ברבורה בהתהוות

והפעם: פוסט אורח של יואב עזר

לפני כשבוע, בזמן תספורת שקעתי בויכוח האהוב עלי עם ארז הספר שלי – האם יש אלוהים? לא אלאה אתכם בפרטי הוויכוח, אבל במהלך הויכוח הציג לי ארז טיעון מעניין. "הסתכל על העץ בחוץ, יואב" הוא אמר, "תביט בעלים, בצבע שלהם, איך הם מתחברים בצורה מושלמת לענף, איך כל העלים זזים ביחד ברוח. תכנון כזה מדהים, צריך לפחות לגרום לך לחשוב…."

לא יכולתי שלא להסכים. כאשר מסתכלים על העולם בתשומת לב, אי אפשר שלא לראות את היופי שבו.

בספרו הנוכחי מאפשר לנו חיים שפירא את האפשרות לראות את עולם המתמטיקה באותה התפעלות והשתאות.

מבעד לעיניו של שפירא וגיבוריו (פיתגורס, קנטור, רמנוג'אן ואחרים) אפשר לראות עולם עם מרחבים אינסופיים, בו לכל מספר יש תכונות משלו ההופכות אותו למעניין ויחודי. בעולם הזה קיימות תעלמות רבות. חלקן נפתרו לפני אלפי שנים וחלקן עדיין אינן פתורות אך כולן מופלאות.

בעולמו של חיים שפירא קיימים גם אין-סוף משחקים, איקס-עיגול באינסוף משבצות, משחק ה-sprouts שגרם לי לבזבז יום שלם ולמלא מחברת שלמה בציורים של גרפים וקודקודים, משחק סידור הטבעות הנקרא 'מגדלי האנוי' ועוד.

היכולת לראות את העולם בצורה כל כך אוהבת, כל כך תמימה, כל כך מתלהבת, היא יכולת ראויה לחיקוי. המלצתי לכם היא לקרוא את "אינסוף – המסע שאינו נגמר". על מנת שתוכלו לבלות כמה שעות בתוך ראשו של דר שפירא ולחוות את אותה השתאות והתלהבות.

הספר אינו מושלם, ישנם קטעים בהם השתלט המלומד שבדר' שפירא על הכתיבה והפך אותה למורכבת לקריאה (חישוב מספר הצעדים שיקח לסיים את מגדל האנוי עם 64 טבעות) או מעצבנת (הדיון הארוך בכותבי הביוגרפיה של פיתגורס). אך בסופו של דבר זהו ספר מעניין, מרתק ומאתגר שגרם לי לרצות להרשם ללימודי מתמטיקה באוניברסיטה :-).

יואב עזר הוא מנכ"ל חברת קוגניוויו, יצרנית תוכנה להמרת קבצי PDF לאקסל.
יואב היה מנכ"ל חברת נוקטורנוס מערכות והיום הוא גם כותב בבלוג הטכנולוגיה והפרודקטיביות Codswallop.

לדף הספר באתר ההוצאה.

לסיכום,
(לחובבי מתמטיקה ומדעים שכאלו, הברבורה לא ממש מבינה מה רוצים ממנה…)

אינסוף המסע שאינו נגמר/ חיים שפירא
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2010
383 ע"מ

כשהייתי קטנה, אמא נראתה לי כל יכולה. תמיד יודעת. משהו שנע בין המיתי למפחיד.
כשגדלתי קצת, גם העין הביקורתית שלי גדלה. ופתאום לא רק שאמא הפך להיות משהו לא מפחיד, בעיקר היו לי טענות.
כשגדלתי קצת יותר, ניסיתי להבדיל בין ה"אמא" לבין ה"אישה". מסתבר שיש לאמא שלי עוד כמה דברים בחיים, חוץ מהעובדה שהיא אמא.

אני עוד לא אמא, אבל חברות שהן אמהות נעות כל הזמן על הטווח הזה שבין להיות אמא לבין להיות אשה, לבין להיות סובייקט עצמאי, לבין לכרוע תחת רגשות אשמה על מליון ואחד דברים (חלקם מוצדקים בהחלט- איך פסיכולוגית אחת אמרה לי פעם: "כל עוד יש אמהות תהיה לי עבודה" 😆 ).

