קראתי « ברבורה בהתהוות

ארכיון פוסטים מהקטגוריה "קראתי"

עלובי החיים

יום ראשון, 20 בנובמבר, 2011

"כל עוד ינציחו החוקים והנהגים פינות גיהנום בתוככי החברה…. כל עוד יהיו בעולמנו עוני ובערות, לא יהיו ספרים מעין זה מיותרים בו"
ציטוט זה מובא בהקדמה למהדורה הראשונה של הספר, שיצאה בשנת 1862. מאחר וגם 150 שנה מאוחר יותר תופעות אלו עדיין קיימות, הרי שהספר עודנו כאן, נוגע לא פחות, ועם התרגום החדש והנפלא של אביטל ענבר, אפילו נוגע יותר מתמיד.

ז'אן ולז'אן, גיבור הספר, הוא אסיר לשעבר שנכלא לאחר שגנב לחם, שלאחר מאבק לא פשוט בין הכעס שלו על החברה, שזרקה אותו לכלא והפקירה אותו, לבין הטובשקיים גם בו, בוחר בטוב. הוא הופך להיות אדם עשיר, נדיב ומיטיב שאינו מצליח להמלט מהעבר. העלילה מחולקת ל-5 חלקים, כאשר כל חלק מתמקד בדמות אחרת הקשורה לחייו של ז'אן ולז'אן, שנמצא בכל אחד מהחלקים.

בין הדמויות הידועות בספר:

– פנטין, אם חד הורית שהדרדה לזנות וז'אן ולז'א אימץ ודאג לה בימיה האחרונים, ולאחר מכן אף איתר את בתה ודאג לה כבת.

– קוזט, ילדה שהושארה בהיותה בת 3 אצל משפחה זרה, שם הייתה קורבן להתעללות ולהתעמרות עד שז'אן ולז'ן חילץ אותה ואימץ לו כבת.

– ז'אבר, השוטר הפנאטי המייצג את ראיית העולם הצרה- דהיינו שחור או לבן. אצל ולז'אן תמיד יהיה האסיר, העבריין, לא משנה מה יקרה.

ובכן, קשה לכתוב על ספר כזה. בכל זאת, מדובר כאן בקלאסיקה. ובכל זאת אנסה.

כשראיתי את המהדורה החדשה היה לי ברור שאקרא אותה. לא התאכזבתי, ולמען האמת אפילו הופתעתי (מתברר שהיו קווי עלילה שלא זכרתי!).
בניגוד למה שאפשר לחשוב, דמויות הנשים אינן בהכרח חסרות אופי ונרפות (ע"ע דמותה של אפונין, נערה שמאוהבת במריוס, העתיד להיות בעלה של קוזט, ומגינה עליו בחייו), למרות שדמותה של קוזט, איך לומר בעדינות, מעצבנת וכפויית טובה: "השכחה של ז'ן ולז'ן היתה אצלה שטחית בלבד; במעמקי נפשה עדיין אהבה עד מאוד את האיש שהיה לה כאב שנים כה רבות, אבל את בעלה אהבה יותר, וזה עיוות את שיווי המשקל של לבה" (עמ' 642).

הספר מלא בביקורת חברתית על הפערים בחברה, על צדקנותם של בעלי הממון, הגם שלא תמיד העניים טובים יותר.
תמונה אידיאלית של העניים והסטודנטים היוצאים להלחם, אם תרצו, למען צדק חברתי, מתוארת היטב בתיאור מהפכת הנפל של שנת 1830: "הם היו כאחים אבל לא ידעו איש את שם חברו. יופיים של רגעי הסכנה הגדולה שהם חושפים אחווה של אלמונים" (עמ' 489).

ושני קוריוזים קטנים לסיום:
* הוגו הלאים את הגפילטע פיש! שימו לב: " הוא המציא תבשיל מופלא שרק במסבאתו ניתן לאכול כמותו, והוא "קרפיון ממולא" " (עמ' 482)
* לאחר שסיים את כתיבת הרומן יצא הוגו לחופשה, וכדי לדעת האם הצליחה מכירת הספר שלח למו"ל שלו מברק "?". המו"ל שלח בתשובה "!".

תוספת מאוחרת: קצת באיחור התברר לי שגם תרגום זה אינו תרגום היצירה כולה, העומדת על כ-1500 עמודים.

לסיכום, חגיגה אמיתית לאוהבי הספר. יופי של תרגום, כבר אמרתי?

