ברבורה בהתהוות

מוקדש באהבה רבה לנסיך שלי, שמוכיח לי שפרנואידיות זו תכונה נפוצה אצל אנשי מחשב

והרי קווים לדמותו של הגיק המצוי (לאחר תצפית אנתרופולוגית של ארבע שנים על גיק מצוי ומקסים): חובב מחשבים, סקרן לגבי גאדג'טים, יעדיף תמיד את הלינוקס על "windows", שונא את ביל גייטס, ומקפיד באופן אובססיבי לחלוטין למחוק כל זכר לקיומו ברשת האינטרנט.

מרקוס הוא גיק שכזה. הוא בן 17, אוהב גאדג'טים, אוהב מחשבים, אוהב משחקי מציאות חלופית, ושונא (בדומה לכל נער בגיל ההתבגרות אני מניחה) שאומרים לו מה לעשות, במיוחד אם מדובר באמירה שרירותית בלי שום הסבר רציונאלי.
מרקוס חי בסן פרנסיסקו, לכאורה מעוז החופש והליברליזם בארה"ב. ולמה לכאורה? כי ארה"ב של היום איננה ארה"ב של פעם. היום היא דמוקרטיה בהתגוננות. היא מגינה על עצמה מטרור מבית ומחוץ. אני יודעת שזה נשמע מוכר, וכולם (כולנו למעשה) מבינים את זה הגיונית, אבל הכל משתנה כשאנו פוגשים את הצרכים הבטחוניים פנים מול פנים.

יום בהיר אחד מרקוס נמצא במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון- בעיצומה של מתקפת טרור בסן פרנסיסקו. אחרי שנחשד, נכלא, ונחקר ימים, הוא משוחרר לביתו. אבל זה כבר לא אותו דבר. חוקים חדשים נחקקים. עכשיו בוחנים ובולשים אחר תנועת האנשים ברחבי הרשת, כולם אשמים כל עוד לא הוכחה אשמתם. מרקוס, כדרכם של בני נוער חדורי אידיאלים על חופש הדיבור (גיל ההתבגרות וגיקיות מתקדמת זה צירוף קטלני למדי), לא מוכן לשקוט כשארצו משנה את פניה.

ההגדרה המילונית לטרור אומרת כי טרור פירושו "אלימות לשם השגת מטרות פוליטיות". העניין הוא שמטרות פוליטיות יש לכולם, וברמה זו, הטרור אכן מנצח, ובגדול.

תרשו לי להיות קטנונית לרגע. בהמשך לדיון שהחל (בתחום אחר לגמרי) בנושא לאיזה תא ניכנס בשירותים ציבוריים, הנה פיסקה קטנה שמוכיחה את טענתי הראשונית:
"נכנסתי מיד לשירותים והסתגרתי בתא האמצעי (התא הכי רחוק תמיד הכי מגעיל כי כולם כמעט הולכים ישר אליו, מתוך תקווה להמנע מהסירחון והגועל נפש- מי שיודע מה טוב ומה הגייני הולך על האמצעי)" (עמ' 8)

קורי דוקטורוב, מחבר הספר, הוא בלוגר ידוע בעולם הגיקים כותב הבלוג "Boing Boing". יש לו לא מעט דיעות ברורות וידועות, יש שיאמרו קיצוניות לגבי פרטיות ברשת האינטרנט, חופש המידע וקוד פתוח, ואת כל הדיעות הללו הוא יצק לתוך הספר.
הוא מתבסס במידה רבה על ההיסטריה האמריקאית סביב אירועי ה11/09, על "חוק הפטריוט" המבטל למעשה כל דרישה לפרטיות, אבל יותר מזה- הוא מוכיח עד כמה היום, בעידן הטכנולוגי, הפרטיות היא דבר נפיץ ביותר.

ורק דבר אחד לסיום- קורי דוקטורוב עצמו מאפשר הורדה חינם של ספרו באינטרנט. יתרה מזאת, בכל הראיונות עמו הוא מצהיר כי הוא אינו מעוניין בזכויות יוצרים וכל מה שהוא רוצה זה שהספר יגיע לכמה שיותר אנשים (מן הסתם כי מדובר במניפסט אידיאולוגי). לכן תמוה הדבר מדוע התרגום לעברית מוגן בזכויות יוצרים (ותודה לנסיך שהפנה את תשומת לבי 🙂 ).

