ארכיון פוסטים מהקטגוריה "ספרי פרוזה"
יום ראשון, 16 במרץ, 2014
"מקרה קלאסי של היפנוזה אידיופתית של בקר," אמר הוטרינר. "בהמה הזו בוהה היישר לפנים במשך למעלה מעשרים וארבע שעות. היא לא עושה שום תנועה. היא לא מגיבה לשום גירוי" (עמ' 126)
אני יודעת, אני יודעת, זה נשמע כמו רוב האנשים שחוזרים הביתה ומתיישבים על הספה בערב, אחרי שהילדים סוף סוף נרדמו 😆 . ובאמת, היו לי כל כך הרבה ציפיות מהספר הזה, שביקורות שיבחו והיללו אותו וטענו שהוא הוא היורש של ג'ונתן פראנזן אהוב לבי.
הספר עוסק בשלושה גיבורים: נייתן, דניאל וקתרין. נייתן מאוהב בקתרין, שבתורה אוהבת את דניאל שזרק אותה לפני שנים לטובת מישהי אחרת. כל השלושה נפגשים יום אחד, אחרי שנייתן משתחרר מהמחלקה הפסיכיאטרית שבה הוא היה מאושפז. כל העלילה מתרחשת באנגליה, כשברקע הבקר חולה במחלה העונה לשם אידיופטיה. ו… זהו.
אתם מבינים, על פניו מדובר באישה עם שנינות צינית, באקס מיתולוגי ובפסיכי שאמא שלו החלה בקריירה חדשה, די על הגב שלו, ובכתיבת בלוג/טוויטר/רב מכר על "איך להיות אם שורדת", או שקר כלשהו. וכל זה קורה באנגליה!! זה היה אמור להיות ספר בדיוק, אבל בדיוק, בשביל פולניה נרגנת וציניקנית שכמותי.
אבל הספר הזה, אבוי, היה כל כך משעמם, עד שבסופו של דבר שמחתי שהוא נגמר סוף סוף.
גיבורי הספר הם כל כך… אני חושבת שהמילה הנכונה היא "רדודים". לא נתקלתי בגיבור אחד שיכולתי לחבב באמת, אולי קצת את נתן, הפסיכי התורן, אבל זה כי אני תמיד מזדהה עם המסכנים.
בקיצור, או שאני לגמרי לא הבנתי את הספר, או שהספר הם רק לאנשים מאוד מאוד מסויימים, שבמידה מסוימת נדים עכשיו בראשם ואומרים "רואים שהיא לא הבינה את הספר, טוב, מה אפשר לצפות…."
אידיופתיה/סאם בירס
Idiopathy/ Sam Byers
מאנגלית: יואב כ"ץ
הוצאת ידיעות אחרונות, 2014
312 עמ'
תגיות: Idiopathy, Sam Byers, אהבה, אנגליה, דניאל, זוגיות, זכויות בעלי חיים, ידיעות אחרונות, יואב כץ, מחלה, ניית'ן, סאם בירס, סקס, קתרין
שייך לקטגוריות פרוזה מתורגמים, קראתי | 4 תגובות »
יום חמישי, 13 במרץ, 2014
מה הייתם עושים אם…. ואיך הייתם מגיבים אם…. ומה תרגישו אם….
מה הייתם מרגישים אם יום אחד היו דופקים לכם על הדלת, ומחפשים את הבן שלכם. הבן היקר והמקסים שלכם. הביישן הזה, שרוב הזמן לא ממש מספר לכם איך הוא מרגיש ומה עובר עליכם. הילד הזה, בנכם היחיד, מואשם ברצח נורא.
והילד הזה, שכחתי לציין, הוא בן 14.
אז מה הייתם עושים במקרה כזה?
אבא שלו, אנדי בארבר מכהן בפרקליטות המחוז כבר שנים ארוכות. הוא מסרב להאמין. "אין מצב", הוא פוסק באופן חד משמעי "פשוט אין מצב".
אמא שלו, לורי, מורה לשעבר, פשוט הרוסה. לא יכול להיות שהוא עשה את זה… או שאולי כן?
מה הייתם עושים אם יום אחד הייתם מגלים שכל מה שהאמנתם בו לא באמת קיים? שהכל שקר? הייתם מסוגלים להאמין שמישהו שאתם ממש אוהבים יכול להיות מרושע? עלול להיות רוצח קר דם? מה הייתם עושים במקרה כזה?
על הספר הזה שמתי עין מזמן, כמו על מרבית הספרים שעוסקים ביחסים עם ילדים ורוכבים על הגל של "חייבים לדבר על קווין". למען האמת, הוא מחכה לי כבר שנתיים בקינדל, אבל איכשהו תמיד היה ספר אחר לקרוא, ואולי טוב שכך, כי הספר עצבן אותי מאוד.
