ברבורה בהתהוות

יש אנשים המאמינים שאין ילדים רעים. יש ילדים שרע להם.
יש אנשים המאמינים, שיש ילדים שנולדים רעים, כי יש דבר כזה רוע (ע"ע קווין).

ברמת העקרון, אני נוטה לקבל את האמירה שאין דבר כזה ילדים רעים. אני מאמינה שילדים נולדים חפים מכל רוע, והם מאמצים תכונות שונות ומשונות מהחברה בה הם משתמשים.
ממקום זה הגעתי לספר "בראשית היה חינוך".

בבסיס הספר עומדת הטענה לפיה "הטלת מומים גופניים, ניצול הילד ורדיפתו בתקופות קודמות התחלפו ככל הנראה בעת החדשה בהדרגה באכזריות נפשית, שמלבד זאת עברה מיסטיפיקציה בזכות המילה השוחרת טוב: חינוך" (עמ' 22). או במילים פשוטות יותר: זה לא הם אשמים, אלא החינוך שהם קיבלו.

אליס מילר משתמשת במונח "פדגוגיה שחורה", חינוך המבוסס על השלטת פחד ויראה. היא מתבססת במחקרה על ספרים שיצאו בנושאי חינוך, בעיקר במאה ה17 וה18, המטיפים לחינוך אלים, הטוענים כי "אי ציות [להורים-הערה שלי] כמוהו כהכרזת מלחמה על מעמדכם. בנכם חפץ לגזול מכם את השלטון, ואתם מוסמכים לגרש אלימות באלימות כדי לחזק את תדמיתכם, שבלעדיה שום חינוך לא יפעל עליו" (עמ' 34).

לטענתה, הורים עלולים לפגוע בצורה קשה בילדיהם, גם אם לא קוראים לזה התעללות. היא מדברת על חינוך קפדני ומדוקדק, שאינו מתיר לילד לחוש דבר, לא כל שכן תחושות שליליות דוגמת כעס, פחד או שנאה, כלפי הוריו.
בסופו של דבר רגשות שליליים אלו, ובאופן כללי חינוך שכזה, הוא הוא הגורם למצבי קיצון אלימים שונים בחברה. כדוגמה היא מנתחת שלושה מקרים: ספורה של כריסטיאנה פ., היטלר ודמות אלמונית לקהל הישראלי, ירגן ברטש, רוצח ילדים סדרתי.

מילר עוסקת בספרה בחינוך שניתן בגרמניה, ומתברר שכל השמועות על החינוך היקה הקפדן והקריר היו נכונות. היא יוצאת חוצץ כנגד העובדה שמבוגרים אינם מוכנים לשמוע את סבלם של הילדים, אבל גם כאן היא 'פוטרת' זאת באמירה שזו הדרך בה הם התחנכו, והם אינם מכירים דרך אחרת.

מעניינת העובדה, שכמו במחקרים פסיכולוגים רבים אחרים, גם כאן מוכיחה מילר כי יש הבדל מגדרי באגרסיביות הנוצרת בעקבות התעללות בילדות: נשים (ע"ע כריסטיאנה פ.) נוטות להפנים האלימות ולפגוע יותר בעצמן (זנות, סמים וכו'). גברים נוטים להחצין את האלימות יותר (ולהפוך לתוקפנים, רוצחים וכו').

ככלל, הספר מעניין. מצאתי עצמי לא פעם ולא פעמיים מהנהנת בראשי בהסכמה, אבל בה בעת נעתי בחוסר נוחות בכסא.
אני מניחה שמדובר כאן ב'מלכוד 22', אין אפשרות לצור פרופיל פסיכולוגי לאדם בלי לחוש מעט אמפתיה, אבל קשה לי עם העמדה לפיה החינוך אשם, ותו לא.

יש לא מעט אנשים שחוו ילדות קשה, התעללות והזנחה. לא כולם הפכו להיות אלימים. לא כולם הפכו להיות רוצחים סדרתיים ו/או נרקומנים ו/או זונות. בשלב כלשהו, לכל אדם יש בחירה. וכאן מוטלת האחריות גם (ולא רק) עליו.

