ברבורה בהתהוות

השנה היא 2006. התאריך : 3 ביוני. זה היה מוצאי שבת.
המיקום: מסעדה ידועה במרכז ירושלים.

הוא ישב וחיכה לי על גדר אבן. אני ירדתי מהמונית.
הוא לקח לי ביס מהסטייק, הסיע אותי הביתה וקרא לי "נסיכה".
מאז אני שלו. והוא שלי.

הנסיך שלי, שקנה לי את הדומיין והקים לי את הבלוג.
נסיך שלי, היום אנחנו חוגגים את סוף שבע השנים הטובות.
ממחר- שבע השנים הטובות יותר, טפו טפו טפו.

ואת כל שאר הדברים, אני אגיד בארבע עיניים.

נתחיל בהארה חשובה: אני לא בהריון. אבל כל פעם שאני רואה את העולל הקטן הולך וגדל יש בי את הגעגוע הקטן לעובר קטן שישחה בבטן.

אחד הדברים החשובים שאנשים לא מבינים בהקשר של הריון הוא העובדה שתאי המוח באמת, אבל באמת, נמחקים. עד היום יש לא מעט דברים שאני לא זוכרת, ואני מניחה שכשאהיה בהריון בפעם הבאה, אופתע מחדש מכמות הדברים שחוויתי ואני לא זוכרת (ע"ע הנסיך: "את לא זוכרת איך כאב לך/איך בכית/איך הרגשת??"- לא! אני לא זוכרת!!!!- מצד שני, יש לא מעט דברים שטוב שאני לא זוכרת 😈 …).
זו אחת הסיבות שרציתי לקרוא את הספר "מילים מהבטן". להיזכר.

הספר משרטט בהומור רב את דמותן של שתי נשיות הריוניות. האחת, דנה, חווה את ההריון הראשון שלה. כמו כולנו, גם היא מתרגשת, לחוצה, עושה את הכל לפי הספר. השניה, מיכל, בהריון בפעם השלישית. אין לה זמן בכלל להתחיל להתרגש. ומי בכלל זוכר מתי עושים איזו בדיקה?
צחקתי מהספר לא מעט. פה ושם הייתה אפילו דמעה בעין, אבל אני חושבת שמשהו נכנס לי לעין. לא, לא יכול להיות שבאמת התרגשתי מלקרוא תיאור של סקירה ראשונה….

מלי גרין, כותבת הספר, היא דמות טעונה למדי. כולנו שמענו על מלי גרין. נו, ההיא, שיש לה מליון ואחד ילדים (אחד עשר ליתר דיוק). נו, ההיא הדתיה ההיא, זו שכל הזמן מדברת על כמה נפלא זה ילדים. והרבה.
אז נכון שפה ושם בצבץ בספר משפט שעצבן אותי, ע"ע "כל כולי הופכת למשכן עבור יצור חדש שיבוא לעולם"  (עמ' 20), וגרם לי לרצות למצוא שקית הקאה, אבל בסופו של דבר צחקתי מהעצבים על החמות הדואגת, על ההורים שדואגים לא פחות ומשגעים את ההריונית, ובעיקר- על הבעל שלא יודע מה לעשות מול אשתו המקסימה, העדינה, שהופכת להיות דב גריזלי לפעמים (אבל אתה זוכר שאני אוהבת אותך בכל זאת, נכון???)

היועץ הרפואי בספר, שסיפק כמה וכמה טיפים מוצלחים שלא קראתי בספרי ההריון הכה- רבים שקראתי, הוא פרופ' שמחה יגל, מנהל האגך למיילדות וגניקולוגיה במרכזים הרפואיים של הדסה בירושלים, ואם יורשה לי, שמו הולך לפניו בירושלים, ובהחלט יתכן שזו אחת הסיבות שקראתי את הספר.
בספר יש פרק נוסף, שנועד להראות שלא הכל בהריון הוא בהכרח מקסים, ומלא ציוצי צפורים ואהבה. יש גם שמירת הריון, ורעלת הריון, וטיפולי פוריות ועוד ועוד.