קשה לומר הרבה על הספר, מחשש לספויילרים. די אם אומר שהאמא עצבנה אותי מההתחלה. אולי כי לטעמי אם תמיד צריכה לעמוד לצד בנה (וממש תוך כדי כתיבה אני שואלת את עצמי, את באמת חושבת כך? ועצמי עונה שלא בהכרח). אולי כי האבא הוא זה שתומך בילד יותר, ואולי כי כל המשפחה כולה שקועה במין קטע של בת יענה.
והסוף, המעצבן לא פחות, ממחיש את כל עלילת הספר המעצבן והלא פתור רגשית אצלי.
וכאן תוכלו לקרוא שאלות ותשובות על הספר.
לסיכום, זה לא "חייבים לדבר על קווין", ואם לא הייתי באה עם ציפיות כאלו הייתי נהנית יותר (ומצד שני, העובדה שהספר עצבן אותי אומרת שהוא עושה משהו ממש נכון)
להגן על ג'ייקוב/ויליאם לאנדיי
Defending Jacob/William Landay
מאנגלית: מרב זקס- פורטל
הוצאת מטר, 2014
431 עמ'
תגיות: Defending Jacob, William Landay, אהבה, אמהות, אנדי בארבר, בריונות, ג'ייקוב בארבר, גיל ההתבגרות, גן הרצח, ויליאם לאנדיי, חייבים לדבר על קווין, להגן על ג'ייקוב, לורי בארבר, מטר, מרב זקס-פורטל, משפחה, פרוורים, רצח, תעלומה
שייך לקטגוריות ספרי מתח, קראתי | 6 תגובות »
יום רביעי, 26 בפברואר, 2014
פעם, לפני לא מעט שנים, עברתי ניתוח. לא משהו מסובך במיוחד, אבל בהרדמה מלאה. אחד הדברים העיקריים שחשבתי עליהם שחששתי מפניהם היה מה יהיה אם. מה יהיה אם משהו ישתבש. מה יהיה אם לא אתעורר?
לי היה ברור מה הולך להיות, והשארתי הוראות מאוד מאוד (מאוד!) מפורטות לנסיך.
גם ללוק היו הוראות מפורטות מה לעשות. הבעיה עם ההוראות של לוק הייתה ש(1) אלו היו הוראות שניתנו קרוב לעשר שנים קודם לכן ו-(2) התייחסו למצב קיצון שבו ימצאו אותו אחרי שהיה עם.. זאבים. (3) ניתנו לבנו הבכור, אדם שהתנכר לו מזה עשור.
מה הייתם עושים אם יום אחד עולמכם היה קורס עליכם?
ככה, אני חושבת, הרגישה ג'ורג'יה כשבאמצע הלילה התקשרו אליה מבית החולים והודיעו לה שבתה, קארה נפצעה קל בתאונת דרכים. מצבו של בעלה לשעבר, לוּק, לעומת זאת, היה חמור הרבה הרבה יותר.
לוּק הכריזמטי, שלא הסתיר ולו לרגע שאהבת חייו היו הזאבים, סחף אחריו אנשים רבים כל כך, ביניהם גם ילדיו שלו. אני מניחה שיש פה אירוניה מכוונת היטב שלוק, איש הזאב אם תרצו, התפעם כל כך מהמחויבות המשפחתית של הזאבים, לא דבק במחוייבותו האישית.
אבל עזבו את הפילוסופיה.
אני אוהבת את ג'ודי פיקו. פעם אהבתי אותה מאוד, היום אני עדיין קוראת אותה אבל היא כבר קצת לעוסה לי מדי.
נכון שהיא מדברת כאן על נושאים שקרובים ללב כולם: על העובדה שככל שאנחנו מתבגרים כך הורינו כבר לא כל כך מושלמים אלא, רחמנא לצלאן, בני אדם. יש פה אכזבות משפחתיות שצריכות להתעלות על עצמן. כמו ברבים מספריה, גם הפעם יש פה מצב רפואי חמור והחלטות קשות שצריכות להתקבל.
אבל הפעם… זה לא הלך. אני חושבת שאם היה מדובר במשפחה "נורמלית" זה היה יותר מעניין. אני אישית השתעממתי עד מוות מתיאורי הזאבים (ואני חיפשתי רומן ולא ספר זואולוגי/אנתרופולגי), אולי כי קראתי את הספר בעברית (וכבר ציינתי שאני מעדיפה את פיקו באנגלית), פשוט לא היה לי אכפת. לא התרגשתי ממאבקה של קארה, לא התלהבתי מאדוארד, האח הגדול והמנוכר שחוזר לפתע. כל מה שרציתי זה שקארה תשתוק ותפסיק להיות כזו ילדה… מתבגרת.