ניתן לקרוא את הפרק הראשון באתר ההוצאה.

לסיכום, אני מאוד אהבתי את הספר. לא ממש עניינו אותי כל פרטי הקוד הפתוח, אבל כל מי שמכיר מקרוב גיקים יכול להינות. ספר מתח קליל, מעניין, מומלץ.

האח הקטן/קורי דוקטורוב
Little Brother/ Cory Doctorow
מאנגלית: ענבל שגיב- נקדימון
הוצאת גרף, 2010
414 ע"מ

"הדבר הקטן הזה בבטן הולך ומשתלט לי על החיים. זה התחיל מהאוכל, והלך והתרחב לתחומי חיים נוספים. כמו בסרט ה"הנוסע השמיני"- מתיישב יצור בתוך הגוף, ומתחיל לנהל אותו" (עמ' 30)

איש לא מכין אותך לרגע הזה, שבו את מגלה שאת בהריון. לא משנה כמה זמן חלמת על זה, כמה זמן עבדת והתאמצת כדי להגיע לשלב הזה, לא משנה אם ההריון היה מתוכנן או לא, שום דבר לא מכין אותך לרגע בו את מגלה שזה חיובי… את בהריון.

השלב הבא בו המודעות וההבנה לא בהכרח חופפים הוא שלב הלידה (ולא, עוד לא הגעתי לשלב הזה- אני עוד משתדלת להדחיק אותו:roll: ): מה, התינוק קטן הזה הוא שלי?? מה, אני אמא????

אף אחד לא מכין אותנו באמת להיות אמהות. לא משנה כמה קורסים לקחנו, לא משנה כמה ספרים קראנו, לא משנה מה עשינו, יש דברים שצריך לחוות כדי להבין.

ספרה של נועה ברקת, "מבטן ומלידה", נועד להשלים במקצת את החסר, ולשתף בחחיות הלידה ותחילת ההריון.
הספר דן בסוגים שונים של הריון ולידה, כולל לידות בבית, לידות והריונות שהסתיימו במוות, הריונות מרובי עוברים ועוד.

הספר מיושן במקצת (יצא בשנת 2002) אבל למרות שאנחנו (שהרי הנסיך הוא חלק מזה) "רק" באמצע הדרך, הספר בהחלט 'הכניס' אותי לעניינים.
מצד שני, זה לא ספר שנשאר איתי לנצח. חיפשתי הרבה יותר חיבור רגשי, הרבה יותר עצות אבל נראה לי שהכיוון העיקרי בספר היה יותר לשאלת ה"איך ללדת" מאשר לשאלת ה"איך עוברים את זה".

לסיכום,
 לבעלות עניין בלבד.

לדף הספר באתר ההצאה.
לאתר של נועה ברקת

מבטן ומלידה- נשים מדברות על הריון ולידה/ נועה ברקת
הוצאת מודן, 2002
195 עמ'

אחת הדמויות המרתקות ביותר בהן נתקלתי בעולם הספרות היא דמותה של דבורה בארון, הכותבת והמיתוס.
לאלו המרימים גבה בשאלה, אומר רק שמדובר באישה, כוכבת עולה בשמי הספרות העברית, שבגיל 35 נכנסה למיטתה, ולא יצאה ממנה עד יום מותה, 34 שנה מאוחר יותר.

דבורה בארון נולדה בעיירה קטנה ליד מינסק.
בגיל שבע כבר כתבה מחזה ביידיש, ובגיל 15, כאשר התפרסמו ספוריה הראשונים בעברית, נעשתה מפורסמת.
באותו גיל עזבה את ביתה ונסעה עם אחיה למינסק. זו הייתה פעולה יוצאת דופן בזמנה, ואפשר לראות בזה עוד סימן לחריגותה בנוף האנושי דאז- הן לשונותה של בארון והן לפתיחות המשפחה (מי שמע אז על נערה יהודיה חסודה שעוזבת את בית הוריה?) כמו גם לקשר הקרוב בין דבורה לבנימין אחיה.
בארון ידועה למרבית הישראלים בשל ספורה הנלמד לבגרות, "בת הרב". אבל מעטים מכירים את תולדות חייה, את העובדה שלבה נשבר כאשר הגיעה אליה הבשורה הקשה על מות אחיה, על עלייתה ארצה לאחר שאירוסיה (חמש שנים!) בוטלו, על מסירותה הבלתי נלאית של בתה צפורה, שהתגוררה עמה עד יום מותה.