בדיוק לחלל הזה, שבין מה זה להיות אמא לבין כל הסטיגמות על האמא, נכנס הספר הזה.
למעשה מדובר באלבום המכיל תמונות ומונולוגים של אמהות. אפשר למצוא כאן גם אמהות מפורסמות יותר (ע"ע אילנה דיין) ומפורסמות פחות, דתיות וחילוניות, יותר שמרניות ופחות.

יש כאן אמירות מאוד ברורות על אמהות, המתארות את כל הרגעים היקרים והבלתי ניתנים לתיאור, בין אם מדובר ברגע בו הופכת האשה-אמא ההריונית לאמא "ממש": "הגעתי לבית החולים לבושה בשמלה ומאופרת בדרך לעבודה. הייתי בטוחה שיבדקו אותי ואמשיך בדרכי. לא הבנתי שבאותו רגע אני נתלשת מהחיים הקודמים שלי" (עמ' 105), או בשיטות חינוך שונות: "באפריקה את נושאת את התינוק על הגוף. את פשוט קושרת את התינוק עלייך וזהו. הילד מצטרף אל החיים של האם, ולא להפך" (עמ' 44).
אין הרבה התייחסות לבן הזוג בתהליך, למעט משפטים בודדים דוגמת "חינוך ילדים הוא בעיני מעשה זוגי לכל דבר" (עמ' 148), וזו החמצה מבחינתי. מצד  שני, מאחר וזה ספר שמדבר על אמהות, הייתי שמחה אם היה יוצא ספר נוסף, הפעם על אבות.

לדף הספר באתר ההוצאה.

לסיכום,

(ספר, לא אלבום, הקונספט היה קשה לי קצת, אבל העניין היה רב)

להיות אמא/ תמר מור סלע
צילומים: עליזה אורבך
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
165 ע"מ

"שני אנשים חיים ונושמים יושבים בחדר הטיפולים, והמרחק ביניהם קטן וגדל בעיקר לפי החוויות הפנימיות של המטופל והמחזה הנכתב בכל רגע בשעה הטיפולית" (עמ' 26).

אני אוהבת ספרי פסיכולוגיה.
יותר מאשר ספרי פסיכולוגיה אני אוהבת ספרים שמאפשרים לי לגעת במטפלים ובכל ההוויה הטיפולית, מנקודת מבטו של המטפל. לכן כל כך שמחתי לקרוא את "בשביל הנפש".

מעשה בשניים.
חנוך דאום, 2 ציפרלקס (כדורים נוגדי דכאון וחרדה) ליום, ואריאל הרטמן, פסיכולוג, שהחליטו לכתוב ספר על פסיכולוגיה, אנשים ומה שביניהם.
נקודת הגישה שלהם היא התפיסה האינטרסובייקטיבית, שבעיקרה טוענת כי יש לתת משקל גדול במהלך הטיפול למערכת היחסים הנבנית בין המטפל למטופל.
הספר מתאר 25 מקרים בהם טיפל הרטמן, מקרים שנוגעים בכל אחד ואחד מאיתנו, בין אם מדובר באובדן הורה בגיל צעיר, בבעיות בתפקוד המיני ו/או במשבר פסיכוטי.

אבל מה אומר ומה אדבר, כגודל הציפיה כך גודל האכזבה.
אני מאוד מעריכה את חנוך דאום על כך שבחשיפה האישית והאמיצה שלו פתח פתח לעולם שהושתק עד כה, ותוכניתו בגל"צ "שעת נפש" (למרות שאני לא לחלוטין מתלהבת ממנה- משהו בה מריח לי פופוליסטי מדי), ממשיכה את אותה אג'נדה.
אבל הספר הזה, כמו ספרים אחרים, נדמה לי נושב יותר מדי על אווירת ה"בטיפול", ובאופן כללי חיקוי לספרו (המצויין) של יורם יובל, "סערת נפש".

זה לא מספיק, לטעמי, לדון במקרה ותוך כדי לחשוף את התלבטויותיו וספקותיו של המטפל. העובדה שמטפל הוא אנושי כבר הובנה, אנחנו כבר יודעים שגם מטפלים הם בני אדם, ויש להם חולשות ומגרעות כמו לכולם. הרגשתי שהספר מפספס.

