ברבורה בהתהוות

"הבדידות הקשה ביותר היתה בצינוק. שם סבלתי גם מאי- הוודאות הקשה כל כך. זה היה מצב, שבו שכבתי בלכלוך, וכשהייתי שומע צעדים בחוץ, לא ידעתי אם באים לתת לי חתיכת פיתה או להוציא אותי להורג" (עמ' 88).

הם היו עשרה. רובם היו אנשי חיל האוויר. היה גם מעט חי"רניקים, מעט צנחנים, ושני שק"מיסטים.
לא היה ביניהם שום דבר במשותף, מלבד העובדה שכולם היו שבויים, שכולם היו (בסופו של דבר) בתא אחד בכלא עבאסיה במצרים, ושכולם, כדי לשרוד בקשיי השבי, שנמשכו לא יום ולא יומיים, נאחזו בידיעה שבארץ יודעים שהם בחיים וידאגו לשחרר אותם.
עשרת השבויים הללו הם אותם השבויים שתירגמו את "ההוביט" במהלך השבי, פעולה שבוצעה, בין השאר, כדי שחלק מהחיילים, שלא ידעו אנגלית, יוכלו להינות מהספר.

מטבע הדברים, שבי הוא לא דבר פשוט, בלשון ההמעטה. "בהתחלת השבי שרוי השבוי בטראומה הנגרמת על ידי הנפילה בשבי והמפגש הפתאומי עם האויב, ואחר כך נוספות לכך החקירות האכזריות, אולם כאשר אתה שרוי בשבי זמן ארוך, התנאים שלך משתפרים, ומניחים אותך לנפשך, סביר להניח שנרפאים מהטראומה. מאידך גיסא,יתכן שבמקומה נוצרות טראומות אחרות, שמקורן בקשיים אחרים. הן עשויות לנבוע, למשל, מהזמן המתארך של חיים בתנאי שבי. ההתמודדות עם מצב זה מצריכה כוחות נפשיים גדולים בהרבה מהמאמץ הנפשי והפיסי, הנדרש בחקירות או בהתמודדות עם הטראומה של הנפילה" (עמ' 208).

דובר לא מעט על נפש האדם, על יכולתו של האדם להתמודד עם קשיים שמעולם לא חשב שיוכל לעמוד בהם. מתברר שגם לשבי מתרגלים. המכות והעינויים עוברים עם הזמן, ונראה שאצל חלק מהמרואיינים בספר החוויה הקשה לא הייתה בהכרח העינויים אלא הבדידות (כל שבוי היו כלואים כחצי שנה בבידוד מלא, ורק לאחר מכן הועברו לחדר משותף אחד).

בני האדם הם יצורים חברתיים, ולכן אפשר היה למצוא גם התייחסות אישית יותר בין השבוי לבין החוקר, דוגמת הציטוט הבא:"הוא היה אדם מבוגר, יחסית (בגילנו היום ,אבל אז נראה בעיני זקן מופלג), ופעם הרגיש לא טוב והוציא מהר כדורים מהכיס. למחרת הוא בא אלי לחדר בפיג'מה ואמר: "אתה רואה, גם אני פציינט פה". זה מראה שהמאמץ בחקירה אינו חד- כיווני, וגם לך יש יתרונות: אתה יכול להתיש את החוקר שלך…" (עמ' 71).

בשלב מסויים, באופן שמהדהד למציאות של ימינו בצורה מטרידה למדי, היה להם ברור שהם יצליחו לחזור לארץ רק אחרי מלחמה רצינית. והם צדקו. הם חזרו לארץ לאחר מלחמת יום כיפורים, ב-16 בנובמבר.

את הספר קראתי בסביבות יום הזיכרון. הוא עורר בי לא מעט מחשבות. הם שרדו, והגיעו לארץ, ומרביתם אף הצליחו להשתקם, אבל המחיר היה גבוה. המחשבה שמאז שנאמרה האמירה "האמת היא, שלמדינה לא היה ניסיון עם שבויים, ששהו בכלא ארבע שנים. במשרד הביטחון לא ידעו למה אנחנו זכאים ואיך לפצות אותנו" (עמ' 259), לא השתנה יותר מדי, מצמררת אותי.