אליס מילר, פסיכואנליטיקאית, ספורת וציירת, נולדה בשנת 1923 בפולין והיגרה לשוויץ. ספרה המפורסם ביותר הוא "הדרמה של הילד המחונן".

לסיכום, יש ספרים מוצלחים יותר לטעמי. לחובבי מילר.

(כי הוא עצבן אותי, כי אני לא מקבלת תירוצים)

בראשית היה חינוך/אליס מילר
מגרמנית: אדם טננבאום
הוצאת דביר, 2010
335 ע"מ

חיה אוסטרובר יוצאת מנקודת הנחה לפיה הומור קיים בכל מצב.

לכן הספר הזה, שהוא למעשה גלגולה של עבודת דוקטורט, כל כך חשוב.

אין מדובר כאן בהמעטה ובזלזול בשואה אלא מציג אותה, ע"פ עדות הניצולים, כתקופה שחורה שבה ההומור אפשר מעט פורקן רגשי. אחת מזירות ספורי הבדיחות הייתה המרחאה, בה הושמעו הבדיחות הבוטות יותר.

ניתן לקרוא את הפרק הראשון.

לסיכום,

(כי העדפתי קצת יותר דוגמאות, אבל זו עבודת דוקטורט…)

ללא הומור היינו מתאבדים/ חיה אוסטרובר
הוצאת יד ושם, 2009
366 ע"מ

דברים אלה היו אחת הסיבות להקמת מחנה ההשמדה בחלמנו (Chelmno), מחנה ההשמדה הראשון בו השתמשו בגז.

חלמנו, כפר קטו בחבל ורטגאו בפולין. כפר פסטורלי למדי, יש לומר, מוקף ביערות עבותים, במרכזו ארמון עתיק.

הבעיה העיקרית עם חלמנו הייתה, ועודנה, שהגרמנים עשו הכל כדי להסתיר את הנעשה בו. האוכלוסיה בסביבה ידעה היטב מה קורה, אבל מרבית התיעוד (דוגמת מסמכים רשמיים) הגרמני לגבי המחנה הושמד ע"י הגרמנים. יתרה מזאת, באפריל 1943 נהרס המחנה על ידי הגרמנים, הבניינים פוצצו והקברים ההמוניים כוסו, אבל כעבור זמן לא ארוך "נפתח" המחנה בשנית.

עדות ל"הצלחת" המחנה עולה מתזכיר נדיר למדי שנמצא לאחר המלחמה. התזכיר (מתאריך 5 ביוני 1942) מציין כי "בשלושת כלי הרכב שהופעלו מאז צצמבר 1941 נעשו 97 אלף טיפולים (אין ספק שהוא מתכוון כאן לרצח של 97 אלף בני אדם- ההערה כתובה בספר) בלי בעיות מכניות (עמ` 80).

ככל הנראה נרצחו בחלמנו כ320,000 בני אדם, רובם יהודים.

משאית גז, דוגמת המשאיות בהן נעשה שימוש בחלמנו:

שמואל קרקובסקי נולד בורשה ועבר בילדותו ללודז`. היה חבר בתנוער הנוער הקומוניסטי בגטו לודז`, ונכלא באושוויץ ובונוולד.

הספר יצא לראשונה ב2001 ובשנת 2009 הוצא במהדורה מחודשת.

ניתן לקרוא את עדויות הניצולים מחלמנו.

לסיכום:
(ולהדיוטות- 4 כוכבים)

חלמנו-כפר נידח באירופה/שמואל קרקובסקי
הוצאת יד ושם, 2009
208 ע"מ.

נטורופתיה- כח הריפוי העצמי של הגוף/ד"ר גילית שטיינר
הוצאת פוקוס, 2006
386 ע"מ

פירוש המילה איורוודה (מילה הבאה מסנקריסט) היא "מדע החיים ואריכות הימים". זוהי שיטת טיפול הוליסטית, המאמינה כי בריאות היא תוצר של איזון בין הגוף לנפש.