משהו היה חסר בספר הזה, משהו שהיה נוכח מאוד בספרו של יובל. אולי זה "נשמה יתרה", אולי זה משהו אחר, אבל כך או כך, הספר הזה איכזב אותי.

לסיכום,
(וגם זה רק בגלל דאום)

בשביל הנפש/ חנוך דאום ואריאל הרטמן
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
414 ע"מ

יש דברים שאנחנו לא יכולים להבין או לתפוס. יש דברים שאנחנו לא רוצים להתקרב אליהם, כי אנחנו מפחדים. מפחדים מהכאב. מפחדים מהזעם. מפחדים לדעת שאולי אנחנו לא באמת יודעים מה לעשות במקרים כאלה.

יש אנשים שאנחנו לא באמת מסוגלים להבין את המקום שלהם, את הכאב. את קולות האנשים האלה אנחנו מסוגלים לשמוע, וגם זה במשורה, רק בימי זכרון.

הספר הזה, שיח שכולים "האם אתה שומע", הוא הוצאה מיוחדת של הוצאת יד לבנים.
זו הפעם הראשונה ש"יד לבנים" מוציא חוברת שכזו לציבור הרחב. בד"כ מדובר בהוצאה פנימית, המגיעה בדיוור לכל חברי יד לבנים.

הספר מחולק לשערים, המתארים את כל תהליך ההתמודדות: החל מהדפיקה בדלת, דרך הגעגועים, ועד הזכרון. בספר יש גם ההספד שאמר דוד גרוסמן על בנו, אורי.

למזלי הרב, במשפחתי הקרובה לא היו חללים, ובמשפחתי המורחבת השכול הכה פעם אחת (רב סרן עינת ברנע ז"ל). המוות לא נגע בי, אלא מרחוק. הכאב היה עמום, מרוחק. כאב של חברים קרובים שהלכו ונעלמו בכאבם, כאב של אנשים שהלכו והתבצרו במוות של חייל ששירתו עמו.
הספר הזה עזר לי, ולו במעט, להבין את החלל הענק שנשאר מאחור.

המטרה המוצהרת של הוצאת הספר הייתה להגיע לכל בית בישראל.
כחלק מהנסיון לעורר עניין כתבו בספר גם אנשי ציבור דוגמת  יעל גרמן, אביגדור קהלני, רוביק רוזנטל, רזי ברקאי ועוד.
הספר נמכר בזמנו ב"צומת ספרים" במחיר שווה לכל נפש- כמדומני 15 ש"ח. אני מקווה שאנשים רבים קנו את הספר.
לפרטים נוספים על הספר

לסיכום, כרגיל בספרים שכאלה- קטונתי מלתת ברבורים.
ספר שלא נועד לקריאה ולשכחה. הוא ישאר על המדף עד יום הזכרון הבא, ובכלל.

שיח שכולים
הוצאת יד לבנים, 2010
112 ע"מ

"התענוג הגדול שלהם היה רצח יהודים כשעיניהם הדהויות קפואות. על לחייהם צימח שער בלונדיני דליל, בעלי מצח של בהמה גסה, וכל קו בפניהם בער בשנאה" (עמ' 33)

איך מרגיש בחור צעיר שמגיע לטרבלינקה? את מי הוא שונא יותר, את הנאצים או את האוקראינים? האם הוא עסוק באבל על הדברים שנלקחו ממנו, או עסוק בהשרדות?

שמואל ווילנברג היה בן 19 כשהגיע לטרבלינקה. מהוריו ומאחיותיו הוא נפרד עוד קודם לכן, כשניסו להסתתר בצד הארי. כשהגיע לטרבלינקה, הוא נבחר להיות אחד מאותם יהודים שעסקו במיון חפצי הנרצחים.
ככזה, הוא היה עד לזוועות הרבות בטרבלינקה: הוא ראה את מעשיו האיומים של איוון האיום, את הסדיסטיות האכזרית של ללקה (קורט פרנץ, סגן מפקד מחנה טרבלינקה, שכונה ללקה, בובה,  בשל יופיו) ששיסה את כלבו באסירים, לנקמתם של הגרמנים באותם יהודים שניצלו ממרד גטו ורשה והובלו לטרבלינקה, ול"סתם" רצח של יהודים.

