ברבורה בהתהוות

אז אחרי ארבע שנים ארוכות הרשיעו את זדורוב. מי (לא) היה מאמין שהוא יורשע..

אני חייבת להודות שמעולם לא האמנתי שרומן זדורוב רצח את תאיר ראדה.
אי האמון שלי נובע, אני מודה, בראש ובראשונה מחוסר האמון שלי ברצונה של המשטרה לעבוד קשה ובהמשך ישיר מחוסר היכולת (או שמא נאמר הרצון) לעמוד מול המשטרה. אפשר לראות את זה בעשרות צווי איסור הפרסום שהמשטרה מוציאה חדשות לבקרים על כל שיהוק שפושע סוג ג' פולט, ואפשר לראות את זה בצורה חמורה יותר בידיעה שפורסמה לפני מספר שנים, לפיה 97% מהנאשמים מורשעים בדין. יש הטוענים שכיום מדובר ב99%. אני לא ממש אתפלא אם זהו אכן הנתון האמיתי.

ואחרי שאני מדברת בהכללה, לא אכפת לכם שנרד קצת לפרטים, נכון?

אני מודה, אל תתפסו אותי במילה, אבל התעצבנתי מההרשעה. כל כך התעצבנתי, שישבתי וקראתי את כל הכרעת הדין (וזה לא סתם, מדובר ב476! עמודים).
ואחרי שקראתי את כל הכרעת הדין, התעצבנתי לא פחות.
תרשו לי לשתף אתכם בסיבות לכך:

• נניח שהשופטים האמינו בכל ליבם שזדורוב הוא אכן הרוצח. נניח. נראה לי קצת לא הגיוני שאף טענה, ולו אחת, קטנה ככל שתהיה, שהסניגורים טענו, לא התקבלה.
  אנסח מחדש: במשפט שנמשך כמעט ארבע שנים לא מצאו השופטים ולו טעות אחת, ולו פגם אחת בעבודת המשטרה ו/או הפרקליטות.
  
• שערות בזירת הרצח: בזירת הרצח נמצאו שערות רבות. אף שערה לא תאמה את הDNA של הנאשם. יתרה מזה, בשלב מסויים הוחלט לא לבדוק את הDNA של כל השיערות (הגם שלא את כולן ניתן היה לדגום) מאחר שזדורוב עבד בבית הספר ולכן המצאות שיערות שלו לא בהכרח אומרת שהיה במקום הרצח. בידה של תאיר ראדה נמצאו שערות חומות ארוכות. חלק מהשערות נמצאו כשייכות לתאיר, אחרות לאדם אחר. מיהו האדם האחר? זה לא באמת משנה. זה לא זדורוב, אבל הרי הוא הודה במעשה, למה להמשיך לבדוק?
  מתוך 12 שערות שנמצאו בכף ידה של ראדה, 3 שערות לא נמצאו כשלה. הDNA לא תאם לא לראדה ולא לזדורוב. ומה אמרו על כך השופטים? דבר ראשון, יתכן שהטכנאית טעתה. אבל גם אם לא… " גם אם נצא מתוך נקודת הנחה כי שלוש השערות אינן שייכות למנוחה, אין בכך עדיין כדי להוות ממצא ראייתי […] אין בכך להעיד כי הרצח בוצע ע"י פלוני, אלמוני או הנאשם […] האפשרות כי שערות אנשים אחרים שאינם מעורבים תימצאנה על הגופה או במקומות שונים בזירה, הגיונית ושכיחה" (עמ' 270).
  אנסח מחדש: בכף ידה של הנרצחת נמצאו שערות. חלקן היו שלה. חלקן לא. הן גם לא שייכות לנאשם. למי הן שייכות? זה לא רלוונטי.
  