בבסיס האיורוודה עומדת ההנחה כי למערכת העיכול יש תפקיד מכריע בשמירה על הבריאות. תפקוד העיכול מושפע משעת היום, העונה וכו` .

מאחר שלפי תאוריה זו האדם הנו שילוב של אנרגיה קוסמית וגם אישיות ייחודית, על המטופל למלא שאלון מפורט ולעבור בדיקה גופנית. רק לאחר מכן יקבע המטפל מהו הכח (האנרגיה) המניע של האדם: ואטה- "כח החיים", פיטה- "כח האש" ו-קאפה-"הכח המחבר".

בסקירה זו ארחיב את הדיבור על הריון, לטובת א`, לא מבית הנשיא, אלא גיסתי ההריונית.

הידעתם, אגב, שע"פ האיורוודה נשים שמרבות להקיא בזמן ההריון תלדנה תינוקות עם שיער שופע יותר?

ואלו הטיפים (לגזור ולשמור על המקרר, לכו תדעו…)

אכלו ארוחות קטנות לעיתים קרובות- 5-6 פעמים ביום.

במידה ואת סובלת מבחילות: הוסיפי כפית מיץ לימון לכוס מי קוקוס (מאיפה הקוקוס? מה זאת אומרת??? אין לך עץ ליד הבית??) ולגמי לגימה כל רבע שעה.

על מנת למנוע בחילות: להשרות 10 שקדים לא קלויים במים למשך הלילה. לאכול אותם למחרת.

ההמלצה הצבעונית ביותר להקלה על בחילות, אותה אני חייבת לצטט: "שרפי נוצת טווס באופן שתוכלי לאסוף את האפר. הריח של הנוצה הנשרפת הוא דוחה למדי, ולכן מוטב שמישהו אחר ישרוף את הנוצה ולא האשה ההרה. טלי קמצוץ מאבקת האפר עם כפית דבש-ייתכן שהבחילה תפסק מיד" (עמ` 173).

כדי למנוע נפיחות ברגליים (בצקת)- יש להמנע ככל האפשר מצריכת מלח, הגורם לצבירת מים בגוף.

כציניקנית מושבעת, שממש לא מאמינה בכל הבלי ההוליסטיקה, אני לא יודעת עד כמה העצות כאן בהכרח ישימות (ע"ע טווס. אפילו בfarmville אין טווס!!).
מצד שני, השנים האחרונות לימדו אותי שאכן יש קשר הדוק בין נפש לגוף ואני אישית מתכוונת לנסות חלק מהדברים בספר.
יש כאן המלצות ללא מעט דברים, חלקם מובנים מאליהם, האחרים שווים נסיון, ללא מעט בעיות שכולנו נתקלים בהן, בין אם מדובר בכאבי אוזניים, סחרחורות, שפעת וכו`.

אפשר לקרוא פרק לדוגמא , וגם לגלוש לדף הספר באתר ההוצאה.
אם קראתם ואתם מתעניינים באיורוודה, אתם מוזמנים לבקר באתר הישראלי שלהם.

איורוודה תרופות ביתיות-ריפוי ביתי על פי הרפואה ההודית העתיקה/ ד"ר ואסאנט לאד
The Complete Book of Ayurvedia Home Remedies
תרגום: מונה זילברמן- אלישע
הוצאת פוקוס, 2008
354 ע"מ

לאלי הנקינד כ"ץ יש את האומץ הזה. יש את התובנה והיכולת להסתכל במראה ולעשות לעצמה אנליזה שלמה, ודרכה גם לקורא- למה אנחנו אוכלים, כמה אנחנו אוכלים, עד כמה הזהות שלה כאדם נבנתה על בסיס האהבה-הדחיה-הבושה מהאוכל:
"כל כך הרבה מהזהות שלי, גם החנטריש וגם הגדולה, קשור ברומן שלי עם האוכל" (עמ` 17)

