ברבורה בהתהוות

"הגולגולת נסדקה, ודייסה אפורה ניתזה ממנה, אבל יבגן הכה פעם נוספת, ועוד פעם, עד שלא נשאר כלום מהראש. הגולגולת המרוסקת התפוררה לרסיסים" (עמ' 28).
אם פעם תהיתם איך תרגישו אם מישהו יתקע בכם קלשון, ויתן לכם להסתכל בקרביים שלכם עצמכם, אתם בספר הנכון.

בין השנים 1939-1945 התנהלו, בשולי מלחמת העולם השניה וזוועותיה, קרבות אתניים שונים בפולין המזרחית. בצד אחד של המתרס היו הפולנים. בצד השני היו האוקראינים.
כמו במלחמות אתניות אחרות, מודרניות יותר, שכנים שהיו פעם החברים הכי טובים, פנו איש כנגד רעהו, באכזריות שרק מי שהיה פעם אוהב, והיום אויב, מסוגל לה.

סטניסלב סרוקבוסקי, מחבר הספר, היה ילד פולני באותם הימים.
הוא ליקט ספורים ששמע, שהיה עד להם, אנשים שהכיר שנרצחו מול עיניו.
כל מי שקרא/ שמע ספורי שואה, זוכר את הספורים על אכזריות האוקראינים. גם כאן אכזריותם באמת, אבל באמת, עולה על כל מה שאי פעם דמיינתי שאפשר לעשות.

אבל מלבד האכזריות כאן, יש תיאור של אוכלוסיה שלמה החיה בטרור מוחלט:
"הייתה הרגשה כללית כאילו כבה האור בלבבות האנשים וחשיכה ירדה על נשמותיהם. חשת את החרדה באוויר, כמו רעל המתהלך בעולם ומרעיל לאטו את המוחות, את הלבבות ואת אמונתן של הבריות" (עמ' 21).

בכפרים הקטנים, הכפרים בהם חיו ביחד פולנים, אוקראינים, יהודים, ולפעמים גם ארמנים וצ'כים, החלה האוכלוסיה להדלל.
קודם נעלמו היהודים. חלקם גורשו, חלקם ברחו, חלקם הוחבאו (ונרצחו במחבוא לא פעם ולא פעמיים).
אחר כך השתלטו הרוסים על האיזור, והאוקראינים קיבלו את השלטון.
אז התחיל שלטון החושך, כמו שכינו אותו הפולנים.
"אנשים חמקו בהסתר לבתיהם, הגיפו את הדלתות והפנו מבטים מפוחדים אל החלונות. כולם חששו מזרים, שמא יופיעו פתאום. כאשר רק הבחינו בנוכרי, היו ננעלים בבתיהם ותוקעים יתד מאחורי הדלת, לחזק אותה ולתמוך בה" (עמ' 89).
האוקראינים, ששאפו לעצמאות, התארגנו ביחידות והגדירו עצמם כ"צבא ההתנגדות האוקראיני". אחת הדרכים לעשות זאת היה לטהר את המקום מהפולנים. ומהיהודים.
הפולנים, שמאות אלפים מהם, ככל הנראה, נרצחו באותם ימים לא היו רק קורבנות תמימים. באכזריות לא פחותה תקפו גם הם את האוקראינים. ואת היהודים.

סרוקובסקי אומר באפילוג בספרו כי המטרה שלו הייתה להראות כי שנאה נמצאת אצל כל האנשים, ואינה נובעת מתרבות רעיונית מסויימת. ואני חושבת שהדרך הטובה ביותר להגדיר את השנאה, היא על ידי דבריו של אביו של המחבר, בזמן שהם מסתתרים ושומעים את מעשי הרצח והאונס המתרחשים לא רחוק ממקום מחבואם: "הם אינם רוצחים את שלהם. רק את אלה שאינם משלהם" (עמ' 219).

ואני חייבת להתייחס לכריכה: כל כך הרבה אימה יש בתמונה הזו. כל כך הרבה.

