ארכיון פוסטים מהקטגוריה "פרוזה מקור"

לא נאנסה לשתוק

שבת, 16 בינואר, 2010

"איך אפשר להסביר איך הרגשתי כשנאנסתי? איך אני יכולה להסביר את התחושה של הפחד הזה? איך אני יכולה להגדיר את התחושות שהרגשתי כשהם עשו בי מה שהם רוצים? איך אני יכולה להשתמש בקול שלי אחרי שהוא אכזב אותי?" (עמ` 52).


דנה הייתה ילדה רגילה. היא למדה בכיתה ט`. אני מניחה שהיו לה חלומות ותהיות ומחשבות בדיוק כמו לילדים שלכם. בדיוק כמו שהיו לנו. עד שיצאה ערב אחד ממסיבה של הכיתה ונחה על הדשא. אחד מהחבר`ה בבית הספר התקרב אליה, שם את ידו על כתפה.

ובאותה נקודה הכל נחרב.

הם היו ארבעה. ארבעה שהכירה. היא הייתה רק אחת. כשהם גמרו, היא נגמרה. זו לפחות הייתה התחושה שלה.


היא לא דיברה. מעטות הנשים, לא כל שכן הנערות/ילדות, לא כל שכן הקבוצניקיות, שחוו אונס ומדברות. הן לא חושבות שמישהו, אי פעם, יוכל להבין מה הן עברו. יוכל לא להאשים.


לזכותו של הקיבוץ יש לומר שהם שמו לב שמשהו קרה. "לקח להם זמן להבין שאולי משהו קרה. לקח להם המון זמן לחבר אחת ועוד אחת ולקבל שתיים. כשהם פתרו את המשוואה, כבר היה מאוחר מדי בשבילי. הכעס השתלט על כל כולי" (עמ` 45).
לגנותו של הקיבוץ יש לומר שהם לא התאמצו יותר מדי. הרבה יותר קל להוציא את האדם הפגוע מהמקום, עדיף לא להשאר עם דגל מתנוסס מול העיניים כל הזמן, ולכן בסופו של דבר  מוצאת את עצמה דנה מחוץ למסגרת- אם היא לא מסוגלת להיות `כמו כולם`, בית הספר לא יכול להכיל אותה.


מה מרגישה נערה שמוצאת עצמה לבד בעולם? שלא יכולה להכיל את עצמה? שכועסת על כולם, ובעיקר על עצמה? שמרגישה שאין לה שום זכות קיום, כי היא טמאה. כי היא נכנעה להם. כי היא לא נלחמה מספיק. מה מרגישה נערה שמוצאת עצמה מושלכת בבת אחת אל מחוץ לחייה?
"אני תקועה באותה נקודה, לא מצליחה לזוז ממנה, וכולם מתקדמים במסלול הרגיל. אותי העיפו מהמסלול והם עדיין בתוכו, כל אחד מתקדם בקצב שלו, בכח שלו, אבל מתקדם ובתוך המסלול" (עמ` 201).


יש המון כעס, וכשאין על מי לכעוס המטרה הקרובה ביותר היא את.
הרס עצמי הוא כל כך… כל כך קורץ, כל כך מזמין. הרי זה מעגל שמזין את עצמו- תעוללי לעצמך רע כי את שונאת את עצמך, ואז תשנאי את עצמך בגלל הדברים שעשית.


יש נשים שבורחות לסמים, כי הן לא רוצות להרגיש.
יש נשים שמחפשות את השליטה שאבדה להן. הן חייבות להיות בשליטה כל הזמן.
יש נשים שבוחרות `לעשות תיקון` (כביכול), לקבל את השליטה מחדש:

"עד עכשיו הייתי מסתכלת על יחסי מין כעל משחק מלחמה. אני בחרתי קורבנות, אני פיתיתי אותם, אני השתמשתי בהם ואני זרקתי אותם בסופו של דבר. שום רגש לא היה מעורב שם. מבחינתי הכל היה מכני לחלוטין. יחסי המין היו הנשק העיקרי שלי במסע הנקמה שלי בגברים ובעצמי. השפלתי אותם, גרמתי להם לבקש עוד, גרמתי להם להתחנן. יחסי מין נתנו לי מין הרגשה מדומה של שליטה" (עמ` 106).


הבעיה עם כל הבריחות היא שבסופו של דבר את נשארת לבד.
גם דנה ברנזון, מחברת הספר, נשארה לבד.
לפסיכולוגים, לטענתה, לא הייתה שום סיבה ללכת:

"אני שונאת אותם. הם תחמנים. הם שקרנים. הם לא אמיתיים. הם לא נמצאים פה באמת בשבילי. בשבילם אני רק מקרה שנכנס בדלת. אף אחד לא יתייחס אלי כמו אל `מקרה`" (עמ` 46).