לסיכום, ספר חמוד לנשים שרוצות להזכר איך זה להיות בהריון, לנשים שכבר בהריון, או לנשים שהן אחרי הילד הראשון. זה לא ספר לנשים בהריון ראשון. ההומור כאן מבוסס על
הזמן שעבר, וזו פרספקטיבה שעדיין לא נמצאת אצלן.

מילים מהבטן: המדריך האופטימי להריון ולידה/ מלי גרין
ייעוץ רפואי: פרופ' שמחה יגל
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012
225 עמ'

טוב, מזמן לא כעסתי עד כדי כך. אבל היום אני כן. והסיבה לכעס היום היא ההצעה הזו.

מעולם לא הגדרתי את עצמי לפי איברי הגוף שלי. ההחצנה של הגוף, תגיד כל פמיניסטית מתחילה, מתחילה בציצים ונגמרת קצת יותר דרומה. או בקיצור- "אשה היא בת אדם, ורק אחר כך ציצים מהלכים". כל זה טוב ויפה עד שמגיעים לנושא אחד, קטן, קטנטן- סוגיית הציצי והחלב, או בעברית צחה: האם את אמא טובה או אמא רעה.

מעולם, מעולם, מעולם לא קיבלו הציצים שלי נפח שיחה כל כך לא מבוטל כמו שהן קיבלו מאז שנכנסתי להריון. אחרי הברכה המסורתית תמיד תגיע השאלה "ואת מתכוונת להניק, נכון?".
יש אווירה כזו באוויר. גברים לא מבחינים בה, וגם אם כן, הם לא באמת מבינים אותה.
יש אווירה כזו באוויר, לפיה "הטבע יודע מה טוב", ולא משנה שאנחנו לא ממש חיים לפי חוקי הטבע ביומיום.
יש אווירה כזו באוויר, שכדי שהילד שלך יהיה בריא, מוצלח, אולי אפילו יחיה, הוא חייב לינוק. אין שום אופציה אחרת. לא טוב לך עם זה? בעיה שלך. רצית להיות אמא, תתמודדי.

קשה להסביר את הלחץ למישהו מבחוץ. אפילו לנסיך אני מתקשה להסביר את הלחץ.
בבוקר שלמחרת הלידה הצמידו לי את העולל לציצי. הוא ינק. היה חיבור. הייתי מאושרת. הידד, אני אמא טובה! אז הנקתי, ולפעמים (רק לפעמים) גם נהנתי מזה. הילד גדל, וצמח, ולא שבע ממה שנתתי לו, אז נתתי גם תחליף.
וכל הזמן, בכל מקום, "את מניקה?"/"את צריכה להניק יותר!"/ "זה בריא לילד שתניקי"/ "להניק להניק להניק!" 👿 . 

אמהות טריות הן קהל שבוי לכל דבר. הן שבריריות הרבה יותר מאיך שהן נראות.
אף אחד לא אומר לאשה, לא מסביר לה באמת, שאחרי הריון יגיע תינוק. עד שכבר למדנו איך לחיות עם ההריון, פתאום יש עוד אדם קטן שצריך טיפול.
שלא תבינו לא נכון, תינוק= אושר. העולל הקטן הכניס יותר אושר לחיי מכל דבר אחר, כולל הנסיך, אבל על כל מילימטר של אושר, נכנס סנטימטר של פחד.
כי הכל מפחיד פתאום. ולכי תדעי אם את עושה את הדברים הנכונים, אם את גורמת לו אושר, אם את עושה משהו טוב, או שאת צריכה כבר לשריין לו מקום אצל פסיכולוג הילדים המוצלח שגר לא רחוק ממך.
ולכל אחד, מכל מקום, יש מה להגיד. תמיד יהיו הערות (וגם הארות) על הצורה שאת מלבישה את הילד, על הצורה שבה את מכסה אותו, על הצורה שבה את מחתלת אותו, אבל הכי הכי נוגע, הכי הכי מטלטל, זו ההנקה. כי נשים תמיד תהיינה חסרות בטחון בהקשר הזה.
את לא באמת יודעת מה קורה שם, בתוך הציצים האלה. את לא באמת יודעת אם יש שם מספיק חלב בשביל הילד. ועזבו אותי מהאמירה "בסוף הכמות מסתדרת". כי זה לא נכון. לא תמיד. לפעמים הכמות נשארת רבע ממה שהילד צורך, ואת לא יכולה לדעת את זה אם לא תנסי דברים אחרים.
ולפעמים את ממשיכה לתחליפי חלב, ולפעמים את עוברת לשאיבה (ובמאמר מוסגר- אם כשהנקת הרגשת קצת כמו פרה חולבת, תחשבו איך מרגישה אישה שלשני שדיה מחוברות משאבות יניקה ששואבות את החלב. בואו נאמר שזו לא הייתה שעתי היפה כאדם), ולפעמים את סופרת את הימים עד לסוף שלושת החודשים המקודשים (ההמלצה הגורפת היא להניק מינימום שלושה חודשים- כי שלושת החודשים הראשונים הם המשמעותיים ביותר), ואז מפסיקה, כמוני.