• הפסקות בהקלטה הקולית/טעויות בשעת הקלטה בוידאו: במהלך ההקלטות ישנן הפסקות בסאונד. הפסקות בסאונד יכולות לנבוע, נגיד, מעריכה מגמתית, או מעצירת ההקלטה באמצע. הסאונד והתמונה לא תואמים, כלומר קודם היה סאונד, ורק אחר נוסף הצילום. טענת הפרקליטות, כפי שהתקבלה על ידי השופטים במלואה, הייתה שהשיבושים בהקלטה נובעים מההקלטה שהועברה למומחה שמונה על ידי הסניגוריה, ולא קיימת בהקלטה המקורית.
  לגבי פערים שמופיעים בין התארוך של החקירות לבין הזמן המוטבע בחלקו העליון של מסך התמונה (שצולם בוידאו כאמור) טענה הפרקליטות כי כאשר סוללה מתרוקנת, השעון של מצלמת הוידאו אינו מתכייל, ולכן הזמן אינו נכון.
  אנסח מחדש: בהקלטות החקירות ישנן הפסקות, המגיעות ל25% מזמן ההקלטה. השעון של החקירות שצולמו בוידאו אינו מדוייק. אי אפשר לדעת מתי החקירה נעשה, אי אפשר לדעת מה אירע בחקירה בזמן ההפסקה בהקלטה. בית המשפט החליט כי התקלות נובעות משכפול הקלטת לצרכי ההגנה, מחוסר סוללות במצלמה, ובכל מקרה אין כאן כוונת זדון, אבל אולי כדאי שהמשטרה תשקול לשכלל את צורת הקלטת החקירות (עמ' 81).
  
• בדיקה בעירום שנעשתה לנאשם: במהלך אחת החקירות התבקש זדורוב להסיר את כל בגדיו על מנת לעבור בדיקה גופנית (כדי לראות אם יש סימני מאבק על גופו). אין כל תיעוד של הבדיקה הזו. לימים יטען זדורוב כי הרגיש מושפל, וכי בוצעה בו בדיקה חודרנית (טענה ממנה יחזור בסופו של דבר). המשטרה טענה כי הבדיקה לא צולמה מטעמי 'צנעת הפרט'.
  אנסח מחדש: הנאשם נבדק בעירום. איש לא מתווכח על כך. הוא היה באותו זמן ללא עורך דינו, ללא שום תיעוד של הבדיקה. לא נמצאה על גופו כל עדות למאבק. ומה אומר על כך בית המשפט? הם מקבלים את עמדתם של החוקרים, כי ברור ש"בדיקה זו לא השפילה אותו ומכל מקום בוודאי שלא הותירה בו זיכרון מר" (עמ' 195). ומה לגבי חוסר התיעוד? "ראוי היה לתעד".
  
• בזירת הרצח לא נמצאה ולו טביעת אצבע אחת של זדורוב. אין טיפת DNA שלו. נאדה. האיש עשה רצח כמעט מושלם. כמעט. האמנם?
  אנסח מחדש: על מכנסיה ספוגי הדם של תאיר ראדה נמצאו עקבות נעל. אחד הקירות בשירותים הוכתם בדמה. על נעליו של זדורוב, שהפרקליטות טענה (ובית המשפט קיבל את טענתה) כי סביר להניח שמדובר בנעליו של זדורוב לא נמצאה טיפת דם, למרות שהשוטרים טענו בפני זדורוב שנמצאו על בגדיו כתמי דם של תאיר.
  
• תחקיר שפורסם ב"ידיעות אחרונות" לגבי מהימנותו של המדובב "ארתור" שזדורוב הודה באוזניו ברצח, חשף כי ישנם אסירים המעידים כי ארתור סחט הטבות הנאה מהמשטרה, תוך איום מפורש שהוא "יפוצץ את פרשת זדורוב" (עמ' 96). המשטרה טענה כי לא מדובר בטובות הנאה, אלא נהוג שכאשר מדובב יוצא להעיד מאפשרים לו לקנות דברים (עמ' 105). ומה אומר על כך בית המשפט? אי אפשר לסמוך על מהימנותו של העתונאי מאחר והוא לא התייחס לכך שיכול להיות שאלו שהעידו בפניו היו בעלי אינטרסים זרים (עמ' 103).
  אנסח מחדש: טוענים השופטים כי לא יתכן שתחקיר יבוצע (בין השאר) באמצעות ראיונות עם אנשים בעלי אינטרסים (אני תוהה- האם יש אנשים ללא אינטרסים בכתבות תחקיר?), וברור שישנה קבלה מוחלטת של טענת המשטרה כי ארתור אינו מקבל טובות הנאה.