עלובי החיים/ ויקטור הוגו
Les Miserables/ Victor Hugo
מהדורה מחודשת
מצרפתית: אביטל ענבר
הוצאת כתר, 2011
667 עמ'

תגיות: אביטל ענבר, אהבה, בית סוהר, המאה ה19, ז'בר, ז'ן ול'ן, חסד, כתר, מוסר, ספרות קלאסית, פנטין, פריז, צדק, צרפת, קוזטו
שייך לקטגוריות ספרי ילדים ונוער, פרוזה מתורגמים, קראתי | 6 תגובות »

יקירתי רציתי לספר לך

יום חמישי, 17 בנובמבר, 2011

"תגיד, ברג'ס, אתה חושב שבסך הכל, מאז יולי, כבשנו מספיק אדמה לקבור בה את כל החיילים שמתו בזמן שהם כבשו אותה?" (עמ' 263)

גברים יוצאים למלחמה. הם תמיד יוצאים למלחמה. חלק מהם גם חוזרים ממנה.
הנשים, לעומתם, בדרך כלל נשארות מאחור. הן צריכות לשמור על מראית העין. לא מעט פעמים הן עושות/פועלות לא פחות קשה, הגם שבסביבה פחות קטלנית.

זהו ספורם של שני זוגות שהחיים, ובעיקר המלחמה, הרחיקו אותם זה מזו.
ריילי מאוהב קשות בנדין, אבל פער המעמדות ביניהם מקשה על אהבתם, ולנדין קשה להחליט האם היא אוהבת אותו. בהחלטה של רגע, יותר נכון בכעס של רגע, מחליט ריילי, בן מעמד הפועלים, להתגייס לצבא ובכך גוזר למעשה לא רק את גורלו, אלא גם את גורלה של נדין.
בקרבות הקשים בחזית צרפת הוא פוגש בפיטר האריסטוקרט, שהשאיר מאחוריו את אשתו ג'וליה. היא לא מבינה למה אדם במעמדו צריך בכלל ללכת להלחם.

קשה לי להחליט לגבי הספר הזה. מצד אחד, הוא לא 'הפיל' אותי. מצד שני, עכשיו, כשאני יושבת וכותבת את הסקירה, נראה לי שהוא נגע בי יותר ממה שחשבתי.

בשנים האחרונות מתפרסמים יותר ויותר ספרים שעוסקים במלחמה, או יותר נכון, בואו נודה על האמת, יוצאים כנגדה. לא משנה איזו מלחמה, מלחמות זה לא טוב. ללא ספק זהו ספר אנטי מלחמתי, אבל חוץ מזה הוא גם מתאר את ההבדל הזה, המעצבן כל כך, בין גברים לנשים.
"רציתי להגיד לך", זה בדיוק המשפט שהם היו רוצים להגיד, אבל לא אומרים. כי גברים, רק אלוהים יודע למהף לא מספרים. לא תמיד. וקשה עוד יותר לגרום להם לספר דברים משדה הקרב.
ספר על אימת המלחמה, עם תאורים שהזכירו לי לא אחת את סצינת הפתיחה של "להציל את טוראי ראיין":
"הרעש מחריש האוזניים של התפוצצויות היה כה פתאומי, וביקע את האוויר והאדמה, עד שכל גולגולת חבוטה וכל מח מבולבל שבתוך הגולגולת החבוטה טולטלו, וכל מחשבה שעוד נותרה בהם הושלכה בזעף החוצה. הרעש החריד את עור התוף והרעיד את הכבד, הוא חדר מתחת לעור, יצר זרמי נגד של דם בוורידים ובעורקים, ניקב בזעזועיו את תעלות הספוג הזעירות של מח העצם. הוא קפץ לבבות, שבר שיניים והדהד בסינפסות וחללים שבין התאים. החיילים נעשו חלק מהרעש, הוא הטביע אותם, ביתר אותם, הציף אותם. הם נבלעו בו. הוא נבלע בהם. הם היו רגילים לזה" (עמ' 7).
ספר שמדבר על הפער בין החזית לעורף:
"הוא לא היה בלונדון כבר שנתיים. הכל נראה לו מוזר מאוד. פגזים לא התפוצצו. איש לא ירה. לא נשמע צליל הגונג המזהיר מפני מתקפת גז. סמלים לא צעקו. האדמה הייתה נקיה ויציבה מתחת לרגליים, בלי גופות, בלי פציעות, בלי גברים מעשנים בצפיפות, בלי צחנה מתוקה של דם, בלי פגזי תאורה החולפים ככוכבים יפים בשמים. העיר היתה שקטה. היו בה נשים" (עמ' 109)
ובעיקר- ספר שמדבר על האהבה שמשנה את פניה כשהיא נצבעת בצבעי מלחמה.
אני חושבת שלא מעט (א)נשים יוכלו להתחבר לספר הזה בארץ- בין אם לתחושות הקשות של אלו החוזרים מהמלחמה, לפחדים ולחששות הפצועים, ולחיים הלא- פשוטים של הנשים שנשארו מאחור, "באיזור הבטוח", אבל בחשש נורא.