העולל עדיין גדל, וצומח, והוא כבר יותר דומה לעוג מאשר לעולל, וההנקה כבר מזמן מאחורינו, אבל עדיין אני מקבלת מבטים מאשימים, ועדיין יש בי את המקום הקטן הזה שמתכווץ כשאני אומרת "לא, אני כבר לא מניקה".

אין לי ציצים גדולים. האמת, אם תשאלו את אחותי, סביר להניח שהיא תאמר שיש לי ציצים קטנים. אני אישית מעולם לא הבנתי את ההתלהבות הגברית הזו משתי בלוטות שומן בגוף.
אבל דבר אחד אני יודעת. אלו הציצים שלי, ומה שבהם זה שלי. אז עזבו אותי בבקשה, ועזבו את הציצים שלי!

"חמש שנים שתקנו את הלילה ההוא. את נאלמת ראשונה, ואחר-כך אני. לך היתה טובה השתיקה, ואותי היא לפתה בגרוני" (עמ' 17)

חמש שנים עברו מאז מלחמת לבנון השניה. מאז אורי גרוסמן, הקרוי בשם החיבה "אואי" בספר, נפל ביומה האחרון של המלחמה.
אחרי חמש שנים כותב גרוסמן את ספרו, שאליבא דמנחם פרי הוא ניסיון "למצוא לזה מילים".

חמש שנים לאחר מות בנו קם ערב אחד איש משולחן ארוחת הערב שלו, נפרד מאשתו, ויוצא לדרך ל"שם", לחפש את בנו המת.

לא פשוט לכתוב על הספר הזה. הוא לא בנוי כספר פרוזה. הוא ספר הבנוי על קולות שונים, כתוב בצורה שדומה יותר למחזה.
לא פשוט לכתוב על ספר כזה, המדבר על אלו שאינם, ובעיקר על אלו שעדיין נמצאים כאן בגופם, אבל בנפשם הם כבר "שם",עם ילדיהם המתים.

מה קורה עם מוֹת?
ראשית, הקול נעלם. היכולת לדבר, לשתף, להכיל. כבר אין את הזוגיות שהייתה. הזוגיות היא אנדרטה לילד שנולד באהבה גדולה, אהבה שלא הצליחה לשמור עליו בחיים.
"-הקול שלָך.
– זה חזר. גם שלךָ.
-כל כך התגעגעתי לקול שלָך.
– חשבתי שאנחנו… שכבר אף-פעם לא-
– יותר מאשר לקול שלי, התגעגתי לקול שלָך" (עמ' 8 )

ואחרי האגרוף הזה בבטן, פתאום יש מציאות חדשה שצריך להסתגל אליה, ובראש ובראשונה, באמירה מאוד קשה ונוקבת,לכלי התקשורת המשחרת לפתחים:
"חיש קל נעטה ארשת של תוגה רכה והשתתפות בצער, וכהרף- עין נטבול את ציפורן העט הכסופה שלנו בדיו השחורה שלו, ושלוש-ארבע, נשאל על הבן, נשאל על הבן, נשאל על הבן! ואם הנחקר לא ייתן תשובות מספקות, אנחנו לא נוותר, לא נוותר, נחזור גם בעוד שעה, ושעתיים, ומחר בבוקר גם, ושוב ושוב נשאל על הבן, ולא נרפה גם אם הנחקר יחשוק את שיניו וינשוך עד כאב את שפתיו, ותספר לי בבקשה איך הוא היה בתור תינוק, ומה אהב לאכול, ומה היה בונה בלגו, ואיזה שיר-ערש היית שר לו… שמע, קרצית הדיו, במס-הכנסה של האינקויזיציה לא היו מענים ככה!" (עמ' 65)