• ציור במחלוקת: כשבועיים לפני הרצח נטען כי תלמידת התיכון ציירה דמות של אשה מדממת בשירותים. במהלך החקירה נחקרה הנערה וטענה כי לא מדובר בשירותים, אלא בדמות אישה מדממת בפינת החדר. הציור המקורי מעולם לא נמצא. הנערה ציירה סקיצה של הציור במשטרה, ובסקיצה אכן מדובר בפינת החדר. ומה אמרו על כך השופטים? הנערה הביאה לבית המשפט דוגמאות אחרות של ציורים, ולא נראה בהם כל רמז לאלימות (עמ' 411).
  אנסח מחדש: איני יודעת אם הנערה קשורה לרצח או לא. צירוף המקרים הוא מעט מטריד, אבל אינו מחייב בהכרח. אבל אפילו זה לא עורר ולו ספק קל שבקלים.
  
• ושיא השיאים, ותסלחו לי- אבל זו שאלה שמופנית בעיקר לנשים: בנות יקרות, כשאתן נכנסות לשירותים ציבוריים, נניח שיש בהם 4 תאים- לאיזה תא תיכנסו? אני יודעת שזו שאלה קטנונית, אבל אני לעולם לא אכנס לתאים הקיצוניים- לא לראשון ולא לאחרון. מסקר קטן שעשיתי, כל מי ששאלתי ענתה את אותה התשובה.
  ולמה אני שואלת? כי באחת החקירות (אחרי שחזר בו מהודאתו) אמר זדורוב "אף אחד לא נכנס לעשות את צרכיו בתא הראשון או ברביעי" (עמ' 311).  את הטענה הזו דוחים השופטים בטיעון שאין שום הגיון בטענה הזו.
  אנסח מחדש: אני לא מכירה אף אחת שנכנסת לתא הראשון או האחרון בשירותים. אין כאן הגיון. אין לי הסבר לוגי. זה פשוט לא קורה. למה? ככה.

לסיכום, וסליחה על החפירה הארוכה, איך יכול להיות שאין ולו בדל אחד של ספק? אין שופט אחד מתוך השלושה שאינו מהסס בכלל? שלא אומר "רגע…". אחד????
ואולי, אולי פשוט זה היה בלתי אפשרי אחרי כל מחול השדים הזה לא להרשיע את זדורוב. איך אפשר? איך תראה המשטרה, שיצאה לה בחגיגיות למסיבת עתונאים והודיעה שפענחה את הרצח (ולו כדי להסתיר את המבוכה על בריחתו של בני סלע)? איך תראה מערכת המשפט, שכלאה את האיש לארבע שנים?

ולמי שרוצה, הנה קישור להכרעת הדין המלאה (קובץ וורד, 3.5 מ"ב), אותה ניתן למצוא באתר בתי המשפט.

שלט שראיתי בימים האחרונים ברח' שטראוס, רחוב מרכזי למדי בירושלים (שקרוב לשכונת מאה שערים):

וסליחה על האיכות, צולם בפלאפון לחצו על התמונה כדי להגדיל אותה

בעבר היו שופטים בישראל. שופטים שדנו במעשים ופשעים, חשבו ובסוף החליטו האם האדם אשם הוא, או חף מפשע.

בעבר (או שמא אני רק נאיבית?) היו אנשי הפרקליטות חלק מאותו מעמד עלום שם של "שומרי חוק". פירוש הדבר היה, כך לפחות רציתי להבין, שהם ירדפו עד חומרה את העוברים על החוק ויענישו אותם בחומרה.