ואז הגיעה מלחמת לבנון השניה, ודנה, כתושבת הצפון, נחשפה לטראומות לא פשוטות. הפעם היא החליטה לחיות.
אבל החלטות לחוד ומציאות לחוד. איך עושים את זה בכלל? ועם מי? מי אמור ללוות אותך בדרך הזו, כשברור לך שאיש לא יחזיק מעמד? שאת קשה/רעה/חסרת תקנה?
"רפאל הוא הראשון שלא מתרשם מהפיצוץ. הוא לא מפחד ממני. לא משנה כמה אני מנסה, זה לא עובד. הוא לא מרים ידיים. אמנם ביקשתי ממנו לא לוותר לי, אבל יש גבול כמה בנאדם יילחם יחד איתי עלי" (עמ` 161).


זה אחד הספרים החזקים ביותר בעיניי בנושא כל כך טעון כמו אונס. והנה, גם אני משתמשת פה במכבסת מילים.
אנסה שוב: זה אחד הנסיונות הטובים ביותר בעיניי לגרום לאדם שלא חווה אונס להבין מה זה.
אין כאן שום התייפייפות. אין כאן הבטחה לסוף טוב. יש כאן הסתכלות עם המון אומץ על פצע פתוח, לעיתים מדמם. המון געגוע לנשמה/לאדם שהיה אז.

יש כאן אמירות קשות. כואבות. שלופתות את הנשמה.

ולמרות כל זאת, הרשו לי הערה טכנית קטנה: אין הרבה שגיאות הגהה, אבל יש כמה והן צורמות ("גערו מעלי" במקום "גהרו" בתיאור האונס לדוגמה).


דנה ברנזון היא אדם אמיתי לחלוטין. היא כותבת בשמה האמיתי, מתראיינת בקולה האמיתי, ואפשר גם לכתוב לה. היא אדם אמיתי לחלוטין שהחליטה סוף סוף להפסיק להתבייש במה שנעשה לה, ולהשתמש בקולה כדי שאחרים אולי יוכלו לשמוע סוף סוף. צריך להעריך את האומץ להיחשף בשמך כשאת קיבוצניקית בישראל הקטנה.

היא מנהלת "אני אתה והטבע", מרכז שיקומי טיפולי לאנשים ולחיות בר פצועות.
היא בוחרת לחיות.

"למה את לא נותנת לעצמך לחיות? כמה אפשר להעניש את עצמך על משהו שהוא לא אשמתך ולא בשליטתך והוא כבר קרה? די. מספיק. תענישי אותם בחיים שלך. תענישי אותם בהגשמה שלך, תענישי אותם באהבה שלך" (עמ` 78).


הצצה בספר ובדברים שדנה כתבה לקוראים אפשרית באתר ההוצאה.

לסיכום,
(בגלל האומץ, בגלל הכנות, בגלל שמגיע)

נחשים וסולמות בדרך הביתה/ דנה ברנזון
הוצאת Contento De Semrik, שנת 2009
293 ע"מ

המדריך התימני לכתיבת אגדות

שבת, 2 בינואר, 2010

"מה אפשר ללמוד מגוש הירק הנע בין לחייהם התפוחות לסרוגין של שני זקנים נאנחים" (עמ` 98).
ברגע ששמעתי על הספר הזה ידעתי שאני חייבת לקרוא אותו. ספר שמדבר על תימנים, לעיתים צוחק עליהם, מדבר בשפה הציורית של פעם, בהחלט יוכל לעזור לי לצבור נקודות זכות במשפחתו של הנסיך התימני שלי.


אבל בניגוד לשמו של הספר, המבטיח בעיקר הומור, הספר מספק הרבה מעבר לכך, למרות שהחיוך הגדול שנמרח על פניי בזמן הקריאה מעיד שיש פה לא מעט הומור.


מעשה באבינועם (המכונה אבונועם) וקליינמן (יש שיגדירו אותו משוגע, הוא מגדיר עצמו מהפכן) העושים את דרכם ברחבי ישראל במכונית סוסיתא ישנה. דרכם עוברת לא רק באתרים גאוגרפיים שונים, אלא גם במרחבים היסטוריים, אנתרופולוגים וסוציולוגים שונים. מסע מפוכח ומריר משהו, עם לא מעט נוסטלגיה, מתובל תמיד בשפה מדהימה ומענגת- "פיסות הטבע היחידות שהיו זכרון ילדות עמדו להשטף כולן בנהר של אספלט אל תוך גרונות זערוריים של מחשבונים בולעניים, שיוצבו בלתי נראים בנקודות מוסכמות לכל אורך כביש האגרה העתידי" (עמ` 69).


בדרכם הם פוגשים אנשים שונים מקצוות ישראל- בין אם מדובר במארי (יש לומר מוֹרי), המלמד התימני העונה לסטריאוטיפים של פעם, המלמד בעזרת "סעדיה וזכריה", שני מקלות הצלפה (זכריה "זוכר עוון אבות על בנים" וסעדיה "סועד חולים"- עמ` 10), אב שכול שבנו נהרג בתאונת אימונים הזויה, ובין אם מדובר בשכנה הפולניה של אבינועם, בת דמותה של שרה מ"האח הגדול"- "פומרנץ שנאה את כולם, את היטלר ואת הפולנים, את היהודים ואת הערבים, את האלוהים מלמעלה ואת השכנים מלמטה" (עמ` 37).
בכלל, כל דבר שאנו פוגשים בספר מתואר בלשון ציורית וקסומה, אפילו דמותו של כלב השמירה הצה"לי- "הוא כבר שכח איך נתלש מעטיני אמו לבלות את שארית חייו בין מנות האוכל וחילופי המשמרות של החיילים, והזכרונות כולם נמחו אפילו מחלומותיו" (עמ` 94).


