ברבורה בהתהוות

אברהם עמרם לא שונה מרובנו.
כמו רובנו, גם הוא לא נולד עם כפית של כסף בפה. כמו רובנו, גם הוא גדל על החלום הציוני, וכמו רובנו, גם הוא היה צריך להיאבק לא מעט על מנת להשיג דברים בחיים.

יליד לוב, יתום מאב שעלה לארץ וגר עם משפחתו במעברה ליד חדרה. הוא בנה את עצמו, תרתי משמע, בשתי ידיו, ועסק בקבלנות.
הוא מתאהב, מתחתן, חולם על בית חלומותיו, אותו יבנה בשתי ידיו (או באמצעות החברה שלו), ואז הוא יוצא למילואים.

איש לא האמין שיקח לו שנה לחזור מהמילואים.
בשלב כלשהו, אברהם עמרם לא האמין שהוא יחזור אי פעם.

אברהם עמרם נפל בשבי בלבנון באפריל 1978, ובמשך קרוב לשנה היה שבוי בידי ארגוני הפת"ח ואחמד ג'יבריל.
בספרו הוא מתאר את רגעי השבי, את העינויים, את הבדידות ואי הוודאות שאפפו אותו.
"לא ידעתי מה צפוי לי ומה ייעשה בי. מהמוות עצמו לא פחדתי.במהלך המארב, היריות והמרדף ראיתי את המוות בעיניים. כן חששתי מהתעללות אכזרית" (עמ' 73)

במקביל ישנם בספר צילומי המכתבים שנשלחו אליו וממנו במהלך השבי, כמו גם כתבות מהעיתונים באותה תקופה.

בניגוד לספרים אחרים שנכתבו על שבויים, וטוב שכך, זהו אחד הספרים הבודדים שנתקלתי בהם שאינו מכחיש ואינו מסתיר את המשבר העובר על בני המשפחה שנותרים מאחור, וצריכים להתמודד אף הם עם אי ודאות איומה. הספר מתאר, בצורה מדודה ושקולה, את דרכי ההתמודדות השונות שכל אחד מבני המשפחה הקרובה חווה בזמן השהיה בשבי.

במרץ 1979 חוזר אברהם עמרם מהשבי, תמורת 76 מחבלים. כאן אתם יכולים לקרוא כתבה בנושא.
בניגוד לשבויים אחרים, הוא אינו הופך ל'סלב'. הוא לא כותב מדור בעיתון, הוא לא נוסע לבקר שועי עולם, הוא לא מצטלם למדורי רכילות.

הוא חוזר למשפחתו ולחייו.
הוא בונה את העסק שלו, הוא משקם את המשפחה.

מבחינתי, אברהם עמרם הוא גיבור אמיתי.

כתמיד, כשמדובר בספרי זכרונות, אין ברבורים.

מהישיבה בשבי לישיבה עם ציפורים/אברהם עמרם
הוצאת סער, 2013
208 עמ'

"כשהחלה האינתיפאדה החדשה חששתי כל כך שיקרה משהו לך או לאיתמר, ואמרתי לך שאני מעדיפה שלי יקרה משהו, שאני אמות ולא אחד מכם, ולא בכדי. עכשיו אני מבינה עד כמה צדקתי. אתה עד יום מותך חיית חיים מאושרים. קצרים אבל מאושרים. לא ידעת מהם ייסורים גדולים כמו ייסורי, מה זה לאבד את כל עולמך בלי יכולת למות גם, בלי יכולת לאבד את העשתונות, בלי יכולת להיזרק למקום שאפשר להשתגע בו, להוציא את כל הכאב, לשתות דם." (עמ' 73)

את הפחד הזה, כשהמעטפה החומה מבצבצת מתיבת הדואר, נראה לי שכולנו חווינו, ולו לשניה.
אני מודה, אני פחדנית גדולה. כל פעם שאנחנו, דהיינו הנסיך, מקבלים צו מילואים, אני נלחצת.לא משנה לאן הוא הולך, לא משנה לכמה ימים, הפחד קיים. מחלחל.  

