ארכיון פוסטים מהקטגוריה "פרוזה מתורגמים"

19 דקות- המלצה חמה

שבת, 20 במרץ, 2010

גילוי נאות: הסקירה נכתבה בראשונה על הספר בשפת המקור
פיטר היה מסוג הילדים האלה שכולם מציקים לו. ביום הראשון בגן הילדים ילד מבוגר ממנו לקח ממנו את קופסאת האוכל . מאותו היום הציקו לו, השפילו אותו, ובסופו של דבר אחרי ההשפלה הסופית בקפיטריה של התיכון בו למד הוא נשבר. בוקר אחד הוא קם בבוקר, "ילד טוב ירושלים", לקח מהבית אקדחים/ רובים של אביו, והרג תשעה תלמידים ומורה. זה לקח לו 19 דקות בלבד.
כשעצרו אותו, אחד הדברים הראשונים שאמר היה "הם התחילו".
כאן מתחיל למעשה הספור.

העלילה נעה אחורה וקדימה בזמן, ומתארת את הימים והשנים שקדמו לירי, כמו גם את המשפט ותוצאותיו. היא מתארת את האכזריות של הילדים שהציקו לפיטר, את יחסם המתנשא במקרה הטוב, המתעלם במקרה הרע של המבוגרים מסביב, שלא עשו דבר כדי לסייע. יש כאן תיאור די מקביל של התמודדותו של פיטר עם הבריונות שהוא סופג, לעומת התמודדותם של הקורבנות של פיטר עם הטראומה.

עניין הירי בבתי הספר בארה"ב מעסיק מאוד את האמריקאים מאז הטבח בקולומביין. ספר נוסף בעניין הוא "חייבים לדבר על קווין" שמבחינתי הוא אחד המעולים שנכתבו בנושא, אבל בניגוד לקווין, שנראה שנולד סוציופט, פיטר מסוגל לאהוב. כל מה שפיטר היה צריך זה שמישהו יתייחס למצוקה שלו. וזה לא קרה.

את הספר קראתי לראשונה באנגלית, ונהנתי ממנו מאוד. ככלל, אני חושבת שפיקו נקראת הרבה יותר טוב באנגלית, אבל היום קראתי אותו ב'מכה אחת' בעברית, ואני חייבת לשבח את התרגום המעולה של יעל אכמון. לא היה חסר לי כלום, אבל ממש כלום.

לסיכום, לטעמי מדובר בספר הטוב ביותר של פיקו.
(כי זה לא לאוהבי פיקו בלבד, כי זה אקטואלי יותר מתמיד, כי אני יכולה להזדהות עם פיטר, וכי הסוף- למרות שלא הייתה שום אופציה אחרת- עדיין עצבן אותי).

תשע-עשרה דקות/ ג'ודי פיקו
מאנגלית: יעל אכמון
הוצאת כנרת, 2010
589 ע"מ

המדריך לפולניה המתקדמת

יום רביעי, 24 בפברואר, 2010

אם מישהו היה צריך לתת לג'ואל, בעלה של אודרי, גיבורת הספר, הוראות איך לשגע את אשתו, סביר להניח שהיה אומר לו משהו כזה:
תגרום לה ללכת אחריך לקצה השני של העולם. ללדת לך ילדים. לטפל בך כל הזמן.
ואז תחטוף שבץ מוחי. תשכב בקומה.
כמובן שהיא תדאג לך, היא הרי תמיד דאגה לך. היא הרי לא אשה רעה, אודרי.
כל מה שהיא רצתה אי פעם היה שהכל יהיה בדיוק, אבל ב-ד-י-ו-ק, לפי התוכניות והרצונות שלה.
וכמו שתמיד דאגה לך, כך תמיד, אבל תמיד, דאגה לכל הילדים שלכם.
לרוזה, שאיכשהו, רק אלוהים יודע למה, התחילה להתקרב, גוועלד, לדת.
לקרלה, שנכון שהתחתנה, אבל בעלה בוגד בעקרונות הנכונים, ולמה לעזאזל היא לא הפכה עדיין לאמא?
ויש את לני, הילדון הטפשון שלא התבגר (ואוי לכם אם תאמרו לה שהוא כבר בן 34), הילד שאימצה בשם האידיאלים, שמשתמש לפעמים בסמים, אבל הוא תמיד יהיה הילד של אמא.

אבל לא, זה לא מספיק.
הפולניות הן עם חזק, ובמיוחד האנגליות שבהן. מילא שבגדת בה. מילא.
אחרי הכל, תגיד אודרי, אתה איש דגול. מתעסק בדברים הרי גורל. לאנשים דגולים יש צרכים שונים, ובכלל, העיקר שבסוף היום אתה חוזר אליה. תמיד אליה. אבל לא רק שבגדת, אלא שמתברר שיש לך גם ילד!!!!! ומה נעשה עם הבושה??? ועם זה שכולם ידעו? וירכלו?