עם שובם, התברר שלא הכל נשאר כשהיה. הם היו צריכים להתמודד עם פציעות קשות, עם פרידות לא קלות, עם צללים שהמשיכו לרדוף אותם.
חלקם המשיכו בשירות צבאי, חלקם מצאו מזור דווקא בחיים האזרחיים, חלקם פעילים ב"ערים בלילה", עמותת השבויים.

הספר נכתב לאחר סדרת ראיונות ממושכת שעשתה הסופרת, עמיה ליבליך, פסיכולוגית במקצועה, בין השנים 1987-1988 עם כל אחד מעשרת השבויים ועם נשותיהם בתקופת השבי. היא השתמשה גם ביומן השיחות של השבויים, בדו"חות הצלב האדום ובמכתבים שקיבלה מהשבויים ומנשותיהם.

הספר נכתב בשנת 1989, כשאיש לא העלה בדעתו ששוב יהיה שבוי ישראלי אצל האוייב במשך שנים ארוכות. איש לא העלה על דעתו שיש משהו יותר גרוע מלהיות שבוי ארבע שנים בכלא במצרים. הוא מתאר את חוויות השבויים, אבל לא פחות מכך, את חוויות הנשים שאיתן, את החוויה של אלה שנשארו מאחור, בארץ, והיו צריכות להמשיך ולהתמודד, להמשיך ולחיות.

ואלה שמות:
רמי הרפז
עמוס זמיר
עמוס לויטוב
מנחם עיני
יצחק פור
דן אבידן
מוטי בבלר
דוד לוי
מוטי כהן
אבינועם קלדס

הרצאה של רמי הרפז לגבי תרגום "ההוביט".
ראיון מנקודת מבט של אשת שבוי.
לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,
 (פשוט ככה)

חוץ מציפורים/ עמיה ליבליך
הוצאת שוקן, 1989
340 עמ'

"עכשיו אני יכול לראות את כל הבטן. יש שם פצע גדול בצד אחד, ומשהו זז בתוכו. אני קם על רגלי, כדי להיטיב לראות. אני מותח את צווארי לפנים, וברגע זה בדיוק הפצע נפער לרווחה, דופן הבטן מתרומם לאחור, ועכברוש ענקי, נוצץ ומרוח בדם, מזנק במורד הר הגוויות. עכברושים אחרים מגיחים בבהלה מתוך ערימת הגופות, מחפשים מסתור באדמה"  (ע"מ 83)

זהו סיפור השרדותו של בנימין, ילד יהודי מלטביה, בימי מלחמת העולם השניה. הוא היה היחיד שניצל ממשפחתו. הוא שרד דברים איומים ונוראים. הוא, בנימין, הוא אחד "הילדים האבודים", אותם ילדים שאינם זוכרים דבר אודות משפחתם, שאין שום שריד שיכול לזהות אותם, ושלאחר השואה אומצו בידי משפחות חמות והעבר שלהם, הלכה למעשה, נמחק.
זהו סיפורו בדיעבד, אחרי שזכרונות מעברו עלו במהלך הטיפול, ולפתע פתאום מגלה בנימין וילקומירסקי, בונה כינרות שוויצרי, את יסודות חייו.
או שלא.

בשנת 1995 פורסם בשוויץ הספר "קרעים: זכרונות ילדות". הספר זכה להצלחה רבה ותורגם לשפות רבות. כותב הספר, בנימין וילקומירסקי, טען כי הוא ניצול שואה שלאחר השואה אומץ בידי משפחה יהודית. ספרו האוטוביוגרפי, הכולל תיאורים מזעזעים למדי (והאמינו לי- הציטוט למעלה הוא אחד הפשוטים שבהם), נגע ברבים עד כדי כך שהיו לא מעט אנשים שטענו שהם קרוביו האבודים של המחבר.
אבל היו גם אנשים אחרים, שהרימו גבה. הטענה המרכזית של אלו שהביעו ספק במהימנות הספר הייתה שלא יתכן שכל זכרונות הילדות דאז פשוט נמחקו והודחקו. מנגד, טענו תומכיו של וילקומירסקי כי בזכות הטיפול הפסיכולוגי והפסיכואנליטי שעבר, הצליח להעלות זכרונות מודחקים.