מעניין לראות את ההבדלים המגדריים בין הנשים לגברים בספר הזה. הגברים אינם יכולים להכיל את האבל כפשוטו. הם צריכים לעשות משהו. לעשות פעולה אקטיבית, בין אם מדובר בללכת "לשם", בלסגור את הפה עם מסמרים או להסתובב ולשמוע סיפורי שכול במטרה לשכוח את השכול הפרטי שלך. הנשים לעומתם אבלות בלב שלם, מרשות לעצמן מצד אחד לשקוע באבל, מצד שני לא מפסיקות לדאוג לגברים שלצידן.

ובסופו של דבר, גם אחרי ההשלמה הסופית עם המוות, עדיין נשארת התהיה האנושית ומכמירת הלב כל כך: "לו ניתנה לך האפשרות לבחור- היית שב? היית שב לכאן? אלי? " (עמ' 126).

בדרך כלל הנטיה היא להפריד את הסופר מהספר. אבל בספר הזה זה פשוט בלתי אפשרי, בין בשל בנו המת של הגיבור מכונה "אואי", כי כך ביטא את שמו בילדותו, בין בשל העובדה שהספר הוגדר על ידי אחד העיתונים כ"ספרו האישי ביותר של המחבר" (הערה שאני מסכימה עמה לחלוטין, ולא משנה בכמה טכניקות כתיבה ישתמש כדי להרחיק את הנושא מעצמו), ובין בשל העובדה שגרוסמן, בכשרונו הרב בעברית, מכנה את ההרוג בכינוי הנורא "יקוד" (מלשון עקידה).

את ספרו הקודם של גרוסמן, "אשה בורחת מבשורה", עשיתי טעות וקראתי כשהנסיך יצא למילואים. זה עלה לי בכמה וכמה לילות לבנים.
את הספר הזה הייתי חייבת לקרוא, לחבק באהבה בסוף הקריאה, ולהחביא עמוק עמוק במדף, עד שהעולל יפסיק ללכת למילואים.

לסיכום,
ברבורים, כי יש ספרים שזה פשוט מגיע להם

נופל מחוץ לזמן/ דוד גרוסמן
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011
186 עמ'

תקציר הפרקים הקודמים: לפני שבעה חודשים גילינו שמברבורה ונסיך יוצא דגיג 😎 , כלומר: עתיד לצאת דגיג.
בינתיים עברו כבר כמה חודשים טובים, והגענו לשלב סיור חדרי הלידה.

בירושלים יש לא מעט  בתי חולים, אבל שניים מהם ירדו מיד מסדר היום: לא הדסה הר הצופים ולא ביקור חולים. מאחר וברשת האינטרנט מדברים יותר על בתי החולים במרכז הארץ, החלטתי להעלות לבלוג את הגיגיי משני בתי החולים שכן ביקרנו בהם: שערי צדק והדסה עין כרם.
מלכתחילה היה לי די ברור שאני יולדת בעין כרם. כחילונית בירושלים המתחרדת, קשה לי עם האוריינטציה הדתית של שערי צדק. אני לא נגד דתיים, אבל קשה עלי המחשבה ללדת בבית חולים שמלכתחילה מצהיר שהוא דתי. אבל אמרנו, "נלך לראות, מה יש להפסיד". והאמת? היה מעניין ביותר.

שערי צדק
אישה החל מהשבוע ה-24 יכולה לדלג בקלילות (עד כמה שאפשר בשבוע הזה :lol:…) על משרד הקבלה הרגיל ולעלות היישר לקומה 9, לחדר הקבלה של מחלקת יולדות. כעקרון, יש משרד ליולדות בלבד שפתוח עד השעה 15, ואחר כך נכנסים ישירות לחדר הקבלה, שם מקבלת את האישה מיילדת (יש תורנות בין כל המיילדות מי תהיה במשרד אותו שבוע..).
לחדר הקבלה מתנקזות למעשה כל הנשים מעל שבוע 24, בין אם מדובר ביולדות, בנשים עם צירים מוקדמים/תנועות עובר מופחתות וכו'.