את הפחד הזה היטיבה להכיר גם לילך אנג'ל. לצערה הרב, במקרה שלה הפחד אכן התממש.
חן אנג'ל נהרג בשירות מילואים ב-8 ביוני 2003, בהתקםת מחבלים על מחסום ארז. במותו הותיר אחריו את לילך אשתו, שהייתה בהריון מתקדם, ואת איתמר בנו, בן השלוש. חמישה חודשים לאחר מכן נולדה בתו, יעל בת- חן.

זהו ספור מסע. מסע של אשה צעירה שיום אחד נשארה לבדה בעולם.
טוב, לא נכון ולא הוגן לומר נשארה לבד, כי היא הייתה מוקפת במשפחה וחברים תומכים. אבל מה עושה אישה צעירה שיום אחד מגלה שהבית שלה ושל אהובה נותר שלה בלבד? איך מתמודדים עם געגוע של ילד בן שלוש, שעוד לא יודע לבטא רגשות שגם מבוגרים ובוגרים יותר לא מצליחים?

הספר מחולק לשני חלקים. החלק הראשון הוא קובץ מכתבים שכתבה לילך לחן במהלך השנה הראשונה למותו ובו היא מתארת את תהליך ההתמודדות שלה ושל המשפחה עם מותו, את הגעגוע שנשאר, ואת הידיעה, שכביכול סותרת כל רגש אפשרי, שבסופו של דבר, הם ישרדו.
"כרגע בשבילי אתה הישות היושבת למעלה ורוצה בטובתנו. אני מבקשת ממך שתשלח אלינו איש טוב ומיטיב שיעזור לנו להיות שוב משפחה, שיחלוק איתנו את הטוב ואת הרע, שיחזיר אלינו את שמחת השבת והחג, את היכולת לטייך וליהנות ממה שעוד יש לעולם להציע לנו, שיחזיר את הצחוק האמתי והמתגלגל שהיה מנת חלקי ונעלם עם מותך, שיחמם את הקרירות, שיחזיר את החיות והתשוקה, את האהבה ואת הטוב שעוד קיים ועכשיו נראה רחוק כל- כך מפתח הבית שהיה ביתנו. מישהו בדמותך" (עמ' 58)

החלק הזה ריגש אותי, וכאם צעירה לא יכולתי שלא להעיף מבט אוהב בעולל הקטן, ולחבק חזק חזק את הנסיך. כי הפחד קיים, והוא חלק מהחיים פה.
החלק השני מתאר תובנות, גדילה וצמיחה שאפשרו ללילך לצמוח ולגדול בזכות עיבוד האבל. גם כאן ניתן היה להתחבר ללא מעט דברים, כי בינינו, כולנו חווינו סוגים שונים של אובדנים.

לא הייתי מגדירה את הספר הזה כספר קריאה. לא בטוח שהייתי מגדירה אותו כספר בכלל, אלא כ"מסמך אנושי". דווקא לקראת יום הזיכרון המתקרב ובא, חשוב לזכור את האנשים שנותרו בחיים, חשוב להבין מה עובר עליהם.

לילך אנג'ל עוסקת בטיפול באמנות ובפסיכותרפיה, מטפלת בקליניקה פרטית במרכז האץר בנשים ובגברים שאיבדו בן- זוג, ובילדים שאיבדו הורה. זהו אתר הבית שלה.

לדף הזיכרון של חן אנג'ל.

לסיכום, למתעניינים בנושא ולקרובים לעניין. מאחר ולטעמי אין מדובר ביצירה ספרותית אלא בכתיבה אישית בהרבה, איני מדרגת בברבורים.