בשנת 1998 פרסם עתונאי שוויצרי, דניאל גנצפריד, תחקיר בעיתון "Weltwoche" ובו טען כי לא רק שוילקומרסקי אינו יהודי, אלא שאת תקופת השואה הוא עבר בשוויץ עצמה, ושמו האמיתי הוא ברונו גרוסיאן. האשמותיו של גנצפריד היכו בתדהמה את עולם הספרות, והוצאות הספרים שפרסמו את הספר בארה"ב ובגרמניה נטו בתחילה להגן על וילקומירסקי, עד כדי כך שבשנת 1999 שכרה הוצאת הספרים את שירותיו של הסטוריון שוויצרי כדי שיבדוק אם יש ממש בטענות גנצפריד.
לרוע מזלה של הוצאת הספרים, ההסטוריון סטפן מכלר מצא כי אכן הטענות נכונות, וכי ספורו של וילקומרסקי אינו נכון. עד היום לא ברור מדוע שיקר וילקומרסקי. האם שיקר בכוונה או כתוצאה מהפרעה נפשית. יש לציין שוילקומרסקי אינו מודה כי שיקר, ובנסיונו להוכיח כי "אמת דיברתי" אפילו הגיע להתגורר בישראל לזמן קצר. בגרסאות מאוחרות יותר טען כי הפסיכולוג שטיפל בו (ישראלי לשעבר) הוא ש"הכניס הסיפור לראשו").

לדף הספר בהוצאה.
ולמאמר (באנגלית) שהתפרסם בנושא.

לכן, אם אתם מחפשים אוטוביוגרפיה, זה אינו הספר עבורכם.
אבל הספר מעניין, מאחר והוא מוכיח עד כמה הזכרון הקולקטיבי, שנבנה ע"י ידע הסטורי וסמלים תרבותיים, יכול לקבל חיים משל עצמו.

לסיכום,
(כי יש מספיק ספרי שואה "אמיתיים")

קרעים: זכרונות ילדות 1939-1948/בנימין וילקומירסקי
מאנגלית ומגרמנית: דפנה לוי
הוצאת ידיעות אחרונות, 1996
148 עמ'

(מתנצלת על איכות התמונה. משום מה אין שום תמונה של הספר באינטרנט, גם לא באתר הרשמי של עמותת לוחמי לח"י)

כשהייתי קטנה הדבר שהכי רציתי, הכי בעולם, זה להיות ב"לח"י". או באצ"ל.
רציתי להשתתף במאבק הירואי, רציתי לגרש את הבריטים המרושעים, ואני מודה שלא פחות מהעניין האידיאולוגי עמדה לנגד עיניי הרומנטיזציה של הגיבורה ההרואית, שמוכנה למות למען המדינה (או רעיון המדינה). לזכותי יש לומר שהייתי "מסתפקת" גם בחברות בחסמב"ה.

אבל זה היה לפני שנים רבות, ומדף הספרים העוסק בפעילות הישוב במהלך תקופת המנדט הלך והתמלא.
מטבע הדברים, ובהתאם לקונצנזוס, מרבית הספרים עסקו ב"הגנה". ענייני "לח"י" בשנים האחרונות נוגעים יותר לתנועות הימין, ואיבדו לא מעט ממעט (מעט מדי לטעמי) הקרדיט שהגיע לה, וכעת הגיע הזמן למלא במעט את החלל הריק.

בשנה האחרונה פורסמה סדרה של כתבים תחת השם "ספר תולדות לוחמי חירות ישראל (לח"י)". מדובר בחמישה כרכים הפורסים את תולדות הלח"י, החל מהקמת ההגנה, דרך הפילוג לאצ"ל, המאבקים האידיאולוגיים ופרישתם של אברהם (יאיר) שטרן ואוהדיו מהאצ"ל, וכלה בנסיון להקים מפלגה פוליטית לאחר קום מדינת ישראל. כמו כן כולל הספר כרוזים, תמלולים של שידורי הרדיו הפירטי דאז, נאומי עצורי לח"י בפני בתי המשפט האנגלים ועוד.