כשפתחתי את הספר, אני חייבת לציין שהדבר הראשון שיצא הייתה אנחה קשה, לא פולנית.
דמותה של אודרי לא מצאה חן בעיניי כלל, ולא הבנתי למה אני צריכה להתעניין במישהי כל כך, כל כך אנגליה. מנומסת. קרירה. בעעעע.

אבל כנראה שאמי הפולניה, שתמיד טענה ש"כדי להיות יפה צריך לסבול", צדקה. מי שמצליח לעבור את הפרולוג הארוך-מדי (17 ע"מ) מגלה ספר מצחיק לפרקים, עצוב לפרקים, מעורר זכרונות מבית אמא.

מעשה במשפחה מהעשירונים העליונים. משפחה יהודית לבנה ועשירה שגרה לה בניו יורק. ההורים הם אידיאליסטים, פליטי שנות ה-60 אם תרצו. כמו כל משפחה יהודית טיפוסית, כל אחד במשפחה מחצין התחושה שהוא טוב יותר מכולם, ומפנים (עמוק עמוק בפנים) את רגשי האשמה/הנחיתות שלו.

ספר שיכול לגעת בכל אחד שאי פעם נתקל באמא פולניה (ותראו לי אחד כזה שלא נתקל), שנוגע בכל כך הרבה עניינים: במשפחה, בנסיונות להכנס להריון (שמעוררים חיוך לא פעם, לפעמים גם עם דמעה קטנה), בשאלות פוליטיות עכשוויות.

נשים תוכלנה להזדהות עם דמותה של קרלה, המנסה להכנס להריון: “בתור השותף הפגום לתהליך הרבייה חשה כי אין לה זכות להטיל ספק באף אחד מרעיונותיו של בעלה, שהלכו ונעשו נואשים יותר" (עמ' 92), וישראלים (בעיקר) ימצאו את ההומור במשפט "רוזה שאלה את עצמה מה מביך ומרגיז אותה יותר: שהיהודים צופים בה כשהיא מפטפטת בקול רם עם גוי עירום למחצה, או שכריס גילה כי היא מתרועעת עם דמויות מתוך סיפור של יצחק בשביס זינגר" (ע"מ 120).

יש לא מעטים שיסלדו מדמותה של אודרי. אני מצאתי באודרי את הסטריאוטיפ הקלאסי לאמא פולניה. ככזו, אין בה יותר מדי עומק. היא לא משתנה יותר מדי, אבל לטעמי- אם היא הייתה משתנה, זה היה הופך את כל הספר לבדיוני הרבה יותר…

תרגומו של יואב כ"ץ לספר מעולה. יש משפטים, דוגמת המשפט הזה: “מר הווארד היה כחוש וכמו שבאותה מידה שאשתו היתה רחבה ונפוחה. כאשר הוא וג'ואל לחצו ידיים התפצחו גידיו כמו עצמות עוף חתח הלחיצה העזה של הצעיר" (עמ' 23), שממש גרמו לי לראות את האדם מול העיניים, ולעתים לא מעטות התחושות הללו מתפספסות בתרגום.

לסיכום,

ברבורים (כי אודרי הייתה אומרת שחמישה כוכבים זה רק לאלוהים. ולג'ואל)

המאמינים/ זואי הלר
The Belivers/ Zoe Heller
מאנגלית: יואב כ"ץ
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
348 ע"מ

דברים שלא סיפרתי

יום רביעי, 13 בינואר, 2010

"כל חיינו היינו אחי ואני לכודים בספורים שהורינו סיפרו לנו- מעשיות על עצמם ועל אחרים. כל אחד מהם רצה שנחרוץ משפט על האחר. לפעמים הרגשתי מרומה, כאילו מעולם לא הרשו לנו להחזיק בספור משלנו. רק עכשיו אני מבינה שהספור שלהם הוא גם שלי" (עמ` 13).
יש קלישאה שמדברת על "רגעים קטנים של אנשים", אבל לטעמי זהו סוד קסמו של הספר.
זהו ספורה של אזאר, אזי בקרב אוהביה, שגדלה בטהרן על רקע המהפיכה האסלאמית וימי שלטון השאה.


אבל באותה המידה זהו ספורם של לא מעט ילדים (וילדות) שחיו, גדלו, ועדיין זוכרים את הדינמיקה המשפחתית, את ערעור הקשר שבין ההורים, המחנות הנוצרים, החשש להשאר עם ההורה הפחות אהוב.
"לבד מפחד התפרצויותיה הצוננות של אמי ותביעותיה התמידיות, חייתי בפחד עמוק וקבוע פן אאבד את אבי. אני זוכרת ערבים רבים מספור שישבתי ליד החלון וחיכיתי לשובו הביתה, כריתי אוזן לפסיעותיו בחדר הכניסה, ורק אז יכולתי סוף סוף להירדם" (עמ` 34).