יש טריילר מקסים לספר:

ואפשר לקרוא את הפרק הראשון.

לסיכום, כנראה שיש בספר יותר ממה שנראה….

יקירתי רציתי לספר לך/ לואיזה יאנג
My dear I wanted to tell you/ Louisa Young
מאנגלית: הדסה הנדלר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
382 עמ'

תגיות: Louisa Young, My dear I wanted to tell you, אהבה, אנגליה, בית חולים, ג'וליה לוק, הדסה הנדלר, חיילים, ידיעות אחרונות, לואיזה יאנג, לונדון, מלחמת העולם הראשונה, מעמדות, משפחה, נדי וייבני, פוסט טראומה, פיטר לוק, פציעה, פריס, צרפת, ריילי פיורפי
שייך לקטגוריות פרוזה מתורגמים, קראתי | 4 תגובות »

The gun seller

יום רביעי, 16 בנובמבר, 2011

"Imagine that you have to break someone's arm. Right or left, doesn't matter".

תומאס לנג היה פעם חייל, וכמו חיילים (לא רק) בריטיים רבים אחרים, גם הוא עובד לפרנסתו כשומר ראש לעת מצוא. כשהוא מסרב להצעה להתנקש בחייו של אדם, הוא מוצא עצמו שקוע עד מעל לראשו במסכת של איומים, אלימות, הון ושלטון.
בעלילה שנעה בין אנגליה לארצות הברית, נע גם תומאס גיבורנו בין אהבה, שנאה, פחד וכעס.

מה אין בספר הזה? ערבים עשירים, סוכנים אמריקנים מושחתים, כוחה של תקשורת, בגידת חברים, נאמנות של חברים אחרים ועוד ועוד.
כדי שלא נשכח שמדובר בספר בריטי, שנכתב על ידי אנגלי, הספר מלא ב'ירידות' על אמריקה, ועל סמלים אמריקנים שונים:

"and then we were back to the CNN's main agenda: telling people who are watching CNN that what they really ought to be doing is watching CNN. Preferably in a different fine hotel to the one they're in."

תוסיפו לכל זה את העובדה שכותב הספר הוא לא אחר מאשר יו לאורי, ד"ר האוס בשבילכם, ותקבלו ספר מצחיק, שנון וציני בדיוק במידה הנכונה.

לאורי כתב את הספר בשנת 1996, הרבה לפני שד"ר האוס נוצר.
למרות שאחד הדברים הראשונים שלומדים בספרות הוא להפריד בין דמותו (האמיתית) של הסופר לבין הספר, דהיינו לא להתייחס לכותב אלא לעלילה בלבד, קשה היה לי שלא לשמוע את האוס, או לפחות את רוחו, בציטוטים הבאים:

"Why were the crosswords half- finished? Had the patients got better, or died, before completing them? Had they come into hospital to have half their brain removed, and was this the proof of the surgeon's skill? Who had ripped the covers off these magazines and why? Can the answer to 'Not a woman (3)' really be man?"

"'If, on the other hand,' he held out his other hand, to show me what another hand looked like"

"She stared into her mug. But I'd used tea bags, so she wasn't going to find any answers there"

"Philip looked at Ronnie, than at me, than back at Ronnie again. The world turned a little more while we waited for him to chew it over"

לספר היה אמור להיות ספר המשך, The paper solier, שהיה אמור לצאת כבר ב-2007, ונדחה מאז מספר פעמים. אני מקווה שעכשיו, מאחר והאוס נמצאת בעונתה האחרונה בארה"ב, הספר יצא סוף סוף.

לקריאת הפרק הראשון.
הערה חשובה: אחת התכונות הלא מושכות בקינדל המסוקס שלי היא שאין לו מספרי עמודים, ולכן ספרים באנגלית יסוקרו ללא ציון מס. העמוד

לסיכום, כחובבת האוס וספרי מתח נהנתי מאוד. מומלץ בחום!