לסיכום 1,
מי שמכיר אותי, ומכיר את הבלוג שלי, יודע היטב שאין לי בעיות לקרוא על זוועות, אבל אני מודה שלא פעם ולא פעמיים פשוט סגרתי את הספר בבעתה. ואני מודה גם שלא את כל תיאורי הזוועה קראתי עד תום.
באופן כללי, אני חושבת שעכשיו אעבור לקרוא ספרים רומנטיים וקיטשים להחריד (טוב, לא באמת, אבל הבנתם את הכוונה).

לסיכום 2,
כיהודיה וכישראלית, קשה לי להתעלם מהספר הזה ברמות שונות.
מצד אחד, אני מתקשה לראות את הפולנים כקורבנות. זכורים לי היטב ספורים וזוועות שפולנים עשו ביהודים, ולכן יצר הנקמה בהחלט חגג.
מצד שני, יש דברים שאני לא מאחלת גם לגדולי אוייביי.
ומצד שלישי, דווקא כישראלית וכיהודיה, צריך לזכור כל רצח אתני שקורה. לזכור ולא לשכוח.
ומצד רביעי, הספר הזה מילא אותי בשנאה. עכשיו חוץ מגרמנים ופולנים, נוספו גם אוקראינים.

לסיכום 3,
"ואלוהים רואה את כל זה?" לחששה האישה עם המטפחת על הראש, והאחרים שהיו בחדר העיפו מבטים לכיוון החלון, כמתכוונים לבדוק שאכן אלוהים מביט מלמעלה דרך החלון פנימה, אל החדר.
אבל הוא לא הביט" (עמ' 17)

לסיכום 4,
אי אפשר לכמת בברבורים.
ספר שחשוב לקרוא, אבל קשה עד נורא לקרוא אותו.
מומלץ.

לדף הספר בהוצאה.

שנאה/ סטניסלב סרוקובסקי
תרגם: שמואל רוטברד
הוצאת אוריון, 2009
261 ע"מ

"ברגע שאדם מעולל דבר מה מרושע לחברו, הוא מצפה לנקמה וחושש מהיום שתגיע" (עמ' 142).

לאיזבל הייתה הזכות לשנוא ולכעוס על כל העולם.
זה מה שקורה כשמוכרים אותך לעבדות בגיל 9. זה מה שקורה כשאת לא ממש בן אדם בשר ודם, אלא יותר רכוש פרטי.

השנה היא 1807. איזבל היא בת למשפחת עבדים. היא נמכרת יחד עם עדר צאן תמורת 100 דולר, ויוצאת אל העולם הגדול והאכזר.
נוהגים בה כפי שנוהגים בכל הכושיות. שהרי כושיות לא באמת מרגישות דברים. העור שלהן שחור וקשה.
הן לא מתאהבות, לא סובלות מכאבים עם צרעה עוקצת אותן, לא סובלות בלידה, לא אוהבות את הילדים שלהן.
אבל איך אפשר להגיד דבר כזה על איזבל, שאוהבת בכל לבה את רוברט, שאהבתה חסרת הסיכוי אליו מכמירה לב כל כך ונוגעת במילים יפות כל כך- "דבר מה גדול ממני איווה להדק את גופי לשלו, לזווג את גופותינו בירכיים, בכתפיים, להדק יחדיו את טבורינו ולהניח לבהונות רגלנו להתנשק" (עמ' 115).
עשרים שנה מאוחר יותר, אחרי שנמכרה שוב ושוב, אחרי שאולצה להתחתן, אחרי שילדה חמישה ילדים, היא בורחת.

אבל הבריחה, מגלה איזבל די מהר, היא לכאורה בלבד. "שדי הילדות הם הגרועים מכל. הם עולים בחלומותינו וחונקים את זיוו הטהור והמתון של היום זמן רב אחרי שאיננו עוד ילדים" (עמ' 269).

עכשיו היא צריכה להלחם על חיי פיטר בנה, שנשאר מאחור ונמכר לעבדות בהיותו בן חמש בלבד.
היא צריכה, היא חייבת, להלחם בעבדות.
היא חייבת להלחם בעבדות כי היא מכרסמת באמריקה, כי היא מכרסמת בלבבות האנשים.
"אחד החלקים הגרועים ביותר בעבדות הוא שהיא גורמת לך לשנוא. שנאתי אנשים לבנים, וחלמתי שהם כולם ימותו וייכחדו מעל פני האדמה. הדבר הבא הגרוע ביותר הוא שהיא גורמת לאנשים לבנים להיעשנות קטנים ורקובים כל כך מבפנים" (עמ' 274).

