ברבורה בהתהוות

ומילה טובה על הכריכה, שעוצבה  בידי יובל סער (תמונה של דניאל ליינינגר). אני בדרך כלל לא מתייחסת לכריכות. אותי מעניינות המילים, לא העטיפה, אבל העטיפה הפעם כל כך תאמה את הספר. עלי דשא ירוקים וחדים מציצים דרך מעטה של שלג. האם זה החיים החדשים? האם זה הקוצניות שאחרי?

זהו ספר קצר יחסית (171 ע"מ  סה"כ), שמזכיר מאוד ספורים קצרים. כמו ספורים קצרים רבים, ואני ממש לא חסידת הז`אנר, יש לו כמה בעיות. העיקרית שביניהם היא שלטעמי העלילה לא הייתה נפגעת אם היו מקצצים אותה לחצי. אני גם לא מתלהבת מספרים שקורצים לקורא בשלל דימויים, מטאפורות ושאר מריעין (לדוגמא: אשתו ובתו נהרגות בהתנגשות עם משאית פרחים. שמה של הבחורה שנכנסת לחייו היא פלאואר…).

מצד שני, אני חושבת שאנשים שמתמודדים עם שכול יוכלו להזדהות לא מעט עם גיבור הספר.

השם של העולם/דניס ג`ונסון
מאנגלית: חני גלעד
הוצאת בבל, 2009
171 ע"מ

הימים הם הימים שאחרי. אחרי שכל הפחדים מתאמתים. אחרי השואה הגרעינית. העולם קר ואפור, את כל הצבעים סחף הגרעין. השמש מכוסה בעננים, הכל מלא אפר ואבק. אפילו השלג אפור. גם הים כבר לא כחול. מעט מאוד שרדו, ואלו ששרדו נלחמים כדי להשאר בחיים, אוכלים בשר אדם, שודדים, רוצחים. אין אוכל. אין שתיה. אין תקווה.

גבר וילד הולכים בדרך. הילד לא מכיר עולם אחר. הוא נולד אחרי שהעולם התרסק. הגבר מנסה לשחזר זכרונות, אבל לא רוצה לשקוע בעבר. זכרונות רק מאטים אותך, גורמים לך להפסיק להיות דרוך. הם הולכים בדרך, עם עגלת סופר ישנה שאותה הם ממלאים במה שמוצאים. עם אקדח ושני כדורים. הוא לא יתן לאף אחד לגעת בבן שלו, לא יתן לאף אחד להפוך את הילד לעבד לצורכי מין או כבשר לארוחת ערב.

אין כאן עלילה גדולה. הם הולכים בדרך, שלעולם לא נגמרת באמת. יש כאן אהבה גדולה של הגבר לבנו, של בנו לגבר. בין השורות, בין בריחה להשרדות יש רגעים של רוך, רגעים שבו האב מנסה להנחיל בכל כוחו לבנו את המורשת, את מה שמותר ומה שאסור. להסביר למה אסור לזכור את הדברים הרעים, לנסות ולמלא מצברים.
מכל שורה, מכל דף בספר, האפור מתפזר, ממלא את החלל, ממלא את הקורא. האפור שוטף את העיניים, חונק בגרון. לקח לי ימים לסיים את הספר, שאינו ארוך במיוחד. לקח לי רק מספר דפים להכנס לדכאון.

אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי. אחד הספרים המטרידים ביותר.
זה לא ספר שאפשר לסיים בקריאה אחת. לאט לאט, בלב מכווץ. בחשש. בצער.

באופן מאוד לא מפתיע, סרט המבוסס על הספר אמור לצאת בקרוב.
לפחות לפי הטריילר, הקטסטרופה שונתה כדי להתאים לאופנה הנוכחית של הרס העולם בבאופן טבעי, אבל להוציא את סיבת ההרס, הסרט די נאמן למקור. אני מחכה לראות אותו.

הדרך/ קורמאק מקארתי
מאנגלית: אמיר צוקרמן
הוצאת מודן, 2009
207 ע"מ

הספר מחולק למעשה לשני חלקים. החלק הראשון הוא ספורו של יעקב, הכתוב בגוף ראשון. כאמור, זהו ספורו של יעקב- הוא מתאר את הגעגוע, את החיפוש המתמיד אחר דמותה של בלה, אחותו הנעלמת, בכל ספורי ועדויות היהודים שנרצחו בשואה. החלק הזה מסתיים לו במפתיע.
חלקו השני של הספר נכתב על ידי דובר אחר: בן, פרופסור יהודי קנדי, בן להורים ניצולי שואה, מעריץ גדול של יעקב, שמגיע לביתו של יעקב לאחר מותו המפתיע,  ובעצם "סוגר קצוות פתוחים".

לא הייתי מגדירה את הספר כ"ספר שואה" קלאסי. השואה מאוד נוכחת בספר, אבל הספר הוא יותר ספר געגוע. געגוע לדברים לא מוחשיים, ולא בהכרח מודעים.
זהו ספורו של יעקב, שהגעגוע שולט בחייו ואינו מאפשר לדברים חדשים להכנס לחייו. את שנותיו הראשונות לאחר הרצחם של הוריו הוא מבלה עם אתוס, בבית מבודד, מסתתר מאימת הגרמנים. גם לאחר מכן, לאחר שהשניים מהגרים למונטריאול, הם נשארים שקועים בזכרונותיהם ובבדידותם.