לסיכום, פיקו היא סופרת נוסחאתית. ככזו, היא טובה למדי. הבעיה היא, שכמו כל סופר שעובד לפי נוסחא, גם היא מתעייפת. וכשהיא מתעייפת, גם אני מתעייפת.
כך שבסופו של דבר (וגם זה בעיקר כי אני זוכרת לה חסד נעורים)
זאב בודד/ ג'ודי פיקו
Lone wolf/ Judi Picoult
מאנגלית: כפיר לוי
הוצאת כנרת, 2014
421 עמ'
תגיות: Judi Picoult, Lone wolf, אדוארד וורן, אחים, בגידה, גיל ההתבגרות, גירושים, זאבים, כנרת, כפיר לוי, לוק וורן, מצב קטטוני, משבר, משפחה, ניתוק ממכשירים, קארה וורן
שייך לקטגוריות פרוזה מתורגמים, קראתי | 4 תגובות »
יום רביעי, 19 בפברואר, 2014
"כי מה ייעודה של אמריקה, אם לא להילחם ברודנות מהסוג הזה, לקדם את החופש והדמוקרטיה ולתת לעמי העולם הזדמנות לקבוע את עתידם בעצמם? זאת שליחותה של אמריקה מאז ומעולם, וזה מה שעושה אותנו לאומה הגדולה בעולם" (עמ' 138)
הכירו את בילי לין, בחור בן 19 שנאלץ לבחור בין גיוס לצבא ארה"ב לבין ישיבה בכלא בעקבות תקיפה של חבר לשעבר של אחותו. בילי חסר המזל שלנו בחר בצבא. כמוהו בחרו לא מעט נערים ונערות שהתגייסו לצבא כדי לקבל מלגת לימודים או להתחמק מעונש בבתי משפט, ומצאו את עצמם יום אחד באפגניסטן או בעיראק.
"הכפר הזעיר א-דוואריז הוא חור נידח אפילו במונחים של עיראק, אוסף מקרי של בקתות ענפים ובוץ וחקלאות קיום. אבל במשך שעתיים אכזריות בבוקר 23 באוקטובר היה הכפרון המבודד הזה למוקד מלחמתה של אמריקה בטרור (עמ' 132)
מה קורה כשרשת טלוויזיה כמו "פוקס" מצליחה לתעד קרב, סתם קרב אחד מני רבים, בשידור ישיר?
פתאום בילי לין הופך לרב"ט ויליאם לין, חייל אמריקאי גיבור. לא סתם גיבור, בעל עיטור כוכב הכסף.
וכך מגיעים בילי לין ויתר חבריו ששרדו את הקרב המדובר לסיבוב ניצחון טרום- בחירות בארצות הברית. שיא הסבב יהיה, כמובן, במשחק הגמר בפוטבול ובמפגש, על כר הדשא, עם דסטיני צ'יילד וריהאנה. (אגב, אל תדאגו, הם רק בחופשה של שבועיים ואז הם חוזרים לעירק. למה מה קרה שיוותרו להם על המשך השירות??). וכמובן שגם הוליווד מעורבת.
אם מריח לכם ריח חזק של פוליטיזציה מהספר הזה, אתם לא טועים. אין ספק שמדובר כאן בספר שיוצא באופן מאוד בוטה וחד משמעי כנגד המלחמה מלחמות בכלל, ומלחמות אמריקאיות בפרט.
למרות העובדה שהספר מגויס בצורה מאוד ברורה, אני חושבת שאנשים שבאמת היו בסיטואציות של קרב (או להבדיל, לנוכח המציאות הישראלית, בפיגועים) יוכלו להזדהות עם חלק מהאמירות בספר: "האקראיות הפסיכית היא מה שמורט את עצביך, העובדה שמה שמבדיל בין חיים, מוות ופציעה איומה הוא לפעמים לא יותר מלהתכופף לקשור את השרוכים בדרך לאוכל, לבחור את האסלה השלישית בשורה במקום את הרביעית, לסובב את הראש שמאלה במקום ימינה. אקראי" (עמ' 33).
ועוד כמה אמירות שהדהדו לי:
"אנחנו אוהבים אלימות, אנחנו אוהבים לירות בשביל להרוג. כאילו, בשביל זה אתם משלמים לנו, לא? שניקח את המלחמה אל האויבים של אמריקה ונשלחם אותם ישר לגיהינום. אם לא היינו אוהבים להרוג אנשים אז מה הטעם? אז אפשר כבר לשלוח את חיל השלום שיילחם" (עמ' 73)
"האנשים האלה כל כך רוצים מלחמה, שילכו להילחם בעצמם" (עמ' 105)
לסיכום,
אני חייבת להודות שלא היה לי פשוט לקרוא את הספר הזה. מצד אחד, בהחלט יכולתי להזדהות עם בילי, שבתכל'ס כל מה שהוא רוצה זה לחזור הביתה בשלום. מצד שני, כשהחיים הם כל כך שחור-או-לבן, אני זזה באי נוחות בכיסא.
