ברבורה בהתהוות

אברהם עמרם לא שונה מרובנו.
כמו רובנו, גם הוא לא נולד עם כפית של כסף בפה. כמו רובנו, גם הוא גדל על החלום הציוני, וכמו רובנו, גם הוא היה צריך להיאבק לא מעט על מנת להשיג דברים בחיים.

יליד לוב, יתום מאב שעלה לארץ וגר עם משפחתו במעברה ליד חדרה. הוא בנה את עצמו, תרתי משמע, בשתי ידיו, ועסק בקבלנות.
הוא מתאהב, מתחתן, חולם על בית חלומותיו, אותו יבנה בשתי ידיו (או באמצעות החברה שלו), ואז הוא יוצא למילואים.

איש לא האמין שיקח לו שנה לחזור מהמילואים.
בשלב כלשהו, אברהם עמרם לא האמין שהוא יחזור אי פעם.

אברהם עמרם נפל בשבי בלבנון באפריל 1978, ובמשך קרוב לשנה היה שבוי בידי ארגוני הפת"ח ואחמד ג'יבריל.
בספרו הוא מתאר את רגעי השבי, את העינויים, את הבדידות ואי הוודאות שאפפו אותו.
"לא ידעתי מה צפוי לי ומה ייעשה בי. מהמוות עצמו לא פחדתי.במהלך המארב, היריות והמרדף ראיתי את המוות בעיניים. כן חששתי מהתעללות אכזרית" (עמ' 73)

במקביל ישנם בספר צילומי המכתבים שנשלחו אליו וממנו במהלך השבי, כמו גם כתבות מהעיתונים באותה תקופה.

בניגוד לספרים אחרים שנכתבו על שבויים, וטוב שכך, זהו אחד הספרים הבודדים שנתקלתי בהם שאינו מכחיש ואינו מסתיר את המשבר העובר על בני המשפחה שנותרים מאחור, וצריכים להתמודד אף הם עם אי ודאות איומה. הספר מתאר, בצורה מדודה ושקולה, את דרכי ההתמודדות השונות שכל אחד מבני המשפחה הקרובה חווה בזמן השהיה בשבי.

במרץ 1979 חוזר אברהם עמרם מהשבי, תמורת 76 מחבלים. כאן אתם יכולים לקרוא כתבה בנושא.
בניגוד לשבויים אחרים, הוא אינו הופך ל'סלב'. הוא לא כותב מדור בעיתון, הוא לא נוסע לבקר שועי עולם, הוא לא מצטלם למדורי רכילות.

הוא חוזר למשפחתו ולחייו.
הוא בונה את העסק שלו, הוא משקם את המשפחה.

מבחינתי, אברהם עמרם הוא גיבור אמיתי.

כתמיד, כשמדובר בספרי זכרונות, אין ברבורים.

מהישיבה בשבי לישיבה עם ציפורים/אברהם עמרם
הוצאת סער, 2013
208 עמ'

"כשהחלה האינתיפאדה החדשה חששתי כל כך שיקרה משהו לך או לאיתמר, ואמרתי לך שאני מעדיפה שלי יקרה משהו, שאני אמות ולא אחד מכם, ולא בכדי. עכשיו אני מבינה עד כמה צדקתי. אתה עד יום מותך חיית חיים מאושרים. קצרים אבל מאושרים. לא ידעת מהם ייסורים גדולים כמו ייסורי, מה זה לאבד את כל עולמך בלי יכולת למות גם, בלי יכולת לאבד את העשתונות, בלי יכולת להיזרק למקום שאפשר להשתגע בו, להוציא את כל הכאב, לשתות דם." (עמ' 73)

את הפחד הזה, כשהמעטפה החומה מבצבצת מתיבת הדואר, נראה לי שכולנו חווינו, ולו לשניה.
אני מודה, אני פחדנית גדולה. כל פעם שאנחנו, דהיינו הנסיך, מקבלים צו מילואים, אני נלחצת.לא משנה לאן הוא הולך, לא משנה לכמה ימים, הפחד קיים. מחלחל.  

את הפחד הזה היטיבה להכיר גם לילך אנג'ל. לצערה הרב, במקרה שלה הפחד אכן התממש.
חן אנג'ל נהרג בשירות מילואים ב-8 ביוני 2003, בהתקםת מחבלים על מחסום ארז. במותו הותיר אחריו את לילך אשתו, שהייתה בהריון מתקדם, ואת איתמר בנו, בן השלוש. חמישה חודשים לאחר מכן נולדה בתו, יעל בת- חן.