קשה להסביר מה כל כך משך בספר הזה.

הספר כתוב בזרם התודעה, כתיבה שאני מתקשה להתחבר אליה, ובלשון ההמעטה לא אוהבת אותה. הפעם, איכשהו זה נראה מתאים. לשונו הציורית של חג`בי נעמה לי מאוד, ליטפה לי את אונות המוח ואיפשרה לי להתעלם מהמגרעות (לעניות דעתי) של כתיבה שכזו.
בסופו של כל פרק בספר ישנו מדריך זעיר לכתיבת אגדה, ואגדה (חביבה למדי) הנמשכת לאורך כל הספר קטעים- קטעים עד לסופו.
בסוף הספר ישנן הערות הסופר לגבי הפונטיקה של מילים מסויימות או תרגומן לעברית.


לסיכום, מה אפשר לבקש מספר? שישעשע אותנו, יגרום לנו הנאה, ירגש, יעניין.

ספרו של חג`בי עושה את הכל, ומשאיר זכרון מתוק בלב.

מומלץ בחום!

ניתן לקרוא את הפרק הראשון באתר ההוצאה.

המדריך התימני לכתיבת אגדות/יניב חג`בי
הוצאת בבל, 2009
385 עמ`

הצעדה

יום שני, 23 בנובמבר, 2009

תקראו לי סנטימנטלית, תקראו לי רומנטיקנית, אבל אנשי "מלח הארץ", אותם אנשים שלחמו אז, בשנות ה-40 למען הקמת המדינה, קוסמים לי וגורמים לי להתגעגע לימים עברו.
אני מניחה שאיני היחידה שמתגעגעת לימים עברו, אחרת אי אפשר היה להסביר את פריחת ספרי הזכרונות האישיים הנכתבים ומפורסמים בשנים האחרונות.


שאול וינר, מחבר הספר, מתאר עצמו כ"היה נשוי לרינה, אהבתו ואהובתו, למעלה מיובל שנים עד לפטירתה". רק המשפט הזה המיס אותי לגמרי.


זהו ספר זכרונות. ככזה, הוא איננו ספר מקצועי או ערוך בעריכה מקצועית. הוא נכתב, בין השאר, בהשראת שאלותיה של נכדתו, שעסקה בעבודת "שורשים".
זהו ספורו של אדם אחד, בן 85, שגר בראשון לציון, ותולדות חייו מקיפות את כל מה ששמענו, קראנו וידענו.


הספר מחולק לפרקי פרקים, זכרונות (לעיתים רק רסיסי זכרונות) של המחבר, שחייו לא היו סוגים בשושנים- הוא נדד בין בית אביו לבית אמו, לבית סבתו ובסוף `נחת` בקבוצת "עלומים" (כן, כן, אותה קבוצת "עלומים" מספרה של דבורה עומר "מעבר לכביש או חבורת עלומים- כמה שאהבתי את הספר הזה כשהייתי קטנה) שהייתה בשולי כפר הנוער בן שמן, התגייס לפלמ"ח, נפצע בקרב בשיירת נבי דניאל המפורסמת.


אבל לא רק בהסטוריה מדובר. הספר מתאר את תחושותיו ביחס לסכסוך הערבי- ישראלי, ביחס לעמדת העולם למדינת ישראל ובאופן כללי דעותיו לגבי דברים שונים (כמו כל ישראלי טוב).


בסוף הספר מצרף וינר את הדברים שכתב לאשתו האהובה לאחר מותה. בחלק זה, אני חייבת להודות, נחנק גרוני לא פעם ולא פעמיים.


כאמור, זה לא ספר רגיל. לא נראה שהיה לו עורך מקצועי.
זה ספרון קטן על אדם אחד. הרשו לי להשתמש בפרפזה על כך ש"פני הדור כפני האיש".

ספר שאולי אינו ספר מופת, אבל בהחלט מעורר געגועים לאנשים שכבר אין כמותם היום.


ניתן לקרוא את הכריכה האחורית באתר "מועדון קריאה".

הצעדה/שאול וינר
הוצאה עצמית, 2009
68 ע"מ

לא תקין רומנטית

יום רביעי, 12 באוגוסט, 2009

אליענה ארז היא מורה לספרות והסטוריה בתיכון. המניעים האידיאליסטיים שהיא מנופפת בה כסיבה לכך שוויתרה על קריירה לטובת הוראה הם מסווה לריק בחייה, ריק שנגרם כתוצאה מנפילת בעלה במלחמת יום הכיפורים.
מתן דיאמנט הוא תלמיד כיתה י"ב. הוא דעתן, חושב, פילוסוף חובב, וכדרכם של בני שמונה עשרה, הוא לא ממש מוצא את עצמו. הוא מטופל באמא חולת סרטן. אין לו באמת חברים. הוא חולה סוכרת שרוצה להתגייס.
אליענה היא בת 54. מתן הוא בן 18.
על פניו יש כאן את הספר המנצח: יש מורה אידיאליסטית שלא מהססת לעמווד לצד התלמיד ולא לצד המורה, יש רומן בין אשה מבוגרת לבחור צעיר, נער אפילו. יש כאן מפגש בין אנשים בודדים. ברור שזה ספר להיט. חייב להיות.
או שלא.