הגעגוע לעבר הוא זה שגורם ליעקב לא לחיות בעצם. עד יום מותו הדמות הנשית הדומיננטית בחייו היא בלה, אחותו היפה, ממנה זכורות לו בעיקר פקוק אצבעותיה לפני שניגנה בפסנתר, ושפעת שערה השחור. ככל שחולפים הימים הולך יעקב ושוקע באימת השואה ובזוועות שעברו היהודים, ואת כולן הוא מתאר בצורה פיוטית למדי, כראוי לאיש שמאמין בכחה של מילה. דוגמא לכך היא הציטוט הבא: "חשבתי על הודיני שהדהים את הקהל כשדחק עצמו לקופסאות ולתיבות, ואחר כך נמלט, בלא לדעת ששנים ספורות אחר כך ישתחלו יהודים אחרים אל ארגזים וקופסאות וארונות כדי להמלט" (עמ` 115).

בתוך כל ספורי השואה, אני חושבת שספורו של יעקב צריך להשמע, כי הוא מדגיש ביתר שאת את סבלם, או יותר נכון, מותם לכאורה של אלו שנשארו בחיים.

אן מייקלס, שכתבה את הספר, היא משוררת קנדית, ואין ספק שמרגישים זאת בספר, שכתוב בצורה לירית ומליצית (שלעיתים מליצית מדי).

בשנת 2007 יצא לאקרנים סרט המבוסס על הספר.

רסיסים/אן מייקלס
מאנגלית:אורטל אריכה
הוצאת כנרת, 2009
255 ע"מ

כאן נכנס לספור גיבורנו, עבריין קטן המאושפז בבית חולים פסיכיאטרי. הוא חסר שם, המכונה בד"כ " "נקניק", "אפס", "טנופת", "פרצוף תחת ושאר כינויים, ששפעתם המגוונת מעידה על כושר ההמצאה האנושי העולה על גדותיו, ועל העושר הבלתי נדלה של לשוננו" (עמ` 59). לא מדובר כאן בגיבור שגרתי. האיש חסר השם, שבסופו של דבר מתברר ששמו הוא "חלפעמהרוח" (נכון שעכשיו אתם הרבה יותר מרוצים מהשם שלכם?) צריך לפתור את התעלומה בזמן קצוב. אם יצליח, יקבל כרטיס יציאה מבית המשוגעים. אם לא, ישאר שם לנצח, פחות או יותר.

התלאות שהוא עובר בדרך מעייפות למדי: המשטרה רודפת אחריו, אנשים עם תתי מקלעים מנסים להרוג אותו, יש לו אחות זונה, שוודי מסתורי, מורה שופעת. הוא מכור קשות לפפסי קולה, והוא זקוק נואשות למקלחת (הוציאו אותו באמצע משחק כדורגל והוא מזיע, שאלוהים ישמור….).

הוא מגייס את כל קסמו האישי: "בנסיבות רגילות הייתי מסתער על האחות ומנסה ללפות ביד אחת את השדיים התפוחים והעסיסיים המתקוממים כנגד מדיה המעומלנים כשלג, וביד האחרת לחטוף את הפפסי, ללגום ישר מפי הבקבוק ואולי לקנח בסדרת גיהוקים עליזה. אבל ברגע ההוא לא עשיתי שום דבר כזה" (עמ` 15), חכמת הרחוב שלו: "מקץ רגעים אחדים של חיטוט קדחתני באף, המסייע פלאות לחשיבה" (עמ 149), תובנותיו על החיים: "היתה שעת ארוחת הערב, למי מבינינו שיכלו להרשות לעצמם מנהג זה" (עמ` 129), ועל הפסיכיאטריה "הלא מודע, מלבד שהוא חושף את פרצופה האמיתי של ילדותנו, מסלף לנו את רגשותנו, מזכיר לנו את מה שאנחנו משתוקקים לשכוח, מגלה לנו את אומללותנו, ובקיצור, הורס לנו את החיים" (עמ` 36).

זה לא הספר הכי מתוחכם מעולם, זה לא ספר שמשאיר רושם לאורך שנים. זה ספר שעושה טוב בלב, הוא מצחיק, הוא צוחק על כל ז`אנר ספרי המתח, לא חוסך בקורת מהחברה, ובאופן כללי- אם ספר גורם לי לצחוק, ואין הרבה ספרים כאלה, אז הוא באמת שווה.
עובדה, גם נוריתהה אהבה את הספר.

לספר יצא ספר המשך הנקרא "מבוך הזיתים".
עבוד קולנועי לספר יצא בשנת 1981. הסרט נקרא "La cripta".