זהו ספור מסע. מסע של אשה צעירה שיום אחד נשארה לבדה בעולם.
טוב, לא נכון ולא הוגן לומר נשארה לבד, כי היא הייתה מוקפת במשפחה וחברים תומכים. אבל מה עושה אישה צעירה שיום אחד מגלה שהבית שלה ושל אהובה נותר שלה בלבד? איך מתמודדים עם געגוע של ילד בן שלוש, שעוד לא יודע לבטא רגשות שגם מבוגרים ובוגרים יותר לא מצליחים?

הספר מחולק לשני חלקים. החלק הראשון הוא קובץ מכתבים שכתבה לילך לחן במהלך השנה הראשונה למותו ובו היא מתארת את תהליך ההתמודדות שלה ושל המשפחה עם מותו, את הגעגוע שנשאר, ואת הידיעה, שכביכול סותרת כל רגש אפשרי, שבסופו של דבר, הם ישרדו.
"כרגע בשבילי אתה הישות היושבת למעלה ורוצה בטובתנו. אני מבקשת ממך שתשלח אלינו איש טוב ומיטיב שיעזור לנו להיות שוב משפחה, שיחלוק איתנו את הטוב ואת הרע, שיחזיר אלינו את שמחת השבת והחג, את היכולת לטייך וליהנות ממה שעוד יש לעולם להציע לנו, שיחזיר את הצחוק האמתי והמתגלגל שהיה מנת חלקי ונעלם עם מותך, שיחמם את הקרירות, שיחזיר את החיות והתשוקה, את האהבה ואת הטוב שעוד קיים ועכשיו נראה רחוק כל- כך מפתח הבית שהיה ביתנו. מישהו בדמותך" (עמ' 58)

החלק הזה ריגש אותי, וכאם צעירה לא יכולתי שלא להעיף מבט אוהב בעולל הקטן, ולחבק חזק חזק את הנסיך. כי הפחד קיים, והוא חלק מהחיים פה.
החלק השני מתאר תובנות, גדילה וצמיחה שאפשרו ללילך לצמוח ולגדול בזכות עיבוד האבל. גם כאן ניתן היה להתחבר ללא מעט דברים, כי בינינו, כולנו חווינו סוגים שונים של אובדנים.

לא הייתי מגדירה את הספר הזה כספר קריאה. לא בטוח שהייתי מגדירה אותו כספר בכלל, אלא כ"מסמך אנושי". דווקא לקראת יום הזיכרון המתקרב ובא, חשוב לזכור את האנשים שנותרו בחיים, חשוב להבין מה עובר עליהם.

לילך אנג'ל עוסקת בטיפול באמנות ובפסיכותרפיה, מטפלת בקליניקה פרטית במרכז האץר בנשים ובגברים שאיבדו בן- זוג, ובילדים שאיבדו הורה. זהו אתר הבית שלה.

לדף הזיכרון של חן אנג'ל.

לסיכום, למתעניינים בנושא ולקרובים לעניין. מאחר ולטעמי אין מדובר ביצירה ספרותית אלא בכתיבה אישית בהרבה, איני מדרגת בברבורים.

לאבד ולמצוא: יומנה של אלמנת צה"ל/ לילך אנג'ל
הוצאת סער, 2011
104 עמ'

הוא היה בן עשרים, עשרים וקצת כשנשבה. טייס צעיר יחסית בארץ זרה. הוא קיווה להישאר בחיים. הוא קיווה להשתחרר מהר.
בספר קטן, 159 עמודים סך הכל, מספר לויטוב חיים שלמים. חיים שהתחילו בחמישה ביולי 1970, כשמטוסו של לויטוב נפגע, והוא (יחד עם עמוס זמיר) צנחו על אדמת מצרים.

ההתחלה הייתה כמו שכולנו קראנו עליה בספרים. מכות. השפלות. הפחדות.
"הייתי בן עשרים וחצי. כושר ההתאוששות הגופנית, היכולת המופלאה של הנעורים, עזרו לי לשרוד ולעבור בשלמות יחסית את התקופה הקשה." (עמ' 25)

כמו שכתבתי בעבר, אחרי שקראתי את הספר "חוץ מציפורים", בו פגשתי לראשונה בעמוס לויטוב, דומה כי החוויה הקשה ביותר בשבי היא הבדידות, העובדה שאדם אחד כלוא בתא קטן ונתון לחסדי אויבים אכזרים.
"כאשר מבודדים אותנו לתקופה של לא הרבה שנים, נניח שנתיים- שלוש, ניתן להשפיע באופן מהותי על תפיסת החושים ועל המושגים- מה יפה ומה לא, מה רגיל ומה חריג. בהדרגה אנו מאבדים את המידות, הקולות, הריחות של הדברים שאיננו נחשפים אליהם, וכך ניתן להשפיע בשיטתיות על טעמנו ועל תמונת עולמנו" (עמ' 75).