לחדר הקבלה האישה נכנסת לבד, ללא מלווה (בעיקר אם מדובר בגבר, לאישה יש מצב שיתנו עוד קודם) לרבע השעה הראשונה. ברבע השעה הזו מקבלים את האישה, מודדים לה לחץ דם, חום ולוקחים דגימת שתן. היא מקבלת חלוק (למעשה חלוק כפול- חלוק גבי וחלוק קדמי) ונכנסת למיטה.
רק כשהיא במיטה, מחוברת למוניטור ואחרי לקיחת דם יתנו לבעל להיכנס (ואז יסגרו מסביבם את הוילון, לפרטיות). האישה תהיה מחוברת למוניטור 20 דקות לפחות, ואז יחליטו מה הלאה: חדר לידה, אשפוז או הביתה. במידה ומדובר בחדר לידה- יציעו לאשה לעשות חוקן. אין חובה לעשות. כן פותחים וריד.
לחדר הלידה עוברים בשלב האקטיבי של הלידה, דהיינו בערך בפתיחה של 4.

הלאה, חדרי לידה.
ליולדת יש כניסה אחת לחדרי הלידה, המלווה/ים נכנסים מכניסה אחרת. אין הגבלה על כמות המלווים, ואפשר להכניס דולה.
יש שנים עשר חדרי לידה, בכל חדר מקלחת ושירותים ויש כדור פיזיו (פעם היה גם כסא לידה, אבל הוא נשבר 😯 )
יש בכל משמרת 10 מיילדות, ובממוצע זה מיילדת על כל שני חדרים. יש גם רופא מרדים כונן במחלקה עצמה.
אין חובה להיות מחוברים למוניטור כל הזמן (כמובן שבמידה ויש איזושהי בעיה אז לא יתנו לך לעזוב את המוניטור), והמדיניות היא שפעם בחצי שעה מחברים למוניטור. בשאר הזמן את יכולה להסתובב (אלא אם כן את על אפידורל).
יש אפשרות להביא מוזיקה, ואפשר לשחק (קצת) באורות.
יש שלוש אפשרויות לשיכוך כאבים: גז צחוק, אפידורל ודולסטין.
המיילדת עושה גם עיסוי פירנאום (אין צורך להביא שמן שקדים)
מעדיפים לא לעשות חתך, "אלא אם אין ברירה", ובמקרה שאין ברירה יודיעו ליולדת שעושים לה. לא מתחייבים לשאול לפני זה 😥 .
את חבל הטבור לא מנתקים ישר, ואם הבעל ירצה יאפשרו לו להיות זה שחותך.
מותר להניק כבר בחדר הלידה.
התינוק נשאר עם האמא שעה (ירחצו אותו רק כשהוא מגיע לתינוקיה) ואז האמא תועבר לחדר במחלקה, והאבא יוכל ללוות את התינוק לתינוקיה.

המחלקה.
האשפוז הוא לשלושה ימים ( שני לילות).
יש שלוש מחלקות. בכל חדר 3 נשים. לכל חדר מקלחת ושירותים. לכל מחלקה תינוקיה משלה.
שעות הביקור הן: לאורחים- 16-19. לאבות: 7-21.
אוכל אוכלים בחדר האוכל (לבעלים אסור להיכנס לשם).
התינוק נמצא רוב שעות היום עם האמא. אם האישה מעוניינת בביות מלא, זה יתאפשר רק במידה ויש עוד נשים שרוצות את זה, ואז יכניסו אותן לחדר אחד. אפשר לבקש להניק גם בלילה.
כל יום יש יועצת הנקה וגם הדרכה כללית בנושא התינוק (כמו איך רוחצים וכו').