ולכן…
לסיכום הסיכומים (מומלץ לרק לבעלי דיעות מסוימות מצד מסוים של המפה)
מצדיעים לך, בילי לין!/ בן פאונטן
Billy Lynn's long halftime walk/ Ben Fountain
מאנגלית: שאול לוין
כנרת, זמורה ביתן, 2013
316 עמ'
תגיות: Ben Fountain, Billy Lynn's long halftime walk, אנטי- מלחמתי, ארצות הברית, בן פאונטן, דסטני צ'יילד, הוליווד, התבגרות, חברוּת, טקסס, יחידת בראבו, כנרת זמורה ביתן, משפחה, ספרות מגויסת, עירק, פוטבול, צבא, רשת פוקס, שאול לוין, תקשורת המונים
שייך לקטגוריות אקטואליה, ספרי פרוזה, פרוזה מתורגמים | 2 תגובות »
יום שני, 17 בפברואר, 2014
כל ילד מכיר את הסיטואציה הזו. גם במשפחות החמות ביותר, האוהבות ביותר, תמיד תגיע איזושהי וריאציה של השאלה הזו, "את מי אתה אוהב יותר"…
דניאל כבר לא ילד קטן. הוא כבר בן שלושים. חי בלונדון. לכאורה מדובר כאן בילד גבר בוגר. אבל לא ממש. כי דניאל משחק בהרבה "מחבואים" עם הוריו. הם עברו לגור בשבדיה הרחוקה, הוא לא בא לבקר, הם לא באים לבקר. הוא חי עם בן זוג ומסתיר את זה. הם חיים עם סודות אחרים, ומסתירים אותם. עד ש….
יום אחד מקבל דניאל טלפון מאביו. "אמא שלך מטורפת", הוא אומר לו. "היא מדמיינת דברים".
דניאל המודאג כבר מתחיל לארוז את המזוודה, ואז אמו מתקשרת "אבא שלך מנסה להרוג אותי".
מה תעשו במצב כזה? למי תאמינו? את למי אתם אוהבים מאמינים יותר?
אני אוהבת את קצב הכתיבה של טום רוב סמית. אהבתי את טרילוגיית "ילד 44", וכשהיה כאן לפני כמה שנים פגשתי אותו במפגש ספרי מתח והוא היה מקסים (הוא באמת חמוד באופן בריטי ביותר!), ולכן רצתי אצתי לקנות את ספרו החדש.
לא התאכזבתי, למרות שמי שבא לחפש עוד "ילד 44" לא ימצא את עצמו. הכתיבה יותר מעודנת, האלימות פחות גרוטסקית, אבל הספור מפתיע ומצליח לעניין. פחות התחברתי לסוף. התחושה שלי הייתה שהוא ניסה לתפור כאן סוף טוב, וזה לא מאוד הצליח.
פריט טריוויה מסקרן לגבי הספר הוא שמתברר שבסיסו של הספר, ע"ע אותה שיחת טלפון, הייתה שיחת טלפון אמיתית שקיבל טום רוב סמית מאביו.
לסיכום, זה לא "ילד 44", לטוב ולרע. הוא התבגר קצת, ואני בהחלט מתכוונת להמשיך לקרוא אותו.
החווה/ טום רוב סמית
The Farm/ Tom Rob Smith
מאנגלית: רוני בק
הוצאת כתר, 2014
352 עמ'
תגיות: The Farm, Tom Rob Smith, אהבה, אמון, החווה, טום רוב סמית, כתר, לונדון, מחלת נפש, משפחה, עבר, פרנויה, קבלה, קנוניה, רוני בק, שבדיה
שייך לקטגוריות ספרי מתח, קראתי | 2 תגובות »
יום רביעי, 5 בפברואר, 2014
מה הייתם נותינים כדי להגשים חלום? ולא פחות מזה, על מה הייתם מוכנים לוותר כדי להגשים את החלום? הייתם מוכנים להתגמש? ועד כמה?
הכירו את רות סונדרס, שכמו רבות כל גיבורותיה של ג'ניפר ויינר גם היא לא מושלמת, בלשון ההמעטה. הפעם לא מדובר באישה שמנה, אלא באישה מצולקת,תרתי משמע.
כשהייתה בת שלוש הצליחה רות לשרוד את תאונת הדרכים שהרגה את הוריה, והשאירה אותה עם צלקות על כל גופה, ובעיקר על פניה. היא וסבתה חיות ביחד, צוחקות ביחד, בוכות ביחד ועוברות לא מעט לילות בבתי חולים במהלך אשפוזיה התכופים של רות בבתי חולים לצורך ניתוח זה או אחר.