כותב הספר, נחמיה בן תור, לחם בלח"י ופועל רבות למען שימור זכרון פעילות והרוגי הלח"י.

כחובבת התקופה, קשה לומר שהספר חידש לי הרבה. הוא בהחלט "סיפק" את הסחורה בצבעוניות שלו, ואני מניחה שלאנשים שפחות בקיאים בתקופה הספר יהיה מעניין אף יותר.
מטבע הדברים, ולאור זהות המחבר, הייתי אומרת שמדובר בספר לא אובייקטיבי, אבל בינינו- אני לא ממש בטוחה שיש כתיבה הסטורית אובייקטיבית.

כאמור, מדובר בחמישה כרכים:
כרך א': עד שנת 1943.
כרך ב' 1945-1944.
כרך ג': 1946.
כרך ד': 1948-1947 (מאי).
כרך ה': 1951-1948 (יוני).

לסיכום, לחובבי הז'אנר ולאוהבי ההיסטוריה

(כי אפילו לי צרמה לפעמים הנאמנות העיוורת ללח"י)

ספר תולדות לוחמי חירות ישראל (לח"י)/ נחמיה בן תור
הוצאת יאיר, 2010
5 כרכים

ארווין היה רק בן 16 כשנגמרה המלחמה, כשגילה בעצם שהוא לבד בעולם. הדרך היחידה שמצא כדי להמשיך ולחיות הייתה, ברמה זו או אחרת, להפסיק לחיות. ארווין בחר שלא להתנתק ממה שהכיר.
"בשינה הייתי מחובר, בלא שום מחיצה, אל הוריי ואל הבית שבו גדלתי והמשכתי לחיות את חיי ואת חייהם. עכשיו אני חש שנפלטתי ממקום מוגן אל הסנוורים שפוצעים אותי" (עמ' 14).

אבל בין תנומה לתנומה החיים נמשכים וארווין, כח האינרציה, ממשיך בחייו.
במחנה העקורים הוא מצטרף לחברת הנוער ועולה לארץ.
גורלו של ארווין, יש לומר שלא מדובר בספויילר גדול מדי, הוא כגורלם של רבים מבני הנוער ששרדו השואה והגיעו לארץ בתקופת טרום המדינה.

אני מודה ומתווה שאיני מחובבות אפלפלד. כל ספריו נקראים אצלי בהנאה עד חצי הדרך, ואז אני בדרך כלל מאבדת את הסבלנות ומוותרת על המשך הקריאה.
אבל כשאחת המרצות שלי דיברה באופן כל כך נלהב על הספר הזה, הייתי חייבת לנסות לקרוא אותו. לכו תדעו, אולי הרומן שלי עם אפלפלד יתחיל ממבט שני (או שלישי, או רביעי….).
לצערי זה לא קרה.

אין ספק שאפלפלד יודע לספר סיפור.
הוא מתאר באופן כל כך רגיש ומדוייק את הדכאון שממלא את חייו של ארווין, את הקריעה בין העולם החדש (החיים) שמצפה לו לבין העולם הישן והמוכר שנזנח ועלה בלהבות, את הסלידה שחשו בני הישוב כלפי הניצולים, סלידה ותיעוב שגברו בקרב בני חברת הנוער (בדומה לחוזרים בתשובה שתמיד קיצונים יותר), "אחדים מאיתנו כבר מתבוננים באחינו הפליטים במבט של התנשאות וקוראים להם עקורים, כאילו היו יצורים נחותים עיקשים, שמסרבים להשתנות, מתחפרים בתוך עליבותם הנמשכת ומדברים בשפה שכל המילים שלה: צער, דכדוך, כאבים שאין להם מרפא, או צחוק בלתי נעים של מי ששרד ושמח ששרד" (עמ' 22), ואת ההקרבה הגדולה (המתוארת גם בספרי ההיסטוריה) של אותם נערים ניצולי שואה שחירפו את נפשם במלחמה מול הערבים (וכן, אני יודעת שזה יצא משפט פלצני, לא התכוונתי).