מעניין לקרוא את ספרו של לויטוב, ובעיקר להשוותו לספר "חוץ מציפורים" המתאר את אותה החוויה, אבל דומה שהזכרון הקולקטיבי שונה לעיתים מהזיכרון האישי.

לויטוב מדבר על הבדידות שחש גם בזמן שהיה כבר בתא יחד עם כל שאר השבויים, בדידות שנבעה בין השאר בשל גילו הצעיר. למרבית השבויים הייתה משפחה: אישה, ילדים, חברה. משהו שיכלו להתלות בו, שיכלו לחלום עליו, אבל לויטוב היה לבד. הייתה לו חברה, ממנה מיהר להיפרד באחד המכתבים הראשונים שאפשרו לו לשלוח לארץ, ובדידותו זועקת.
מצד שני, נראה שאין גבול לכושר ההסתגלות האנושי, וגם בשבי דומה שאפשר לחיות. לויטוב הצליח ללמוד הנדסה בזמן שהיה בשבי, דברים שמעולם לא הצליח ללמוד (או ללמוד כראוי) קודם לכן. אחרים למדו אנגלית, תרגמו את "ההוביט" או עיצבו רהיטים לחדר. הנקודה היא שאחרי ההלם הראשוני, אחרי שנגמרות החקירות, בסופו של דבר צריך לשרוד יום, ועוד יום, ועוד אחד. והדרך לשרוד, כך נראה, נעוצה בדברים הקטנים שאהבת לעשות, נעוצה בזכרונות שאתה עוד זוכר, ובעיקר ביכולת להתעלות מעל הכאן והעכשיו.

לויטוב רואיין פעמים רבות בחמש וחצי השנים האחרונות בהקשר של גלעד שליט. אולי הדבר נובע מכך שחלק מפרנסתו היא מהרצאות שהוא מעביר. אני מניחה שאחת הסיבות הוא הגיל הצעיר בו הוא נשבה (נפל בשבי כשהיה בן עשרים וחצי, שוחרר בגיל עשרים וארבע), שדומה לגילו של גלעד שליט (שנשבה בהיותו בן 19 ועתיד להשתחרר מחר, בגיל עשרים וארבע+). בלא מעט מהראיונות שנתן (ראיון אחד לדוגמה) הוא מדבר על היתרון של גילו הצעיר של שליט, ומקווה שהוא יחזיק מעמד.
"בשנותי בשבי חלמתי אין- ספור פעמים איך ייראה יום השחרור והימים שלאחריו. ככל שהתארך הזמן בשבי נדמה היה שזהו זה, החיים ממשיכים ואנחנו קורבן של מציאות מזרח- תיכונית רוויה מלחמות וקפריזות. כל יום שחולף מרחיק אותנו מהבית, ואני אסיר עולם עד להודעה חדשה" (עמ' 157)

ספרו של לויטוב יצא לאור בשנת 2007, וחיפשתי אותו מאז שקראתי את "חוץ מציפורים". במפתיע גיליתי שהספר יצא במהדורה חדשה בהשתתפות הוצאת מודן.
קרה המקרה, ואת הספר החלפתי בספריה ביום שפורסם על החתימה על עסקת שליט.

אני מקווה ששליט יהיה השבוי האחרון. אני מקווה שבעוד עשר- עשרים- שלושים שנה, כששליט יכתוב את זכרונותיו, השורה התחתונה שלו תהא שונה מאמירתו של לויטוב:
"באותם ימים שלאחר החזרה מן השבי, ושנים ארוכות אחר- כך, חשבתי שאילו רק לא הייתי צריך להצהיר שאני במצוקה קשה, אלא הדבר היה מובן מאליו, והיו מגלים הבנה כלפי מי שחווה טראומה קשה וזקוק נואשות לעזרה ולהדברה- לא רק של בני המשפחה, אלא בעיקר של בעלי מקצוע שמלווים אותו, תומכים בו ועוקבים אחר מצבו- היה לי קל יותר" (עמ' 159)

אני מקווה שלמדנו. אני מקווה שנדע לחבק את גלעד, אבל לא פחות מזה, שנדע לתת לו את המרחב שהוא זקוק לו, ואת העזרה שהוא זקוק לה.