התחברתי מאוד למאבק האישי, למבוכה, ל"מלכוד 22" המוכר בזמן הדיאטה, שרק מי ש`היה שם` מכיר:
"אם אני שוקלת פחות מכפי שציפיתי, במקום לזרום עם המומנטום- אני זוללת. משהו בהתקרבות למטרה מפחיד אותי ואני "מוכנה" לקלקל. מצד שני, גם אם לא ירדתי כמו שקיוויתי, אני צפויה ליפול לשטח מסוכן. ההגיון כאן סוטה, אך שקוף: הירידה האיטית במשקל מעצבנת, ולכן אין לי מנוס אלא להתנחם באוכל" (ע`מ 68)

למעוניינים – פרטים נוספים על תוכנית "12 הצעדים".
ובאתר ההוצאה ניתן לקרוא את הכריכה האחורית של הספר.

"הקיץ האחרון שלי כילדה שמנה"/ אלי הנקינד כ"ץ
מאנגלית: דורית גינת (בליווי המחברת)
כנרת, 2009
236 ע"מ

אז למה הפשע מתגבר?

ספר מטריד עד מאוד.
פעם הייתי אומרת לכם ש"זה לא יכול לקרות פה בארץ". אבל אחרי שקראתי את הפרק המוקדש לפשע במדינה, אני כבר לא יכולה להגיד את זה.
פעם הייתי אומרת שהתקשורת מגזימה, שלא יכול להיות שזה כל כך רציני, שהבעיה כל כך קשה. היום, אני די בטוחה שהתקשורת לא עושה מספיק.

אפשר לקרוא את הפרק הראשון באתר ההוצאה.

מקמאפיה/מישה גלני
מאנגלית: דפנה לוי
הוצאת ידיעות אחרונו, 2009
516 ע"מ

"אתה משיג צייתנות אם אתה משיג נשים שנאנסו על ידי אבותיהן, הדודים שלהן, האחים שלהן- אתה יודע, מישהו שהן אהבו ופחדו לאבד כך שהן לא העזו להתנגד"
עמ` 28

יש איזושהי צביעות כללית ביחס החברה לנשים שנמצאות בשולי החברה. אנחנו מעדיפים אותן יפות ושותקות. אתם יודעים מה, לא משנה אם הן יפות, העיקר שישתקו.
כי אם הן שותקות, אחנו לא צריכים להתעסק בכל הגועל שמסביב- לא באלימות, לא בניצול, לא בקורבנות.

בלי לייפות את המצב, בלי לנסות להסתיר, מציג הספר תמונת מבט של הזנות בישראל. הספר עוסק למעשה בשני רבדים של הזנות-ישנו הרובד התיאורטי הדן ארוכות במחקרים ובתוצאות ההרסניות של העיסוק בזנות, וישנו הרובד האישי- ראיונות שנעשו עם נשים שעסקו בזנות.

מרבית הנשים, מראה הסטטיסטיקה, מגיעות אחרי התעללות מינית קשה בילדות. מרבית הנשים מכורות לסמים, הדרך הקלה והפשוטה ביותר לעצור את הזכרונות ואת הכאב. מי שמגיעה לזנות כשהיא לא מכורה, תתמכר מהר. אם לא מרצונה, הסרסור שלה ידאג לעשות את זה, כך הרבה יותר קל לשלוט בהן.
בציטוט שמובא בתחילת הרשומה מתאר סרסור את הנשים שאיתן הוא מעדיף "לעבוד". לעבוד, בלשון הסרסורים, זה לשבת בבית ולקבל את הכסף מהזנות.
קשה שלא לראות את הדמיון בין ילדה שנאנסת בביתה לבין אשה שבעלה מכריח אותה לעסוק בזנות. בשני המקרים מדובר בנשים שמרגישות שכל מה שהן בעולם הוא גוש בשר לא אנושי וללא רגשות. בשני המקרים מדובר בנשים שאפילו בביתן שלהן, עם האנשים שהן אוהבות הן לא מוצאות בטחון.
בשני המקרים החברה מעלימה עין, מסתכלת לצד, לא מתייחסת. גם במקרה ונחשף סיפור כזה בתקשורת, רובנו יצקצקו בלשון וימשיכו הלאה.