והדבר שהכי שבה את לבי (איזו אמא לעתיד קלישאית אני) היה שכשהיינו בביקור בתינוקיה- בדיוק הייתה שם אחות שלימדה אבא לחתל. החמוד הקטן (התינוק, לא האבא!) חירבן בדיוק באמצע החלפת החיתול 😆

הדסה עין כרם
כבר בהתחלה רואים את ההבדל בין שע"צ לעין כרם, וברור שבעין כרם יש הרבה הרבה יותר כסף- בהתחלה חילקו שתיה ועוגות, בהמשך בקבוקי מים מינרליים, בקיצר- פינוק יחסי. אבל זה רק הספתח…

את הסיור מתחילים במלונית "הדסה בייבי".
למלונית יכולה כל יולדת להגיע, בין אם ילדה בהדסה או לא. אם אישה ילדה בהדסה, היא תוכל להיכנס למלונית אחרי 24 שעות, אם ילדה במקום אחר- אחרי 48 שעות. על הבעל יש לשלם בנפרד. יש פנסיון מלא והאוכל הוא גלאט כושר. בכל יום יש הרצאות אחרות במלונית- בנושאי תזונה, עיסוי תינוקות, התפתחות וכו'. יש עידוד להנקה.

מכאן המשכנו לחדר הלידה.
נתחיל עם העצבים: בחדר הלידה היו 3 כסאות (!!). כך שרוב הנשים ההריוניות עמדו, עד שהתעייפנו ופשוט התיישבנו על הרצפה 👿 . כאילו, ראבאק, קשה לארגן כסאות פלסטיק או משהו????
בעין כרם יש שמונה חדרי לידה, בכולם יש מקלחת ושירותים, בחלקם יש גם אמבטיה. בכל אחד מהחדרים יש כדור פיזיו. יש אפשרות ללדת בכסא לידה, ואין הגבלה על התנוחה בה אפשר ללדת. אין הגבלה על כמות המלווים (אבל נאמר במקביל שיותר מאחד גורם לאישה ללדת יותר מאוחר), ואפשר להכניס דולה. יש מיילדת על כל שני ילדים. רופא מרדים כונן במחלקה יש בשעות הבוקר ובשעות הערב (עד 23), בשעות האחרות יש רופא מרדים של בית החולים עצמו.
יש גם מרכז ללידה טבעי, ששם הלידה היא פרטית (כ3500 ש"ח) והחדרים שם מקסימים לגמרי. למרכז הלידה מתקבלות אך ורק נשים בריאות, כשההריון אינו נחשב בסיכון.

אין חובה להיות מחוברים למוניטור כל הזמן (כמובן שבמידה ויש איזושהי בעיה אז לא יתנו לך לעזוב את המוניטור), והמדיניות היא שפעם בשעה מחברים למוניטור. בשאר הזמן את יכולה להסתובב (אלא אם כן את על אפידורל).
יש אפשרות להביא מוזיקה, ואפשר לשחק (קצת) באורות.
יש שלוש אפשרויות לשיכוך כאבים: גז צחוק, אפידורל ופטידין. במידה ורוצים אפידורל- קודם יחברו אותך לאינפוזיה של נוזלים (1000CC), ורק אחרי שהשקית תיגמר יקראו למרדים.
אין חובה לעשות חוקן, ולדברי האחות שדיברה איתנו (שכחתי את שמה), היולדת צריכה לבקש "כי לא נהוג להציע", למרות שהיא (האחות) ממליצה לעשות.
מעדיפים לא לעשות חתך, "אלא אם אין ברירה".
את חבל הטבור מנתקים על פי רצון היולדת, ואם הבעל ירצה יאפשרו לו להיות זה שחותך. מותר להניק כבר בחדר הלידה.
יכניסו קטטר כאשר רואים שהאישה מתקשה לעשות שתן. לא יכניסו קטטר קבוע אלא חד פעמי.
בית החולים מציע גם קורס הכנה ללידה- קבוצתי/פרטני/מזורז.
התינוק נשאר עם האמא כשעתיים ואז האמא תועבר לחדר במחלקה, והאבא יוכל ללוות את התינוק לתינוקיה.