זה אחד הספרים שממש עצבנו אותי. עצבנה אותי הגישה הפופוליסטית על כל תחלואי מערכת החינוך (נכון שיש תחלואים, אבל כמה אמירות פופוליסטיות אפשר). עצבנו אותי תאורי המין התכופים. מין לא אמור למלא חורים בעלילה, אלא לקשט אותה. עצבנה אותי דמותה של אליענה, האשה שכל כולה שקועה בעצמה.
ובעיקר, עצבן אותי הנסיון, שיתכן ונמצא בראשי בלבד, לכתוב סיפור דומה ל"הנה אני מתחילה" של יהודית קציר.  ב"הנה אני מתחילה" מתפתח רומן בין מיכאלה, מורה לספרות בת עשרים ושש, לריבי, תלמידה בת ארבע עשרה. בשני המקרים מדובר ברומנים אסורים. בשני המקרים מדובר בשני ילדים/בני נוער שלא מוצאים את עצמם יותר מדי בחברת בני גילם. בשונה מ"הנה אני מתחילה", בו תחושת הניצול ברורה (לפחות לי) בעיקר בשל גילה הצעיר של הילדה, כאן תחושת הניצול כמעט ואינה קיימת.

לתחושתי, יוסי סוכרי לקח את פנטזיית הנעורים על המורה מהשיר "לוח וגיר" קצת רחוק מדי.
אפשר לקרוא את הפרק הראשון.

לא תקין רומנטית/ יוסי סוכרי
הוצאת חרגול, 2009
165 ע"מ

קול של פרפרים

יום חמישי, 6 באוגוסט, 2009

שירה, הילדה הירושלמית שחיה בצל אם דומיננטית וקרה שמסוככת על בעל ואב חלש שנעדר לעתים תכופות, שרוצה נואשות לשמוע את ספורו של אביה, היא גם אשתו של אלון העורך דין, אמא של שחר ואסף, בתם של הורים שהולכים ומזדקנים, מזכירתו של יואב, ובתוך כל הזהויות הללו היא הולכת לאיבוד.


ואז יום אחד היא חוזרת הביתה, ומגלה שאמה ובנה נעלמו, לשניה אחת רווח לה.

שניה אחת שבה היא ראתה בעיני רוחה את המשפחה המושלמת שחלמה עליה. בלי אם חולה ומבולבלת, בלי ילד עם בעיות תקשורת קשות.
"מדי פעם עולה בי המחשבה שאיבדתי אותם בכוונה", היא אומרת
(עמ` 156)

הספר נע בין העבר להווה, על ציר מודיעין- ירושלים.
שירה הילדה ושירה הבוגרת נפגשות לא פעם במהלך החיפושים. מסע בחיים של כולנו- בקשיים, באהבות, בהזדקנות ההורים ובגידול הילדים, שלא תמיד נראים או מתנהגים כמו שרצינו.


כששמעתי על הספר הזה, ידעתי שהוא במיוחד בשבילי. מכל פינה אפשר למצוא את ירושלים הישנה, שאני ממש אוהבת.
כשקראתי את הספר, גיליתי שהאלמנטים האנושיים, הפרטיים  כל כך שלא יכולתי שלא להזדהות איתם. כמו הפעם הראשונה שהביאה את החבר לפגוש את אמה:
היא רואה איך הוא מתאמץ לבלוע את קציצת הדג האפורה עם קישוט הגזר שהוכנה במיוחד לכבודו ורק מעז לבקש בנימוס בלי הג`לי- כי בכל זאת יש גבול, יאמר לה אחר כך
( עמ` 47 )
[במאמר מוסגר אני חייבת לציין שכשהנסיך נפגש עם הסבא-סבתא שלי זו פחות או יותר הייתה התגובה שלו, רק לגבי רגל קרושה, בצירוף התחננות שלא אכריח אותו לאכול את זה שוב]


יש את הקושי מול הילד ואי אפשר שלא להזדהות עם הכמיהה שלה להתקדמות כלשהי במצבו

ובתוכה מהדהד קולה בספק בייאוש ספק בזעם, `רק שידע להגיד "אמא", למה זה צריך להיות כזה ספור?`

(עמ` 177)
יש את החרדה צובטת הלב מול הדעיכה של ההורים המזדקנים:

בדרך חזרה, לפני שנרדם, מספר לה שחר איזה סבתא מצחיקה יש לו.
"מצחיקה?" שואלת שירה בחיוך
"כן, היא הצחיקה אותי", עונה משועשע
"מה כל כך מצחיק בסבתא?"
"כי כשהלכת עם אסף לקנות עוגה, ספתא אמרה שטוב שבאנו ככה פתאום". הוא משתהה רגע.
"כן?"
"היא אמרה שטוב שבאנו ככה פתאום, כי היא לא מוצאת את הדרך הביתה. חה, נכון מצחיק?"
(עמ` 85)

בקיצור, יש פה לא מעט רבדים שיכולים לגעת בכל כך הרבה אנשים.