לאבד ולמצוא: יומנה של אלמנת צה"ל/ לילך אנג'ל
הוצאת סער, 2011
104 עמ'

"קורא אהוב, בשורות הכתובות האלה תמצא ביטוי של הסבל והצרות, שאנו הילדים האומללים ביותר מכל העולם עברנו, בתקופת ה"חיים" שלהם בגיהינום עלי- אדמות ששמו בירקנאו- אושוויץ. אני מאמין, שהעולם כבר מכיר היטב את השם הזה, אבל הרי אף אחד בוודאי לא יאמין מה באמת, באמת התרחש כאן. אחרים חושבים וסוברים, שאם נמסרי איפה שהוא דרך הרדיו על הברבריות, על האכזריות, על אודות הברוטליות שנעשים פה ב"אדם"- זו רק, רק "תעמולת- זוועה"; רוצה אני כעת להראות לך כאן, שכל מה ששמעת וגם  מה שאני כותב כאן כעת, הוא רק מינימום ממה שבאמת קורה כאן. כאן זהו המון, ש[נ]עשה על ידי שלטון השודדים כפינת השמדה במיוחד לעם שלנו- וחלק גם לעמים אחרים. בירקנאו- אושוויץ, זה אחד מפינות  המוות הפזורות באתרים שונים, שבהם השמידו את עמנו על- ידי מיתות בהמיות שונות. מטרת כתיבתי היא, שלפחות מינימום מהמציאות יגיע לעולם, ואז אתה, עולם, תיקח נקמה, נקמה על הכל."  (עמ' 107)

הזונדרקומנדו, כך נראה, הוא אחד הפרקים הפחות מדוברים, או יותר נכון לומר- אחד המעמדות הפחות מדוברים בקרב ניצולי השואה. יתכן מאוד שהדבר נובע ממיעוט השורדים מקרב הזונדרקומנדו, ואולי מהתגובה הרגשית, השלילית בד"כ, לתפקידם.
הזונדרקומנדו במחנות ההשמדה בכלל ובאושוויץ בפרט היו האחרונים שבאו במגע עם היהודים, תרתי משמע. הם היו אלה שהשגיחו עליהם כשהתפשטו, זירזו אותם להיכנס ל"מקלחות", והם היו  אלה שטיפלו בגופות לאחר מכן, על כל המשתמע מכך.

יש לא מעט ספרי עדויות על הנעשה בתקופת השואה. כל העדויות מצמררות. כל העדויות משאירות סימני  שאלה קשים על הקלות הבלתי נסבלת של הרוע האנושי. אבל יש משהו בעדות הניתנת בספר הזה, משהו שונה.
אולי הדבר נובע מכך שאת העדות בספר, עדותו של זלמן גרדובסקי, מצאו מוסתרת (בחלקים שונים) בתוך  ערימות של אפר באושוויץ, שנים לאחר מותו של הכותב.
אולי נובע הדבר מהעובדה שאין תיאור יותר מצמרר מתיאורו של אדם המלווה קהל רב אל מותו.
אולי כי מהעדות הזו, אחרי לא מעט ספרים שקראתי, עולה ביתר שאת שאלת ה"צאן לטבח". גרדובסקי מדבר לא מעט על הציפיה, שנכזבה פעם אחר פעם, שמישהו ינסה למרוד, שהרי באיזשהו שלב  מרבית הקבוצות ידעו כי הן מובלות למותן, אבל איש (כמעט) לא ניסה להתמרד. מצד שני, יש כאן גם הסבר  ברור עד כמה נסיונות המרד היו בלתי אפשריים, כך שאין כאן (וגם אני איני שופטת) ביקורת מלאה.

זלמן גרדובסקי נולד בשנת 1910 בפולין. בשנת 1942 הוא נשלח עם משפחתו לאושוויץ, שם נבחר לעבודה בזונדרקומנדו. מאז שנת 1943 שקד על תיעוד הנעשה במחנה (במקביל לעוד מספר אנשים  מהזונדרקומנדו).
גרדובסקי היה ממנהיגי המרד של הזונדרקומנדו בשנת 1944, המרד היחיד שהיה באושוויץ, ונהרג  במהלכו.