בנסיון לפרום, ולו במעט, את המסתורין סביב דמותה, טווה עמיה ליבליך סיפור דמיוני (המבוסס על עובדות ידועות) המתאר מפגשים שבועיים בינה לבין בארון.
במפגשים אלו, שהתקיימו (כביכול) ליד מיטתה של בארון חשפו השתיים טפח מחייהן האישיים, מההתמודדויות אותן חוות נשים כותבות ומהאמוציות העומדות מאחורי כתיבתן.

ליבליך אינה פותרת בהכרח את התעלומה סביב טענותיה של בארון על מחלה מסתורית שאינה מאפשרת לה לצאת ממיטתה. הנחת היסוד המשתמעת מהספר היא כי מדובר בדכאון.
בראיונות מאוחרים יותר טענה ליבליך כי יחסי הסימביוזה בין בארון לבתה  נובעים מתופעה פסיכולוגית הקרויה "שגעון בשניים"- שני אנשים המפתחים יחד עולם לא מציאותי של הזיה משותפת- דבורה לא יכלה להתקיים בלי צפורה, וצפורה לא רצתה לעשות דבר מלבד לטפל באמה. (מתוך שיחות אינטימיות/איילת נגב)

לדף הספר באתר ההוצאה.

לסיכום, אהבתי את הכתיבה ואת הרעיון.

רקמות- שיחותיי עם דבורה בארון/עמיה ליבליך
הוצאת שוקן, 1991
309 עמ'

אבא של ג'ד מת. וכמו שזה קורה בדרך כלל בחיים, זה קורה בדיוק בזמן הלא נכון מבחינתו. מילא שאביו נפטר, אבל הוא גם ביקש שילדיו ישבו עליו שבעה, וזה ממש, אבל ממש לא מתאים עכשיו.

נישואיו של ג'ד בדיוק התפרקו אחרי שהוא מצא את אשתו במיטה עם המאהב שלה, שכיאה לקלישאות היה לא אחר מאשר הבוס שלו. ויש את האחות שלו, שבעלה כל היום עסוק בעבודה ויש לה שלושה ילדים רעשנים, ואת האח הגדול שמנסה יחד עם אשתו להיכנס להריון, ואת האח הקטן והמפונק, שאף אחד לא יודע אם הוא שוב בכלא, או לא. בקיצור- זה הדבר האחרון שג'ד צריך עכשיו.

אומרים שאחד היתרונות של השבעה הוא בכך שהזמן הזה מאפשר לאדם להתחיל לעכל את המוות, אבל מי שישב שבעה יודע שיותר משהזמן עושה את שלו, סיר הלחץ המשפחתי עושה את שלו, וכל האמוציות הרגשיות המטלטלות שאתה חווה קשורים הרבה יותר לאנשים שעדיין חיים (לפעמים לצערך) מסביבך.

אני אוהבת ספרים על משפחות לא מתפקדות. אני אוהבת ספרים ציניים ומשעשעים. ואני אוהבת גם את ג'ונתן טרופר, שאיכשהו כל הספרים שקראתי שלו ("איך לדבר עם אלמן" ו"ספר ג'ו") עוסקים באבל, שכול וציניות.
זה לא ספר מופת, אבל הוא לא מתיימר להיות כזה. זה ספר שמנסה לקלף במעט (אם כי לפעמים בקיצוניות) את מעטה הצביעות מעל פניהם האבלות של יושבי השבעה, שלעיתים אבלים על חלומותיהם שלהם, ולאוו דווקא על מות.

לדף הספר בהוצאה

לסיכום, לאוהבי ציניות וטרופר.

מכאן אני ממשיך/ ג'ונתן טרופר
מאנגלית: נדב דרור
הוצאת כנרת, זמורה ביתן 2010
349 ע"מ

יש לא מעט ספרים הדנים בשאלה האם צריך, האם אפשר, לאהוב את ילדך בכל מצב?