אבל הבעיה שלי עם אפלפלד לא השתנתה.
בסופו של דבר, גם את הספר הזה (כמעט ו)נטשתי באמצע, אבל הסקרנות שכנעה אותי להמשיך, ובזה נפרדנו (סופית, חוששתני) כידידים.

לסיכום,
(כי אני לא יכולה להמליץ יותר מדי, ובכל זאת- מדובר באפלפלד)

האיש שלא פסק לישון/אהרון אפלפלד
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2010
236 עמ'

"היא רכבה על הגאות כשמפרשיה מקופלים ודגלה מורכן על ירכתיה המעוגלות. זו היתה ספינה מוזרה לכל הדעות, ספינה מפחידה, ספינת מסתורין. איש לא ידע אם זו ספינת מסחר, ספינת שודדים או ספינת מלחמה. מתוך חרכי הירי פיהקו תותחים שחורי- לוע. דגלה היה הולנדי, אך צוותיה ערב- רב. נמל הבית שלה היה יישוב אנגלי בשם ג'יימסטאון במושבה של וירג'יניה. היא באה, סחרה, ונעלמה. מטענה בישר רעות, אולי יותר מכל מטען אחר בהיסטוריה המודרנית. מה כלל המטען? עשרים עבדים." (עמ' 39)

יש משהו מאוד מפתה בלחפש במה ארצות הברית אשמה. אם תרצו, בצורה פופוליסטית למדי, אמריקה היא הילד ההוא, הבריון המפונק שאף אחד לא ממש מעיז להתעסק איתה.
כולנו יודעים שהיא לא בסדר, כולנו יודעים שהיא מרשה לעצמה להטיף מוסר רק כי היא יכולה. כולנו יודעים שדברים שהיא עשתה (ע"ע הירושימה) איש לא יוכל לעשות.
וכולנו שותקים. ככה זה כשיש בריון בסביבה.

"השיטה האמריקאית היא מערכת השליטה המתוחכמת בתולדות העולם. בארץ כה עשירה במשאבי טבע, בכשרונות ובכוח עבודה, המערכת יכולה להרשות לעצמה לחלק מספיק עושר למספיק אנשים כדי לצמצם את אי הנחת ולהגבילו למיעוט של עושי- צרות. הארץ כה גדולה, כה חזקה וכה מספקת בשביל כה רבים מאזרחיה, שהיא יכולה להרשות לעצמה להעניק את החופש להתנגד לאותם מעטים שאינם מסופקים" (עמ' 844).

יש משהו רומנטי והזוי עד כאב באידיאליסטים חדורי אמונה צולבת. הם מאמינים באמת. הם באמת מאמינים שהעולם הוא שחור או לבן. הם באמת מאמינים שיש טובים או רעים. והם באמת מאמינים שיש להם את כל התשובות.

הווארד זין, מרצה להיסטוריה חדור אידיאלים, הוא אחד האנשים הללו.
בשנת 1980 הוא פרסם לראשונה את אחת מאבני הדרך בספרות בנוגע לזכויות האדם (לפחות בכל הקשור לספרות הנגישה יותר לציבור)- "ההיסטוריה העממית של ארצות הברית".
בספרו הוא בוחן את ההסטוריה של ארצות הברית מנקודת מבטו של האדם הפשוט, ולא דרך מבטם של מנהיגים ו/או בני המעמדות העליונים.
הנימוק למיצוב ההסטוריה דרך עיני ההמון הוא פשוט:
"כך אנו מתייחסים לגיבורים (קולומבוס למשל) ולקורבנותיהם (בני הארוואק)- אנו מקבלים את הכיבוש והרצח בשם הקידמה. זהו רק היבט אחד של גישה מסוימת להיסטוריה, גישה שמספרת את העבר מנקודת מבטם של מושלים, כובשים, דיפלומטים ומנהיגים" (עמ' 21)