איזבל היא לא יציר דמיון.

איזבל באומפרי נולדה (ככל הנראה) בשנת 1797, ונמכרה לעבדות בפעם הראשונה בשנת 1806. בשנים שלאחר מכן נמכרה איזבל, שכינויה אז היה בל, למשפחות שונות, ועברה התעללות פיזית ומינית.
בשנת 1826 ברחה איזבל, ולאחר מאבק נפדתה מעבדותה על ידי מתנגדי העבדות, ולאחר שהצליחה לשחרר את בנה פיטר, החלה איזבל במאבק פומבי נגד העבדות. אחד משיאי המאבק היה מפגשה עם לינקולן.
בשנת 1843 שינתה איזבל את שמה ל"אמת נודדת", כשכל מטרתה לספר ולהוקיע את העבדות.

הספר הזה, המחריד והמרתק כל כך, מדבר על כל כך הרבה סוגים של עבדות שקיימת גם היום, והרי גם היום יש שכבה שלמה של אנשים שאינם קיימים בעינינו, בין אם נקרא להם "עובדים זרים", "פליטים", "ערבים", או נשים.

ז'קלין שיהאן היא פסיכולוגית במקצועה. "אמת" הוא ספרה הראשון.
אני מאוד סקרנית לקרוא את שאר ספריה (הוציאה עוד 3 ספרים שלא תורגמו לעברית).

אפשר לקרוא את הפרקים הראשונים וגם ראיון שפורסם עם המחברת.

לסיכום,
אחד הספרים הנוגעים ביותר שקראתי השנה.

אמת/ז'קלין שיהאן
Truth/Jacqueline Sheehan
מאנגלית: מרב מילר
הוצאת אג'נדה, 2009
299 ע"מ

פוסט זה מוקדש לה', שסוף סוף אני כותבת על ספר שמעניין אותה…

כשהסערה שככה, מרים עזבה את ביתה ואת חבריה, ולא הסתכלה לאחור.
לא היה לה על מה להסתכל.
אהובה, גיבור נעוריה, נרצח בצורה איומה מול עיניה. כמו במקרים רבים אחרים, גם כאן חלק מחבריה נעלמו ואינם עוד. אולי לא ידעו מה לומר, אולי חששו לגורלם.
והיא הייתה בהריון. כל מה שהיה חשוב לה היה לשמור על זכרו של אהובה, ועל הילדים שלהם.

זהו ספורה של מרים המגדלית, אחת מתומכות ישו הגדולות ביותר.
זהו "הספור שלא סופר" על טיב יחסיה של מרים עם ישו, ועם יוחנן המטביל. אנו מכירים את ספורה של מרים דרך מורין, אחת מצאצאיותיה, שמתברר שנועדה לגלות את מגילותיה הגנוזות של מרים המגדלית, וכך לחשוף את ספורו האמיתי של ישו.

זה ספר מתח, כי יש תעלומה. זה רומן, כי יש ספור אהבה מקסים על אשה וגבר שקרועים בעולמות שונים, שנלחמים שנים כדי להיות ביחד, ובסוף גם מצליחים. וזו טרגדיה, כי הספורים היפים ביותר הם טרגדיות.

הספר הוא חלקה הראשון של טרילוגיה הנקראת "שושלת המגדלית".
אל תחששו לקרוא את הספר הזה כספר בפני עצמו, לאור העובדה שהספר השני יצא באנגלית רק השנה (כ-4 שנים אחרי "המיוחלת").

הסופרת, קתלין מקגואן, לא ממש המציאה כאן משהו חדש. שנים יש ספורים שונים ומשונים על מקומה של מרים המגדלית בחייו של ישו. סיפורים רבים יש גם על היריבות בין יוחנן המטביל לישו.
מה שיפה כאן זה שמקגואן לקחה ספור שלא מדבר אלי, ציניקנית ולא מאמינה שכמותי, והפכה אותי לסקרנית. ברמה זו או אחרת היא בהחלט מסיונרית בדרכה שלה (אפשר לראות זאת באתר שלה). דמותו של ישו מרתקת אותי עכשיו הרבה יותר. דמותה של מרים המגדלית (שיש הטוענים כי הכנסיה, במסגרת מלחמתה על דמותו של ישו, הפכה אותה ל'מריה מגדלנה' הסטריאוטיפית) נגעה ללבי ביותר.