על פי הנחיות פרקליטות המדינה, כפי שמופיעות באתרהּ, הסדר טיעון יערך במידה והדבר "עולה בקנה אחד עם טובת הציבור" ובתנאי שהוא "מביא בחשבון את מידת הנזק [..] שנגרם לקורבן העבירה".

פעם, שוב, באותם ימים טובים בהם אנשים ממש עבדו תמורת הכסף שהם מרוויחים, עסקאות טיעון היו מוצעות בעיקר במקרים בהם הייתה בעיה להוכיח את האשמה, או כאשר הקורבן היה/הייתה במצב  נפשי קשה.

ומה היה הפעם?
תפסו אותו על חם. יותר "חם" מזה, זה בלתי אפשרי.
יש עדים שראו את התקיפה בפועל. יש אנשים שהתעמתו איתו תוך כדי.
יש את הקורבן, שגם אם היא לא שמחה במיוחד להעיד (ובינינו, אפשר להאשים אותה?), הייתה מעידה.
יש את התירוצים שגובלים ב"הכלב אכל לי את המחברת" של הנאשם.

אה, והוא מאבטח הרמטכ"ל. מטובי בנינו. מה הפלא שסגרו עסקת טיעון? 👿

זה לא רק בזיון לפרקליטות, זה ממש בזיון בית המשפט. מה תפקידו של השופט? להיות חותמת גומי?

בזיון למדינה, בזיון למשה לדור, פרקליט המדינה, בזיון לשופטים שהתירו את עסקת הטיעון.
בזיון לנו, שאנחנו לא יוצאים לרחובות.

יש דברים שאנחנו לא יכולים להבין או לתפוס. יש דברים שאנחנו לא רוצים להתקרב אליהם, כי אנחנו מפחדים. מפחדים מהכאב. מפחדים מהזעם. מפחדים לדעת שאולי אנחנו לא באמת יודעים מה לעשות במקרים כאלה.

יש אנשים שאנחנו לא באמת מסוגלים להבין את המקום שלהם, את הכאב. את קולות האנשים האלה אנחנו מסוגלים לשמוע, וגם זה במשורה, רק בימי זכרון.

הספר הזה, שיח שכולים "האם אתה שומע", הוא הוצאה מיוחדת של הוצאת יד לבנים.
זו הפעם הראשונה ש"יד לבנים" מוציא חוברת שכזו לציבור הרחב. בד"כ מדובר בהוצאה פנימית, המגיעה בדיוור לכל חברי יד לבנים.

הספר מחולק לשערים, המתארים את כל תהליך ההתמודדות: החל מהדפיקה בדלת, דרך הגעגועים, ועד הזכרון. בספר יש גם ההספד שאמר דוד גרוסמן על בנו, אורי.

למזלי הרב, במשפחתי הקרובה לא היו חללים, ובמשפחתי המורחבת השכול הכה פעם אחת (רב סרן עינת ברנע ז"ל). המוות לא נגע בי, אלא מרחוק. הכאב היה עמום, מרוחק. כאב של חברים קרובים שהלכו ונעלמו בכאבם, כאב של אנשים שהלכו והתבצרו במוות של חייל ששירתו עמו.
הספר הזה עזר לי, ולו במעט, להבין את החלל הענק שנשאר מאחור.

המטרה המוצהרת של הוצאת הספר הייתה להגיע לכל בית בישראל.
כחלק מהנסיון לעורר עניין כתבו בספר גם אנשי ציבור דוגמת  יעל גרמן, אביגדור קהלני, רוביק רוזנטל, רזי ברקאי ועוד.
הספר נמכר בזמנו ב"צומת ספרים" במחיר שווה לכל נפש- כמדומני 15 ש"ח. אני מקווה שאנשים רבים קנו את הספר.
לפרטים נוספים על הספר

לסיכום, כרגיל בספרים שכאלה- קטונתי מלתת ברבורים.
ספר שלא נועד לקריאה ולשכחה. הוא ישאר על המדף עד יום הזכרון הבא, ובכלל.