שני זוגות נפגשים לארוחת ערב במסעדה פלצנית ומהודרת. שני הגברים הם אחים.
הבכור הוא פוליטיקאי נוצץ ומבטיח, הצעיר מורה בתיכון שנאלץ לצאת לפנסיה מוקדמת בשל בעיות בריאות.
הם נפגשים כדי לדבר על המעשה הנורא שעשו ילדיהם.

העובדה שהספר אירופאי בלטה מלכתחילה, ולמרות שאני נוטה לא לקרוא ספרות אירופאית (שהיא איטית פעמים רבות), הפעם הדבר עשה לספר רק טוב.
ראשית, האווירה הטעונה והדיסוננס בין הגשת האוכל המפואר אך המועט (בו הצלחות בעיקר מוגשות ריקות- עם מעט מאוד מזון עליהם) למתח ולעננה השחורה מעל הזוגות מאפשרת לאיטיות העלילה למתוח את לב הקורא.
שנית, איכשהו מתאים לי לדמיין את השיחות המתנהלות מסביב לשולחן בגרמנית (והולנדית מספיק קרובה בצליל לגרמנית). משהו בעצימת העיניים ובקבלת הרוע כנתון מקובל. אבל אולי אני משוחדת בהקשר הזה.

אז מה אתם הייתם עושים?
מה הייתם עושים אם הייתם מגלים יום אחד שהילד המקסים והרגיש שלכם, הוא לא ממש מלאך. יותר שטן. מה הייתם עושים?
הייתם מנסים להתמודד לבד? מטפלים בו? פונים לרשויות?

אומרים שהדור של היום מפונק יותר, אלים יותר, חסר גבולות יותר.
אומרים שההורים של היום כבר לא מציבים גבולות, אלא עסוקים יותר בפינוק ובשמירה על הילדים.
מהבחינה הזו, הספר הזה הוא בבואה מצמררת למדי לא רק לאלימות הנוער, אלא גם לאותם הורים שמגנים על הילדים שלהם, כי "הם ילדים טובים" ו"הם לא התכוונו", אז "למה להרוס להם את החיים?".

מצד שני, האם הורים לא אמורים להגן תמיד על ילדיהם, ולא משנה מה? האם אין להם מחויבות ביולוגית ומוסרית?
מהבחינה הזו, הספר ממחיש מהי אהבת הורים, אהבה שלחלוטין אינה תלויה בדבר.

אבל זו גם אבן הנגף של הספר הזה. למרות שפה ושם יש בחירות מפתיעות (סלחו לי שאיני מרחיבה, הדבר עלול להיות ספויילר), אין כאן יותר מדי דילמות רגשיות ו/או מוסריות. אמו של קווין לפחות התייסרה ביסורי מצפון, הגם שהמשיכה לבקר אותו. גם כאן, כמו ב"חייבים לדבר על קווין", עולה השאלה האם היה מרכיב נפשי ברוע, אבל בעוד שהרוע ב"קווין" אינו בר סליחה, הרי שכאן מעניק הסופר דרך מילוט תוך שהוא רומז ש"אבות אכלו בוסר, שיני בנים תקהינה", ומסיר האחריות כליל מהמרכיב החברתי/תרבותי למעין גורל הנובע מתורשה.

הרמן קוך הוא איש טלוויזיה, עתונאי וסופר הולנדי.

לסיכום,
(לקרוא- כי אלו בדיוק השאלות שלעולם איננו שואלים את עצמנו, אבל לא לפטור את הדברים באמתלה נפשית/גנטית)

ארוחת הערב/ הרמן קוך
Het Diner/ Herman Koch
מהולנדית: ענבל זילברשטין
הוצאת כתר, 2010
262 ע"מ

לפני כמה חודשים רעשה הארץ מפרשת עמנואל. אני לכשעצמי לעולם לא הבנתי (לא, זה שקר, אני בהחלט יכולה להבין, ועדיין….) מדוע אדם ירצה בצורה נואשת כל כך להיות במקום בו בזים לו.
וכאילו כדי לענות על תמיהתי זו, הגיע אלי הספר "ידיד נפש".

אני חייבת להודות שזה לא מסוג הספרים שחיפשתי לקרוא. סביר להניח שאם הייתי עוברת לידו בחנות הספרים לא הייתי טורחת להסתכל בו ולו לרגע, כי הוא "מגזרי". מצד שני, זהו היתרון בקבלת ספרים ללא תכנון. נחשפים לדברים שונים ומשונים.