מישהי כתבה כאן לא מזמן שאני אף פעם לא כותבת על ספרי אהבה. אולי זה לא ספר אהבה קלאסי, אבל זה ספר מקסים במיוחד, שאני יודעת שאקרא את ההמשכים שלו.

לסיכום,
(כי זה ספר שכתוב טוב, כי לא יכולתי לעזוב אותו ממש עד האות האחרונה, וכי יש לי חולשה גדולה מאוד לנשים בעלות שיער אדמוני- אני אישית מאשימה את אן שרלי בפטיש הזה ;-))

לדף הספר בהוצאה.

המיוחלת/ קתלין מקגואן
The Expected One – Kathleen McGowan
מאנגלית: אינגה מיכאלי.
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2008
445 עמ'

כשהייתי ילדה, פחדתי עד מאד מהספרנית השכונתית. היא הייתה רעה, היא צעקה עלי, אמרה לי "שששששששש…." כל הזמן, ובעיקר צעקה עלי שאני קוראת ספרים לא לגילי, או כשהפרתי את אחד מאלף ואחד הכללים הקיימים.
זה לא שהיא הייתה כל כך מרושעת, אלו הכללים שהיו מאוד מאוד (מאוד!) חשובים לה.

אבל מה קורה כשהחיים מזמנים הפתעות?
מה קורה, אם, לדוגמא…. ייכנס לספריה פתאום… המממ… אריה?
האם יש בכלל כלל האוסר על כניסת אריות? האם לאריה מותר לשאוג בספריה? ומה קורה כשהאריה מפר את הכללים? למישהו יש את האומץ להוציא אותו בכלל?

לספריה של גברת דפני נכנס פתאום אריה.
גברת דפני, אם תהיתם, היא אשה מאוד מסודרת וקפדנית. אם תרצו, דפני היא דמות הספרנית הקלאסית. היא לבושה תמיד חליפות מחוייטות, משקפיה מסודרים תמיד על אפה, היא אוסרת לרוץ בספריה ולצעוק.
כמו כל ספרנית, גם לגברת דפני לא ממש אכפת מי נכנס לספריה שלה כל עוד הוא מציית לחוקים, אפילו אם מדובר באריה.

לאט לאט הופך האריה לבן בית בספריה. הוא מנקה אבק בעזרת זנבו, הוא מלקק מעטפות למשלוח למאחרים, ובקיצור, כמו שכל האנשים בספריה אומרים, לא ברור איך הסתדרו בלעדיו. אבל מה קורה כשיום אחד הוא חייב להפר את הכללים? האם הוא יגורש מהספריה?

הספר עצמו הוא ספר מקסים, לא רק לילדים, ולא רק לחובבי ספריות.
הכתב הוא גדול, יש לא מעט מלל בכל דף, כך שהייתי מגדירה אותו לבני 5+.
ספר שמדבר על גבולות, על כללים ועל מה שביניהם. על ההבדל בין המצוי והרצוי ועל הפעלת שיקול דעת, כי כמו שגברת דפני אומרת, לפעמים יש סיבה טובה לא לשמור על הכללים….

היום, לשמחתי, הספרניות (ואני אחת מהן, מודה באשמה;-) ), קצת פחות עושות "שששש", וקצת יותר מנסות לחייך, אבל לכו תדעו מה יקרה אם יכנס פתאום אריה……

לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,
(כי הוא מקסים, כי הספרנית הזכירה לי נשכחות, וכי גם אני רוצה אריה כזה 🙂 )

אריה הספריה/מישל קנודסן
Library Lion/ Michelle Knudsen
איורים: קוין הוקס
מאנגלית: אירית ארב
הוצאת כנרת, 2008
דפים לא ממוספרים

"לצערי אני יושבת עם בחורה על שוד[…] בעיני זה מזעזע. ואת חיה איתם פה. 90% מהאוכלוסיה כאן היא כזאת" (עמ' 112).