הדבר היחיד שהפריע לי קצת היו כמה בעיות בעריכה הלשונית (ע"ע "איזה סבתא"), אבל זה היה ממש בקטנה.

ספר מקסים עם המון נגיעות ירושלים שעושות טוב בלב. מומלץ לא רק לירושלמים.

כאן אפשר לקרוא את הכריכה האחורית. וכאן את  הפרק הראשון של הספר.

קול של פרפרים/ רקפת זיו- לי
הוצאת מודן, 2009
199 ע"מ

פרורי קנמון- לרוץ לקרוא

יום רביעי, 22 ביולי, 2009

 

"פעם הייתי ילדה שהלכה פעמיים בשבוע לספריה ובדרך הביתה הייתי נתקלת ברמזורים ובאנשים שהיו נדים לי בראשם ומצקצקים, היי, ילדה, למה את לא מסתכלת לאן שאת הולכת? ואת הספר הייתי מסיימת עד שהייתי מגיעה הביתה ומתלבטת אם לחזור לספרייה להחליף שוב" (מתוך הספור "פעם הייתי ילדה", עמ` 206).
גילוי נאות: קיבלתי את הספר במתנה, ודי עיקמתי את האף. אני לא מתה על ספרות ישראלית, ובטח ובטח לא על ספורים קצרים.
אבל מהרגע שפתחתי את הספר פגשתי את עצמי (ולא רק): אני נינה, שרואה אנשים וישר בונה סרטים בראש (בעיקר לא קשורים למציאות), אני היא זו שבעלי צוחק עלי על הסרטים שאני יוצרת- "הם אינם יודעים שיש להם חיים אחרים בכלל, שבאבחת קולמוס הם יכולים להיות נסיכי ערבות, חסרי בית או מלכים השולטים על אמפריות גדולות" (מתוך הספור "כיסים מלאי אגסים", עמ` 14).
אחד הדברים המקסימים בספר הוא שאין כאן התייפייפות הספורים כתובים בלשון ישירה למדי, דבר שאפשר לי להזדהות עם לא מעט דמויות.
איך אפשר לא להזדהות עם הדס, שמספרת בצורה ברורה, גם אם ילדית משהו ש"אבא שלי רופא. רופא בכיר, מנהל מחלקת כירורגיה- ילדים. כל היום הוא מלטף ראשים של ילדים קטנים, מרגיע אותם, מרגיע את ההורים שלהם, לפני ניתוחים ואחרי ניתוחים. ובערב הוא חוזר הביתה בשעה שבע מהמחלקה ומרביץ לאמא. מרביץ המון. מרביץ כואב. מרביץ בלי לרחם. מרביץ" (מתוך הספור "דוגית נוסעת", עמ` 50), או להזדעזע בשקט "כי תמיד לפני השינה, סילביה הרגישה את האצבעות הקרות של הגנן משיחי היסמין, זה שבדרך חזרה מבית הספר תמיד חיכה לה עם מרשמלו נוף והידיים שלו היו קרות מאוד תחת תחתוני הכותנה שלה" (מתוך הספור "סילביה", עמ` 101), או להרגיש צביטה בלב יחד עם אמה של איריסי בספור "איריסי שלי", ולהזיל דמעה בספור "עוגיות הפסח של אריק", המוקדש לזכר אהרון פרידמן, בן דודה של המחברת, שנפל בזמן שירותו הצבאי.
לא אהבתי את כל הספורים, חלק מהם פשוט לא דיברו אלי, אבל אחרים העלו לי חיוך רחב על הפנים, וזה שווה המון.
ודבר אחד אחרון, לגב` יעל שכנאי- עוד!!! אני רוצה עוד!!
פירורי קנמון/ יעל שכנאי
הוצאת רימונים, 2008
208 ע"מ

 

אש בבית

יום שני, 20 ביולי, 2009

גבר חי עם אישה במשך חודשים ושנים
יש ביניהם אהבה וחדווה ואיבה וסכינים
והם ישנים בשעות הקטנות על שמיכות בלי סדינים
אין להם ילדים והם ישנים כמו ילדים קטנים
הקירות סוככים עליהם והתקרה רוחשת עננים
יש אלוהים בשמיים ומחר יום חדש אנשים משתנים
יהיה טוב יהיה רע, עניינים עדינים…