לסיכום, אחד מספרי העדויות היותר חזקים שקראתי.

ברבורים

 בלב הגיהינום: יומנו של אסיר וממנהיגי מרד הזונדרקומנדו באושוויץ/ זלמן גרדובסקי.
תרגם מיידיש, ערך והוסיף אחרית דבר: אביחי צור
הוסיפו רקע היסטורי: ד"ר גדעון גרייף וכריסטיאן קרלסן
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
367 עמ'

כשחשבתי מה לכתוב על הספר, כתבתי לעצמי סקירה שונה לגמרי, אבל ברגע האחרון עלה במוחי המשפט האלמותי  "If you can't beat them join them".
כי מה בעצם מנסה המחבר לומר כאן? הוא יוצא מתוך נקודת הנחה, נכונה למדי, שעמדת המוצא של נשים לאורך ההסטוריה העתיקה בכלל, ובתקופת התנ"ך בפרט, הייתה תמיד נחותה יותר, וכדי 'לסגור את הפער' הן השתמשו במיניותן.
לזכותו יאמר שהוא לא קורא להן מופקרות, או פרוצות. הוא אפילו בעדן, ומביע אמפתיה למחיר הכבד שהן שילמו.

אבל בואו שניה נעשה צעד אחד אחורה.
היו תקופות שקראתי בספר התנ"ך בעיון רב, ונהנתי מכל רגע. אלו היו תקופות אחרות. אני הייתי צעירה הרבה, הרבה, הרבה יותר. רומנטית יותר. סקרנית יותר. או בלשון אחרת: הייתי בכיתה ו' ורציתי להתחרות בחידון התנ"ך שהתקיים בבית הספר שלי.
הכי אהבתי את ספר שופטים.
יש שיגידו שתאוות ההרג שלי נולדה אז, אבל אני אהבתי את הרעיון של אנשים פשוטים שמגוייסים לפתע פתאום למען מטרה נעלה (טוב, וגם בשביל להרוג אנשים שכל מה שחטאו היה שלא היו יהודים, אבל למה להיות קטנוניים).
בכל מקרה, עברו הרבה שנים מאז. אני כבר לא אותה ילדה סקרנית ורומנטית. התנ"ך כבר לא נקרא בעיניי כספר מלא הרפתקאות ודרמות, אלא נצבע בצבעים שונים ומשונים שזה לא הפוסט לדבר עליהם. ועדיין, כשמישהו מציע אינטרפטציה כלשהי לתנ"ך, ובעיקר לדמויות הנשיות שבו, אני קופצת על המציאה.

ונחזור אל הספר.
קחו לדוגמא את הדיון על יעל אשת חבר הקיני.
למי שהבריז מהשיעור, או סתם לא זוכר, יעל קיבלה באוהלה בברכה את סיסרא, ולמרות שביקש רק מים השקתה אותו בחלב. כשנרדם היא נעצה יתד בראשו והרגה אותו. לטענת עיני, פעולתה של יעל נובעת מהעובדה שהגברים לא מילאו את תפקידם כראוי. כאן גם באה לידי ביטוי נקודת החולשה הגדולה של הספר- הפטרונות שלו.

מילא שנשים משתמשות במיניותן, אבל הטיעון לפיו הן משתמשות במיניותן לא כי הן חפצות בכל, או כי הן רוצות לקחת חלק במאבק, אלא כי במקרה הרע הגברים לא עושים את תפקידם כראוי, ובמקרה הטוב כי הן משרתות את המטרה שהציבו בפניהן הגברים (ע"ע אסתר, ששכבה עם אחשוורוש כדי שמרדכי יקבל תפקיד בכיר יותר).
גם האיורים שמעטרים את הספר מעוררים אי נחת. ראו לדוגמה את האיור המלווה את יעל:

בעיניי אין מדובר כאן ב"סתם" אישה אלא ב'פצצת זמן', אישה החושפת יותר מטפחיים ויוצרת מניפוציה על הקורא (הגברי כמובן).