הוא גם היה עד לרגעי החסד הקטנים- לרופאים ששכנעו את מפקדי המחנה להזריק זריקות רעל לחולים, במקום שיוציאו אותם להורג ביריה, לשיחות על אמונה ותרבות, לנדיבות לבם של אנשים שאיכשהו הצליחו לעזור לאנשים שהיו חלשים יותר, פגועים יותר.

יש לא מעט דברים שאנחנו יודעים על השואה.
איכשהו, בתוך שלל הידע, יש לא מעט דברים שפחות מדוברים.
אני לא יודעת למה, לדוגמה, מעלים על נס את מרד גטו ורשה, אבל שוכחים להזכיר את מרד טרבלינקה, לדוגמה.

"בבוקר נודע לנו שבלילה הגיע משלוח מגרודנו. היהודים יצאו מתוך הקרונות וגילו מה מחכה להם פה. כשנצטוו להתפשט התנפלו בסכינים על אנשי הס"ס והתפתח קרב אכזרי. מי שלא היה לו סכין הכה בבקבוק. במשלוח היה כ-2000 איש, ביניהם נשים וילדים רבים" (עמ' 45).
זה לא היה המרד הגדול. זו הייתה מרידה קטנה, שחוץ מלמלא את החזה בקצת גאווה, לא עשתה דבר.
אבל המרד הגדול היה אחר לגמרי.

ב-2 באוגוסט 1943 פרץ במחנה מרד מזויין של אסירי "עבודה". בשל מעמדם הם הצליחו לחדור למאגר הנשק של המחנה, ולהצטייד במספר רובים ורימוני יד.
מטרת המרידה הייתה בראש ובראשונה להשמיד את תאי הגזים, אבל לא פחות מזה- פשוט לנקום בנאצים. לאיש לא היה ספק בכך שסופם קרב. המורדים הצליחו להרוג חלק מהשומרים האוקראינים, וניסו לברוח מן המחנה.
במהלך המרידה נשרף רוב המחנה, שהיה בנוי מעץ, אבל דווקא תאי הגזים שרדו.
כ-200 איש הצליחו לברוח מהמחנה. רובם הוסגרו ע"י הפולנים לאחר מכן, אבל מיעוטם (כ-70) הצליחו לשרוד.
מאותו יום הופסקה פעולת ההשמדה בטרבלינקה.

הכותב היה אחד ממארגני המרד, ולאחר בריחתו מהמחנה הצטרף למחתרת הפולנית, והמשיך להלחם בנאצים עד לשחרור על ידי בנות הברית, אז התאחד עם אביו ואמו.
בשנת 1950 הוא עלה לארץ, ובשלב מסויים החל להדריך קבוצות נוער לפולין.
שמואל הוא גם פסל, והוא מפסל את זכרונותיו מטרבלינקה (כאן אפשר לראות תמונות מפסליו).

לסיכום,
אי אפשר לסכום בברבורים אדם ששורד מחנות השמדה.
שווה בהחלט לקרוא.

מרד בטרבלינקה/ שמואל ווילנברג
הוצאת משרד הבטחון, 1986
208 ע"מ

"בדיוק בשעה שמונה וחמש-עשרה דקות בבוקר, ב-6 באוגוסט 1945, שעון יפן, ברגע שהבזיקה פצצת האטום מעל הירושימה, התיישבה העלמה טושיקו ססאקי, פקידה במחלקת כח האדם במפעל הבדיל "איסט אסיה", במקומה במשרד המפעל וסובבה את ראשה לומר דבר מה לבחורה שישבה אל השולחן הסמוך" (עמ' 13).

יש דברים שאנחנו יודעים אבל לא באמת מתעניינים בהם.
אנחנו יודעים, לדוגמה, שפצצת אטום נפלה על הירושימה.
אנחנו לא באמת יודעים מה היה שם. אנחנו לא יודעים מה הרגישו הניצולים, מה היה שם בימים הראשונים. אנחנו לא יודעים, כי התעניינו הרבה יותר בשואה. לגיטימי. יותר קרוב אלינו.