The gun seller/Hugh Laurie
Soho Press, 2009
339 p.

תגיות: Alexander Woolf, Shara Woolf, Thomas Lang, אהבה, אנגליה, גלובליזציה, הומור, חברות, יו לאורי, מלחמת המפרץ, משרד ההגנה, מתח, סאטירה, סוחרי נשק, ציניות, קינדל, קנוניה, ריגול
שייך לקטגוריות ספרים באנגלית, קראתי | 4 תגובות »

על הקריאה

יום שלישי, 15 בנובמבר, 2011

"כל זמן שהקריאה משמשת לנו מורה דרך וכל עוד מפתחות הקסמים שבידיה פותחים לנו, בתוכנו פנימה, את הדלת לחדרי מגורים שלא היה עולה בידנו לחדור אליהם בכוחות עצמנו, תפקידה בחיינו מבורך" (עמ' 77).

יש ספרים שאני קוראת מתוך תחושת חובה.
בד"כ מדובר בספרים שאני מרגישה שכתולעת מצויה, או כספרנית מתחילה, הם יכולים להוסיף לי המון.
כך הגעתי ל"תנ"ך לספרניות". כך הגעתי לספר הזה.

בסיסו של הספר הוא הקדמה לספר אחר, אבל ברבות הימים הוסף להקדמה מבוא של ד"ר דוד מנדלסון, וכך נוצר חיבור עצמאי.

הספר מחולק למעשה לשני חלקים. בחלקו הראשון מדבר פרוסט, או יותר נכון נזכר בערגה, בחוויות הקריאה שלו כנער.
אני מודה שזהו החלק אליו התחברתי יותר. דרך תיאוריו אפשר ממש להרגיש את טעם המילים, את החיבור הזה, כשאנחנו נשאבים לספר, ואוי… הוא נגמר:
"אחר כך קראתי את העמוד האחרון, הספר תם ונשלם. צריך הייתי לבלום, באנחה עמוקה, את מרוצם הבהול של העיניים ושל הקול שעקב חרישית ולא עצר אלא לשאוף אוויר" (עמ' 55).

בחלקו השני, הפילוסופי יותר, פרוסט מתכתב עם טענותיו של דקארט על הספרים, ועל הקריאה. אני מודה שבחלק זה דילגתי על לא מעט פסקאות. למרות שחלק מהן גם זכו להנהוני הסכמה מצידי:
"קריאת טקסט אינה יכולה להצטמצם לכלל הבנתן בלבד של האותיות ושל המילים הנרשמות על עמודיו של הספר, אלא היא מלווה חוויות נפשיות נוספות, והן מצידן, כפי שעלה מן ההתייחסות למזון, מתחברות לתופעות גופניות כגון: הקרנות של דימויים וירטואליים הזהים לדימויים המופיעים בהזיה או בחלום, הנובעים, מבלי משים, מקריאת פריט מסויים בטקסט" (עמ' 23)

בסופו של דבר, לטענת פרוסט, הקריאה היא אחת החוויות הגדולות המעצבות את נפש הקורא, ועם אמירה חד משמעית זו אני מסכימה בכל ליבי.

לסיכום, אני מודה שפרוסט מפחיד אותי.
כתיבתו קשה, ואני מתקשה לעקוב אחר כתיבתו הפתלתלה.
לא הייתי ממליצה לכל אחד לקרוא את הספר. למען האמת, לא בטוח שהבנתי אותו עד תומו. ולכן-

לסיכום הסיכום- לחובבי פרוסט בלבד. בלי ברבורים.

על הקריאה/ מרסל פרוסט
מצרפתית: ארזה טיר-אפלרויט
הוצאת כרמל, 2003
107 עמודים

תגיות: Marcel Proust, Sur la lecture, ארזה טיר אפלרוט, דוד מנדלסון, דניאל פנק, כמו רומן, כרמל, מרסל פרוסט, ספרים, פילוסופיה, קריאה
שייך לקטגוריות ספרי עיון, קראתי | 4 תגובות »

הילד האחרון

יום ראשון, 13 בנובמבר, 2011

קודם נעלמה אליסה. אחר כך נעלם אבא. ואמא?
אמא עוד קיימת, אבל לא ממש. כי מה כבר יכול להישאר מאשה שבתה נעלמת ואז גם בעלה? רק קליפה. וג'וני. אבל ג'וני הוא עצמאי בשטח. הוא יכול הכל. כמעט הכל.