לסיכום, על אף הרצון הטוב והרעיון המעניין הספר הוא החמצה בעיניי. עדיף היה לטעמי להתמקד במספר מועט יותר של דמויות, ולחקור אותן לעומק מאשר לתת לקורא לטעום בלבד, או במילים אחרות- הספר לא בשל לגמרי.

נשים מפתות בתנ"ך/ יומי עיני
איורים: נעמי פוקס
הוצאת סער, 2011
160 עמ'

אז נתחיל בדבר הכי הכי חשוב- אני אוהבת לאכול. אני אוהבת לאכול אוכל טעים, אני אוהבת לבשל, ובעיקר- אני אוהבת לבשל אוכל לא מסובך (אבל ערב לחך).

לבלוג "בצק אלים" התוודעתי מספר חודשים אחרי שעברתי לגור עם הנסיך, כשמלאי המתכונים שלי התחיל להדלדל, ורציתי להקסים אותו בכוחותיי הנשיים הדגולים שכן אמרו כבר לפני שהדרך ללבו של הגבר עוברת דרך קיבתו.
יתרונו של הבלוג הוא לא רק בפשטות המתכונים שבו, אלא בעיקר בעובדה שהמתכון, או יותר נכון תהליך הבישול, מלווה בלא מעט תמונות שעוזרות להבהיר אי אלו דברים למתקשים בהבנה, הווה אומר נשים בהריון שמתבלבלות ושמות קודם פירורי לחם ואז ביצה (לא לצחוק, אני עשיתי את זה 😳 ).

קוראיי הנאמנים (לא כולל אלו שמפחדים לחזור הביתה אם הם לא קראו 😉 ) בוודאי תוהים על מה ולמה אני כותבת על הבלוג, שהרי אני עוסקת בספרים בעיקר. ובכן, נפל דבר.

אני חושבת שזו אחת הפעמים הבודדות שנתקלתי בהן בבלוגיה הישראלית (אשמח לקבל תיקון באם אני טועה) בהן בעלת בלוג מוציאה לאור חוברת במקביל לפרסום הבלוג.
יותר נכון, אני חושבת שזו הפעם היחידה שבה אני אישית רכשתי חוברת מתכונים מבלוגרית. אני חייבת להודות שהיססתי מעט, שהרי בינינו, למה צריך לשלם על מתכונים, יש כל כך, כל כך, אבל כל כך הרבה מתכונים ברשת, אבל זה היה ממש שווה את זה.
בחוברת ישנה 17 מתכונים שלא פורסמו בבלוג. לכל מתכון שכזה נפתח דף סודי בבלוג, מה שהוסיף לניחוח האוכל גם ניחוח של קונספירציה ואליטיזם, אז מה צריך יותר מזה?

עד כה נוסו ארבעה חמישה מתכונים מהחוברת. היום ינוסה מתכון נוסף. הנסיך אנין הטעם אהב שלושה ארבעה מתוכם (אבל זה לא משנה, כי אני אהבתי את כולם), ואפילו העולל הביע התלהבות.

בעלת הבלוג, העונה לשם מאיה, היא בחורה נחמדה למדי שהתחילה לתעד את הרפתאותיה הקולניריות בשנת 2007. נכון לרגע זה היא לומדת תואר ראשון בניהול וקולנוע באוניברסיטת תל אביב, וכותבת את טור האוכל השבוי במוסף "זמנים מודרניים".
מצד אחד, עלי להוסיף, לכו תסמכו על מישהו שלא אוהב אבטיח… 😯
מצד שני, החבר שלה הוא זה ששוטף את הכלים בבית, אז יש בה משהו קסום… 😆

לצערי המאוד מאוד רב, התבקשתי שלא להעתיק מתכונים מהחוברת, ולכן כל מה שאני יכולה לעשות זה להפנות אתכם לאחד המתכונים בבלוג (דווקא אחד המסובכים יותר, אבל שווה!).