מתוך בדידות גדולה, ואהבה לא פחות גדולה לסדרה המקסימה "בנות זהב" (אין, פשוט אין על דורותי הציניקנית! 🙂 ) מחליטה רות לכתוב תסריט שמבוסס, באופן חופשי יותר או פחות, על חייהן.
ואז, הפלא ופלא, זה קורה. רשת טלוויזיה רוצה לקנות את התסריט ולהפוך את הרעיון לסידרה אמיתית. רק צריך לעשות כמה שינויים קלים. ממש ממש קלים.
אני מאוד מאוד (מאוד!) אוהבת את ג'ניפר ויינר, וכל מי שמכיר אותי לא יתפלא לדעת איך שניה אחרי ש-י' , העונה לתואר "המדיחה לחטא" התקשרה ואמרה לי שיש ויינר חדש בחנות, רצתי לקנות אותו.
אני אוהבת אותה, כי היא מצליחה לגעת בכל פעם מחדש. בין אם מדובר באישה שמנה או ב'סתם' אישה , וכמו שציינתי, אצל ויינר אין סתם נשים. לכל אחת מהן יש שק על הגב (אבל בינינו, למי אין?) ועם כל אחת אפשר למצוא את נקודת ההזדהות.
תוך כדי קריאה סיקרן אותי לדעת האם חלק מההשראה לספר (ע"ע שינויים בתסריט ו/או במראה הדמויות) הושפע מניסיונה של ויינר עם הסרט "בנעליה". באתר שלה מציינת ויינר שהספר מבוסס על חוויותיה ככותבת סיטקום.
את הספר תרגמה דורית בריל- פולק, שתרגמה לא מעט מספריה של ויינר, ועשתה את זה גם הפעם מצויין.
לא יודעת למה, לא בטוח בכלל שזה קשור אליה, אבל הספר הפעם לא זרם לי ולקח כמה ימים.
ובכל זאת, גם את הספר הבא שלה ארוץ לקנות. כי סמים (ואהבה) לא מחליפים בקלות.
לסיכום, (כי זה רק כמעט מושלם)
כמעט מושלם/ ג'ניפר ויינר
The Next best thing/ Jennifer Weiner
מאנגלית: דורית בריל- פולק
הוצאת מודן, 2014
תגיות: Jennifer weiner, The Next best thing, אהבה, ג`ניפר ויינר, דורית בריל-פולק, דימוי עצמי, הגשמה, הומור עצמי, התפשרות, חלום, לוס אנג'לס, מודן, מראה, משפחה, צלקות, שכול, תסריט
שייך לקטגוריות פרוזה מתורגמים, קראתי | 6 תגובות »
יום שני, 3 בפברואר, 2014
"ליי קוטו נראתה לראשונה כצללית בהירה על רקע חלון המטבח, לא יותר מכתם מטושטש מאחורי השמשה והרשת, ובכל זאת נחשקת מאוד. ריח של ארוחה מתבשלת נישא מבעד לרשתות- בייקון מטוגן, טוסט וקפה- והדמות שעמדה לרצוח אותה הרגישה צביטה ראשונה של רעב בבוקר הקיצי השלו הזה" (עמ' 7).
קי סטריט היא פרופיילרית שמתמחה בתפיסת רוצחים סדרתיים ומרושעים. כמו רבים וטובים, היא שוקעת יותר ויותר לתוך העבודה שלה. כמו שוטרים רבים אחרים (לפחות בספרים/סדרות TV) הדרך שלה לברוח מזה היא לשקוע באלכוהול. הבעיה היא שההתמכרות שלה הובילה להרס הקריירה והחיים שלה.
היום (דהיינו בזמן הספר) היא מנהל סוכנות בילוש קטנה, ומחפשת את עצמה, בעיקר במקומות הלא נכונים.
כשרוצח סדרתי מכה שוב ושוב באטלנטה, המשטרה פונה אליה, והיא, כמו שרק קי יכולה לעשות, נשאבת פנימה.
רק הארה קטנה על פרופיילרים. בשנים האחרונות הם מככבים בכל מקום אפשרי, החל מהסדרה האלמותית והכה-מצויינת שאני כל-כך-מכורה-אליה "Criminal minds". איכשהו, קצת כמו פסיכולוגים, ברור בעליל שהגבול בין היותך פרופיילר מוצלח במיוחד לבין היותך רוצח סדרתי מתועב ו/או מתוחכם ביותר הוא דק ביותר, כמו שאפשר להבין מהביוגרפיה הצנועה של קי: "לפני למעלה משלושים שנה ישבתי על הרצפה בבית הישן והסתכלתי על סבא וסבתא שלי שדם ניגר מגופם ונקווה סביבי. אני לא ממש זוכרת אותם וגם לא אירועים שקדמו לרגע ההוא. כאילו נולדתי בלב זירת רצח בגיל חמש" (עמ' 92).