הדוברת היא גילה (שם בדוי, שער רביעי), אשה בת 42, שפוטה בגין עבירות סחר בסמים, למשך שנה וארבעה חודשים. גילה מחשיבה עצמה דרגה אחת מעל האסירות האחרות, בעיקר לאור העובדה שבחוץ מחכים לה ילדיה (שלא הועברו לאימוץ/לאמנה).
גילה היא אחת האסירות הדוברות בספר הזה, המספר את ספורן של שמונה אסירות שנשפטו לתקופות מאסר שונות.

פעם הייתי בקבוצת תמיכה, שכללה נשים בעלות מכנה משותף ידוע וברור. מדהים היה לראות כיצד גם בקבוצה שכזו, ישנה היררכיה של מי ששווה יותר ומי ששווה פחות.
גם בכלא, מתברר, יש היררכיה, וגילה בהחלט מרגישה שהיא בראש ההיררכיה, אחרי הכל "הייתי סוחרת סמים, אבל לא כמו האחרים. לא לנוער. מכרתי למי שאני מכירה שהוא משתמש" (עמ' 113).

יש ספרים שמצליחים לעצבן אותי (לא שזו כזו בעיה לעצבן אותי, אבל בכל זאת…). הספר הזה הוא בהחלט אחד מהם.
על פניו מדובר בספר מעניין, המדבר על תופעות הגורמות לנשים להגיע לבית סוהר.
הידעתם שנשים נשפטות פחות למאסר? או שיחסית לאוכלוסיה, אחוז הנשים המבצעות פשעים הוא נמוך?
הנושא מעניין אותי מכל הבחינות, החל מהפסיכולוגיה וכלה בסוציולוגיה. גם אין חולק על כך שמרבית האסירות עברו התעללות בילדותן (אגב, מרבית הנשים כלואות על עבירות סמים וגניבות, הרבה פחות על אלימות ופשעים חמורים).

כבר כתבתי בעבר על הרחמים שהשופטים חשים כלפי נשים, על כך שנשים לא מקבלות בהכרח יחס שווה מבחינת מערכת החוק כשהן מבצעות פשעים חמורים (ולמה לי ללכת רחוק, מספיק לראות את היחס לי', העזר כנגדו של יחיא פרחאן, שעזרה לרצוח את דנה בנט ותיירת צ'כית- היא הורשעה ב"נסיון רצח" בלבד ותשב מקסימום שבמקסימום 14 שנה).

התחושה שלי מהספר הייתה זהה.
זה מתחיל מהכותרת "בכלא אני נחה"- מכאן שהחיים בחוץ הרבה הרבה יותר איומים, ולכן סוף סוף הגיעה האשה למקום מבטחים.
זה ממשיך בשאלות שעולות מהכריכה האחורית- "האם היתה זו לדידן הבחירה ברע ביותר, או ברירת מחדל?"
וזו בעצם הבעיה כולה.

כותבות הספר טוענות למעשה כי "העבירות שנשים מבצעות הן פעולות הישרדות בתוך מכלול של נסיבות חיים בלתי אפשריות" (עמ' 15), דהיינו- פשוט אין להן אופציה אחרת.
עכשיו תאמרו לי שעבודה אובייקטיבית אינה אמורה להביע עמדה ערכית. מקובל עלי (נניח). הבעיה היא שלמרות שאין כאן עמדה ערכית לגבי העבירות, יש המון אמפתיה לסבל שעברו (ועוברות) האסירות, בין אם מדובר בעובדה שילדיהן נלקחים מהן ועוברים למשפחות אמנה ואימוץ, בין אם מדובר בילדות מזעזעת הכוללת התעללויות מסוגים שונים, מעשי אונס, עבודה בזנות וכו'.
"בשנים האחרונות הורחבה נקודת המבט על תופעת העוני, והאדם השרוי בעוני נתפס לא רק כחסר משאבים חומריים בסיסיים, אלא גם כנתון במצוקה פיזית ונפשית, ובעיקר כאדם דחוי המורחק אל שולי החברה ומלווה בתחושות של בדידות ונטישה" (עמ' 59).

המסקנה כאן היא פשוטה- "אפשר לומר כי אחריותו של היחיד אפשרית רק יחד ובשילוב אחריות חברתית" (עמ' 212).
זה לא שהן פשעו, זה פשוט החברה לא הייתה שם בשבילן. החברה לא יכולה להסיר את האחריות.