המחלקה.
האשפוז הוא לשלושה ימים ( שני לילות)
יש שלוש מחלקות. בכל חדר 2 נשים. לכל חדר מקלחת ושירותים. לכל מחלקה תינוקיה משלה. מחלקה א'-ב' היא עם ביות גמיש (התינוק נמצא אצל האמא עד משהו כמו 22 בלילה). במחלקה ג' ביות מלא.
שעות הביקור הן: לאורחים: 12:30-13:30, 15:30-17, 19-20. לאבות: 8-22.
אוכל אוכלים בחדר האוכל (לבעלים אסור להיכנס לשם).
התינוק נמצא רוב שעות היום עם האמא.
כל יום יש יועצת הנקה וגם הדרכה כללית בנושא התינוק (כמו איך רוחצים וכו').
במחלקות א' וב' יש הדרכה "על יבש" למקלחת לתינוק- מתרגלים על בובה 😯 .
כששאלו מה קורה אם יש עומס, והאם עלול להווצר מצב שבו נשים תהיינה מאושפזות במחלקת יולדות במסדרון התשובה הרשמית הייתה שבית החולים מממן להן לילה ב"הדסה בייבי" (כדי שלא יהיה מצב שהן תהיינה מאושפזות במסדרון). התשובה הפחות רשמית הייתה שזה תלוי אם הרופא מאשר, וברוב המקרים הוא לא מאשר….
לגבי מחלקה ג':
את הסיור במחלקה עשתה לנו מנהלת המחלקה, שהייתה מאוד מאוד (מאוד!) פרו המחלקה בכלל ופרו הנקה בפרט. היא נאמה רבות על היתרונות בהנקה "יש קשיים קטנים, אבל בקטנה…[..]כל אישה יכולה להניק, מספיק לחבר את התינוק לשד והכל יסתדר". לא אהבתי את זה. לא כי אני נגד הנקה, אלא כי התחושה הייתה שאם את לא מניקה, אז את עצלנית. ואולי זה אלו רק ההורמונים שלי….

בכל מקרה, לגבי מחלקת הביות המלא:
רק נשים שילדו מעל שבוע 37, ותינוקות מעל משקל 2400 יכולים להיות במחלקה.
אין הפרדה בכלל בין האמא לתינוק, והכל (כולל הכל) נעשה ליד ההורים. מותר שישאר איתך מישהו בלילה, אבל רק אישה. אסור לבעלים להשאר במחלקה בלילה.

לסיכום,
כמו שכתבתי קודם, כל פעם ששמעתי "שערי צדק" עיקמתי את האף… מדובר בבי"ח עם אוריינטציה חרדית מובהקת, וכחילונית- זה הדבר שהכי רחוק ממני. אבל יצא לי להיות בו מלבד בסיור המודרך גם במהלך השבוע, בלילה לחוץ למדי שנגמר בטוב), והצוות היה מקסים, והשרה הרבה אווירה של נינוחות. גם חדרי הלידה שם מרווחים וחייכנים (ו-ורוד!) הרבה יותר מהחדר המוצע בעין כרם. האווירה בעין כרם הייתה הרבה יותר מתנשאת, סטייל "אנחנו יודעים כבר הכל", התחושה הייתה של בית חרושת, ובקיצור- אנחנו הולכים ללדת בשערי צדק 😎 .

מוקדש באהבה רבה לנסיך שלי, שמוכיח לי שפרנואידיות זו תכונה נפוצה אצל אנשי מחשב

והרי קווים לדמותו של הגיק המצוי (לאחר תצפית אנתרופולוגית של ארבע שנים על גיק מצוי ומקסים): חובב מחשבים, סקרן לגבי גאדג'טים, יעדיף תמיד את הלינוקס על "windows", שונא את ביל גייטס, ומקפיד באופן אובססיבי לחלוטין למחוק כל זכר לקיומו ברשת האינטרנט.

מרקוס הוא גיק שכזה. הוא בן 17, אוהב גאדג'טים, אוהב מחשבים, אוהב משחקי מציאות חלופית, ושונא (בדומה לכל נער בגיל ההתבגרות אני מניחה) שאומרים לו מה לעשות, במיוחד אם מדובר באמירה שרירותית בלי שום הסבר רציונאלי.
מרקוס חי בסן פרנסיסקו, לכאורה מעוז החופש והליברליזם בארה"ב. ולמה לכאורה? כי ארה"ב של היום איננה ארה"ב של פעם. היום היא דמוקרטיה בהתגוננות. היא מגינה על עצמה מטרור מבית ומחוץ. אני יודעת שזה נשמע מוכר, וכולם (כולנו למעשה) מבינים את זה הגיונית, אבל הכל משתנה כשאנו פוגשים את הצרכים הבטחוניים פנים מול פנים.