אני אוהבת ספרי רצח מתח. אני מתה עליהם. בימים שאני מוטרדת, מספיק שאני אשקע בספר עם כמה גופות, וזה ירגיע אותי (כן, אני מוזרה, ולא- הנסיך כבר לא מסתיר את הסכינים בבית 😆 ). רק מהפתיח של הספר (ראו למעלה), ידעתי שמצפה לי קריאה מהנה במיוחד, ואכן, לא התאכזבתי.
אז מה היה לנו כאן? דמויות מוזרות, טוויסטים בעלילה (אפילו כמה שלא חזיתי אותם!), דמויות מיוסרות… ובקיצור- אחרי הרבה נפילות בזמן האחרון, סוף סוף ספר מתח טוב.
אמנדה קייל ויליאמס עבדה כעיתונאית עצמאית בכמה עיתונים באטלנטה. זהו הספר הראשון בסדרה קי סטריט. הספר השני, העונה לשם "Stranger in the room", וספר שלישי עתיד לצאת ביולי הקרוב. אני לפחות, מתכוונת להניח ידיי על הספר הזה, ובקרוב.
לסיכום, (נו, באמת, היה לכם ספק???)
אותי אתם מחפשים/ אמנדה קייל ויליאמס
The Stranger you seek/ Amanda Kyle Williams
מאנגלית: טל ארצי
הוצאת מטר, 2013
343 עמ'
תגיות: אהבה, אותי אתם מחפשים, אטלנטה, אלכוהוליזם, אמנדה קייל ויליאמס, חברוּת, חברות, טל ארצי, מטר, עבר, פרופיילר, קי סטריט, רוצח סדרתי, רצח, תעלומה
שייך לקטגוריות ספרי מתח, קראתי | 14 תגובות »
יום רביעי, 29 בינואר, 2014
הארי בוש, אחד הבלשים האהובים עלי עלי אדמות, חוזר.
הארי, בלש שהמוטו שלו הוא "כולם חשובים או שאף אחד לא חשוב", עובד במחלק התיקים הלא- מפוענחים של משטרת לוס אנג'לס.
הפעם עליו לחקור פרשת רצח משנת 1989, של צעירה שנאנסה ונרצחה באכזריות. הדנ"א שנותר בזירה מצביע בוודאות על עבריין מין ידוע ואלים, אבל הבעיה היא שבאותה תקופה היה האיש בן שמונה…
במקביל לכך הוא מקבל תיק נוסף, תיק נפיץ מאוד. בנו של אויבו הותיק, אירווין אירווינג, נפל אל מותו. האם הוא נרצח? האם התאבד?
יש בדידות גדולה בעבודה כבלש במשטרה, על אחת כמה וכמה במחלק כמו מחלק הרצח. הארי בוש לטעמי מסמן היטב את הבדידות הגדולה הזו. מאז ומעולם הוא הזכיר לי את 'הארי המזוהם', גיבור סרטיו של איסטווד (הוא לא קרוי על שמו אלא על שמו של הרונימוס בוש, צייר גרמני מהמאה ה-15.). גם הוא נוטה להתבודד, לסמוך על מעט מאוד אנשים (שלצערו, ולצערי, נוטים יותר ויותר לבגוד בו), ומעל לכל הוא איש ישר.
אני אוהבת סדרות מתח. ואני מאוד מאוד מאוד (מאוד, כבר אמרתי?) את הארי בוש. בכלל, מייקל קונלי הוא אחד הסופרים המעטים שיכולים לגרום לי לרוץ לחנויות הספרים (כמו גם ג'ניפר קונלי, לי צ'יילד ועוד כמה- חנויות הספרים אכן הרוויחו ממני לא מעט החודש 😎 ).
לטעמי האישי, מייקל קונלי לא זוכה בארץ לפרסום שמגיע לו, וחבל. אולי זה קשור לעובדה שרק כמחצית מספרי הסדרה (16 במספר) תורגמו לעברית, אולי כי רצף התרגומים הוא איטי להחריד, בכל מקרה….
לכל חובבי ספרות הבלשים, לכל חובבי המתח- הארי בוש חזר, ומומלץ בחום!
לסיכום,
הנפילה/ מייקל קונלי
The Drop/ Michael Connelly
מאנגלית: כנרת היגינס- דוידי
הוצאת מודן, 2014
377 עמ'
תגיות: אהבה, אונס, הנפילה, חברוּת, כנרת היגינס-דוידי, לוס אנג'לס, מודן, מייקל קונלי, משפחה, רצח, רשע, תעלומה
שייך לקטגוריות ספרי מתח, קראתי | 6 תגובות »
יום שלישי, 14 בינואר, 2014
"אנחנו חיינו יחד. עזבנו יחד. אהבנו אתכם מאוד" (עמ' 182).