ואני אומרת- מה זה השטויות האלו? 👿
האם מושג האחריות האישית פשט את הרגל סופית?
האם התעללות בילדות היא תמיד התירוץ לכל מעשה נפשע? לכל שוד, סחר בסמים, רצח?
אין ספק שהחברה חטאה בחוסר אכפתיות ובחוסר אחריות פעמים רבות, אבל אם החברה אשמה בכל, אז בואו נשחרר את כל האסירים מבתי הסוהר. הם הרי לא אשמים, אנחנו אשמים. זו פשוט ברירת המחדל שלהם.
ומצד שני- לתחושתי, יש כאן גם 'הרמה להנחתה', כאילו אומרים שנשים שעוברות התעללות/אונס סופן להגיע לבית סוהר, וזה גם לא המסר הנכון.

הערה נוספת– אמנם שמות האסירות כולן שונו, אבל כשמדובר באסירות המורשעות ברצח או בנסיון ברצח, לא הייתה לי בעיה להגיע לשמה האמיתי של האשה. אולי כדאי היה לטשטש את טיב הפשע יותר (אם כי אני מודעת לבעייתיות שבדבר).

לסיכום, הספר בעיניי היה אכזבה אדירה. וחבל.
כותבות הספר הן שלש נשים רציניות, בעלות עמדה ערכית וחברתית שיכלו לצאת באופן גורף יותר, אבל העדיפו עמדה שהיא, איך לומר, מגוייסת.

פרופ' מימי אייזנשטדט היא יו"ר מרכז לייפר ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטה העברית בירושלים.
ד"ר מיכל סופר מלמדת במכון ברטון בלאט, בית הספר למשפפטים, באוניברסיטת סירקוז, ניו יורק.
ד"ר עודדה שטיינברג מלמדת במכון לקרימינולוגיה, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.

לסיכום,
(כי ספרות מגוייסת זה פויה, כי זה עצבן אותי, וכי זה היה פספוס גדול)

בכלא אני נחה-אסירות מבעד לחומות/מימי אייזנשטדט, מיכל סופר, עודדה שטיינברג
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010
219 ע"מ

פוסט זה יובא בלשון נקבה, מטעמים מובנים.

בחיינו אנו נתקלות לא מעט בשאלות ובנושאים ש, איך לומר, לא תמיד נוח לנו לשאול שאלות או להפגין בוּרות.
לפעמים אנחנו הולכות לרופא, וגם אותו לא תמיד נשאל, כי לא תמיד הוא נחמד, כי אנחנו לא רוצות להטריד, כי 'העיקר לגמור עם זה'.
הספר "גניקולוגיה בגובה העיניים" נועד למלא את הפער הזה בדיוק.

הספר בנוי ממספר חלקים, ומתייחס לתקופות שונות אצל האישה, החל מגיל ההתבגרות, דרך שלבי הפוריות השונים, ועד לגיל המעבר.
ישנו פירוט רב לגבי מחלות שונות (החל ממחלות צוואר הרחם, אירוגניקולוגיה, מחלות שד וסרטן) ולגבי גנטיקה וייעוץ גנטי.

כאחת שמהססת מאוד לשאול שאלות, מצאתי בספר לא מעט דברים שלא ידעתי.
יש גם מילון מונחים שעוזר לשימוש, ותמונות מפורטות של איברי המין, הרחם והשד.

מה שחסר בספר, לטעמי, הוא מפתח. לאדם שמציץ בספר ורוצה לבדוק, במהירות, משהו ספציפי, הספר פחות ידידותי (אם כי בכל שער מפורט תוכן עניינים), וחבל.

פרופסור עמירם ברעם הוא מומחה במיילדות וגניקולוגיה, מומחה בתחום הסרטן של מערכת המין הנשית- גינקואונקולוגיה. מנהל היחידה למחלות סרטניות של צוואר הרחם במרכז הרפואי איכילוב.

לסיכום, לא מדובר בספר שמחליף את הרופא, אלא ספר שעוזר לאלו שאינם יודעים לשאול, וככזה הוא מומלץ.