שיהיה ברור, לא מדובר כאן במשפחה אלימה, אזי לא עברה שום התעללות בבית (מלבד כל מיני אנשי דת שניסו לגעת בה במקומות "טמאים" כדבריהם).
אזי גרה עם אם דומיננטית, שמכניסה לכיס הקטן כל פולניה שאי פעם חשבתם עליה- היא מקטרת, ארסית, קרירה, בטוחה שהעולם סובב סביבה, עם אבא לא ממש נוכח- כשהוא נוכח, הוא לא מתעמת עם אשתו, וכשהוא לא נוכח הוא עצור שנים ארוכות בהאשמות ערטילאיות, ועם אח קטן (שאמה אוהבת, לטענת אזי, הרבה יותר).


ועכשיו אנחנו מגיעים לאבל הגדול- לא מדובר רק בסאגה משפחתית, או בספר על יחסי אם- בת, אלא בספור על איראן כולה, וככזה הספר מלא בפרטים על אנשים שהוצאו להורג, על ההסטוריה הפוליטית באיראן, על החיים בה, ולא מעט ביקורת על היחס לנשים.


לאור זאת, יתכן שמי שמחפש פשוט ספר על יחסים משפחתיים, יתאכזב מעט, אבל מי שנהנה מ"לקרוא את לוליטה בטהרן"- יהנה מאוד מהספר.
ומילה טובה נוספת לסיום- עיצוב העטיפה בגרסה העברית לספר מאוד מצא חן בעיניי- אשה עטופה ברעלה, ולכן פיה סגור והיא אינה מדברת. נוכחת- נאלמת.


ניתן לקרוא את הפרק הראשון באתר ההוצאה.
פרטים נוספים על הסופרת אפשר למצוא כאן.

לסיכום,
(בעיקר בגלל שרציתי יותר משפחתיות ופחות טהרן)

דברים שלא סיפרתי/אזאר נאפיסי
Things I`ve Been Silent About / Azar Nafisi
מאנגלית: צילה אלעזר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
414 ע"מ

התאבון לספרים

יום שלישי, 5 בינואר, 2010

זוכרים את הימים בהם לא הבחנתם בין ספרות יפה לסתם ספרות חביבה שלא מותירה רושם?
זוכרים את התחושה הזו שלכם, בזמן שאתם קוראים ספר ומבינים ש"זהו זה- זה ספר טוב באמת"?
"בתחילה היו הזלילות שלי גסות, הוללות, לא ממוקדות, חזיריות- מבחינתי, פה מלא פוקנר היה זהה לפה מלא פלובר- אם כי די מהר התחלתי להבחין בהבדלים הדקים" (עמ` 26).


פרמן הוא כזה. הקטן מבין שלושה עשר (!) אחים, אמא אלכוהוליסטית שלא מתייחסת אליו, וחנות ספרים משומשים במרחק יריקה.
בין ספר לספר מחפש פרמן את מה שכולנו מחפשים- מישהו שיאהב אותו, שיהיה לו אכפת. אבל יש בעיה אחת.

פרמן הוא עכברוש. ואף אחד, כך מתברר לפרמן, לא אוהב עכברושים.

מה נשאר לאדם (או לעכברוש במקרה הזה) בחייו כשאין איש סביבו, רק הספרים מסביב. ופרמן שלנו, שכל חייו גדל במחסן ספרים ישנים, שוקע יותר ויותר בעולמם של הספרים.
"יש פעמים שאני רוצה לחשוב שאת הרגעים הראשונים שלי במאבק הקיום ליוו קרעים של מובי דיק, כמו במצעד ניצחון. זה אולי יסביר את המזג ההרפתקני והמוקצן שלי. בעתות אחרות, כשאני מרגיש מנודה וחריג במיוחד, אני משוכנע שידו של דון קישוט הייתה במעל" (עמ` 15).


בסופו של דבר גם פרמן מוצא אדם שיאהב אותו, אבל בשלב הזה העלילה כבר הייתה פחות מעניינת.


על פניו- הספר קסים, מיועד בעיקר לתולעי (ותולעות) הספרים שבינינו, כי בין השורות בולטת אהבת הקריאה, אבל כמו בהרבה מקרים בהם יש גימיק (ע"ע "הכלב היהודי"), הגימיק מתפוגג עם הזמן.

זה לא ספר שנשאר המון זמן, זה ספר שמיועד לגרום לחיוך.
העטיפה על הספר, יש לציין, מקסימה ומעוררת תאבון.

גם גלי אהבה את הספר, ומורי היה הרבה פחות סלחני ממני.