מכירים את הנשים האלו, שבא לכם לנער כדי שתראנה עד כמה החיים שלהן יפים, ואיך הן הורסות אותם?
ליזה היא כזו. היא בת 43, מוכשרת בטירוף, לא יודעת מה לעשות עם עצמה ועם החיים.
אנחנו פוגשים אותה ביום שישי אחד, כשהיא מחכה לזוג אורחים של בעלה. היא לא באמת רוצה שיבואו. היא לא בטוחה שהיא בכלל רוצה את בעלה, אבל מה היא כבר יודעת. הרי מעולם היא לא ידעה כלום. עובדה, גם אמא שלה אמרה לה את זה. למעשה, ליזה היא הדוגמה הקלאסית למה קורה לילד שנותנים לו להרגיש שהוא אפס.
ליסה חיה עם אדי, בחור יוצא דופן, מוכשר, מסעיר. המשיכה ביניהם בהתחלה הייתה ענקית. הם לא יכלו לשבוע אחד מהשניה, הוא הסעיר אותה, גרם לה לעזוב את בעלה, גבר חלומות של ממש- מכיל, רגיש ותומך.
באותו ערב צפויים להגיע ארקדי ואניה, הוא קולגה של בעלה, היא נטורופתית. היומיים האלה ישנו את הכל, יסעירו את החיים, יבנו תובנות חדשות.

גבר חי עם אישה שנתיים בתוך דירה
עם ריהוט מאולתר ואימה עתיקה וללא בשורה
גבר חי עם אישה בדירה שכורה
ואוהב אותה והיא אותו הוא אמר היא אמרה
כל העניין התחיל איכשהו בשנה שעברה
כשהיה נפלא ואיכשהו התחיל להיות רע
אין עננים בשמיים ואין אלוהים בתקרה…

אין הרבה מה לספר על העלילה. העלילה נעה בין העבר להווה, הרגשות מתפרצים ומשתנים ללא הרף ובהחלט משרים את התחושה שהקורא נמצא בעין הסערה.
אין הרבה מה לומר על העלילה, אבל יש לי המון מה להגיד על הספר. זה ספר דחוס ומעיק. לא בצורה השלילית. את הספר סיימתי לפני שלושה ימים, ועד לרגע זה המועקה לא עזבה אותי. יש בו נגיעות של "מי מפחד מווירג`יניה וולף", ובעיקר- לאורך כל הקריאה התנגן לי בראש שירו של דוד אבידן, "הרי את מותרת".

גבר ואישה חיים לבדם אין להם ילדים
הוא בודד היא בודדה שניהם בודדים
יש להם הרבה מכרים ומעט אוהדים
הוא מיוחד והיא מיוחדת שניהם מיוחדים
הוא צובר אפשרויות ומסמכים והיא צוברת בגדים
אין ביניהם אלא מין ובדידות וייאוש ופחדים
וברגע מסויים די צפוי מראש הם נפרדים…

אוהבי זרם התודעה יאהבו את הספר הזה. אני לא חובבת זרם התודעה, וליזה תלך עמי עוד זמן רב.

אש בבית/איריס לעאל
הוצאת זמורה ביתן, 2008
316 ע"מ

אות מאבשלום- המלצה חמה

יום רביעי, 15 ביולי, 2009

בשנת 1974, שוכב אבשלום שוהם במיטתו וגוסס מפציעתו הקשה, כשמגיע אורח מפתיע לבקרו. הוא נראה לאבשלום מוכר, אבל הוא לא בטוח. האורח מחייך לעברו ואומר "הערבים קראו לי סלים, אנשי זכרון קראו לי המשוגע, ופה למטה אתם קוראים לי הי"ד" (עמ` 14).
כך מתחיל אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בזמן האחרון. זהו ספורו של אבשלום פיינברג. כולנו שמענו עליו, כולנו קראנו את "שרה גבורת ניל"י" של דבורה עומר, כולנו יודעים שהוא כתב את "אלף נשיקות", אבל האם אנחנו באמת יודעים מיהו?

אבשלום היה אחד הגברים הראשונים שהתאהבתי בהם (קדם לו רק ירון זהבי). הוא היה הדמות הטרגית של הגבר האמיץ והשתקן שמשלם בחייו עבור עקרונותיו. הוא גם היה רגיש ויפה. ומסוקס. מי היה יכול לבקש יותר מזה?
ולא ידעתי שהוא נלחם בדכאון, ואושפז- "למד את סודות אילוף המפלצת" (עמ` 141), ולא ידעתי עד כמה היה בודד, עד כמה אהב, עד כמה משפחתו שורשית ושורשיה ובניה משפיעים על הארץ הזו.

זהו ספורה של תקופה. תקופת הקמת ישובים דוגמת חדרה וגדרה, של השתרשות ועבודה בארץ. של הקורבנות שהארץ הזו גובה- "האדמה שם למטה דורשת בכל דור את ליטרת הדם שלנו, כמו היתה ברית דמים כרותה בינינו לבינה" (עמ` 519), של האינטריגות והסכסוכים המדוברים יותר ופחות, החל עם הד"ר המכובד הלל יפה, וכלה בקנאת השכנים באהרונסונים (יש כמה סכסוכים הסטוריים שנמשכים עד היום…) שהתבטאו גם בשיחה קטנונית דוגמת השיחה הבאה:

" "אם גם לנו היה כסף כמו לאהרונסונים, היינו יכולים גם אנחנו לתת שוחד ולשחרר את הבן מהצבא?!"