(כי בזכותו אני מרגישה קצת פחות טיפשה אצל הרופא).

גניקולוגיה בגובה העיניים/ פרופ' עמירם ברעם
הוצאה עצמית, 2009
272 ע"מ

אוגוסט יושב לו בביתו. הוא לא עושה דבר מעבר לזה.
יחד עמו יושבת מרים, בתו, שחיה לה בבדידות מזהרת מאז נפרדה מבעלה. לא מזמן הצטרפה אליהם גם הנכדה, קטיה, בתה של מרים, שראתה בסרטוני הוידאו כיצד עורפים את ראשה של אהובה, שנשבה בעירק.

אם אפשר היה להגדיר אֱבֶל ע"פ ספר, זה היה אחד הספרים המובילים ברשימה.

ספר שלא קורה בו הרבה.
שלושה אנשים שונים מתאבלים על דברים שונים, חיים בבדידות מזהרת ובורחים, מי לסרטים, מי לעבודה ומי לספורים מומצאים.

אוגוסט, גיבור הספר, התאלמן מאשתו וכעת הוא חי בעיקר בלילות, כשהבית שקט והוא לא צריך יותר להיות חזק למען האחרים.
אז הוא הופך להיות 'סתם אחד', ששמו בריק, המוצא עצמו במציאות אלטרנטיבית בה מגדלי התאומים עדיין קיימים, אבל מלחמת אזרחים אכזרית מתרחשת, אם תרצו- סימן שלא ניתן לברוח ממלחמה וכאב.
אומרים שבחושך מגיעות המחשבות הקשות, וגם לאוגוסט מגיעות מחשבות אלו, בצורת הספור שהוא טווה- האם לאור העובדה שמגדלי התאומים עדיין קיימים יוכל טיטו, אהוב לבה של הנכדה, להנצל? האם על אשתו הבדיונית אוגוסט ישמור טוב יותר?

זה ספור על בדידות גדולה, על אנשים שלא באמת מדברים זה עם זה, בעיקר כי אין מה להגיד.

מעולם לא הייתי מחובבות פול אוסטר, ואני בספק אם אי פעם אהפוך לכזו.
זה ספר קטן שלא השאיר לי המון משקע אחרי, אבל במהלך הקריאה כבדה עלי הנשימה.

את הספר, המדבר כל כך על שכול, כאב, געגוע למה שהיה ויסורי המצפון של אלו שנשארו מאחור (ובחיים), הקדיש אוסטר למשפחתו של דוד גרוסמן ולזכר בנו, אורי גרוסמן.

את הפרק הראשון אפשר לקרוא באתר ההוצאה.

לסיכום, לאוהבי אוסטר בלבד.
(כי הנושא קרוב ללבי, אבל סגנון הכתיבה לא ממש בשבילי)

איש בחושך/ פול אוסטר
Man in the dark/ Paul Auster
מאנגלית: מיכל אלפון
הוצאת עם עובד, 2008
172 ע"מ

איימן מאוד דומה לנו.
כמו רבים בני גילו, גם הוא בורח רחוק רחוק כדי ללמוד באוניברסיטה ולהתרחק קצת מהמשפחתיות הלוחצת.
כמו רבים, גם הוא מגלה לפתע פתאום את הדברים הפחות זוהרים במשפחה ובחברה שלו.
כמו רבים אחרים הוא זועם על כניסה של גורמים שונים (חרדים/יהודים/ערבים- מחקו את המיותר) לשכונה שלו.
כמו רבים אחרים הוא מתעניין במה שקורה במדינה, והוא בטוח שהוא צודק. כי אין אופציה אחרת.
בניגוד לרבים מאיתנו, ואני מעזה לומר- בניגוד לכל קוראי הבלוג הזה, איימן הוא ערבי.

האמת? לספר הזה היו את כל הנתונים כדי שלא אוהב אותו: מדובר בסיפורים קצרים, הוא מדבר על ערביי יפו, ואני חושדת שהוא היה מתבשל עוד קצת בחדר העריכה אלמלא יצא הסרט עג'מי.