ענת גור, מחברת הספר, היא אחת הנשים היותר מכובדות בתחום הטיפול בטראומה מינית ובזנות בישראל. בעיסוקי הקודם פגשתי אותה מספר פעמים. חסרים לנו אנשים כאלה, בעלי אמוציות וחדורי מטרה. ככזו, היא מנסה להכריח אותנו להסתכל מעבר למסיכה, לשמוע את הקולות, לראות את המראות. אם אפשר היה, מחברת הספר הייתה גורמת לנו גם לטעום ולהריח.

וזו גם הבעיה שלי עם הספר.
מאז שעבדתי, אי שם בעברי, בארגוני נשים שונים, יש לי ויכוח עתיק בנושא שאלת הזנות.
לטענתי, אי אפשר להכריז בראש חוצות ש"זכות האשה על גופה", ואז לומר "אבל אשה לא בוחרת להיות זונה, היא נאלצת לעשות זאת".
אפשר לדבר שעות על היחס הפטריארכלי והמתנשא של גברים שמסתכלים על נשים כעל חפצים/אובייקטים מיניים, וכל זה יהיה נכון לחלוטין, גם בלי לטעון שכל הזנות מקורה בכפיה.
אבל הספר כולו צבוע בצבע שכזה. כל הנשים, ללא יוצא מהכלל, עברו גילוי עריות. על כל הנשים נכפה, ברמה זו אחרת, לעבוד בזנות (בין אם באלימות או באמצעות סחיטה רגשית). והרי לא כל הנשים שעברו גילוי עריות והדרדרו לסמים (וגם אלו שלא הדרדרו לסמים) עבדו בזנות. ולראיה, באופן מקרי ביותר, מתפרסמת היום ב"ידיעות אחרונות" כתבה על אשה מהישוב, שהחליטה לעבוד בזנות כי רצתה כסף, ומהר.

למרות העמדה החד משמעית בה נוקט הספר, אין ספק שהוא מומלץ לקריאה.
לנו כחברה אסור להתעלם מתופעות שכאלו, אסור לנו להעלים עין, אסור לנו לתת גושפנקא.

הראל ש. מסכים איתי שהספר חשוב, וסיווי רתחה מזעם.
זוהי הכריכה האחורית של הספר, וכאן אפשר לקרוא את הפרק הראשון.

מופקרות- נשים בזנות/ענת גור
הוצאת הקיבוץ המאוחד 2008
262 ע"מ

ויויאן ספיץ הייתה בת 22 כשהחלה לעבוד ככתבת בתי משפט מטעם  משרד המלחמה האמריקאי. הנערה האמריקאית הצעירה, ילידת העיירה וודסטוק, מצאה עצמה בנירנברג, מסקרת את "משפט הרופאים" הנאצים.
מתברר שבנירנברג נשפטו לא רק ראשי המשטר הנאצי (אם כי זה היה המשפט הידוע ביותר בנירנרבג), אלא הייתה סדרה של 13 משפטים, בכל משפט נאשמו אנשים מתחומים שונים, דוגמת רופאים, תעשיינים, שופטים וכו`.