לסיכום:

(או במילים 2.5 ברבורים מתוך חמישה)

פרמן/סם סוואג`
Firmin/ Sam Savage
מאנגלית: ארז אשרוב
איורים: פרננדו קראהן
הוצאת כנרת, 2009
160 ע"מ

להציל דגים מטביעה

יום שני, 30 בנובמבר, 2009

מה הדברים הכי נוראים שיכולים לקרות כשיוצאים לטיול מאורגן?
א. שהמדריך המקומי שלכם לא יבין מילה בשפתכם, או באנגלית.

ב. שתגיעו למקום מקודש, תחשבו שהוא משתנה, ותוטל עליכם קללה.
ג. שהאוטובוס יסע וישאיר אתכם מאחור, בארץ שאת שפתה אינכם מבינים.
ד. שתחלו בדיזנטריה/שלשול/שאר גועל נפש.
ה. שיחטפו אתכם, ואתם אפילו לא תדעו את זה.
ו. כל התשובות נכונות.

קבוצה של שנים עשר איש מתכננת לעשות מסע לסין ובורמה.

בראש המסע עתידה לעמוד ביבי צ`ין, סוחרת עתיקות המתמחה בחפצים מאסיה. היא גם המספרת בספר. אגב, אנחנו פוגשים אותה לראשונה אחרי שהיא כבר מתה. מבולבלים? גם אנחנו, וכמאמר השיר הידוע "וזוהי רק ההתחלה…".


הקבוצה האבלה מתלבטת אם לבטל את הטיול, מאחר ומדובר בבורמה וזה לא `פוליטקלי קורקט`. בסופו של דבר נופלת ההחלטה לנסוע כי "חרם אינו עוזר לאיש, לא לאנשים במציאות. זה רק גורם ליפי הנפש להרגיש טוב"(עמ` 46) (ובעיקר כי דמי הביטול באותו זמן היו 100%).


מה יקרה להם בדרך? הכל!
החל ממקדשים וכפרים, יערות ומנהגים מוזרים, דרך תיאורים פלסטיים מעוררי תאבון: "במשך שלושים ושבע שניות התרוקנה קיבתו של דוויט מתכולתה. זה היה מצבור של שלוש ארוחות שאכל ולא עיכל בשל גרגרי הזנתוקסילום מארוחת הערב הקודמת, שעצרו את פעולת העיכול. לא אתאר את התכולה ורק אומר שהיתה מורכבת מדברים צבעוניים ביותר שבגללם התקוטטו החזירונים. הם זללו הכל" (עמ` 116), וכלה במפגש (ארוך למדי) עם שבט נידח.


לבורמה ולסבל תושביה התוודעתי בספר "כלוב הלטאה" ולכן שמחתי לקרוא ספר נוסף שנוגע בבורמה. לצערי, מהבחינה הזו הספר לא "סיפק" את הסחורה. ההתמקדות היא ברגשותיהם ובחוויותיהם של משתתפי הטיול.
הספר מעניין במובן של תיאור המפגש הבין- תרבותי בין אנשי המערב הצדקנים (בחלקם) לבין בני שבט קארן (הבורמאים). אחת הדוגמאות המרכזיות לכך היא השימוש בתרופות טבעיות של ילידי בורמה, כדוגמה למה שיכולים אנשי המערב הso called מתוחכמים ללמוד.


כדי להבין את פשר שם הספר יש לקרוא לא רק את המשל בתחילת הספר כי אם גם את ההסבר המדעי כיצד יתכן שדגים יטבעו. מתברר שדגים "טובעים" על היבשה- כאשר הדגים אינם במים הזימים אינם נפתחים, ואז האוויר אינו חודר פנימה והדגים נחנקים. הנמשל בסיפור הוא שלעיתים נסיון לעשות טוב ולהשפיע על חיי האחר, מביא להריסתו. כאן ניתן לשמוע אמירה שלילית ביותר על הגלובליזציה.


אמי טאן היא סופרת אמריקנית ממוצא סיני, הכותבת בעיקר על יחסי אמהות- בנות ועל חיי בני הדור הראשון למהגרים סינים.
היא פרסמה ספרים רבים וביניהם "חוג שמחת המזל" (שגם עובד לסרט), "מאה החושים הנעלמים" ו"בתו של מרפא העצמות".

היא חיה עם משפחתה בסן פרנסיסקו.

לסיכום, מדובר בספר חביב, בעיקר לחובבי טאן.
אם הסתקרנתם, אתם מוזמנים לקרוא את הכריכה האחורית.
גלית אהבה את הספר מעט יותר.