גם האמריקאים לא ממש התעניינו בהירושימה. אחרי הכל "היפנים התחילו".
שנה אחרי זה, ב-31 באוגוסט 1946, הכל השתנה. בחצרות הבתים השלווים באמריקה נחת גליון ה"ניו יורקר השבועי".
שער הגליון היה שגרתי. פסטורלי. להזכירכם- אוגוסט. כולם בחופש.
שער הגליון:

הגליון כולו היה מוקדש לנושא אחד בלבד: הירושימה.
הגליון, למעשה המאמר, באורך של 31,000 מילים, הוקדשה לשישה ניצולים. שישה אנשים שהיו שם, שחוו את האימה, שנפצעו, שהמשיכו לחיות בהירושימה גם אחרי, כי זה היה הבית.

הידעתם שהיפנים לא משתמשים במונח "ניצולים" לאלו שנשארו בחיים אחרי הפצצה, שכן הדבר עלול לרמוז על ערכם הנמוך של הרוגי הפצצה? הם משתמשים בשם "הִיבָּקוּשָה"' שפירושו "האנשים שהושפעו מהפיצוץ".

אומרים שאתה אף פעם לא מבין טרגדיה עד שאתה לא נתקל בה פנים אל פנים. בבת אחת מליוני אמריקאים פגשו את הפצצה הגרעינית: קראו להם טושיקו, מסקאזו,הצויו, טרופומי, קיושי ו-וילהלם (שבכלל היה גרמני).

הספר הירושימה מביא את המאמר השלם וכן פרק סיום שנכתב ארבעים שנה לאחר הפצצה, ובו הוא חוזר לניצולים.
"כמאה אלף איש נהרגו מפצצת האטום, וששת האנשים האלה היו בין הניצולים. הם עדיין תוהים לעתים מדוע זכו לחיות בעוד אחרים רבים כל כך מתו" (עמ' 14).

הירושימה נוגע בעצב רגיש של אלו ששרדו אסון גדול, ופותח פתח גם לתרבות שונה כל כך משלנו, תרבות של קבלת גזירות משמיים, ושל הרבה מאוד ענווה.

ומילה אחת על הכריכה: התמונה היא של שעון של קורבן הפצצה, שעמד מלכת בדיוק ברגע שבו הוטלה פצצת האטום על הירושימה.

ג'ון הרסי, שכתב את המאמר, היה עתונאי וכתב צבאי. הוא נולד בשנת 1914 בסין, וחי שם עד שנת 1925, כשמשפחתו חזרה לארצות הברית.
במהלך מלחמת העולם השניה הוא סיקר את הקרבות באסיה, שרד ארבע התרסקויות מטוס, והגיע לבסוף למסמך קטן ועלום שכתב כומר ישועי בשם וילהלם קליינזורגה, ניצול פצצת האטום. אחרי שיחה עם הכומר, פגש הרסי חמישה ניצולים נוספים, וכתב את ספורם.
הוא זכה בפרס פוליצר על ספר אחר שכתב, "A Bell for Adano".
הרסי נפטר מסרטן בשנת 1993.

אפשר לקרוא את הפרק הראשון, וגם להאזין לעדויות של ניצולים.

לסיכום,
(כי זה אחד הספרים המזעזעים שקראתי, כי כל כך קל להיות אכזר,  כי הוא תיעודי, כי הוא על האנשים הקטנים, כי זה היבט שפחות מדברים עליו)

הירושימה/ג'ון הרסי
Hiroshima/ John Hersey
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת אחוזת בית, 2005
194 עמ'

"לצערי אני יושבת עם בחורה על שוד[…] בעיני זה מזעזע. ואת חיה איתם פה. 90% מהאוכלוסיה כאן היא כזאת" (עמ' 112).

הדוברת היא גילה (שם בדוי, שער רביעי), אשה בת 42, שפוטה בגין עבירות סחר בסמים, למשך שנה וארבעה חודשים. גילה מחשיבה עצמה דרגה אחת מעל האסירות האחרות, בעיקר לאור העובדה שבחוץ מחכים לה ילדיה (שלא הועברו לאימוץ/לאמנה).
גילה היא אחת האסירות הדוברות בספר הזה, המספר את ספורן של שמונה אסירות שנשפטו לתקופות מאסר שונות.