זהו ספורו של ציון טהרני, נער בן 17 שנכנס לישיבה גבוהה בירושלים במסגרת "מכסת הספרדים" שבה מאפשרים לחמישה ספרדים ללמוד בישיבה הגבוהה האשכנזית.
גילויי האפליה והגזענות בהם הוא נתקל זעזעו אותי, אבל יותר מכך זעזעה אותי יכולת ההזדהות של ציון עם ההשפלה, ועם הטיעון לפיו ספרדים הם פחות דתיים מאשכנזים, או כדבריו אביו "רק מהאשכנזים תוכל ללמוד להצליח ולהיות רב גדול" (עמ' 54).
ההשוואה שלי אולי פופוליסטית, אבל דומה הדבר בעיני לאשה מוכה שמדי יום רודים בה עוד ועוד, ו"מסבירים" לה עד כמה היא אינה שווה דבר, ובסופו של דבר- היא הראשונה שמשפילה ראשה ומודה שהכל מגיע לה.
יתרה מזאת, ככל שעובר הזמן ציון עצמו, שמודע היטב להלכי הרוח הגזעניים משפיל ראשו ומחכה ש'הרוח תעבור'. גם הוא שותק ומתקרנף כאשר פוגעים שוב ושוב בחברו לחברותא, שאיתרע מזלו והוא כהה עור.

הספר צובע בצורה מאוד חד צדדית את התנהלות האשכנזים בחברה החרדית. וזוהי גם נקודת החולשה של הספר- פוליטיקה וסכסוכים פנימיים, לא כל שכן גילויי גזענות לשונה קיימים בכל חברה ובכל מקום. עצם הכנסת כל הדברים השליליים גרמה לי תחושת אי נוחות שמא מדובר בכתב פלסתר נגד העולם החרדי (והאמינו לי, אני האחרונה שתגונן עליהם). מצד שני, ישנה גם ביקורת (הגם שמעודנת ומבינה הרבה יותר מדי לטעמי) על שתיקת והתקרנפות החרדים המזרחים.

כותב הספר, עו"ד ארי איתן, עוסק בעבודתו באפיית המזרחים במוסדות החינוך החרדים.
גרסה מוקדמת של הספר זכתה בפרס הראשון בתחרות על שם הרי הירשון לשנת 2010.

לסיכום, העולם החרדי בכלל, ועולם הישיבות בפרט מעולם לא נראה שחור יותר.
(כי אהבתי את השפה, את הכריכה המינימליסטית, התעניינתי בעולם הזר לי, אבל התעצבנתי על הפסיביות והחד צדדיות).

לדף הספר בהוצאה.

ידיד נפש/ ארי איתן
הוצאת בבל, 2010
311 ע"מ

מעטים הספרים שמשכו אותי כל כך, ובאותה מידה גם עורר בי רצון לא לקרוא אותו לעולם כמו הספר הזה.
כדור שלישי לניצולי שואה, אחת הדרכים (הביזאריות, אם תרצו) להתמודד עם ספורי השואה היא עם הרבה (מאוד) הומור שחור. אבל מכאן ועד לקומיקס על השואה הדרך ארוכה….
באי נוחות מאוד גדולה הצצתי בספר, ונשביתי.

זהו ספורו של ולאדק ספיגלמן, יהודי פולני ניצול שואה, כפי שסופר לבנו, המאייר ארט ספיגלמן.

ולאדק הוא לא אדם קל, בלשון ההמעטה.
הוא זקן קמצן, פרנואיד, גזען וכל שאר קווי האופי המכוערים עליהם ניתן לחשוב.
ולאדק הוא לא מלאך. הוא אדם בעל יוזמה וכושר השרדות שהצליח לשרוד.

עלילת הספר מתארת את קורותיו לפני מלחמת העולם השניה ועד הגעתו לאושוויץ. במקביל מתוארים חייו בהווה בניו יורק. הספר השני (שיצא בשנת 2010 בהוצאת "מנגד") עוסק בקורותיו באושוויץ וכיצד הצליח לשרוד.

דמויות היהודים בספר מאויירות כעכברים, הגרמנים מעוצבים כחתולים, ולמעשה כל לאום מעוצב כחיה אחרת (פולנים=חזירים, צרפתים= צפרדעים וכו').