ת'כלס, כמה עוד מילים צריך לומר לפני שמתים?
לפעמים אני תוהה מה יקרה כשנזדקן. מן הסתם יהיו מחלות, וכאבים. ובסוף גם מוות.
ואיך אפשר יהיה להמשיך לחיות אחרי מות, אחרי שהאדם שאותו את/ה הכי אהבת, מת/ה פתאום ומשאיר אותך לבד בעולם?
[ובמאמר מוסגר אומר שמודל האהבה הזוגית בעיני הוא סבא וסבתא שלי. מן הסתם החיים שלהם לא היו רק סוגים בשושנים, אבל הוא העריץ ואהב אותה עד יומו האחרון. והיא עדיין אוהבת אותו ומתגעגעת אליו.]
לפעמים אני תוהה, אם אצליח לשרוד בעולם בלי הנסיך. אני די בספק, אגב (אבל אל תגידו לו את זה, שזה לא יעלה לו לראש 😉 ).
כשאישטיואן חלה, ורה ידעה בוודאות מה היא תעשה. היא מעולם לא הסתירה את העובדה שאם הוא לא יהיה בחייה, או בעולם בכלל, היא תמות. היא אמרה את זה כשהתחבאה, בעודה בהריון, מאימת הנאצים והוא היה במחנות. היא אמרה את זה גם שנים אחר כך, כשגוייס והלך למלחמה.
ולכן, אני מניחה, שזה לא היה מפתיע.
"בשלושה עשר באוקטובר 1991 סבי וסבתי התאבדו. זה היה יום ראשון"
בספר לא עבה במיוחד, עוקבת יוהנה אדוריאן אחרי סבה וסבתה, החל מימי נעוריהם בהונגריה, דרך מוראות השואה, ועד לחייהם בדנמרק.
בספר, שאין מילה אחרת לתאר אותו אלא מכמיר לב, היא מתארת את ימיהם האחרונים של סבה וסבתה. מן הסתם, לא הכל מבוסס עובדתית, אבל נכדה הרי מכירה את סבהּ וסבתהּ, הלא כן?
"מה עושים אנשים בבוקר האחרון לחייהם? אני מתארת לי שהם מסדרים את הבית ומסדירים אי אלו דברים. אני מתארת לי שהם מורידים את הזבל, מתייקים את חשבון הטלפון האחרון, מקפלים את הכביסה ומיישרים בה את הקמטים פעם נוספת לפני שהם מחזירים אותה לארון- היא הרי נועדה לעיני אחרים" (עמ' 26).
בניגוד לספר הקודם שסקרתי, כאן לא מדובר בהאשמה חברתית. אני חושבת שיש כאן יותר תיאור מכובד של האירועים, כולל סצינת שפיכת הכמוסות לכוסות.
אולי זה כי מדובר בהתאבדות זוגית, בגיל מבוגר, ולא מסיבות של דיכאון. אולי כי בכל זאת מדובר כאן באירופה, וההתייחסות שם היא הרבה יותר… איך נגדיר זאת, פחות רגשית?
לסיכום, ספר שמתאר בעדינות ובאהבה את הזיקנה, את ההתלבטויות ואת הסוף.
אהבה אקסלוסיבית/ יוהנה אדוריאן
Eine Exklusive liebel/ Johanna Adorjan
מגרמנית: יונתן ניראד
הוצאת הכורסא/ידיעות אחרונות, 2009
199 עמ'
תגיות: Eine exklusive liebel, Johanna Adorjan, אהבה, אהבה אקסלוסיבית, דנמרק, הונגריה, הכורסא, התאבדות כפולה, ורה ואישטיון אדוריאן, זוגיות, זקנה, ידיעות אחרונות, יוהנה אדוריאן, יונתן ניראד, מסע משפחתי, משפחה, שואה
שייך לקטגוריות הנסיך, מחשבות, פרוזה מתורגמים, קראתי | 6 תגובות »
יום ראשון, 12 בינואר, 2014
"הכללים הם די פשוטים. יש רק שניים. כלל מספר אחת: אתם מקשיבים. כלל שתיים: אתם מעבירים את החבילה הלאה. יש לקוות שאף אחד מהשניים לא יהיה לכם קל" (עמ' 13).
כשאדם מתאבד, לא כל שכן נער/ה צעיר/ה, תמיד יהיה מי שישאל "למה", לפעמים, אם בסביבה יש אנשים שהם קמצת יותר רגישים, אולי תישאל השאלה "מה היינו יכולים לעשות". במקרה הנוכחי האנה נדיבה מספיק כדי לענות על השאלה הזו.