פעם הייתי בקבוצת תמיכה, שכללה נשים בעלות מכנה משותף ידוע וברור. מדהים היה לראות כיצד גם בקבוצה שכזו, ישנה היררכיה של מי ששווה יותר ומי ששווה פחות.
גם בכלא, מתברר, יש היררכיה, וגילה בהחלט מרגישה שהיא בראש ההיררכיה, אחרי הכל "הייתי סוחרת סמים, אבל לא כמו האחרים. לא לנוער. מכרתי למי שאני מכירה שהוא משתמש" (עמ' 113).

יש ספרים שמצליחים לעצבן אותי (לא שזו כזו בעיה לעצבן אותי, אבל בכל זאת…). הספר הזה הוא בהחלט אחד מהם.
על פניו מדובר בספר מעניין, המדבר על תופעות הגורמות לנשים להגיע לבית סוהר.
הידעתם שנשים נשפטות פחות למאסר? או שיחסית לאוכלוסיה, אחוז הנשים המבצעות פשעים הוא נמוך?
הנושא מעניין אותי מכל הבחינות, החל מהפסיכולוגיה וכלה בסוציולוגיה. גם אין חולק על כך שמרבית האסירות עברו התעללות בילדותן (אגב, מרבית הנשים כלואות על עבירות סמים וגניבות, הרבה פחות על אלימות ופשעים חמורים).

כבר כתבתי בעבר על הרחמים שהשופטים חשים כלפי נשים, על כך שנשים לא מקבלות בהכרח יחס שווה מבחינת מערכת החוק כשהן מבצעות פשעים חמורים (ולמה לי ללכת רחוק, מספיק לראות את היחס לי', העזר כנגדו של יחיא פרחאן, שעזרה לרצוח את דנה בנט ותיירת צ'כית- היא הורשעה ב"נסיון רצח" בלבד ותשב מקסימום שבמקסימום 14 שנה).

התחושה שלי מהספר הייתה זהה.
זה מתחיל מהכותרת "בכלא אני נחה"- מכאן שהחיים בחוץ הרבה הרבה יותר איומים, ולכן סוף סוף הגיעה האשה למקום מבטחים.
זה ממשיך בשאלות שעולות מהכריכה האחורית- "האם היתה זו לדידן הבחירה ברע ביותר, או ברירת מחדל?"
וזו בעצם הבעיה כולה.

כותבות הספר טוענות למעשה כי "העבירות שנשים מבצעות הן פעולות הישרדות בתוך מכלול של נסיבות חיים בלתי אפשריות" (עמ' 15), דהיינו- פשוט אין להן אופציה אחרת.
עכשיו תאמרו לי שעבודה אובייקטיבית אינה אמורה להביע עמדה ערכית. מקובל עלי (נניח). הבעיה היא שלמרות שאין כאן עמדה ערכית לגבי העבירות, יש המון אמפתיה לסבל שעברו (ועוברות) האסירות, בין אם מדובר בעובדה שילדיהן נלקחים מהן ועוברים למשפחות אמנה ואימוץ, בין אם מדובר בילדות מזעזעת הכוללת התעללויות מסוגים שונים, מעשי אונס, עבודה בזנות וכו'.
"בשנים האחרונות הורחבה נקודת המבט על תופעת העוני, והאדם השרוי בעוני נתפס לא רק כחסר משאבים חומריים בסיסיים, אלא גם כנתון במצוקה פיזית ונפשית, ובעיקר כאדם דחוי המורחק אל שולי החברה ומלווה בתחושות של בדידות ונטישה" (עמ' 59).

המסקנה כאן היא פשוטה- "אפשר לומר כי אחריותו של היחיד אפשרית רק יחד ובשילוב אחריות חברתית" (עמ' 212).
זה לא שהן פשעו, זה פשוט החברה לא הייתה שם בשבילן. החברה לא יכולה להסיר את האחריות.

ואני אומרת- מה זה השטויות האלו? 👿
האם מושג האחריות האישית פשט את הרגל סופית?
האם התעללות בילדות היא תמיד התירוץ לכל מעשה נפשע? לכל שוד, סחר בסמים, רצח?
אין ספק שהחברה חטאה בחוסר אכפתיות ובחוסר אחריות פעמים רבות, אבל אם החברה אשמה בכל, אז בואו נשחרר את כל האסירים מבתי הסוהר. הם הרי לא אשמים, אנחנו אשמים. זו פשוט ברירת המחדל שלהם.
ומצד שני- לתחושתי, יש כאן גם 'הרמה להנחתה', כאילו אומרים שנשים שעוברות התעללות/אונס סופן להגיע לבית סוהר, וזה גם לא המסר הנכון.

