גילוי נאות: הסקירה נכתבה בראשונה על הספר בשפת המקור
פיטר היה מסוג הילדים האלה שכולם מציקים לו. ביום הראשון בגן הילדים ילד מבוגר ממנו לקח ממנו את קופסאת האוכל . מאותו היום הציקו לו, השפילו אותו, ובסופו של דבר אחרי ההשפלה הסופית בקפיטריה של התיכון בו למד הוא נשבר. בוקר אחד הוא קם בבוקר, "ילד טוב ירושלים", לקח מהבית אקדחים/ רובים של אביו, והרג תשעה תלמידים ומורה. זה לקח לו 19 דקות בלבד.
כשעצרו אותו, אחד הדברים הראשונים שאמר היה "הם התחילו".
כאן מתחיל למעשה הספור.
העלילה נעה אחורה וקדימה בזמן, ומתארת את הימים והשנים שקדמו לירי, כמו גם את המשפט ותוצאותיו. היא מתארת את האכזריות של הילדים שהציקו לפיטר, את יחסם המתנשא במקרה הטוב, המתעלם במקרה הרע של המבוגרים מסביב, שלא עשו דבר כדי לסייע. יש כאן תיאור די מקביל של התמודדותו של פיטר עם הבריונות שהוא סופג, לעומת התמודדותם של הקורבנות של פיטר עם הטראומה.
עניין הירי בבתי הספר בארה"ב מעסיק מאוד את האמריקאים מאז הטבח בקולומביין. ספר נוסף בעניין הוא "חייבים לדבר על קווין" שמבחינתי הוא אחד המעולים שנכתבו בנושא, אבל בניגוד לקווין, שנראה שנולד סוציופט, פיטר מסוגל לאהוב. כל מה שפיטר היה צריך זה שמישהו יתייחס למצוקה שלו. וזה לא קרה.
את הספר קראתי לראשונה באנגלית, ונהנתי ממנו מאוד. ככלל, אני חושבת שפיקו נקראת הרבה יותר טוב באנגלית, אבל היום קראתי אותו ב'מכה אחת' בעברית, ואני חייבת לשבח את התרגום המעולה של יעל אכמון. לא היה חסר לי כלום, אבל ממש כלום.
לסיכום, לטעמי מדובר בספר הטוב ביותר של פיקו.
(כי זה לא לאוהבי פיקו בלבד, כי זה אקטואלי יותר מתמיד, כי אני יכולה להזדהות עם פיטר, וכי הסוף- למרות שלא הייתה שום אופציה אחרת- עדיין עצבן אותי).
תשע-עשרה דקות/ ג'ודי פיקו
מאנגלית: יעל אכמון
הוצאת כנרת, 2010
589 ע"מ
.
).
), ועל חייה של ויקי מיירון, אמא חד הורית ומנהלת הספריה בה התגורר דיואי.