האנה בייקר, בת 16 במותה. שבועות לאחר התאבדותה המפתיעה מקבל קליי ג'נסן חבילה ממנה. בחבילה יש 13 קלטות, או בלשון האנה, "13 סיבות".
בניגוד למה שאפשר לחשוב, היא לא הייתה הילדה הכי דחויה בשכבה. נכון שגם עליה צחקו, אבל היא ידעה להתמודד עם זה. בערך.
היא גם לא עברה בהכרח טראומה איומה ונוראה.
היא בסך הכל, אפשר לומר, לא יכלה עוד.
מכירים את התחושה הזו, שאתם צריכים רק עוד דחיפה קטנה אחת? רק עוד אחת קטנה כדי שתוכלו לעשות את הדבר הכי נורא שאתם רוצים לעשות לעצמכם?
"אתה נגעת בי.. אבל אני ניצלתי אותך. הייתי זקוקה לך כדי שאוכל להרפות ממני לגמרי.
לכל מי שמקשיב, אני רוצה שזה יהיה ברור לגמרי. אני לא אמרתי לא ולא דחפתי מעלי את היד שלו. כל מה שעשיתי היה לסובב את הראש הצידה, לחשוק שיניים ולהיאבק בדמעות. והוא ראה את זה. הוא אפילו אמר לי להירגע" (עמ' 230).
באופן כללי, הייתי אומרת שזה כתב תביעה חמור ביותר, ואמיתי ביותר (ע"ע פרשות בני הנוער האחרונות), כנגד בני הנוער. כנגד האטימות. הרוע. הטיפשות. האכזריות ובעיקר, כנגד שתיקת העדר השתיקה (הן של המבוגרים והן של בני הנוער).
"ואני יכולתי לעצור את זה. ולא משנה מה היה התירוץ שלי. העובדה שהתפרקתי לגמרי לא מצדיקה את זה. אין לי שום הצדקה. הייתי יכולה לעצור את זה- נקודה. אבל הרגשתי שכדי לעצור את זה, אני צריכה לעצור את כל העולם מלהסתובב. כאילו הכל נמצא מחוץ לשליטתי כבר כל כך הרבה זמן, שכל דבר שאעשה כבר לא ישנה כלום" (עמ' 197-198).
מעולם לא האמנתי שכולם חייבים לחיות. בכל מחיר. האמנתי שכל אדם זכאי להחליט באם הוא רוצה לחיות או לא. זכותו.
בגיל ההתבגרות שלי, שהיה אי -אז לפני שנים רבות, חידד את המסר נציג הדור המזויין דאז, אביב גפן, בשורתו האלמותית "זו לא חובה לחיות, זו זכות להיות חיים".
ידעתי שאקרא את הספר הזה, ספרים על בני נוער ועל התאבדויות ועצב הם ספרים שאני נוטה לקרוא, אבל לא הייתי מוכנה לתגובה הרגשית שלי לספר הזה.
מכירים את התחושה הזו, שמשהו איום ונורא עומד לקרות? מין כאב בטן כזה שמתחיל לכם עמוק עמוק מבפנים?
כאב הבטן הזה תקף אותי בערך בעמוד השני של הספר. הוא נמשך גם אחרי שסיימתי אותו, ובאיזשהו שלב התחלף בכאב לב.
ג'יי אשר, שהוא ספרן במקור, ולכן אוטומטית אני בעדו, כתב את הספר הזה בשנת 2007, ומאז הספר נמצא ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס. בראיונות רבים עמו הוא ציין כי הוא חובב נלהב של הסידרה "my so-called life" ("אלה הם חיי", אחת מסדרות הנוער הטובות שהיו כאן בעשורים האחרונים), והדבר ניכר בהחלט לטעמי.
הספר הוא חלק מהסידרה החדשה (והמצויינת!) "מהעולם האמיתי: סיפור על החיים שלנו".
הוא אמנם מוגדר כספר לבני נוער, אבל אני מודה שהייתי מתלבטת לפני שהייתי נותנת למישהו מתחת לגיל 16-17 לקרוא אותו.
לסיכום,
13 סיבות/ ג'יי אשר
Thirteen reasons why/ Jay Asher
מאנגלית: יעל אכמון
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2013
250 עמ'
תגיות: 13 סיבות, Jay Asher, Thirteen reasons why, אהבה, אלימות, בני נוער, ג'יי אשר, גיל ההתבגרות, דימוי עצמי, האנה בייקר, התאבדות, זמורה ביתן, יעל אכמון, כנרת, משפחה, קליי גנסן, שתיקה
שייך לקטגוריות ספרי ילדים ונוער, פרוזה מתורגמים, קראתי | 9 תגובות »