להציל דגים מטביעה/אמי טאן
Saving Fish From Droening
מאנגלית: יעל גרינפטר
הוצאת מחברות לספרות, 2007
413 ע"מ

הקול של תלמה

יום רביעי, 4 בנובמבר, 2009

"קוראים לי תלמה ואני גוף מת ומדמם או לפעמים חרק או סלע בתוך מנהרה. כשאני ענף, העיניים שלי מתהפכות ואני יכולה לראות את הפנים של הראש שלי שהוא אדום ומלא דם. התחביבים שלי הם להיות פוני שטלנדי ולבוא לבית הספר" (עמ` 39).
לתלמה יש לא מעט חברות: יש "הרואין", הבוגרת והאמיצה. יש ג`אנאווי, התינוקת שפוחדת מכל דבר. וג`ינג`ר, שהיא ממש ממש דומה לתלמה, וטדי ובלונדי הבובה הבלונדינית. החברות האלו מלוות את תלמה לאורך כל הספר, לאורך כל חייה. אלו הן החברות האמיתיות אך המדומיינות שלה.
כשאחיה מביא חברים אמיתיים הביתה, אביה הגזען/מוזר/פרנואיד/כל התשובות נכונות עושה בושות. אמא שלה עסוקה בעצמה ואבא שלה מוכן להתייחס אליה רק אם ישחקו ב"בוס ומזכירה".

"לעיתים קרובות שתיקה היא האפשרות היחידה הקיימת בשבילי" (עמ` 14)
אבל תלמה לא שותקת. היא מדברת עם כל מי שמוכן לשמוע. עם המורה. עם הפסיכיאטר. עם העובדת הסוציאלית. עם החברות הדמיוניות. ולפעמים, לעיתים רחוקות, קורה משהו בגלל שהיא מדברת כי
"כמו שתמיד קרה במשפחה שלי, דבר כלשהו הפך לבעיה המחייבת התייחסות רק כשהציבור נעשה מעורב. אבל בין כותלי הבית שכנו להם עוד הרבה מאוד דברים שעל פי ההגדרה הזו לא הוכרו כבעיות" (עמ` 79).
ואז אבא של תלמה עוזב את הבית, או שהם עוברים לגור בארץ אחרת, רחוק מכל האנשים החטטנים, או שפשוט צועקים על תלמה.

את הספור מספרת תלמה בדיעבד.
היום היא כבר גדולה. יש לא מעט ציניות והומור שחור כשהיא מתארת את חייה (כשהיא מתארת את התלבטותה אם להתאבד ע"י כדורים היא מציינת- "אבל אני כן יודעת לבלוע. יש לי נסיון של שנים בזה"- עמ` 138).

זה ספור על כל האנשים שראו, ידעו ולא עשו.
העובדה שתלמה גדולה, בוגרת אי אלו טיפולים פסיכולוגיים (תיאור אחד הטיפולים הללו, בו מדגימה המטפלת איך להוציא אגרסיות, הוא אחד הקטעים המצחיקים בספר), אינה רומזת שתלמה בסדר, או שהיום התעלמות כזו ממצוקות הילדים אינה קיימת.
"תמיד הייתי מהזן של "אל תגעי בי", אותו זן, כך אני מבינה היום- שמשדר בקול רם וברור למורים, עובדים סוציאלים ופסיכיאטרים רגישים, שמשהו בסיסי דפוק אצלו" (עמ` 77).
היא מספרת שוב, ושוב, ושוב, עד כמה קל לחברה להתעלם
" לא פלא שאני לא גורמת לאנשים לחוש בנוח. אני מראה. ש לי יותר מדי דברים להגיד" (עמ` 214)

לכל מי שלא מבין למה ילדים לא מספרים.

גם נורית חשבה שזה ספר חשוב.
באתר ההוצאה ניתן לקרוא את הכריכה האחורית.

הקול של תלמה/קמילה גיב
מאנגלית: נטע גורביץ
ידיעות אחרונות, 2008
214 ע"מ

ילדי המלך/קלייר מסוד

יום שני, 2 בנובמבר, 2009

"הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה,
הוא שוכב על הספה בבית הוריו"

מעטים הספרים בעלי האג`נדה הכל כך ברורה כמו הספר הזה- ספר שנועד לכל אלו שלא מבינים עד כמה נכונה הטענה לפיה גיל ההתבגרות הולך ומתארך, עד כמה ההתבגרות נסחבת לתוך שנות העשרים, מוזמן לקרוא את הספר הזה.

מרינה היא בתם של מארי ואנאבל, הוא פובליציסט חברתי מפורסם, היא עו"ד שעוזרת לילדים בסיכון.
מרינה שונאת להיות "הבת של". היא שונאת את העובדה שמציעים לה עבודה רק כי היא הבת של מארי. היא מתעבת את העובדה שיש לה חוזה לספר (בעיקר בזכות היותה הבת של), ולכן גם לא ממש רוצה לסיים אותו.
היא שונאת את העובדה שיש לה "דד-ליין" לכתיבת הספר, אחרת היא תאלץ להחזיר את המקדמה (שביזבזה כבר לפני שנים). היא לא מצליחה לכתוב באמת. אז היא חוזרת לבית ההורים. שם היא בטח תוכל לכתוב, או לפחות היאוש יהיה שם יותר נוח.
היא לא באמת מבינה למה חברתה הטובה, דניאל, דוחפת אותה לעבוד, ולמה חבר טוב אחר, ג`וליוס, רוצה להשקיע את זמנו בבן זוגו במקום בה.
היא לא מבינה. ברור שזה כי אף אחד לא מבין כמה קשה להיות הבת של.
כבר ציינתי שמרינה אוטוטו בת 30?

"הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה
הוא מובטל מעבודה ואהבה
כן, הוא בן שלושים אבל עדיין לא יודע
מה יעשה כשיגמור את הצבא."

פרדריק "בוטי" מחליט להיות אינטלקטואל. הוא חכם מספיק, הוא חכם כל כך שהוא יכול לוותר על הרווארד כי הוא מבין עד כמה מערכת ההשכלה קלוקלת ולא באמת חותרת ללמידה.

אמא שלו מעצבנת אותו. היא לא מבינה שהוא לא כמו כולם, מה היא מצפה שהוא יעשה? ילך וימלצר? הוא חייב ללמוד! הוא אוטודידקט.
הוא יודע שברגע שהוא יגיע לניו יורק, לבית דודו האינטלקטואל הכל יהיה בסדר. אז יעריכו אותו באמת.


בניו יורק שלפני תום עידן התמימות, חודשים מעטים לפני 11/09, חייהם של מרינה, בן דודה פרדריק "בוטי", דניאל, ג`וליס, מארי ולודביק הולכים ומסתבכים האחד בתוך השני.

בסופו של דבר, טוען הספר, העולם הוא אימפוטנט לחלוטין: הילדים לא רוצים לגדול, ההורים חוששים לגדל.
"למארי תווייט היתה מעט מאוד סבלנות בשביל זה. פתאום ראה את בתו כמפלצת שהוא ואנאבל יצרו- הם וחברת השפע. הוא עמד לפתוח כ"כשאני הייתי בגילך…" אלא שלפתע שמע את קולו של אביו בתוך ראשו, מדקלם את המילים שהוא נשבע לעצמו- הוא זכר זאת, את כעסו- שלעולם לא יאמר לילדיו" (עמ` 84)


אף אחד מהגיבורים בספר לא גורם לך להתלהב ממנו, אין אף גיבור שיכולתי להזדהות איתו. רוב רובם של הגיבורים הם ילדותיים, אנוכיים, צרי מוחין ובקיצור- ילדים. זה לא אומר שהספר רע, אלא שהגיבורים לא חביבים במיוחד.
אבל העיר ניו יורק משתקפת מכל עמוד ומכל דף, ולאוהבי NY זה בהחלט נקודת יתרון.

ספר לחובבי ניו יורק.
למי שמתעניין- פתיח הספר.

ילדי המלך/קלייר מסוד
מאנגלית:גרשון גירון
כנרת, 2009
496 ע"מ

קן הקוקיה

יום שישי, 23 באוקטובר, 2009

יש משהו מאוד קוסם בבתי חולים פסיכיאטריים. החירות הזו, שבה אנשים עושים כל מה שרוצים כי הם "בבית משוגעים" מפתה ביותר.
יש משהו מאוד מרגיע בבתי חולים פסיכיאטריים. היכולת שלנו כחברה לקבוע מהו נורמלי, ומי שלא- להכניס למסגרת ברורה וכובלת.
יש משהו מאוד "מרגיע" ביכולת החברה לנעול את אלו הטורדים את שלוותה מאחורי חומות גדולות, תוך אמירה ברורה שעכשיו הם לא קיימים, שהרי "הם משוגעים".

אם מעולם לא הייתם במחלקה פסיכיאטרית, הרי שצריך להסביר לכם שהאוכלוסיה מתחלקת לשניים. "בצד אחד של החדר נמצאים המטופלים הצעירים יותר, המכונים אקוטים כי הרופאים מניחים שהם חולים ברמה שעדיין ניתנת לתיקון" (עמ` 26), ואילו בצד השני יש את "הבּררה של הקומביין, הכרונים. הם לא בבית החולים  כדי שיתקנו אותם אלא רק כדי שלא יסתובבו ברחובות ויפגעו בתדמית התוצרת" (עמ` 26). האמת היא, שמביני דבר טוענים שיש עוד קבוצה באוכלוסיה במחלקה: האנשים בעלי המפתחות. אלו שמסתובבים עם המפתחות הם "הנורמלים", אלו שבלי- הם המטופלים.

הקומביין זה אנחנו. כל אלו שמועכים, דורסים, רומסים את האדם לכדי בובה שעונה לנורמות, לצורת החשיבה וההתנהגות המקובלת על החברה.