לסיכום, אם לא הבנתם…
קנו את החוברת. היא לא עולה הרבה (50 ש"ח). היא נשלחת בדואר די מהר. היא טעימה (העולל טעם!).

וגילוי נאות אחרון: לא קיבלתי ולו שקל עבור סקירה זו. עזבו שקל, אפילו עוגיה לא קיבלתי. !

הוא היה בן עשרים, עשרים וקצת כשנשבה. טייס צעיר יחסית בארץ זרה. הוא קיווה להישאר בחיים. הוא קיווה להשתחרר מהר.
בספר קטן, 159 עמודים סך הכל, מספר לויטוב חיים שלמים. חיים שהתחילו בחמישה ביולי 1970, כשמטוסו של לויטוב נפגע, והוא (יחד עם עמוס זמיר) צנחו על אדמת מצרים.

ההתחלה הייתה כמו שכולנו קראנו עליה בספרים. מכות. השפלות. הפחדות.
"הייתי בן עשרים וחצי. כושר ההתאוששות הגופנית, היכולת המופלאה של הנעורים, עזרו לי לשרוד ולעבור בשלמות יחסית את התקופה הקשה." (עמ' 25)

כמו שכתבתי בעבר, אחרי שקראתי את הספר "חוץ מציפורים", בו פגשתי לראשונה בעמוס לויטוב, דומה כי החוויה הקשה ביותר בשבי היא הבדידות, העובדה שאדם אחד כלוא בתא קטן ונתון לחסדי אויבים אכזרים.
"כאשר מבודדים אותנו לתקופה של לא הרבה שנים, נניח שנתיים- שלוש, ניתן להשפיע באופן מהותי על תפיסת החושים ועל המושגים- מה יפה ומה לא, מה רגיל ומה חריג. בהדרגה אנו מאבדים את המידות, הקולות, הריחות של הדברים שאיננו נחשפים אליהם, וכך ניתן להשפיע בשיטתיות על טעמנו ועל תמונת עולמנו" (עמ' 75).

מעניין לקרוא את ספרו של לויטוב, ובעיקר להשוותו לספר "חוץ מציפורים" המתאר את אותה החוויה, אבל דומה שהזכרון הקולקטיבי שונה לעיתים מהזיכרון האישי.

לויטוב מדבר על הבדידות שחש גם בזמן שהיה כבר בתא יחד עם כל שאר השבויים, בדידות שנבעה בין השאר בשל גילו הצעיר. למרבית השבויים הייתה משפחה: אישה, ילדים, חברה. משהו שיכלו להתלות בו, שיכלו לחלום עליו, אבל לויטוב היה לבד. הייתה לו חברה, ממנה מיהר להיפרד באחד המכתבים הראשונים שאפשרו לו לשלוח לארץ, ובדידותו זועקת.
מצד שני, נראה שאין גבול לכושר ההסתגלות האנושי, וגם בשבי דומה שאפשר לחיות. לויטוב הצליח ללמוד הנדסה בזמן שהיה בשבי, דברים שמעולם לא הצליח ללמוד (או ללמוד כראוי) קודם לכן. אחרים למדו אנגלית, תרגמו את "ההוביט" או עיצבו רהיטים לחדר. הנקודה היא שאחרי ההלם הראשוני, אחרי שנגמרות החקירות, בסופו של דבר צריך לשרוד יום, ועוד יום, ועוד אחד. והדרך לשרוד, כך נראה, נעוצה בדברים הקטנים שאהבת לעשות, נעוצה בזכרונות שאתה עוד זוכר, ובעיקר ביכולת להתעלות מעל הכאן והעכשיו.

