ברבורה בהתהוות

"שני אנשים חיים ונושמים יושבים בחדר הטיפולים, והמרחק ביניהם קטן וגדל בעיקר לפי החוויות הפנימיות של המטופל והמחזה הנכתב בכל רגע בשעה הטיפולית" (עמ' 26).

אני אוהבת ספרי פסיכולוגיה.
יותר מאשר ספרי פסיכולוגיה אני אוהבת ספרים שמאפשרים לי לגעת במטפלים ובכל ההוויה הטיפולית, מנקודת מבטו של המטפל. לכן כל כך שמחתי לקרוא את "בשביל הנפש".

מעשה בשניים.
חנוך דאום, 2 ציפרלקס (כדורים נוגדי דכאון וחרדה) ליום, ואריאל הרטמן, פסיכולוג, שהחליטו לכתוב ספר על פסיכולוגיה, אנשים ומה שביניהם.
נקודת הגישה שלהם היא התפיסה האינטרסובייקטיבית, שבעיקרה טוענת כי יש לתת משקל גדול במהלך הטיפול למערכת היחסים הנבנית בין המטפל למטופל.
הספר מתאר 25 מקרים בהם טיפל הרטמן, מקרים שנוגעים בכל אחד ואחד מאיתנו, בין אם מדובר באובדן הורה בגיל צעיר, בבעיות בתפקוד המיני ו/או במשבר פסיכוטי.

אבל מה אומר ומה אדבר, כגודל הציפיה כך גודל האכזבה.
אני מאוד מעריכה את חנוך דאום על כך שבחשיפה האישית והאמיצה שלו פתח פתח לעולם שהושתק עד כה, ותוכניתו בגל"צ "שעת נפש" (למרות שאני לא לחלוטין מתלהבת ממנה- משהו בה מריח לי פופוליסטי מדי), ממשיכה את אותה אג'נדה.
אבל הספר הזה, כמו ספרים אחרים, נדמה לי נושב יותר מדי על אווירת ה"בטיפול", ובאופן כללי חיקוי לספרו (המצויין) של יורם יובל, "סערת נפש".

זה לא מספיק, לטעמי, לדון במקרה ותוך כדי לחשוף את התלבטויותיו וספקותיו של המטפל. העובדה שמטפל הוא אנושי כבר הובנה, אנחנו כבר יודעים שגם מטפלים הם בני אדם, ויש להם חולשות ומגרעות כמו לכולם. הרגשתי שהספר מפספס.

משהו היה חסר בספר הזה, משהו שהיה נוכח מאוד בספרו של יובל. אולי זה "נשמה יתרה", אולי זה משהו אחר, אבל כך או כך, הספר הזה איכזב אותי.

לסיכום,
(וגם זה רק בגלל דאום)

בשביל הנפש/ חנוך דאום ואריאל הרטמן
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
414 ע"מ

יש אנשים המאמינים שאין ילדים רעים. יש ילדים שרע להם.
יש אנשים המאמינים, שיש ילדים שנולדים רעים, כי יש דבר כזה רוע (ע"ע קווין).

ברמת העקרון, אני נוטה לקבל את האמירה שאין דבר כזה ילדים רעים. אני מאמינה שילדים נולדים חפים מכל רוע, והם מאמצים תכונות שונות ומשונות מהחברה בה הם משתמשים.
ממקום זה הגעתי לספר "בראשית היה חינוך".

בבסיס הספר עומדת הטענה לפיה "הטלת מומים גופניים, ניצול הילד ורדיפתו בתקופות קודמות התחלפו ככל הנראה בעת החדשה בהדרגה באכזריות נפשית, שמלבד זאת עברה מיסטיפיקציה בזכות המילה השוחרת טוב: חינוך" (עמ' 22). או במילים פשוטות יותר: זה לא הם אשמים, אלא החינוך שהם קיבלו.

אליס מילר משתמשת במונח "פדגוגיה שחורה", חינוך המבוסס על השלטת פחד ויראה. היא מתבססת במחקרה על ספרים שיצאו בנושאי חינוך, בעיקר במאה ה17 וה18, המטיפים לחינוך אלים, הטוענים כי "אי ציות [להורים-הערה שלי] כמוהו כהכרזת מלחמה על מעמדכם. בנכם חפץ לגזול מכם את השלטון, ואתם מוסמכים לגרש אלימות באלימות כדי לחזק את תדמיתכם, שבלעדיה שום חינוך לא יפעל עליו" (עמ' 34).