ג'וני הוא ילד בן 13. למען האמת, כבר שנה שהוא לא ילד. הוא לא ילד מהיום שאחותו התאומה נעלמה, ואז הוא גילה שהעולם לא מושלם, שאבא שלו, שתמיד היה חזק, יכול להישבר ולהיעלם, ואמא שלו… אמא שלו נשברה מזמן, וברחה לסמים, לשתיה ולגבר אחר, שאם אבא עוד היה בסביבה לא היה מעז להתקרב לאמא שלו.

שנה עברה, ואיש לא מאמין שאליסה עדיין בחיים מלבד ג'וני, שבנאמנות ובאופטימיות שקיימת רק אצל ילדים, ממשיך לחפש אותה, בחיפוש מדוקדק ששוטרים יכולים רק לקנא בו.
אבל ג'וני הוא רק ילד, ולכן קלייד האנט, הבלש שחוקר את הפרשה עוקב אחריו, כי גם אצלו השאירה היעלמותה של אליסה חלל גדול.
וכשג'וני מגלה משהו, אין לקלייד ברירה והוא חייב להתערב, דבר שפותח תיבת פנדורה, ודבר לא יהיה כשהיה.

זה לא רק ספר מתח. זה יותר מזה.
יש כאן לא מעט נגיעה ברגשות של אלו שנשארו מאחור, אחרי היעלמות/חטיפה/מוות של אדם קרוב, של ילד. איך משפחה יכולה להתמודד עם משבר שכזה?
יש כאן נגיעה מאוד חדה ומדוייקת בלבו של ילד קטן, שחושב שהוא עצמאי (כי אין לו ברירה) אבל בלבו פנימה הוא רוצה, משתוקק, שמישהו יראה אותו.

פחות התחברתי לכל ענייני הרוחניקיות שמקבלת נפח מסויים בעלילה, אבל זה לא ממש הפריע.

לסיכום,

הילד האחרון/ ג'ון הארט
The Last boy/ John Hart
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011
431 עמ'

תגיות: John Hart, The last boy, אהבה, אחים, אינדיאנים, אמהות, בלש, ג'וני מרימון, גורל, גיל ההתבגרות, הזנחה, התעללות, חברות, חקירה, כנרת זמורה ביתן, משפחה, נעדרת, סמים, קטיה בנוביץ`, קלייד האנט, רוחניות, תאומים, תאונה
שייך לקטגוריות ספרי מתח, קראתי | 3 תגובות »

בלבולי חיות

שבת, 12 בנובמבר, 2011

יש ספרים שקונים אותי ישר.
תנו לי חיות, תנו לי עלילה משעשעת ואיורים גדולים ומפורטים וקניתם אותי, וגם את העולל.
והספר הזה מתברך בכל היתרונות הללו.

מעשה בחיות החוה של יוסקה, חיות שחיות להן בשלווה ובאושר, בקשקוש מתמשך מבוקר עד ליל.
עד שיום אחד הבריק הברק, הרעם הכה, והחיות נבהלו עד עמקי נשמתן.
הכל השתבש, והתוצאה:

" פיצי הקטנה, חתולה אומללה
געתה מו עבה במקום יללה,
וטופי הכלב, מסכן ועצוב
קרא קוקוריקו בקול קצת עצוב"

מה לעשות, ואיך החוה חזרה לעצמה? האם אפשר להחזיר דברים לקדמותם, ולהרגיע, רק באמצעות הרגעה ואהבה, או שצריך גם רופא שיטפל (ותרופות, ואולי זריקות?)

כאמור, מדובר כאן בספר באמת מקסים. העולל נהנה מהתמונות, ואפילו הנסיך נהנה מהקריאה.
הספר מומלץ מגילאי שנתיים ומעלה, כי ילדים קטנים יותר מאבדים את הסבלנות הרבה יותר מהר, לא משנה כמה ברבורה אחת תנסה לחקות (בהצלחה! ) געיה של פרה.