לאתר של עמוס לויטוב

**יצא לראשונה בהוצאת משרד הבטחון בשנת 2007.**

לסיכום,
(כי ככה זה, יש ספרים שאי אפשר לדרג אחרת)

שקר השתיקה/ עמוס לויטוב
הוצאת מודן, 2011
159 עמ'

"הבדידות הקשה ביותר היתה בצינוק. שם סבלתי גם מאי- הוודאות הקשה כל כך. זה היה מצב, שבו שכבתי בלכלוך, וכשהייתי שומע צעדים בחוץ, לא ידעתי אם באים לתת לי חתיכת פיתה או להוציא אותי להורג" (עמ' 88).

הם היו עשרה. רובם היו אנשי חיל האוויר. היה גם מעט חי"רניקים, מעט צנחנים, ושני שק"מיסטים.
לא היה ביניהם שום דבר במשותף, מלבד העובדה שכולם היו שבויים, שכולם היו (בסופו של דבר) בתא אחד בכלא עבאסיה במצרים, ושכולם, כדי לשרוד בקשיי השבי, שנמשכו לא יום ולא יומיים, נאחזו בידיעה שבארץ יודעים שהם בחיים וידאגו לשחרר אותם.
עשרת השבויים הללו הם אותם השבויים שתירגמו את "ההוביט" במהלך השבי, פעולה שבוצעה, בין השאר, כדי שחלק מהחיילים, שלא ידעו אנגלית, יוכלו להינות מהספר.

מטבע הדברים, שבי הוא לא דבר פשוט, בלשון ההמעטה. "בהתחלת השבי שרוי השבוי בטראומה הנגרמת על ידי הנפילה בשבי והמפגש הפתאומי עם האויב, ואחר כך נוספות לכך החקירות האכזריות, אולם כאשר אתה שרוי בשבי זמן ארוך, התנאים שלך משתפרים, ומניחים אותך לנפשך, סביר להניח שנרפאים מהטראומה. מאידך גיסא,יתכן שבמקומה נוצרות טראומות אחרות, שמקורן בקשיים אחרים. הן עשויות לנבוע, למשל, מהזמן המתארך של חיים בתנאי שבי. ההתמודדות עם מצב זה מצריכה כוחות נפשיים גדולים בהרבה מהמאמץ הנפשי והפיסי, הנדרש בחקירות או בהתמודדות עם הטראומה של הנפילה" (עמ' 208).

דובר לא מעט על נפש האדם, על יכולתו של האדם להתמודד עם קשיים שמעולם לא חשב שיוכל לעמוד בהם. מתברר שגם לשבי מתרגלים. המכות והעינויים עוברים עם הזמן, ונראה שאצל חלק מהמרואיינים בספר החוויה הקשה לא הייתה בהכרח העינויים אלא הבדידות (כל שבוי היו כלואים כחצי שנה בבידוד מלא, ורק לאחר מכן הועברו לחדר משותף אחד).

בני האדם הם יצורים חברתיים, ולכן אפשר היה למצוא גם התייחסות אישית יותר בין השבוי לבין החוקר, דוגמת הציטוט הבא:"הוא היה אדם מבוגר, יחסית (בגילנו היום ,אבל אז נראה בעיני זקן מופלג), ופעם הרגיש לא טוב והוציא מהר כדורים מהכיס. למחרת הוא בא אלי לחדר בפיג'מה ואמר: "אתה רואה, גם אני פציינט פה". זה מראה שהמאמץ בחקירה אינו חד- כיווני, וגם לך יש יתרונות: אתה יכול להתיש את החוקר שלך…" (עמ' 71).

בשלב מסויים, באופן שמהדהד למציאות של ימינו בצורה מטרידה למדי, היה להם ברור שהם יצליחו לחזור לארץ רק אחרי מלחמה רצינית. והם צדקו. הם חזרו לארץ לאחר מלחמת יום כיפורים, ב-16 בנובמבר.

את הספר קראתי בסביבות יום הזיכרון. הוא עורר בי לא מעט מחשבות. הם שרדו, והגיעו לארץ, ומרביתם אף הצליחו להשתקם, אבל המחיר היה גבוה. המחשבה שמאז שנאמרה האמירה "האמת היא, שלמדינה לא היה ניסיון עם שבויים, ששהו בכלא ארבע שנים. במשרד הביטחון לא ידעו למה אנחנו זכאים ואיך לפצות אותנו" (עמ' 259), לא השתנה יותר מדי, מצמררת אותי.

עם שובם, התברר שלא הכל נשאר כשהיה. הם היו צריכים להתמודד עם פציעות קשות, עם פרידות לא קלות, עם צללים שהמשיכו לרדוף אותם.
חלקם המשיכו בשירות צבאי, חלקם מצאו מזור דווקא בחיים האזרחיים, חלקם פעילים ב"ערים בלילה", עמותת השבויים.