לויטוב רואיין פעמים רבות בחמש וחצי השנים האחרונות בהקשר של גלעד שליט. אולי הדבר נובע מכך שחלק מפרנסתו היא מהרצאות שהוא מעביר. אני מניחה שאחת הסיבות הוא הגיל הצעיר בו הוא נשבה (נפל בשבי כשהיה בן עשרים וחצי, שוחרר בגיל עשרים וארבע), שדומה לגילו של גלעד שליט (שנשבה בהיותו בן 19 ועתיד להשתחרר מחר, בגיל עשרים וארבע+). בלא מעט מהראיונות שנתן (ראיון אחד לדוגמה) הוא מדבר על היתרון של גילו הצעיר של שליט, ומקווה שהוא יחזיק מעמד.
"בשנותי בשבי חלמתי אין- ספור פעמים איך ייראה יום השחרור והימים שלאחריו. ככל שהתארך הזמן בשבי נדמה היה שזהו זה, החיים ממשיכים ואנחנו קורבן של מציאות מזרח- תיכונית רוויה מלחמות וקפריזות. כל יום שחולף מרחיק אותנו מהבית, ואני אסיר עולם עד להודעה חדשה" (עמ' 157)

ספרו של לויטוב יצא לאור בשנת 2007, וחיפשתי אותו מאז שקראתי את "חוץ מציפורים". במפתיע גיליתי שהספר יצא במהדורה חדשה בהשתתפות הוצאת מודן.
קרה המקרה, ואת הספר החלפתי בספריה ביום שפורסם על החתימה על עסקת שליט.

אני מקווה ששליט יהיה השבוי האחרון. אני מקווה שבעוד עשר- עשרים- שלושים שנה, כששליט יכתוב את זכרונותיו, השורה התחתונה שלו תהא שונה מאמירתו של לויטוב:
"באותם ימים שלאחר החזרה מן השבי, ושנים ארוכות אחר- כך, חשבתי שאילו רק לא הייתי צריך להצהיר שאני במצוקה קשה, אלא הדבר היה מובן מאליו, והיו מגלים הבנה כלפי מי שחווה טראומה קשה וזקוק נואשות לעזרה ולהדברה- לא רק של בני המשפחה, אלא בעיקר של בעלי מקצוע שמלווים אותו, תומכים בו ועוקבים אחר מצבו- היה לי קל יותר" (עמ' 159)

אני מקווה שלמדנו. אני מקווה שנדע לחבק את גלעד, אבל לא פחות מזה, שנדע לתת לו את המרחב שהוא זקוק לו, ואת העזרה שהוא זקוק לה.

לאתר של עמוס לויטוב

**יצא לראשונה בהוצאת משרד הבטחון בשנת 2007.**

לסיכום,
(כי ככה זה, יש ספרים שאי אפשר לדרג אחרת)

שקר השתיקה/ עמוס לויטוב
הוצאת מודן, 2011
159 עמ'

גרינג היה, ועודנו, אחד הסמלים הגדולים של הנאצים. הטייס המפורסם, הכריזמטי, הנהנתן, היה שותפו של היטלר במשך שנים רבות, פושע נאצי שנגזר עליו עונש מוות אבל הצליח להתאבד באמצעות בליעת ציאניד שעות מספר לפני עלייתו לגרדום.

אבל מי היה גרינג באמת?
יש המאמינים כי בסופו של דבר, כל פעולותיו של אדם נובעות בראש ובראשונה מהדימוי העצמי שלו. מהשאלה הבסיסית והגורלית הזו, "האם אני אוהב את עצמי", או  אולי יותר נכון "האם אחרים אוהבים אותי".
גרינג היה עסוק באופן אובססיבי בשאלות הללו. יש האומרים כי מותה של אשתו הראשונה, אהבת חייו, היה "קו פרשת המים", שלפניו ואחריו זה לא היה אותו אדם.
יש האומרים שמי שהכריע את גורלו של גרינג היה המאהב (ככל הנראה) של אמו, דמות שהשפיעה רבות על חייו של גרינג, דמות שענתה לשם המפתיע הרמן אפשטיין.
יש האומרים שהנהנתנות, הנרקסיסטיות והפינוק שגרינג כל כך אהב, נבעו מדמותו של אפשטיין.