בלבולי חיות/ נטלי שוחט
איורים: קסניה טופז
הוצאת רימונים, 2011
23 עמ'

תגיות: חווה, חורף, חיות, יוסקה, נטלי שוחט, עולל, קסניה טופז, רימונים
שייך לקטגוריות הגיל הרך, קראתי | 2 תגובות »

כלוב של זהב

יום רביעי, 9 בנובמבר, 2011

"כשאתן נעשות אמהות עליכן לשים בצד את הצרכים שלכן, את החלומות ואת המאווים הנרקסיסטיים שלכן, ולהתמסר כל כולכן לתינוק" (עמ' 78)

לידה זו חוויה מטלטלת הרבה לפני שאת מאפשרת לכל דורשי הטוב לטפטף לך דברים לראש. את אף פעם לא מוכנה לזה באמת, בדיוק כמו שאת לא מוכנה לרמקול שמעיר אותה כמה וכמה פעמים באמצע הלילה בדרישה "אמהות, בואו לקחת את התינוקות".

במחלקת יולדות אחת, בבית חולים אחד, שוכבות שלוש נשים: ריבי, שרית ויוליה. שלושתן ילדו עכשיו, שלושתן עוד לא ממש סגורות על עצמן. שלושתן מבוהלות כמו שרק מי שרק ילדה יכולה להיות מבוהלת: מבועתות מגודל האחריות, מבולבלות משפע הדרישות והלחצים החברתיים. שלושתן מסתגלות לחיים עם תינוק חדש ועם קשיים גדולים יותר, או פחות, שרק ממתינים שיצאו מבית החולים כדי להתנפל עליהן.

מחלקת יולדות בבית חולים היא, מצד אחד, עוד מחלקה בבית חולים. לא המקום הכי נחמד בעולם. את מתגעגעת לבית, לבגדים, לריחות. כל מה שאת רוצה זה לשכב במיטה שלך, על המצעים שלך, עם התינוק החדש שלך ולהסניף אותו.
מצד שני, לעזוב את מחלקת היולדות זה הדבר הכי מפחיד בעולם. בעולם האמיתי אין חדר תינוקות ואחיות שיכולות לטפל בתינוק. בעולם האמיתי את אמורה לטפל בילד שלך. 24/7. מפחיד.
ואז מגיעה הצעה מפתה: אל תצאו.

לשלוש הנשים שלנו מציעים להישאר באגף מיוחד, בבית יולדות. סטייל מלונית, רק לא עולה כסף.
בבית היולדות, כך מספרים להן, הן תקבלנה הדרכה וטיפול צמוד, והתינוקות יזכו לטיפול הטוב ביותר, כמו גם לצעצועים ולמשחקים. בינינו, מי לא תסכים לבוא לבית היולדות?

מעניין הספר הזה.
העלילה נעה בין פרטים קטנים שקל לאמת אותם (דוגמת מאמר של רמי בר גיורא- בדקתי, באמת יש כזה!), לבין נגיעות קטנות שנגעו עמוק באפיזודות חיים שאני חווה, כאם חדשה ומותשת לעיתים: "אתן יודעות שהגעתי למצב שאני עושה דברים ממש מוזרים, כמו לפתוח מגירה ואז לבהות מולה כי שכחתי בשביל מה פתחתי אותה, או ללבוש בגד הפוך? זה כל הזמן קורה לי. אני חושבת שהמוח שלי נמחק" (עמ' 106).

אהבתי מאוד את רוח הספר. את הדרך בה לועגת, בדרכה שלה, המחברת על הטפטוף הבלתי פוסק ועל הדרישות החדשות לבקרים לגבי אופן הטיפול בתינוק, שמגיעות לעיתים לכדי אבסורד.

גילוי נאות, ומעט ביזארי: יש לי קשר מוזר עם דריה מעוז, כותבת הספר. בגלגול אחר עברתי לגור בדירה שבה היא גרה בעבר (או שמא רק ירשתי מספר טלפון שהיה שלה? אני כבר לא זוכרת), ואחרי שכמה פעמים קיבלתי שיחות בשעות מוזרות למדי שחיפשו אותה, גיגלתי עליה ומאז אני עוקבת אחרי כתיבתה.

לסיכום,
לא ליולדות בלבד, לא לנשים בלבד ובהחלט מעורר מחשבה.

בית היולדות/ דריה מעוז
הוצאת כתר, 2010
287 עמ'

תגיות: אינטיליג, אמהות, אתיקה רפואית, בדיוני, בית היולדות, דריה מעוז, הרביה, הריון, לידה, מדינת ישראל, עתידנות, תינוקות
שייך לקטגוריות להיות אמא, פרוזה מקור, קראתי | 6 תגובות »

נמסיס

יום שלישי, 8 בנובמבר, 2011

כשקופאית בבנק נרצחת במהלך שוד בנק, הבלש הארי הולה נשלח לחקור את הפשע.