תעלומת הקבר המכושף/אדוארדו מנדוסה
תרגמה מספרדית: טל ניצן
הוצאת הספריה החדשה, הקבוץ המאוחד, 2005
173 ע"מ

הכל היה טוב בחייהם של מייקל פאט וסאלי. הם חיו בדירה קטנה בניו יורק, מייקל כתב, פאט עבדה על כוריאוגרפיה למופע הבלט הבא שתעלה, סאלי הייתה תלמידה. הכל היה טוב. ואז:
"בחמישה ביולי 1996 הוכתה בתי בשיגעון".

כך זה מתחיל. וכך זה נגמר. כי החיים לעולם לא יחזרו  להיות אותו הדבר.

הספר מתאר את השלבים הראשונים של ההתמודדות. ההכרה שמשהו לא בסדר, האשפוז הראשון (הטראומטי), השיקום. כל הורה יגיד לכם שכשילד חולה הכל משתנה. משהו בדחיפות ובלכידות המשפחתית משתנה בבת אחת. אבל כשילד חולה במחלת נפש, הנטיה הראשונית, הבלתי מודעת לעתים, היא הרצון להחביא. יש משהו מאוד מאיים במחלות נפש, איכשהו תמיד עולה השאלה "מה עשיתי שזה קרה". יש לא מעט פחד מהלא ידוע. היא תמיד תשאר באותו המצב? יהיה שיפור? היא תחזור למה שהייתה קודם? ובעיקר- "למה זה קרה דווקא לי/לנו".

זה לא ספר גדול, אין כאן טוויסטים בעלילה, אבל זה ספר חזק מהחיים. אין הרבה ספרים (ובטח ובטח לא בעברית) שמתארים את התפרצות מחלת הנפש מזווית המבט של המשפחה. על ההתמודדות, הקרעים והשברים שאיתם המשפחה מתמודדת. על הקשיים של החולה עצמו, שלפתע פתאום לא מכיר עוד את עצמו, או כמו שסאלי מגדירה את זה:"אני מנסה לברר מי אני"(עמ` 206).

מעבר להתמודדות המיידית עם מחלת הנפש של סאלי, מתמודד מייקל עם יחסיו עם גרושתו, אמה של סאלי, עם אמו שלו, עם אחיו החולה אף הוא במחלת נפש. אלו חיים אמיתיים שצבועים בשלל צבעים אפורים, כמעט ולא בשחור- לבן. יש לא מעט עצב בספר הזה, ויותר מזה, לא מעט אהבה. לא מעט משפחות מתפרקות במצבי משבר שכאלה. במשפחה הזו, זה לא קורה.

"בימינו כמעט אסור לדבר על אי שפיות אלא בתור מחלה כימית של המוח- וברמה מסוימת, כך היא באמת. אבל היו לי רגעים עם בתי שבהם הייתה לי תחושה קשה שאני מצוי במחיצתו של כוח טבעי נדיר, כמו סופה אדירה או מבול: הרסני, אבל בדרכו שלו גם מדהים"(עמ` 7)

נורה אפרון, שאת שמה אנחנו מכירות (ומכירים) בזכות התסריטים שכתבה ל"נדודי שינה בסיאטל" ו"כשהארי פגש את סאלי" כתבה ספר על נשים מבוגרות ומה שאוכל אותן.
זה לא שיש שם תובנות שמעולם לא ידענו, אבל מישהי סוף סוף אומרת את זה, ולא מתביישת לדון באף נושא:

• על הצורך בטיפוח השיער:

"לפעמים אני חושבת שהפטור מהצורך לדאוג לשיער הוא אחד מהיתרונות של המוות" (עמ` 34)

• על צביעת שיער:

"יש סיבה לכך שאנשים בני ארבעים, חמישים ושישים לא נראים כמו פעם, וזה לא בגלל הפמיניזם וגם לא בגלל אורח חיים בריא יותר ופעילות גופנית. זה בגלל צבעי השיער" (עמ` 37).

• על הורדת שיער:

"שעווה באיזור הביקיני לא סתם הכאיבה- זה באמת כאב כמו לידה. התמודדתי עם הכאב באמצעות שימוש בתרגילי נשימה שלמדתי בשיעורי לאמאז` בקורס הכנה ללידה. אני ממליצה עליהם בחום, אבל לא בשביל לידה, בזה הם כמעט לא עוזרים" (עמ` 43-44).

• על משקפיים:

"קריאה היא עושר. קריאה היא אושר. אבל היכולת שלי להרים משהו בפשטות ולקרוא בו- שלא היתה מוגבלת כל חיי- תלויה עכשיו לגמרי בשאלה איפה נמצאים משקפי הקריאה שלי" (עמ` 52).

• על הילדים שעוזבים את הבית:

" אוי, הדרמה של הקן שהתרוקן. החרדה. הדאגה. איך ייראו החיים? האם יהיה לכם בכלל על מה לדבר אחרי שהילדים יצאו מהבית? האם תעשו סקס עכשיו, כשנוכחות הילדים כבר לא יכולה להיות תירוץ לא לעשות סקס?" (עמ` 61).

אני שונאת את הצוואר שלי/נורה אפרון
מאנגלית: עפרה אביגד
הוצאת עם עובד, 2009
125 ע"מ