ספרו של גידו קנופ מצליח לטעמי לעשות את הבלתי יאומן, ולהציג את גרינג בצורה אנושית. זה לא אומר שמזדהים איתו. זה לא אומר שמבינים אותו. זה אומר שרואים שהוא אדם.
דמיינו לעצמכם את גרינג- הטייס המוערץ, חלק מטייסת שהצליחה להפיל 644 מטוסי אוייב. האיש הכריזמטי הזה מאמין בגרמניה חזקה, אוהב את עבודתו כטייס, זועם על הפסד גרמניה במלחמת העולם הראשונה, ובעיקר- רואה בקרקוע חיל האוויר השפלה גדולה. עכשיו הוא צריך לבנות את עולמו מחדש. והוא עושה זאת על ידי כך שהוא חובר להיטלר. לא שנאת היהודים היא שחיברה ביניהם, אלא הרצון בכח ובשררה.
ואז שוב מתרסק עולמו, או לפחות רועד מעט. נסיון הפוטש נכשל. היטלר מושלך לכלא. גרינג נפצע (באופן אירוני- מי שמצילים אותו הם זוג יהודים) ולעולמו נכנס המורפיום. מאותו יום ועד למאסרו הוא יהיה מכור.

וככל שהזמן עובר, ככל שהוא צובר יותר ויותר כוח, ככל שהוא נעשה יותר ויותר בכיר בפירמידת הכח הנאצית, כך הוא צובר יותר ויותר קילוגרמים. אני כותבת את זה כי זה משמעותי. השומן הופך להיות אחד מסממניו של גרינג. הוא כבר לא גיבור מלחמה. הוא כבר לא יפה. הוא פשוט הרמן השמן, או כמו שכותב עליו גבלס ביומנו בשנת 1931: "גרינג מסית ללא הפסק כנגדי, מתוך קנאות חולנית. הוא זוחל כדי ללקק את ישבנו של היטלר. לו לא היה שמן כל כך היה בוודאי נכנס לשם" (עמ' 38).

אני יודעת שאני נוטה ל'פסיכולוגיה בגרוש'. אני מודעת לנטיה הזו שלי, ומשתדלת לשמור אותה על אש נמוכה. אבל לכל אורך הספר נראה כי ככל שגרינג מאבד שליטה בחייו האישיים (החל במותה של אשתו הראשונה, דרך מראהו וכלה בעובדה שהרעיונות והאמונות שלו עומדים למבחן, ונכשלים) כך הוא הולך ונעשה אכזר יותר בחייו המקצועיים.
אומרים שאנשים שמנים (או "מלאים" אליבא דPC) הם טובי לב יותר. עיתון ה"כרוניקל" הלונדוני שלל מכל וכל דיעה זו בתיאורו של גרינג בשנת 1945, לפיו "העובדה שהוא שמן, אין משמעותה שהוא גם טוב לב; גם כשהוא צוחק הוא אינו יודע כל רחמים; ומחמת עברו הוא פושע" (עמ' 160).

אפשר להסתכל על ההסטוריה בדרכים שונות, ולשאול שאלות שונות. אחת השאלות הפופולריות ביותר היא השאלה "מה אם".
מה אם, נאמר, גרינג לא היה כל כך שמן. מה אם הוא לא היה רדוף בבעיות הנובעות מדימוי עצמי בגובה דשא, האם אז הייתה ההסטוריה שונה?

לסיכום,
 ברבורים (לאוהבי הז'אנר בלבד)

גרינג- סגנו של השטן. ביוגרפיה/ גידו קנופ
מגרמנית: עידו הרטוגזון
ספריית מעריב, 2010
173 עמ'