"אבל אין לנו בן, חיה. יש לנו רק בת!"
"מה זה קשור, פנחס? מה זה קשור עכשיו?!" " (עמ` 326)
וגם בהמון שמחה לאיד כאשר תפסו את שרה אהרונסון, ולאחר מכן כשרבקה אהרונסון חזרה לגור בזכרון .

זהו ספורה של מחתרת, ניל"י, ושל האנשים שהקימו אותה. אנשים שידעו מה עשו התורכים לארמנים, שראו את התורכים מגרשים יהודים מא"י (במהלך מלחמת העולם הראשונה גורשו יהודים בעלי אזרחות של מדינות אוייב מא"י), ופחדו שסופם של היהודים יהיה דוגמת הארמנים.

זהו ספור אהבה. אהבתה של רבקה אהרונסון לאבשלום (היא מעולם לא התחתנה), אהבתו של אבשלום לרבקה, ויתכן שגם לשרה (הדיעות על כך חלוקות). אהבתה המיוסרת של שרה לאבשלום, המתוארת במילים כל כך יפות בספר: "היו דלתות ליבה נעולות זמן רב כל כך, עד החליד המנעול בבכי דמעותיה. ואולי לא יהיה אפשר לפתוח אותן, אף לא בעזרת פורץ" (עמ` 324).

לסיכום, הספר מספר על חייו של אבשלום פיינברג, ברקע מסופר ספור חייו הקצרים של אבשלום שוהם, נכדה של צילה, אחותו הצעירה של אבשלום פיינברג, שנפצע בתאונת אימונים בזמן שירותו בסיירת "שקד". ספור עלילתי נוסף שיש בספר הוא ספורה של אלמה באך, גרפולוגית שמקבלת בדואר מכתבים מגבר עלום שם, ומנסה להתחקות על עקבותיו. למיטב הבנתי, קו העלילה הזה נועד בעיקר למלא חורים בעלילה ובידע (והוא אכן ממלא את תפקידו נאמנה).

לפי הבנתי, הספר נכתב בשיתוף משפחת שוהם, צאצאי משפחת פיינברג. הספר מתובל בפרטים מרתקים על חייהם של אבשלום, שרה ורבקה. לא לכל הפרטים מצאתי ביסוס עובדתי, אבל אני בהחלט מתכוונת לקרוא עוד על הנושא.
הספר לא כתוב בשפה גבוהה, אבל בהחלט מתובל בניחוח הימים ההם, והעלה בי געגוע למילים, ולאנשים, שאינם בנמצא כבר היום.

את הפרק הראשון ניתן לקרוא כאן.
על אבשלום שוהם ניתן לקרוא כאן.
כאן תוכלו לקרוא עוד על אבשלום פיינברג. מכתבים שכתב אפשר לקרוא כאן.
על סכסוכי השכנים עם משפחת אהרונסון ניתן לקרוא כאן.
זהו ספרה הראשון למבוגרים של נאוה מקמל-עתיר, ואני כולי תקווה שתכתוב עוד.

בקיצור- לרוץ ולקרוא את הספר. לא ללכת. לרוץ.

אות מאבשלום/נאוה מקמל-עתיר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2009
527 ע"מ

ילדה אהובה

יום רביעי, 22 באפריל, 2009

מכירים את ההרגשה הזו, שהכל תלוי באוויר, ושאתם לא שייכים לשום מקום ולאף אחד? מכירים את התחושה המתעתעת הזו, שאוטוטו יבוא מישהו שירצה אתכם ואתם תעשו הכל כדי שהוא ישאר?

רוחי, גיבורת הספר, מכירה את התחושה הזו טוב למדי. היא עלתה לארץ עם אמה בגיל צעיר, משאירה את אביה האהוב מאחור, הגיעה לקיבוץ ובו בילתה את ילדותה ונעוריה.
מסגרת הספור היא בהווה, בזמן שאביה של רוחי מגיע לארץ למספר ימים ונפגש עמה. בין לבין רוחי מספרת את זכרונותיה, את ספורי האנשים השונים שבה, כפי שהיא מגדירה "אנשים מצטופפים בי וגופי צר מלהכיל" (עמ`12).

תחושת הבדידות שנוצרה בה כשהופרדה מאביה הולכת ומתעצמת בבית הילדים. כולנו כבר שמענו את הספורים, כולנו יכולים לדמיין, אבל התיאורים הפשוטים, המתוארים בצורה ילדית אך משכנעת הם שעושים את כל ההבדל מבחינתי-"דליה שוב על ארבע, מתנדנת במיטה, מטיחה את הראש בקיר[…] ההורים שלה אף פעם לא באים בהשכבה" (עמ` 25), או ההסבר הכל כך פשוט ולוגי למה הורים נפרדים "אבא שלה עזב את הבית כי את השפורפרת של משחת השיניים צריך לסחוט מלמטה" (עמ` 28).