שיח שכולים
הוצאת יד לבנים, 2010
112 ע"מ

אני חייבת להודות ששבוע הספר בשנים האחרונות מאכזב אותי.
כילדה, כל כך הייתי נרגשמת מההמון, ומשלל הדוכנים, ובשנתיים האחרונות שבוע הספר הוא גדול פחות מתמיד (לפחות בירושלים).
חלק מההוצאות בכלל לא מגיעות, הוצאות אחרות לא שולחות סופרים לחתימה, ונראה שגם כאן (ואולי במיוחד כאן?) רואים את ההבדל בין
"סתם" עיר (גם אם היא עיר הבירה), לבין "מדינת תל אביב".

אבל לא משנה, כי אתמול אני והנסיך הלכנו "לקרוע" את העיר (טוב, בערך). אני עם הרשימה המדוקדקת שלי, והנסיך עם המחשבון (כדי שלא אחרוג מהתקציב), ובעיקר בשביל הסחיבה.

אז למה להרבות במילים, אם אפשר להרבות בספרים:mrgreen: ?

• ספר הפרידות הגדול/ שושי בריינר
• האישה אחרת/ ויקטוריה זקהיים
• תשע אמהות ואמא/ אברהם בלבן
• עיר קסומה/ יהושוע בר יוסף (ספר שלמדתי לבגרות ומאז אני רוצה לקרוא אותו שוב)
• יהודי אחד כלקח/ז'אק שסקס
• בשביל הנפש/ חנוך דאום
• משחק הציד/ הרלן קובן
• יומן אבל/ רואן בארת
• אמא רעה/ איילת ולדמן (שאני מאוד אוהבת את צורת הכתיבה שלה)
• המשורר/ מייקל קונלי
• דפיקה/ מרי רואץ'
• ספר המילים/ג'ני ארפנבק
• כתמי לידה/ ננסי יוסטון
• היה שלום, להתראות מחר/ויליאם מקסוול

בדרכים לא דרכים הגיעו אלי גם הספרים הבאים אתמול:

• מה מעיק על פורטנוי/פיליפ רות
• נשואות צעירות/אליזבת גולדסמית (מי שכתבה את "מועדון האקסיות")
• פטיט אנגלייז

ואפילו נשארו לי 17 ש"ח לקנות צמר גפן מתוק (סוג של מסורת שבוע הספר) 😎

בימים בהם אנו חוזרים ומדברים על משפחות שכולות, ובעיקר מתחלחלים כל פעם מחדש מהמחשבה על משפחה בה השכול מכה פעם אחר פעם, אני נזכרת בדיאמנטה ובאליהו.

דיאמנטה הייתה ירושלמית, בכל לבה ומאודה. היא נולדה בירושלים בשנת 1895.
אני מניחה שכמו ירושלמים רבים אחרים בתקופה ההיא, חייה לא היו פשוטים, אבל לא הייתה אז אופציה אחרת.
היא התחתנה עם שלמה.
מי יודע מה היה אז ביניהם, זו הייתה תקופה שונה לחלוטין. כל מה שאני יודעת זה שנולדו להם שישה ילדים.
הם היו משפחת עמלים, כך קראו אז למשפחות שעבדו קשה, וניסו לתת את כל מה שיכלו לילדים שלהם.
אליהו היה אחד הילדים האלה.

הוא נולד בשנת 1924, וגר בירושלים כל חייו.
אני מניחה שבית הוריו היה מלא בילדים כל העת (בכל זאת, היו לו חמישה אחים ואחיות…). הם גרו אז ברחוב החבשים בעיר,
היום רחוב אתיופיה. מרכז העיר.
בימים הוא עבד כשוליה לסנדלר. בערבים הוא למד. ככה היו אז הילדים ההם, מהמשפחות העמלות.
בין לבין הוא קרא המון ספרים. והוא אהב גם משחק. הוא חלם להיות שחקן, ואפילו למד בבית ספר למשחק שהיה אז בירושלים.