אחד הדברים שנגעו בי בספר היו היחסים של ארט הבן עם אביו החי ואמו המתה (אמו התאבדה).
לא מדובר כאן ב"סתם" יחסי הורים- ילדים, אלא ביחסי הורים ילדים בצל אימת השואה, זכרונות הילד המת שנרצח בשואה ("לך תתמודד עם 'אח מושלם'…).

ארט ספיגלמן נולד בשטוקהולם לולאדק ואניה ספיגלמן, ניצולי שואה מפולין.
הוא היה דמות מפתח ביצירת קומיקס מחתרתי בארה"ב בשנות ה60' וה70', והיה המאייר של כתב העת "ניו יורקר" בין השנים 1992-2001.

לסיכום,
(בגלל האגרוף בבטן, בגלל הרגישות, בגלל ההומור)

עכבר- סיפורו של ניצול/ ארט ספיגלמן
Maus/Art Spiegelman
מאנגלית: יעקב רוטבליט
הוצאת זמורה ביתן, 1990
159 ע"מ

שלום שלום,
יש לי רשימת תירוצים ארוכה, שכוללת את העובדה שהחום הגדול שהיה פה גם למח שלי להפוך לשלולית, שהמצב היה כל כך חמור עד שלא קראתי כלום כמעט חודש(!!), אבל עזבו אתכם מתירוצים, אני סתם שמחה לחזור ולכתוב פה 😆 .

למרות שאני לא ממש מתלהבת ביום-יום מעיתון "הארץ", יש יום אחד בשבוע שאני חייבת לקרוא אותו, ולא בגרסת האונליין שלו.
ימי רביעי הם ימים של אושר צרוף אצלי, כשאני שמה את ידי על מוסף "הספרים" של הארץ, בין אם מדובר בביקורות, או בחידות ספרותיות (שהרשו לי להשוויץ שהצלחתי לפתור ואף לזכות בפרס 8-).

ביום רביעי האחרון התפרסם גליון מיוחד של "ספרים"- "הכינו את הסימניות", ובו רשימת ספרי השנה הבאה, דהיינו הספרים שיתפרסמו בשנה הבאה עלינו לטובה.

לי כבר יש רשימה, ולכם?

* ממלכת אי הרצון/ איה קניוק- כי ספרים על פסיכיאטרים אני תמיד אבדוק.
* הרחק מהיעדרו/ שז- סופרת שאני מאוד אוהבת.
* מי אוהב אותך יותר ממני/ תמי ארד – שאני מודה שלא קראתי את ספרה הראשון, שנראה לי בנאלי למדי, אבל הספר הזה מסקרן אותי מעט יותר…
* צילה/ יהודית קציר- כי התקופה מעניינת אותי, וקציר שבתה את לבי בספר "הנה אני מתחילה".
* בשם אחותי/ תהל רן- אשה מרשימה שפגשתי פעם אחת בחיי וספורה נגע ללבי.
* ספרה החדש של יעל הדיה, שעוד אין לו שם, גם כי אני אוהבת את הדיה, וגם כי שוב עוסקים במטפלים ומטופלים.
* המלכה הלבנה/פליפה גרגורי- כי זה ספר של גרגורי, צריך להוסיף?
* הדחליל/ מייקל קונלי- כי גם אם קונלי יפרסם מתכונים, אני אקנה אותם.
* צעדיו של מת/פיטר ג'יימס- כי אני מתחילה להכיר את הסופר הזה, ולחבב אותו למדי.
* כלא נשים: החצר האחורית של החברה בישראל/חן גילה ועינת תומר- כי הנושא מעניין אותי.
* נראות אשמות: נשים במשפט הקולנוע/ אורית קמיר- כי עשיתי בנושא סמינריון פעם, ולפעמים אני אפילו מסכימה עם קמיר.
* הגיבור האבוד/ ריק ריירדן- כי התמכרתי לפרסי ג'קסון. אני מודה.

קוראת מחשבות מעלה אחת לזמן מה פרוייקט של "ספר, סיפור" בו היא נפגשת וירטואלית עם קוראים שונים.

אתמול פורסם המפגש בינינו, מזמינה אתכם לקרוא.

ומילה אישית קצרה:

בשבועות האחרונים אני והרשת הוירטואלית קצת התרחקנו, היחסים יתהדקו בשנית בקרוב.

שבוע קריר, אינשאללה!