אני גם חייבת להודות שחשבתי לקרוא סיפור אחד או שניים ולעזוב את הספר, אבל משהו בו תפס אותי.
זו לא רק העמדה של מישהו שהוא חצי בפנים- חצי בחוץ, אחד שנוגע בישראליות אבל לא באמת חלק ממנה, אלא זו גם הצצה לחברה סגורה, שאיני מכירה.
אחד הדברים החזקים, והעצובים, היה החשיפה למעמדה הנמוך של האישה. יתכן ומדובר בהכללה, אבל לא יכולתי שלא לכאוב את כאבה של סמאהר, אחותו של המחבר, שחלמה ללמוד באוניברסיטה, אבל בסופו של דבר נשארה מאחור (רק אחיה נשלח בברכת המשפחה), ובסופו של דבר נכנעה ללחץ המשפחתי והתחתנה.
ואת ספורה של שריהאן, שהקשר בינה לבין המחבר צריך להשמר בסוד, ולבסוף היא מתחתנת עם אחר.

פחות התלהבתי מהספורים על חייו של המחבר, והמוטיב הפוליטי לא נעלם מעיניי, אבל אני מניחה שזה לגיטימי…

לסיכום, ספר שמאפשר הצצה לעולם אחר במקצת, ולכן הוא מומלץ.
(כי זה מעניין. כי זה גרם לי קצת לכאב לב. כי זו יצירה ראשונה וצריך לתת צ'אנס, אבל כי יש כמה מקומות שממש הרגשתי כמה 'דחפו בכח' פנימה פוליטיקה).

אל יפו/ איימן סיכסק
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
142 ע"מ

בפרבר שקט ורגוע, בעיר שקטה, נרצחת לילה אחד משפחה שלמה. אבא. אמא. ילד.
משפחה שקטה. אין שום דבר שיכול לעורר איזושהי מחשבה שאי פעם דבר כזה יקרה. השכנים לא שמעו שום דבר.
נשמע מוכר?
רק שהפעם לא מדובר במשפחת אושרנקו, אלא במשפחת לנגלי.

משפחת לנגלי חיה חיים שלווים בעיר שלווה העונה לשם האופטימי (והאירוני גם יחד) פרוֹמיס פולז.
אבל גיבורי הספר אינם משפחת לנגלי, שהרי הם נרצחים די בהתחלה, אלא בדומה לחיים עצמם, עדי הראיה והאנשים שנשארו מאחור.

דרק קאטר, בן ה-17, היה חברו הטוב ביותר של אדם לנגלי, הקורבן הצעיר ביותר בטבח.
דקר הוא גם החשוב המיידי והעיקרי ברצח, וכך צריכים הוריו להתמודד בתחילה "רק" עם הפחד מהפשע הנורא שהתבצע לא רחוק מהם, ולאחר מכן גם עם האשמה שדבקה בדרק.

חיכיתי לספר הזה לא מעט, במיוחד לאחר שקראתי את ספרו הקודם של ברקלי, "בלי לומר שלום".
לצערי, בסופו של הספר נזכרתי למה התעצבנתי על ספרו הקודם- הסוף מתפספס.

ברקלי נוהג ליצור הררי קונספירציות, דבר שאותי לפחות מעייף למדי, וקצת מוריד מערך העלילה, כך שגם צדק שיכולתי להזדהות איתו, הופך להיות טרחני במקצת, וחבל.
מצד שני, היו לא מעט קטעים שהתחברתי אליהם, דוגמת "שקענו בהתעלסות אילמת שנולדה לא מתוך תשוקת בשרים כלשהי, אלא בשל הצורך להרגיע את עצמנו ולומר שאנחנו עדיין חיים, שיש לנו זה את זה, ושאנחנו יכולים לתקשר בצורה האינטימית ביותר ומודעים לכך שבכל רגע נתון, בלי כל אזהרה, הכל יכול להסתיים" (עמ' 64).
והכי חשוב- לזכור שזה קורה גם בארץ, וההתמודדות עם השכול ועם הרשע שנמצא מעבר לפינה, היא משהו שלצערי אנחנו מכירים.

לסיכום, ספר מתח חביב. לא מעבר.
(כי לא רציתי אופרת סבון, אלא ספר מתח)

קרוב מדי הביתה/לינווד ברקלי
To close to home/Linwood Barclay
מאנגלית: נעה שביט
הוצאת מודן, 2009
368 ע"מ