הבעיה היא שכשספר, הגם שאינו מתיימר להיות אובייקטיבי, נוטה להציג (כמעט) כל דבר באור שלילי, האפקטיביות שלו הולכת ומתעמעמת.
ספרו של זין הוא כתב אישום חמור נגד אמריקה. לא בהכרח המדינה, לא רק הממשל ו/או בעלי השררה, אלא לא פחות מכך נגד האנשים הקטנים המרכיבים את הרוב הדומם בחברה. אותם אנשים שאינם מהססים להשתלט על אדמות שכניהם, להעביד עד מוות את השחורים, או "סתם" לתמוך בפעולותיו של נשיא זה או אחר.
"בית הנבחרים היה מוכן להדיח את הנשיא בשל התנהגותו המינית, אך לא בגלל שסיכן חיי ילדים עקב הרפורמה שלו ברוחחה, או בגלל שהפר את החוק הבין-לאומי כשהפציץ ארצות אחרות (איראן, אפגניסטן, סודאן), או בגלל שהניח למאות אלפי ילדים למות כתוצאה מסנקציות כלכליות (עיראק)" (עמ' 879)

יש הרואים בספר ספר מופת, ספר חשוב שלא ניתן בלתו. אני, איך לומר, ראיתי בו ספר קצת יותר… המממ… פופוליסטי משהו. אין ספק שמדובר בספר מרתק לכל אדם המתעניין בהסטוריה של ארצות הברית ו/או במאבק למען זכויות האזרח.
בשל עוביו (980 עמ'),  אפשר להסתפק בפרקים שונים וממש אין חובה לקרוא לפי הסדר.

הווארד זין (1922-2010) היה הסטוריון , פעיל חברתי ומחזאי. פעל למען זכויות האזרח ונגד המלחמה מאז שנות השישים. באחד מהראיונות האחרונים שנעשו עמו אמר כי מטרתו העיקרית היא לגרום לאנשים להבין כי "הכח לא קיים רק בידי האנשים החמושים ברובים, אלא בכל בני האדם באשר הם. בכח הזה השתמשו אותם אנשים שחורים בדרום, בתנועה לשחרור מעמד האישה, ובתנועה נגד המלחמה". יש לציין כי עמדותיו לא התקבלו בעין יפה בקרב הממשל האמריקאי, ולפני מספר חודשים נחשף כי הFBI ניהל אחריו מעקב שנים ארוכות (החל מתקופת מקארתי), ואף הגדיר אותו כסיכון בטחוני (בעיקר לנוכח התנגדותו למלחמת ויטנאם ולהשפעתו על מרטין לותר קינג).
זין כתב כ-20 ספרים. זהו ספרו הראשון המתורגם לעברית.

לדף הספר באתר ההוצאה.
לאתר של הווארד זין.

לסיכום,
(כי על אף היותו טרחני במקצת, הוא מרתק ומלא בעדויות הצובעות את התקופות השונות בצבעים אנושיים בהרבה מהספרות ההסטורית השגרתית)

היסטוריה עממית של ארצות הברית: מ1492 ועד ימינו/הווארד זין
A peoples history of the United State/Howard Zin
מאנגלית: מתן קמינר
הוצאת בבל, 2007
980 עמ'

מעטים הספרים שמעוררים בי תחושת קבס, או יותר נכון תחושת כעס גדולה.
יש ספרים שאני מניחה בצד ולא קוראת שוב, יש ספרים שאחזור אליהם בעתיד, יש ספרים שלמרות שהם מעצבנים אותי אמשיך לקרוא אותם.
ויש את הספר הזה. ואת הספר הזה, קוראים שלי, אסור לקרוא. אסור היה להוציא, ובטח ובטח אסור להכניס לספריות.

מעשה בהדס, נערה בגיל ההתבגרות הגרה במושב.
להדס, בדומה לבני נוער רבים, קשה עם הוריה. הוריה הם אנשי אדמה במובן הישן של המילה, הם מאדירים את העבודה החקלאית ושוללים למדי את המותרות (ע"ע גידול כלבים קניית בגדים, ושאר "לוקסוס") שיש לכל חברותיה.
לא מדובר כאן בהתעללות, אפילו לא בהזנחה. סתם עניין של אידיאלים (צריך להוציא על דברים חשובים וכו'). אין גינוני חיבה במשפחה. בקיצור- הדס הייתה רוצה משפחה אחרת.