לטענתה, הורים עלולים לפגוע בצורה קשה בילדיהם, גם אם לא קוראים לזה התעללות. היא מדברת על חינוך קפדני ומדוקדק, שאינו מתיר לילד לחוש דבר, לא כל שכן תחושות שליליות דוגמת כעס, פחד או שנאה, כלפי הוריו.
בסופו של דבר רגשות שליליים אלו, ובאופן כללי חינוך שכזה, הוא הוא הגורם למצבי קיצון אלימים שונים בחברה. כדוגמה היא מנתחת שלושה מקרים: ספורה של כריסטיאנה פ., היטלר ודמות אלמונית לקהל הישראלי, ירגן ברטש, רוצח ילדים סדרתי.

מילר עוסקת בספרה בחינוך שניתן בגרמניה, ומתברר שכל השמועות על החינוך היקה הקפדן והקריר היו נכונות. היא יוצאת חוצץ כנגד העובדה שמבוגרים אינם מוכנים לשמוע את סבלם של הילדים, אבל גם כאן היא 'פוטרת' זאת באמירה שזו הדרך בה הם התחנכו, והם אינם מכירים דרך אחרת.

מעניינת העובדה, שכמו במחקרים פסיכולוגים רבים אחרים, גם כאן מוכיחה מילר כי יש הבדל מגדרי באגרסיביות הנוצרת בעקבות התעללות בילדות: נשים (ע"ע כריסטיאנה פ.) נוטות להפנים האלימות ולפגוע יותר בעצמן (זנות, סמים וכו'). גברים נוטים להחצין את האלימות יותר (ולהפוך לתוקפנים, רוצחים וכו').

ככלל, הספר מעניין. מצאתי עצמי לא פעם ולא פעמיים מהנהנת בראשי בהסכמה, אבל בה בעת נעתי בחוסר נוחות בכסא.
אני מניחה שמדובר כאן ב'מלכוד 22', אין אפשרות לצור פרופיל פסיכולוגי לאדם בלי לחוש מעט אמפתיה, אבל קשה לי עם העמדה לפיה החינוך אשם, ותו לא.

יש לא מעט אנשים שחוו ילדות קשה, התעללות והזנחה. לא כולם הפכו להיות אלימים. לא כולם הפכו להיות רוצחים סדרתיים ו/או נרקומנים ו/או זונות. בשלב כלשהו, לכל אדם יש בחירה. וכאן מוטלת האחריות גם (ולא רק) עליו.

אליס מילר, פסיכואנליטיקאית, ספורת וציירת, נולדה בשנת 1923 בפולין והיגרה לשוויץ. ספרה המפורסם ביותר הוא "הדרמה של הילד המחונן".

לסיכום, יש ספרים מוצלחים יותר לטעמי. לחובבי מילר.

(כי הוא עצבן אותי, כי אני לא מקבלת תירוצים)

בראשית היה חינוך/אליס מילר
מגרמנית: אדם טננבאום
הוצאת דביר, 2010
335 ע"מ

לאלי הנקינד כ"ץ יש את האומץ הזה. יש את התובנה והיכולת להסתכל במראה ולעשות לעצמה אנליזה שלמה, ודרכה גם לקורא- למה אנחנו אוכלים, כמה אנחנו אוכלים, עד כמה הזהות שלה כאדם נבנתה על בסיס האהבה-הדחיה-הבושה מהאוכל:
"כל כך הרבה מהזהות שלי, גם החנטריש וגם הגדולה, קשור ברומן שלי עם האוכל" (עמ` 17)

התחברתי מאוד למאבק האישי, למבוכה, ל"מלכוד 22" המוכר בזמן הדיאטה, שרק מי ש`היה שם` מכיר:
"אם אני שוקלת פחות מכפי שציפיתי, במקום לזרום עם המומנטום- אני זוללת. משהו בהתקרבות למטרה מפחיד אותי ואני "מוכנה" לקלקל. מצד שני, גם אם לא ירדתי כמו שקיוויתי, אני צפויה ליפול לשטח מסוכן. ההגיון כאן סוטה, אך שקוף: הירידה האיטית במשקל מעצבנת, ולכן אין לי מנוס אלא להתנחם באוכל" (ע`מ 68)

למעוניינים – פרטים נוספים על תוכנית "12 הצעדים".
ובאתר ההוצאה ניתן לקרוא את הכריכה האחורית של הספר.

"הקיץ האחרון שלי כילדה שמנה"/ אלי הנקינד כ"ץ
מאנגלית: דורית גינת (בליווי המחברת)
כנרת, 2009
236 ע"מ