אני לא טוענת שאין צורך במחלקות פסיכיאטריות. ברור שיש צורך. המחלקה "נועדה לתקן טעויות שנעשו בשכונות ובבתי הספר ובכנסיות. בשביל זה יש בית חולים. כשתוצר מושלם חזר לחברה, מתוקן לגמרי כמו חדש, לפעמים טוב {הערה שלי-כל ההדגשות נמצאות במקור} יותר מחדש, זה מביא שמחה ללב של האחות הגדולה; מישהו שהגיע מעוות כולו הוא עכשיו רכיב מתפקד ומשולב" (עמ` 54).

זהו ספורה של מחלקה אחת. בבית חולים פסיכיאטרי אחד, שעיצב דורות של דעות קדומות על אשפוזים, חולי נפש, בתי חולי פסיכיאטריים וטיפולים נפשיים.
את המחלקה מנהלת ביד רמה, בנחישות וללא שמץ של רגישות ראדץ`, המכונה האחות הגדולה. כדרכם של "אחים גדולים" היא שולטת בכל אספקט בחיי הסובבים את המחלקה, מאפשרת אך ורק לאנשים המתאימים לה לעבוד שם, ואבוי למי מהמטופלים שלא צועד בתלם, שכן לאחות הגדולה, כנציגת הקומביין, יש את האפשרות להפוך את האדם ל"חדש"- השלב שאחרי מכות החשמל, השלב שבו מתייאשים ממסוגלותו של המטופל לחזור לחברה- שלב הלובוטומיה (ניתוח לכריתת האונה הקדמית במוח. ניתוח שהיה מאוד נפוץ כמחצית הראשונה של המאה ה20, בעיקר בהקשרים של הפרעות נפשיות ו"ריסון התנהגות").
זהו ספורו של מקמרפי, עבריין צעצוע, שבדומה למרבית האוכלוסיה מניח שהחיים הרבה יותר פשוטים אם מתחזים למשוגע. רק אחרי שהוא מאושפז (במקום להיות כלוא בבית סוהר) הוא מגלה לאט לאט עד כמה המערכת משומנת היטב, עד כמה כוחו של האדם האינדיבידואל קטן למולה.
המספר הוא צ`יף ברומדן, חצי אינדיאני שמתחזה לחרש אילם, בטענה כי "האנשים הם שהתחילו להתנהג קודם כאילו אני טיפש מכדי לשמוע או לראות או להגיד משהו" (עמ` 228).

כאמור, הספור מוכר וידוע. את "קן הקוקיה" הכרתי כסרט מזעזע (שאגב, הסופר סרב לראותו בשל השינויים שנעשו לצורך התאמתו לקולנוע) ובהצגה (בכיכובו של רמי הויברגר), והספר הפתיע אותי באמירות הנוקבות שלו- לאוו דווקא כנגד אכזריות המערכת הפסיכיאטרית.

האכזריות והדיכוי המופעלים כלפי המטופלים לא נובעת מעובדת היותם חולים פסיכיאטריים (להיפך- מתואר די במפורש שדווקא אלו החולים שמתנהגים שלא בצורה `נורמטיבית` כתוצאה ממחלתם אינם זוכים ליחס רע), אלא מהצורך של החברה לתייג ולסמן אדם ולתת לו תפקיד מוגדר. כמו שמגדיר זאת אחד המטופלים: "אני נולדתי שפן. רק תביט בי. אני פשוט צריך שהאחות תעזור לי להיות מאושר בתפקיד שלי" (עמ` 81).
מצד שני, המטופלים עצמם מודעים לקושי שלהם לשרוד בחברה שבחוץ, ורובם נשארים במחלקה מיוזמתם.

כשקייזי היה בן 24 הוא השתתף בניסוי בסמי הזיה ובשוק חשמלי שנערך בבית חולים פסיכיאטרי בקליפורניה. לאחר מכן הוא המשיך לעבוד באותה המחלקה כ"עוזר אחות", ובמהלך עבודתו שם צייר את דמויות המטופלים, איורים שנמצאים בספר ומוסיפים לא מעט לאותנטיות שלו. כבר אז הבין קייזי משהו שרבים רבים לא מבינים גם היום- "בפנים אנושיים נחשף יותר ממה שיכול בן אנוש לשאת, פנים אל פנים" (עמ` 6).

אני חייבת לציין לשבח את התרגום המקסים של יריב סופר, שצבע הכל בצבעים חיים, הומוריסטיים ועצובים כאחד.

ומילה נוספת אחת לסיום, מחלקות פסיכיאטריות אכן נועדו לא פעם כדי לתקן דברים נוראיים שקרו במקומות אחרים בחברה, בין אם בבית, בצבא, בבית הספר או סתם בשכונה. יש במחלקות אלו לא מעט רגעי חסד והן מהוות לרבים מקום מפלט מהאכזריות שבחוץ.
לטעמי, הפיכת "קן הקוקיה" למינוח אנטי פסיכיאטרי עומד בניגוד גמור לרוח הספר, היוצא לא כנגד טיפול תרופתי/נפשי לאלו הזקוקים לו, אלא כנגד השתקת האנשים הססגוניים יותר בחברה.