אבל הארי, כמו שרק בלשים (ושוטרים) העונים לשם הארי יכולים, לא מסוגל לעבוד בצוות, ובסופו של דבר נפרד משאר צוות החוקרים רק כדי לחקור את התעלומה יחד עם חוקרת צעירה אחת, בעוד השודד ממשיך לשדוד עוד ועוד סניפים.
במקביל מבלה הארי לילה עם אהובה לשעבר, לילה ממנו הוא אינו זוכר דבר. זו בעיה גדולה, שהופכת להיות גדולה יותר כאשר אותה אהובה מתגלה מתה למחרת.
ככל שחולף הזמן מגלה הארי שיש קשר בין שני המקרים, והוא הולך ומסתבך…

הספרות הסקנדינבית, ובייחוד ספרי המתח שבהם, זכתה לעדנה בשנים האחרונות, לא מעט בזכות "נערה עם קעקוע". לפתע המדינות הללו כבר אינן ירוקות ושלוות אלא מלאות שנאה, גזענות ואלימות המסתתרות מתחת לפני השטח.

דמותו של הארי הולה מזכירה לי מאוד את דמותו של הארי בוש, גיבור סדרת מותחני משטרה אחרת. בעוד ששם מדובר בבלש אלכוהוליסט וסוליסט, שאינו חביב על מנהליו ואינו עובד על פי הפוליטיקה המקומית, הארי שלנו אלכוהוליסט וסוליסט לא פחות, אבל הוא מזכיר הרבה פחות את "הארי המזוהם", נגיד, והרבה יותר את אנדי סיפוויץ', דמותו של השוטר הסוליסט מ"NYPD".

אהבתי את הספר "אדום החזה" ולכן שמחתי מאוד שיצא "נמסיס". ציפיתי שהעלילה תמשיך מאותה נקודה, ואני חושבת שזו אחת מנקודות התורפה של הספר. יש בו, לטעמי, קצת יותר מדי עלילות.
אבל הספר בהחלט 'מחזיק'. יש בו לא מעט הומור עצמי, ואני תמיד מעריכה ספרים (וסופרים) שיודעים גם לצחוק על עצמם.

לסיכום, ~~לא בטוח שאמשיך לקרוא את הסדרה, כי אני מעדיפה אקשן הרבה יותר מהיר~~ (על מי אני עובדת, גם אני ~~צריכה~~ חייבת להגיע לפתרון התעלומה), אבל לאוהבי הספרות הסקנדינבית, ובייחוד לאוהבי השוטרים הזועפים אך טובי הלב, הספר בהחלט מומלץ.

נמסיס/ יו נסבו
Nemesis/ Jo Nesbo
מנורווגית: דנה כספי
הוצאת בבל, 2011
445 עמ'

תגיות: Jo Nesbo, nemesis, אוסלו, אלכוהוליזם, בבל, דנה כספי, הארי הולה, זוגיות, יו נסבו, משטרה, נורווגיה, סודות, רצח, שוד בנק
שייך לקטגוריות ספרי מתח, קראתי | 4 תגובות »

רוז האחרת

יום שני, 31 באוקטובר, 2011

"מאז שהייתה תינוקת היא תמיד נראתה ילדה טובה כל כך. טובה באופן כמעט מטריד בשביל ילדה כלכך קטנה" (עמ' 14).

כמו רוז, גם סמנתה הייתה בלונדינית עם עיניים כחולות.
כמו רוז, גם סמנתה נעלמה בלי שאיש שם לב.
וכמו רוז, גם סמנתה תישאר לעולם בת ארבע וקצת.

בואו נודה על האמת. אין הרבה הגיון בעובדה שקראתי במצבי הנוכחי את הספר. אולי זה נובע מהעובדה הפשוטה שאני (קצת) פסיכית, ובכל זאת, לא יכולתי שלא לקרוא את הספר הזה, בדיוק כמו שלא יכולתי שלא לעקוב אחרי ספורה של רוז.

יש אנשים שלא צריכים יותר מדי בחיים. הם לא מחפשים משהו חומרי. הם לא רוצים יותר מדי חברים. כל מה שהם רוצים, כל מה שהם עורגים לו זה שמישהו, אחד, יחיד ומיוחד, יאהב אותם.
לאורך כל חייהם שרלין וברנדן חיפשו את האדם המיוחד הזה. וכשהם מוצאים זה את זו, בזה מסתכם עולמם. אין צל צלו של סיכוי להכניס מישהו/משהו ביניהם. ואז הגיעה סמנתה.