כמו צעירים רבים, כמו ירושלמים רבים, מיהר אליהו להתגייס ולהלחם למען ירושלים ברגע שפרצה מלחמת השחרור.
אני יכולה רק לדמיין מה חשבה לה דיאמנטה. בנה לוחם אי שם, והימים אינם כימינו. איש לא ידע מה קורה. איש לא ידע האם חיים או מתים הבנים (והבנות) שיצאו לקרב.
בדיעבד מתברר שגם בימים בהם נלחם, לא זנח אליהו את חלומו להיות שחקן ועסק בהקמת להקה צבאית.

אליהו יצא יחד עם 38 לוחמים כתגבורת לגוש עציון בלילה שבין ה15 ל16 בינואר 1948. הם יצאו לדרכם מהרטוב עמוסים בנשק ובציוד, אבל לא הצליחו להגיע לגוש באותו לילה. אחד הלוחמים קיבל התקף אסטמה ונאלץ לחזור על עקבותיו יחד עם שני לוחמים שליוו אותו.
כך המשיכה המחלקה, מחלקת הל"ה, לעבר גוש עציון. עם שחר התגלתה המחלקה על ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג'בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות ("גבעת הקרב" כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב.
אז עוד לא דפקה משלחת קצינים בדלת. על הרוגים שמעו מפה לאוזן, לפעמים הבינו כשהמכתבים לא הגיעו יותר. שמעון קושניר, אביו של טוביה קושניר, אחד הנופלים, סיפר כי קרא על נפילת בנו בעיתון. איש לא הגיע אליו.
אליהו נקבר בקבר אחים בכפר עציון. רק כעבור שנה וחצי לערך, ב17 לנובמבר 1949, הועברו שרידיו לבית הקברות הצבאי בהר הרצל.
אליהו היה בן 24 במותו.

אומרים שהתקופה אז הייתה שונה. שההקרבה הייתה מובנת מאליה. אני לא יודעת איך דיאמנטה הגיבה כששמעה על נפילת בנה.
אני לא יודעת האם חייה התמלאו בעצב אינסופי, או בדאגה לשלום שאר ילדיה, שעדיין חיו בירושלים המופצצת. אני לא יודעת האם דוגמת אמהות אחרות, ביקשה נפשה למות, או בדומה לאמהות אחרות ליקקה את פצעיה והמשיכה הלאה, למען החיים.
במאי 1948, ב29 במאי 1948 נפל פגז ליד ביתה.
דיאמנטה נפצעה קשה. נכדתה, אמו של הנסיך, זוכרת את רסיסי הזכוכית שעפו עליה כשהייתה במיטת התינוק שלה.
היא הייתה זקוקה לעירוי דם, אבל התקופה הייתה תקופה של מלחמה, ושל מחסור באמצעים רפואיים. רק חיילים קיבלו עירויי דם.

דיאמנטה נפטרה למחרת. ב30 במאי 1948. בת 53 הייתה במותה.

נזכור ולא נשכח.
נזכור את דיאמנטה מזרחי (הוד)
נזכור את אליהו מזרחי (הוד)
נזכור את יהודה כהן,  שנהרג מפגיעת כדור בבטנו, והוא בן 12 בלבד.
נזכור את שלום טיירי, עליו כתבתי בשנה שעברה.
נזכור את בן ציון גול-שאולוף, שנהרג על משמרתו כנוטר.

"ההכרה שזה קורה ממש לך, שגם אתה נכנס לסטטיסטיקה של החטופים. ההבנה שעד שיסירו את הכיסוי המסריח מהעיניים, עד שתצא מזה, אם תצא מזה, יחלפו עוד חודשים רבים. יומיים עברו מרגע שהצמידו לי את הקלצ'ניקוב לרקה ודחפו אותי לרצפה של הוולוו ועד שהבנתי שהספור הזה לא יסתיים כל כך מהר" (עמ' 163).

אלו הם דבריו של העתונאי רוז'ה אוק, שהיה שבוי בשבי החיזבאללה שנה, כשמרבית הזמן עיניו היו מכוסות.