הספר נכתב לאחר סדרת ראיונות ממושכת שעשתה הסופרת, עמיה ליבליך, פסיכולוגית במקצועה, בין השנים 1987-1988 עם כל אחד מעשרת השבויים ועם נשותיהם בתקופת השבי. היא השתמשה גם ביומן השיחות של השבויים, בדו"חות הצלב האדום ובמכתבים שקיבלה מהשבויים ומנשותיהם.

הספר נכתב בשנת 1989, כשאיש לא העלה בדעתו ששוב יהיה שבוי ישראלי אצל האוייב במשך שנים ארוכות. איש לא העלה על דעתו שיש משהו יותר גרוע מלהיות שבוי ארבע שנים בכלא במצרים. הוא מתאר את חוויות השבויים, אבל לא פחות מכך, את חוויות הנשים שאיתן, את החוויה של אלה שנשארו מאחור, בארץ, והיו צריכות להמשיך ולהתמודד, להמשיך ולחיות.

ואלה שמות:
רמי הרפז
עמוס זמיר
עמוס לויטוב
מנחם עיני
יצחק פור
דן אבידן
מוטי בבלר
דוד לוי
מוטי כהן
אבינועם קלדס

הרצאה של רמי הרפז לגבי תרגום "ההוביט".
ראיון מנקודת מבט של אשת שבוי.
לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,
 (פשוט ככה)

חוץ מציפורים/ עמיה ליבליך
הוצאת שוקן, 1989
340 עמ'

(מתנצלת על איכות התמונה. משום מה אין שום תמונה של הספר באינטרנט, גם לא באתר הרשמי של עמותת לוחמי לח"י)

כשהייתי קטנה הדבר שהכי רציתי, הכי בעולם, זה להיות ב"לח"י". או באצ"ל.
רציתי להשתתף במאבק הירואי, רציתי לגרש את הבריטים המרושעים, ואני מודה שלא פחות מהעניין האידיאולוגי עמדה לנגד עיניי הרומנטיזציה של הגיבורה ההרואית, שמוכנה למות למען המדינה (או רעיון המדינה). לזכותי יש לומר שהייתי "מסתפקת" גם בחברות בחסמב"ה.

אבל זה היה לפני שנים רבות, ומדף הספרים העוסק בפעילות הישוב במהלך תקופת המנדט הלך והתמלא.
מטבע הדברים, ובהתאם לקונצנזוס, מרבית הספרים עסקו ב"הגנה". ענייני "לח"י" בשנים האחרונות נוגעים יותר לתנועות הימין, ואיבדו לא מעט ממעט (מעט מדי לטעמי) הקרדיט שהגיע לה, וכעת הגיע הזמן למלא במעט את החלל הריק.

בשנה האחרונה פורסמה סדרה של כתבים תחת השם "ספר תולדות לוחמי חירות ישראל (לח"י)". מדובר בחמישה כרכים הפורסים את תולדות הלח"י, החל מהקמת ההגנה, דרך הפילוג לאצ"ל, המאבקים האידיאולוגיים ופרישתם של אברהם (יאיר) שטרן ואוהדיו מהאצ"ל, וכלה בנסיון להקים מפלגה פוליטית לאחר קום מדינת ישראל. כמו כן כולל הספר כרוזים, תמלולים של שידורי הרדיו הפירטי דאז, נאומי עצורי לח"י בפני בתי המשפט האנגלים ועוד.

כותב הספר, נחמיה בן תור, לחם בלח"י ופועל רבות למען שימור זכרון פעילות והרוגי הלח"י.

כחובבת התקופה, קשה לומר שהספר חידש לי הרבה. הוא בהחלט "סיפק" את הסחורה בצבעוניות שלו, ואני מניחה שלאנשים שפחות בקיאים בתקופה הספר יהיה מעניין אף יותר.
מטבע הדברים, ולאור זהות המחבר, הייתי אומרת שמדובר בספר לא אובייקטיבי, אבל בינינו- אני לא ממש בטוחה שיש כתיבה הסטורית אובייקטיבית.

כאמור, מדובר בחמישה כרכים:
כרך א': עד שנת 1943.
כרך ב' 1945-1944.
כרך ג': 1946.
כרך ד': 1948-1947 (מאי).
כרך ה': 1951-1948 (יוני).

לסיכום, לחובבי הז'אנר ולאוהבי ההיסטוריה

(כי אפילו לי צרמה לפעמים הנאמנות העיוורת ללח"י)

ספר תולדות לוחמי חירות ישראל (לח"י)/ נחמיה בן תור
הוצאת יאיר, 2010
5 כרכים