• ניסויים בלחץ נמוך- הניסויים נערכו בדכאו בשנת 1942, כש"מטרת הניסויים היתה לחקות את התנאים האטמוספריים שעימם עלולים היו טייסים גרמניים להתמודד במהלך קרבות אוויר, אם ייפגעו ויידרשו ליפול במהירות מגובה רב ללא שימוש במצנח וללא אספקת חמצן". (עמ` 87).
• ניסויים בהקפאה- נערכו בדכאו בין 1942-1943, "המחקרים האלה בדקו כיצד ניתן לטפל באנשים שסבלו חשיפה לקור עז או שקפאו" (עמ` 100).
• ניסויים במלריה- "למעלה מ1084 אסירים בני לאומים שונים, בהם כמרים קתולים, היו קורבנות לניסויים שעסקו במלריה (בדיקת חיסונים וטיפולים שונים)" ( עמ` 112).
• ניסויים בהתחדשות עצמות, שרירים ועצבים, והשתלת עצמות- "חלקים מהעצם הוסרו מגופם של אסירים בריאים במחנות ריכוז, רגליהם נקטעו ליד הירך […] בהמשך נעשו ניסיונות לשתול את חלקי הגוף האלה בקורבנות אחרים" (עמ` 120).
• ניסויים בגז חרדל- "פציעות שנגרמו כתוצאה מחומרי לחימה כימיים הדאיגו מאוד את אנשי הרפואה של הצבא הגרמני. ניסויים בגז הרעיל, הגורם לחנק, נערכו […]במהלך כל תקופת המלחמה, לתועלתם של כוחות הצבא הגרמניים" (עמ` 133) .
• ניסויים במי-ים- "מטרת הניסויים היתה לפתח שיטה שתהפוף את מי הים ראויים לשתיה באמצעות התפלה" (עמ` 145).
• צהבת נגיפית- "הרופאים הנאצים חקרו את הגורמים לצהבת נגיפית, ובדקו חיסונים אפשריים שיוכלו לשמש כנגד המחלה" (עמ` 165).
• עיקור- נסיונות למצוא מהי הדרך המהירה והזולה ביותר לעיקור.
• ניסויים ברעל- "לא נועדו למצוא תרופה או לבדוק דרכים חדשות לריפוי, אלא למדידת הזמן שחלף עד המוות ולהערכת הכאב והסבל שגרם הרעל עד לרגעיו האחרונים של הקרבן" (עמ` 181).
• ניסויים בפצצות תבערה.
• ניסויים בדלקות- "על מנת לדמות פציעות הנגרמות בשדה הקרב וניתוחים הנערכים שם, נעשו בסתיו שנת 1942, בדכאו ובאושוויץ, ניסויים בדלקות ובזיהומים. האסירים במחנות הריכוז הודבקו בצורה מלאכותית במוגלה, בתהליך שגרם להם כאבים איומים (עמ` 187)

זה ספר קשה ולא פשוט לקריאה. אנחנו רגילים לקרוא על זוועות הנאצים בעיקר מנקודת המבט היהודית, ופתאום מגלים שוב ושוב ושוב את האכזריות שהופנתה כלפי "סתם" אסירים פוליטיים, דוגמת כמרים קתולים וגרמנים שקיימו יחסי מין עם יהודיות, ושבויי מלחמה (בעיקר רוסיים, שנחשבו נחותים יותר).

הספר מעניין כי הוא דן לא רק במשפט אלא גם (מעט) בחיים בנירנברג אחרי המלחמה. לא ידעתי לדוגמה שבהריסות הבתים התחבאו תומכי נאצים שתקפו את כוחות הברית זמן רב אחרי שהסתיימה המלחמה, לא ידעתי על זוועות רבות שהתרחשו בעיר ללא קשר ליהודים, וטוב שעכשיו אני יודעת.

כמו ב"נוטות החסד", שנוטה לטעמי יותר לצהוב ונועד לזעזע, גם כאן התיאורים הם לא בלתי- צהובים, אבל הם מתוארים יותר בלשון משפטית (מאחר שתוארו בבית המשפט). אין כאן את הצורך להחליט מי הטוב ומי הרע, אין כאן שום תיאור אנושי, אפילו לא אנושי לכאורה של הso called  רופאים הללו כבני אדם, ואולי טוב שכך, יש פעמים שכתיבה חד צדדית היא הכתיבה הנכונה ביותר.

ויויאן, כאמור צעירה לא יהודיה וללא קשר לשואה, הייתה שם, הזדעזעה קשות ושנים לא דיברה על מה ששמעה וראתה במשך עשרות שנים.
רק בעשרים השנה האחרונות, מהיום שנתקלה בהכחשת השואה, החליטה שאסור לשתוק יותר, ומאז היא מדברת, נואמת ומספרת בכל מקום אפשרי.