אפשר לקרוא את קטע הפתיחה של הספר או את הכריכה האחורית.

קן הקוקיה/קן קייזי
מאנגלית: יריב סופר
זמורה ביתן, 2009
350 ע"מ

דיואי

יום שני, 12 באוקטובר, 2009

  • גילוי נאות מס. 1: כשהייתי קטנה חלמתי לחיות בספריה. שאת כל חיי אבלה בין הספרים, הולכת יחפה על השטיח המהוה הזה שיש בספריות, מלטפת את המדפים ואת הספרים .
  • גילוי נאות מס. 2: אני אוהבת חיות. כל דבר שיש עליו פרווה (טוב, טרנטולות לא).
  • גילוי נאות מס. 3: החל משנת הלימודים הקרובה אני לומדת ספרנות (ומידענות).

דיואי הוא הספר הקלאסי לחובבי ספרים וחיות.
מעשה בחתלתול ג`ינג`י קטן שמגיע בדרך נס לספריה. טוב, נס במקרה הזה פירושו אדם אלמוני שדחף גור חתולים ג`ינג`י בלילה קר (-10 מעלות) לחריץ החזרת הספרים. כיאה לחתול ספריה הוא נקרא בשם "דיואי", ע"ש שיטת מיון ספרים הנהוגה בספריות (מיון ע"פ נושאים ותתי נושאים).

דיואי, או בשמו המלא: Dewey Readmore Books (דיואי-קראו יותר ספרים).

זה לא ספר מופת. זה לא ספר עם עלילה מדהימה, ואולי זה סוד קסמו

יש בו המון פירוט על חייו של דיואי (לטעמי יותר מדי, אבל מה אני יודעת, אני מעדיפה כלבים), ועל חייה של ויקי מיירון, אמא חד הורית ומנהלת הספריה בה התגורר דיואי.

זה ספר על עיר קטנה, על אנשים קטנים, עם טעם של פעם- חקלאים העובדים בשדות תירס, אמהות חד הוריות, אנשים רגילים לגמרי, ועל חתול אחד מפונק לחלוטין.

ספר שמשאיר חיוך על הפנים. לפעמים לא צריך יותר מזה.

גם סיווי וגם עתליה אהבו את את הספר.

יש לדיואי אתר, וגם את הפרק הראשון אפשר לקרוא.

דיואי/ ויקי מיירון

מאנגלית: אליענה אלמוג

הוצאת מטר, 2008

252 ע"מ

לצבוע בשחור

יום שישי, 9 באוקטובר, 2009

"נערה מבית טוב פוגשת בבחור בלי בית"… מכירים את השיר?

במקרה שלנו, ג`וזי היא בחורה בלי בית. היא מה שנקרא באנגלית "White Trash". היא ברחה מהבית, היא אוהבת מוזיקת פאנק. הכי בעולם היא אוהבת את החבר שלה, מייקל.
מייקל הוא הבחור הטוב. הוא בנם של נגנית פסנתר עולמית וסופר מפורסם, תלמיד הארווארד.
הם נפגשים בזמן שמייקל נמצא במרד הגדול מול הוריו: הוא עוזב את הלימודים בשביל לצייר, מסרב לקחת כסף מהוריו, נותן לג`וזי למעשה לפרנס אותו.
ואז נעלם. וג`וזי קורסת.

אפשר לומר שזהו ספור חניכה קלאסי. מסע ההתבגרות של ג`וזי מתחיל ביום בו נודע לה על התאבדותו של מייקל. המפגש הטעון עם אמו של מייקל, מרדית`, מטלטל את ג`וזי ומעלה בה תחושות שלא ידעה על קיומן.

מבחינתי, הדמות הכי מעניינת בספר הייתה מרדית`, על תקן החמות הקלאסית. היא עושה את המוות לג`וזי, מטלטלת אותה ולא נותנת לה לברוח מהמציאות אל הסמים והשתיה. הבעיה היא, שזו הדמות היחידה שאפשר להזדהות איתה באמת.
לספר הזה הגעתי כי מאוד אהבתי את "הרדוף לבן" (כן, הוא יותר טוב באנגלית, וכן, הספר הרבה הרבה יותר טוב מהסרט). יש לפיטץ` את היכולת להכנס לקרביים של הדמויות ולגרום לנו להזדהות איתן.
הבעיה היא, שאחרי X עמודים הדבר היחיד שבא לי לעשות היה לצעוק "הבנו! הוא מת!! צאי מזה!!!"
לצבוע בשחור/ ג`אנט פיטץ`
מאנגלית: דפנה בן יוסף
הוצאת מודן, 2008
391 ע"מ