ואז מגיעה למושב אלין.
אלין היא עולה חדשה מצרפת. אביה ואמה מלאים בגינונים צרפתיים. האב הוא וטרינר המושב. האם מעבירה חוג בישול. האב נראה טוב, חתיך אפילו, ולא מהסס לנשק את אשתו ברחבי המושב. יש להם אפילו שני כלבים!
אלין הופכת להיות חברתה הטובה של הדס, שמביטה מוקסמת במשפחתה, ורוצה גם.
לזכותה יאמר, שנראה שהיא לא מבינה לגמרי מה היא רוצה, ואולי בגלל זה הכל מסתבך.

לילה אחד הדס באה לישון אצל אלין. הלילה הזה ישנה את חייהן של שתי המשפחות, כי באמצע הלילה הדס בורחת לביתה, ומספרת שקרה לה משהו. שעשו לה משהו.
הוריה כועסים, המושב כמרקחה. כולם מרחמים על הדס, כולם כועסים על אלבר, אביה של אלין.
כולם כל כך צודקים, וכל כך פועלים נכון, עד שמשפחתה של אלין נאלצת לעזוב את המושב.
יש רק בעיה אחת…

הדס שיקרה. כלום לא קרה. היא רצתה שמשהו יקרה, וכשכלום לא קרה, היא פשוט המציאה את זה.
אז נכון שהיא מספרת בסוף שהיא שיקרה, אבל זה לא פותר את הבעיה. משפחתה של אלין כבר לא יכולה להישאר במושב. הוריה של הדס לא יכולים להסתכל עליה. הכל נהרס, והדס צריכה לחיות עם זה.

עכשיו, תקראו לי מתחסדת, תקראו לי צבועה. אבל זה ספר שכששמעתי עליו הייתי חייבת לקרוא אותו כדי לדעת שזה נכון, שיש הוצאה שהייתה מספיק ### כדי להוציא ספר כזה (לזכותה של ההוצאה יש לומר שהיא פרסמה ספרים מוצלחים הרבה יותר בנושא).

לטעמי, ספר שמיועד לגילאי 11+ (על פי אתר ההוצאה) ומדבר על הטרדה ו/או התעללות מינית, לא יכול לדבר על עלילת שוא בהקשר הזה. זה פשוט Big No No.
דמיינו לעצמכם ילדה (או ילד) שקוראים את הספר הזה. דמיינו לעצמכם ילד/ה כזה, שחווה דבר דומה. או ילד/ה ששמע על מישהו שעבר דבר כזה. הספר הזה בהחלט מדגיש את השאלה, וסליחה על הפראפרזה השחוקה, "כשאת אומרת שקרה משהו, למה את מתכוונת".

במציאות של היום (והספר יצא בשנת 2005, כשהדברים היו הרבה פחות על פני השטח) לכתוב ספר שהנחת היסוד שלו היא שילדה שמספרת על הטרדה שעברה משקרת, זה עוול שלא יכופר. 👿

לסיכום,

החברה שלי אלין/חנה לבנה
הוצאת כתר, 2005
107 עמ'

יש אקסיומות הסטוריות/ תרבותיות שלעולם איננו חוקרים באמת. לעיתים (רחוקות) הנחות אלו תתרופפנה עם השנים, לאט לאט.

אקסיומה שכזו היא שוויץ.
מדינה ניטרלית בתקופת מלחמת העולם השניה, אליה נוקזו אוצרות וכספים של יהודים רבים (ורק לאחר שנים רבות זכו, אם בכלל, לקבלם בחזרה), אליה נמלטו לא מעט אנשים (ובכללם משפחת פון- טראפ הידועה מ"צלילי המוזיקה").
אבל יש גם שוויץ אחרת, שוייץ המסתתרת בין הצללים, שוייץ המסתכלת בערגה אל שכנתה מדרום, גרמניה, שוייץ המתעבת, הגם שבנימוס צונן, את הזרים, הלא הם היהודים, שבתוכה.