הערה נוספת– אמנם שמות האסירות כולן שונו, אבל כשמדובר באסירות המורשעות ברצח או בנסיון ברצח, לא הייתה לי בעיה להגיע לשמה האמיתי של האשה. אולי כדאי היה לטשטש את טיב הפשע יותר (אם כי אני מודעת לבעייתיות שבדבר).

לסיכום, הספר בעיניי היה אכזבה אדירה. וחבל.
כותבות הספר הן שלש נשים רציניות, בעלות עמדה ערכית וחברתית שיכלו לצאת באופן גורף יותר, אבל העדיפו עמדה שהיא, איך לומר, מגוייסת.

פרופ' מימי אייזנשטדט היא יו"ר מרכז לייפר ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטה העברית בירושלים.
ד"ר מיכל סופר מלמדת במכון ברטון בלאט, בית הספר למשפפטים, באוניברסיטת סירקוז, ניו יורק.
ד"ר עודדה שטיינברג מלמדת במכון לקרימינולוגיה, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.

לסיכום,
(כי ספרות מגוייסת זה פויה, כי זה עצבן אותי, וכי זה היה פספוס גדול)

בכלא אני נחה-אסירות מבעד לחומות/מימי אייזנשטדט, מיכל סופר, עודדה שטיינברג
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010
219 ע"מ

פוסט זה יובא בלשון נקבה, מטעמים מובנים.

בחיינו אנו נתקלות לא מעט בשאלות ובנושאים ש, איך לומר, לא תמיד נוח לנו לשאול שאלות או להפגין בוּרות.
לפעמים אנחנו הולכות לרופא, וגם אותו לא תמיד נשאל, כי לא תמיד הוא נחמד, כי אנחנו לא רוצות להטריד, כי 'העיקר לגמור עם זה'.
הספר "גניקולוגיה בגובה העיניים" נועד למלא את הפער הזה בדיוק.

הספר בנוי ממספר חלקים, ומתייחס לתקופות שונות אצל האישה, החל מגיל ההתבגרות, דרך שלבי הפוריות השונים, ועד לגיל המעבר.
ישנו פירוט רב לגבי מחלות שונות (החל ממחלות צוואר הרחם, אירוגניקולוגיה, מחלות שד וסרטן) ולגבי גנטיקה וייעוץ גנטי.

כאחת שמהססת מאוד לשאול שאלות, מצאתי בספר לא מעט דברים שלא ידעתי.
יש גם מילון מונחים שעוזר לשימוש, ותמונות מפורטות של איברי המין, הרחם והשד.

מה שחסר בספר, לטעמי, הוא מפתח. לאדם שמציץ בספר ורוצה לבדוק, במהירות, משהו ספציפי, הספר פחות ידידותי (אם כי בכל שער מפורט תוכן עניינים), וחבל.

פרופסור עמירם ברעם הוא מומחה במיילדות וגניקולוגיה, מומחה בתחום הסרטן של מערכת המין הנשית- גינקואונקולוגיה. מנהל היחידה למחלות סרטניות של צוואר הרחם במרכז הרפואי איכילוב.

לסיכום, לא מדובר בספר שמחליף את הרופא, אלא ספר שעוזר לאלו שאינם יודעים לשאול, וככזה הוא מומלץ.

(כי בזכותו אני מרגישה קצת פחות טיפשה אצל הרופא).

גניקולוגיה בגובה העיניים/ פרופ' עמירם ברעם
הוצאה עצמית, 2009
272 ע"מ

"ההכרה שזה קורה ממש לך, שגם אתה נכנס לסטטיסטיקה של החטופים. ההבנה שעד שיסירו את הכיסוי המסריח מהעיניים, עד שתצא מזה, אם תצא מזה, יחלפו עוד חודשים רבים. יומיים עברו מרגע שהצמידו לי את הקלצ'ניקוב לרקה ודחפו אותי לרצפה של הוולוו ועד שהבנתי שהספור הזה לא יסתיים כל כך מהר" (עמ' 163).

