה בת 12 שנהנתה ממנו (זה מתאים לטעמי לילדים אוהבי קריאה, וגם לילדים אוהבי קומיקס- אבל גם למבוגרים).

ספר שלא מתאים לכל אחד, אבל מי שקורא אותו לא ישכח אותו.

יש לספר אתר רשמי.
וגם נורית אהבה אותו.

לסיכום,

התגלית של הוגו קברה/בריאן סלזניק
The Invention of Hugo Carbert/ Brian Selznick
מאנגלית: מיכל אסייג
איורים: בריאן סלזניק
הוצאת כתר, 2008
543 ע"מ