השנה היא 1942. חודש אפריל. המקום הוא עיירה עשירה למדי בשם פיירן.
קבוצת לאומנים, בריונים המשולהבים מדברי השטנה של כומר פרו- נאצי העונה לשם פיליפ לוגרן, זוממת מזימות.
הם רוצים להראות את נחישותם להיטלר, רוצים לשלוח לו מתנה לרגל יום הולדתו, החל בעוד מספר ימים (ב-20 לאפריל), משתוקקים לרגע בו יכבוש הצבא הגרמני המפואר את שוייץ.

ב16 באפריל נעלם ארתור בלוך, סוחר בקר יהודי בן 60.
בעיירה השקטה והמנומנת לקח זמן עד שהמשטרה החלה לחפש ולחקור, עד שתמצא את גופתו המבותרת, עד שייעצרו כל האשמים ויישלחו למאסר.

הספר הקטן הזה, 64 עמודים בסך הכל, לא בא לשנות סדרי עולם, אלא להזכיר שבכל מקום יש רוע, בכל מקום חבויה האלימות והשנאה.
האמת היא, שלא הייתי מגדירה אותו כספר בכלל- אין לו ערך ספרותי, אלא תיעודי בלבד, אבל גם זה חשוב בימינו.

ז'אק שסקס, יליד פיירן, היה סופר וצייר שוייצרי. הוא היה בן 8 כשנרצח ארתור בלוך. כשפורסם הספר, בשנת 2009, התנגדו לכך תושבי העיירה. בשנת 2009 הוא נפטר, כתוצאה מהתקף לב.

לסיכום,
(שוב, בעיקר בגלל התיעוד, הרבה פחות בגלל הספרות).

לדף הספר בהוצאה.

יהודי אחד כלקח/ ז'אק שסקס
מצרפתית: משה מרון
הוצאת ספריית הפועלים, 2009
64 עמ'

מרדכי גרינשטיין מתבייש. הוא כל כך מתבייש עד שהוא קובר עצמו בעבודה כל היום, ובערב הולך שעות בחושך עד לביתו.
הוא כל כך מתבייש, עד שהוא נוכח נפקד בחייו. למעשה, אם תרצו, אין לו ממש חיים. משפחה- אין, חברים- אין, עבודה- אין (הוא יצא לפנסיה למרות שביקש להאריך את שנות עבודתו), אהבה- אין.

בגיל 71 מרשה לעצמו מרדכי לעשות דבר שמעולם לא עשה- להתחבר לקבוצת אנשים שלא פגש מעולם ולנסוע למקום לא ידוע, לתאילנד.

בתאילנד פוגש מרדכי שוב את עברו: את מארק גרינשטיין, צעיר פולני מטורזן ויהיר, שחי את חייו כאילו אין מחר, עד שהכל משתבש.
מארק לא מתבייש. הוא שורד. הוא עושה הכל כדי לשרוד.

וכשדורה, אלמנה שמשתתפת בטיול, נכנסת לחייו של מרדכי, האיזון בין מרדכי למארק מופר פתאום.

אני חייבת להודות שהגעתי לספר הזה בחשדנות רבה. אני לא חובבת ספרות מקורית, וספרות שואה שמתרחשת בתאילנד נראתה לי קצת, איך לומר, חשודה.
אבל מעבר לתפאורה יש כאן דיון בשאלה חשובה, לא רק בהקשר ה'שואתי'- עד כמה העבר שלנו אחראי על עתידנו? מתי מותר לנו לסלוח לעצמנו, והאם צריך בכלל?

לסיכום, זה לא ספר מופת. חלק מהזמן תהיתי על מה ולמה היה כ"כ הרבה רעש סביבו, ואז הגיע הסוף שהאיר את כל הספר באור חדש.

(בגלל הסוף, אחרת זה היה "רק" 4 ברבורים, אבל הנושא חשוב- ובקיצור- כדאי מאוד)

לדף הספר באתר ההוצאה.
קומונת "גם ספרים" אירחה את גיל אילוטוביץ
ובאופן מקרי למדי, ישנו מפגש עם הסופר ביום חמישי הקרוב ברמת גן.

אוכלי הגחלים/ גיל אילוטוביץ
הוצאת עם עובד, 2009
286 עמ'