אלו הם דבריו של העתונאי רוז'ה אוק, שהיה שבוי בשבי החיזבאללה שנה, כשמרבית הזמן עיניו היו מכוסות.

אני מהרהרת לא מעט בספרו של ברגמן, "מדינת ישראל תעשה הכל".
כמו כל ישראלית, גם אני גדלתי על המיתוס של "לא מפקירים חיילים בשטח".
כמו כל ישראלית, גם אני עקבתי בעיניים כמהות ובלב נחמץ אחרי עסקאות השבויים בעשור האחרון.
וכמו כל הישראלים, גם אני זוכרת את גלעד שליט.

אני תוהה האם באמת עשינו הכל. האם ניתן לעשות משהו שונה?
אני מדפדפת בספר. קוראת בפעם המאה את ספורו של חזי שי, שנחשב מת עד שפתאום התגלה כחי ושבוי.
כל כך פשוט למדינה להכריז על אדם כעל חלל.
כל כך מסובך למדינה להחזיר שבוי חי.

אני קוראת את ספרו של ברגמן, כיצד פתרו הרוסים במחצית שנות השמונים, את מכת החטיפות נגדם בלבנון:
"כשראו שהאיומים והלחצים לא עוזרים החליטו הרוסים לנקוט שיטות קצת פחות עדינות. אנשי הGRU, אגף המודיעין של הצבא האדום, חטפו שניים מהחמולה הקרובה לחוטפים. יומיים לאחר מכן הושלך אחד מהם בפתח בית המשפחה, גרונו משוסף ואיבר מינו תחוב בפיו. לגופה צורפה הודעה שהבהירה למשפחה כי אם לא ישוחררו הדיפלומטים הרוסים, החטוף השני יעבור טיפול דומה. השלושה שנותרו בחיים שוחררו מיד, מאז פסקו נסיונות החטיפה של אזרחים סובייטים" (עמ' 172)
וחושבת לעצמי מה עוד יכולנו לעשות, ולמה לא עשינו את זה.
האם להתאכזר לאכזרים זה רע? האם "לשרוף את המועדון" זה כל כך נורא?

האם אי פעם גלעד יחזור? האם צריך לשלם את המחיר?
בתור אשת נסיך, שעושה לא מעט מילואים בשנה, אני אומרת שצריך להחזיר את גלעד הביתה.
בתור ירושלמית למודת פיגועים, אני לא יודעת.
בתור אדם, איש לא אמור להיות כלוא כך. איש לא.

לפני מספר חודשים קראתי את הספר המצמרר "כלוב הלטאה", שלצערי לא זכה להד מספיק. כבר אז אמרתי שהוא מזכיר את גלעד שליט.
גם שם האסיר הפך לאגדה בשל היותו אסיר.
גם שם איש לא חשב מה הלאה, שהרי ערכו כאסיר היה עצום ורב מערכו בחוץ.

וכדי 'לדגדג' לנו יותר על המצפון, עולה בשבת הסידרה "חטופים", סדרה המתארת את חזרתם לארץ של שלושה חיילים, 17 שנה אחרי שנחטפו.

אני מקווה שגלעד יחזור.
אני לא יודעת מה יקרה אחרי. גלעד שיחזור לא יהיה גלעד שנחטף. גם נועם ואביבה אינם אותם אנשים.
ברגמן כמעט ולא התייחס לאספקט הנפשי של החוזרים, למעט הצצה קלה לספורו של יוסי גרוף, שאמו מרים הייתה הבולדוזר מאחורי עסקת ג'יבריל, ועם חזרתו ארצה הלכו ונפרדו דרכיהם עד לנתק מוחלט בין האם לבן.

אני מניחה שלא עשינו הכל.
וכמו כולם, גם אני, שהזדעזעתי מהפרומואים, אשב ואצפה בתוכנית בשבת.
כי גם אני, כמו כולם, צריכה ואולי נכון יותר לומר רוצה, להרגיש אשמה שגלעד עוד בשבי.
וגם אני, כמו כולם, אמשיך לחכות, עד שמדינת ישראל תעשה הכל. מתישהו.

לדף הספר בהוצאה.
לאתר הרשמי של הסדרה.

מדינת ישראל תעשה הכל/ רונן ברגמן
הוצאת כנרת, 2009
637 ע"מ