ואולי צריך להגדיר את הספור הזה לא כספור של בדידות אלא כספור של ילדה שמשוועת לאהבה. ילדה שמשוועת לאהבת אביה הנעלם, וכשהוא מופיע, האהבה הזו הורסת אותה, כי "היא מופעלת על ידי חוטים סמויים,בניגוד גמור לרצונה. מה לא תעשה בשביל מעט חמימות" (עמ` 214).

זה לא ספר קל, הנושא שהוא דן בו, גילוי עריות, אינו קל ופשוט. אבל משהו בכתיבה קרץ לי. אני אוהבת את הכתיבה המינימליסטית שמאפשרת להבין את הדברים בלי להכנס לצהוב. ממשפט נוסח "המבט האחר הזה שלו סורק את גופה" (עמ` 163).

אני יכולה לקבל הרבה יותר מאשר תיאורים גרפיים מפורטים. אני חושבת שאנשים רבים יכולים להזדהות עם רוחי, למעשה כל ילד שאי פעם הרגיש דחוי ולא אהוב יוכל להתחבר.

ילדה אהובה/ אסתר אליצור
עם עובד, 1996
255 עמ`

לתת הזדמנות נוספת

יום שלישי, 14 באפריל, 2009

אחת הבעיות שלי כשאני קוראת ספר היא שאני נוטה לחפש את עצמי בתוכו. כל הזמן. בעיה נוספת היא שאני, איך לומר, טיפוס מורבידי למדי, ומתחברת לא מעט לצדדים הפחות מאושרים של החיים.
אני מניחה שזו אחת הסיבות שאני לא אוהבת את הספרים של מיכל שלו. אני לא אוהבת את כל הגיבורות החתיכות והמוצלחות שלה. לא אוהבת את כל הרומנים רומנטיים האלה, שלפני עשרים שנה לא יכולתי להפסיק לקרוא ולפנטז על הנסיך ההוא,שיאהב אותי ויסחוף אותי באהבתו.
היום אני כבר יודעת שאין נסיכים באמת (חוץ מהנסיך האישי שלי) ושאין באמת ספורי אהבה כאלה. החיים הרבה הרבה יותר מורכבים. אני גם יודעת שממרומי גילי ומשקלי לעולם לא אהיה הבחורה החתיכה שכולם מסובבים אחריה את הראש.
ואולי בגלל זה התחברתי לספר האחרון של מיכל שלו, "הזדמנות למשהו טוב". אולי כי במידה רבה גבי, גיבורת הספר, מזכירה אותי במלחמתה במשקל, בדימוי העצמי המזעזע שלה, ברומנטיות שלה.

ברמת העקרון, זה ספר "נשי". אני מתקשה לראות גברים שיזדהו יותר מדי עם הספר (להוציא את עניין הפרידה מאדם אהוב שגוסס).
גיבורת הספור היא גבי,בחורה שמעולם לא הייתה רזה במיוחד, ועניין המשקל הוא בהחלט משהו שמשפיעעליה. גבי היא סופרת, שבמקביל למשבר כתיבה שהיא חווה היא מתמודדת עם מותו של בעלה רוני ממחלת הסרטן, עם שני ילדים ועם לא מעט חברות ועניינים נוספים. נגעה ללבי בתה של גבי שמתלוננת על כך ש"הם קוראים לי גוש שומן ואומרים לי שכל הזמן אני רק אוכלת" (עמ` 10), שבמידה רבה מהווה תזכורת לאמה, שנכנעה מזמן לתכתיבי האופנה ו"יודעת שלא כל אחד יתאהב בה. וזה בסדר" (עמ` 36).
בתור רומנטיקנית מושבעת וחסרת תקנה אהבתי את תאורי האהבה: "במעט מילים הוא מצליח לגרום לי להבין, לגעת, להרגיש טוב יותר" (עמ` 125), "פשוט התחברנו בנימי הגוף והנפש ופרחנו. בנינו את חיינו יחד מהלבנה הראשונה, עיצבנו אותם על פי החלום שלנו" (עמ` 227).
אפילו תאורי המוות הם פיוטיים ופסטורליים: "רוני והיא חיו בהרגשה ששום רע לא יאונה להם, וביום אחד בהיר, יום ככל הימים, נגזרה עליהם הגזרה" (עמ` 48),  "במרחק צעד ממנה, בגוף החי, הנושם, של רוני, התחפר כבר המוות" (עמ` 223).

העלילה למעשה מתחלקת לשלושה ספורים. ספורה של גבי הוא המרכזי שבהם, אבל במקביל יש את ספורה של שרה, אשה ילידת כורדיסטאן שחייה לא היו פשוטים וגם היא נפרדה מאהובים, ואת ספורו של פרינס, עובד זר מגאנה.

זה לא ספר שנשאר איתי לאורך זמן, זה לא ספר מופת. זה ספר קליל, עם עלילה סוחפת שהתאים באותו הרגע למצב רוח רומנטי-מדוכדך.
האם זה אומר שאתן למיכל שלו הזדמנות נוספת? ימים יגידו. בינתיים אני ממליצה על הספר הזה כעל ספר קליל לימים חמים.

הזדמנות למשהו טוב/ מיכל שלו
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2008
413 עמ`.