אני מהרהרת לא מעט בספרו של ברגמן, "מדינת ישראל תעשה הכל".
כמו כל ישראלית, גם אני גדלתי על המיתוס של "לא מפקירים חיילים בשטח".
כמו כל ישראלית, גם אני עקבתי בעיניים כמהות ובלב נחמץ אחרי עסקאות השבויים בעשור האחרון.
וכמו כל הישראלים, גם אני זוכרת את גלעד שליט.

אני תוהה האם באמת עשינו הכל. האם ניתן לעשות משהו שונה?
אני מדפדפת בספר. קוראת בפעם המאה את ספורו של חזי שי, שנחשב מת עד שפתאום התגלה כחי ושבוי.
כל כך פשוט למדינה להכריז על אדם כעל חלל.
כל כך מסובך למדינה להחזיר שבוי חי.

אני קוראת את ספרו של ברגמן, כיצד פתרו הרוסים במחצית שנות השמונים, את מכת החטיפות נגדם בלבנון:
"כשראו שהאיומים והלחצים לא עוזרים החליטו הרוסים לנקוט שיטות קצת פחות עדינות. אנשי הGRU, אגף המודיעין של הצבא האדום, חטפו שניים מהחמולה הקרובה לחוטפים. יומיים לאחר מכן הושלך אחד מהם בפתח בית המשפחה, גרונו משוסף ואיבר מינו תחוב בפיו. לגופה צורפה הודעה שהבהירה למשפחה כי אם לא ישוחררו הדיפלומטים הרוסים, החטוף השני יעבור טיפול דומה. השלושה שנותרו בחיים שוחררו מיד, מאז פסקו נסיונות החטיפה של אזרחים סובייטים" (עמ' 172)
וחושבת לעצמי מה עוד יכולנו לעשות, ולמה לא עשינו את זה.
האם להתאכזר לאכזרים זה רע? האם "לשרוף את המועדון" זה כל כך נורא?

האם אי פעם גלעד יחזור? האם צריך לשלם את המחיר?
בתור אשת נסיך, שעושה לא מעט מילואים בשנה, אני אומרת שצריך להחזיר את גלעד הביתה.
בתור ירושלמית למודת פיגועים, אני לא יודעת.
בתור אדם, איש לא אמור להיות כלוא כך. איש לא.

לפני מספר חודשים קראתי את הספר המצמרר "כלוב הלטאה", שלצערי לא זכה להד מספיק. כבר אז אמרתי שהוא מזכיר את גלעד שליט.
גם שם האסיר הפך לאגדה בשל היותו אסיר.
גם שם איש לא חשב מה הלאה, שהרי ערכו כאסיר היה עצום ורב מערכו בחוץ.

וכדי 'לדגדג' לנו יותר על המצפון, עולה בשבת הסידרה "חטופים", סדרה המתארת את חזרתם לארץ של שלושה חיילים, 17 שנה אחרי שנחטפו.

אני מקווה שגלעד יחזור.
אני לא יודעת מה יקרה אחרי. גלעד שיחזור לא יהיה גלעד שנחטף. גם נועם ואביבה אינם אותם אנשים.
ברגמן כמעט ולא התייחס לאספקט הנפשי של החוזרים, למעט הצצה קלה לספורו של יוסי גרוף, שאמו מרים הייתה הבולדוזר מאחורי עסקת ג'יבריל, ועם חזרתו ארצה הלכו ונפרדו דרכיהם עד לנתק מוחלט בין האם לבן.

אני מניחה שלא עשינו הכל.
וכמו כולם, גם אני, שהזדעזעתי מהפרומואים, אשב ואצפה בתוכנית בשבת.
כי גם אני, כמו כולם, צריכה ואולי נכון יותר לומר רוצה, להרגיש אשמה שגלעד עוד בשבי.
וגם אני, כמו כולם, אמשיך לחכות, עד שמדינת ישראל תעשה הכל. מתישהו.

לדף הספר בהוצאה.
לאתר הרשמי של הסדרה.

מדינת ישראל תעשה הכל/ רונן ברגמן
הוצאת כנרת, 2009
637 ע"מ