סמנתה היפה והטובה, שבגדיה הותאמו במדוייק לצבע העגלה. סמנתה הטובה שבקושי השמיעה קול. סמנתה ה…
סמנתה המפריעה. הסרטן שמכרסם בזוגיות. הגורם הזר והמפריע.
סמנתה המסכנה, שמסיימת את חייה בצורה שאיני מאחלת לאיש (מלבד, אולי, רוני רון ומארי פיזם).

הדמיון לספור של רוז שובר את הלב. בין אם מדובר במשפחות שאינן מתפקדות, ברשויות רווחה שלא עשו את תפקידן כראוי, ובעיקר בקור הרוח של בני הזוג.
הספר מתאר לא רק את הלך הרוח של שרלין וברנדון גטריג', אלא גם, ואולי בעיקר, את הטלטלה הרגשית שעוברים האנשים במעגל השני והשלישי.
בפסיכולוגיה יש מונח הנקרא "טראומה משנית", דהיינו שאנשים שלא חוו בגוף ראשון את הטראומה חווים סימפטומים דומים לפוסט טראומה בשל קרבתם/מעורבותם באירוע (דוגמת אנשי מקצוע, בני משפחה רחוקים וכו').
מעניין היה לראות כיצד המשפט ותוצאותיו נוגע ברגשותיהם של אנשים רבים, שוב, בדומה לספורה של רוז, ילדה שמותה קירב אותה לליבם של כה רבים, ומתה מוות בודד כל כך.

את הסוף לא אהבתי. נראה היה לי שהוא מתבקש מדי, אבל ברבית הזמן הייתי חייבת להמשיך ולקרוא את הספר, קצת בדומה לחיה שנלכדת באורות המכונית המתקרבת, ויודעת שאסור לעצור, ולא יכולה שלא.

קרול טופולסקי היא פסיכולוגית המתגוררת בלונדון. "ילדה מיותרת" הוא ספרה הראשון (מאז פרסמה ספר נוסף שטרם תורגם לעברית, שכמובן שאני חייבת לקרוא).

לסיכום, לקרוא וללכת לחבק חזק חזק את העולל הפרטי שלכם.
(שוב, הסוף עצבן אותי)

ילדה מיותרת/ קרול טופולסקי
Monster Love/ Carol Topolski
מאנגלית: דפנה ברעם
הוצאת עברית, 2011
260 עמ'

תגיות: Carol Topolski, Monster Love, אהבה, אנגליה, דפנה ברעם, הורות, הזנחה, התעללות בילדים, ילדה מיותרת, כלא, משפחה, משפט, נישואים, סמנתה גטריג', עברית, קרול טופולסקי, רוז פיזאם, רומן בקולות, רצח, שרלין וברנרד גטריג'
שייך לקטגוריות פרוזה מתורגמים, קראתי | 6 תגובות »

לך לישון, רון!

יום שישי, 28 באוקטובר, 2011

מכירים את הרגע הזה, שבו אתם מתים, אתם מוכנים לשלם הון, ובלבד שהילד ילך למיטה כבר?

רון לא מצליח להירדם כל פעם שמכניסים אותו למיטה הוא מוצא סיבה אחרת לצאת ממנה.
לאבא של רון כבר נמאס, אם זה היה תלוי בו הוא כבר היה מקריא לרון את Go the F** to sleep, אבל בכל זאת, מדובר כאן בספר לילדים, ולכן אבא ואמא של רון מנסים בדרכים קצת יותר עדינות. "אולי תספור כבשים?" "אולי תדמיין שאתה דובון במערה?"

ספר מקסים שמדבר על ילד קטן וחמוד (ומתיש, כמו שרק ילדים קטנים שלא רוצים לישון יכולים להיות) שמנסה להתמודד עם לילה, חושך ודמיון מפותח מדי.

ציורים נוספים מהספר:

העולל אהב את הציורים, אני אהבתי את המילים, ובקיצור-

לך לישון, רון/ רייצ'ל אליוט
Wide awake Jack/ Rachel Elliot
מאנגלית: חגי ברקת
איורים: קרן סאפ
הוצאת קוראים, 2009
לא ממוספר

תגיות: karen sapp, rachel elliot, wide awake jack, דמיון, הורים, חגי ברקת, ילדים, לילה, פחד, קוראים, שינה
שייך לקטגוריות הגיל הרך, קראתי | 4 תגובות »

ברבורה בהתהוות