יום בהיר אחד מרקוס נמצא במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון- בעיצומה של מתקפת טרור בסן פרנסיסקו. אחרי שנחשד, נכלא, ונחקר ימים, הוא משוחרר לביתו. אבל זה כבר לא אותו דבר. חוקים חדשים נחקקים. עכשיו בוחנים ובולשים אחר תנועת האנשים ברחבי הרשת, כולם אשמים כל עוד לא הוכחה אשמתם. מרקוס, כדרכם של בני נוער חדורי אידיאלים על חופש הדיבור (גיל ההתבגרות וגיקיות מתקדמת זה צירוף קטלני למדי), לא מוכן לשקוט כשארצו משנה את פניה.

ההגדרה המילונית לטרור אומרת כי טרור פירושו "אלימות לשם השגת מטרות פוליטיות". העניין הוא שמטרות פוליטיות יש לכולם, וברמה זו, הטרור אכן מנצח, ובגדול.

תרשו לי להיות קטנונית לרגע. בהמשך לדיון שהחל (בתחום אחר לגמרי) בנושא לאיזה תא ניכנס בשירותים ציבוריים, הנה פיסקה קטנה שמוכיחה את טענתי הראשונית:
"נכנסתי מיד לשירותים והסתגרתי בתא האמצעי (התא הכי רחוק תמיד הכי מגעיל כי כולם כמעט הולכים ישר אליו, מתוך תקווה להמנע מהסירחון והגועל נפש- מי שיודע מה טוב ומה הגייני הולך על האמצעי)" (עמ' 8)

קורי דוקטורוב, מחבר הספר, הוא בלוגר ידוע בעולם הגיקים כותב הבלוג "Boing Boing". יש לו לא מעט דיעות ברורות וידועות, יש שיאמרו קיצוניות לגבי פרטיות ברשת האינטרנט, חופש המידע וקוד פתוח, ואת כל הדיעות הללו הוא יצק לתוך הספר.
הוא מתבסס במידה רבה על ההיסטריה האמריקאית סביב אירועי ה11/09, על "חוק הפטריוט" המבטל למעשה כל דרישה לפרטיות, אבל יותר מזה- הוא מוכיח עד כמה היום, בעידן הטכנולוגי, הפרטיות היא דבר נפיץ ביותר.

ורק דבר אחד לסיום- קורי דוקטורוב עצמו מאפשר הורדה חינם של ספרו באינטרנט. יתרה מזאת, בכל הראיונות עמו הוא מצהיר כי הוא אינו מעוניין בזכויות יוצרים וכל מה שהוא רוצה זה שהספר יגיע לכמה שיותר אנשים (מן הסתם כי מדובר במניפסט אידיאולוגי). לכן תמוה הדבר מדוע התרגום לעברית מוגן בזכויות יוצרים (ותודה לנסיך שהפנה את תשומת לבי 🙂 ).

ניתן לקרוא את הפרק הראשון באתר ההוצאה.

לסיכום, אני מאוד אהבתי את הספר. לא ממש עניינו אותי כל פרטי הקוד הפתוח, אבל כל מי שמכיר מקרוב גיקים יכול להינות. ספר מתח קליל, מעניין, מומלץ.

האח הקטן/קורי דוקטורוב
Little Brother/ Cory Doctorow
מאנגלית: ענבל שגיב- נקדימון
הוצאת גרף, 2010
414 ע"מ

פעם, כשהייתי צעירה ותמימה יותר, היה לי ברור שזה עניין מאוד פשוט.
אישה פוגשת גבר. הם רוצים ילדים. הם נכנסים למיטה, ואחרי תשעה חודשים (פלוס מינוס) יוצא תינוק.
היום אני הרבה יותר חכמה.

לקח לי המון זמן (שנה וחצי ליתר דיוק) להיות מספיק מוכנה כדי להודות בקול שאני שייכת לקבוצה מאוד מוגדרת, לא קטנה, אבל מאוד שקטה. כן, גם אני שייכת למטופלות הפוריות, העונות גם לשם "הירוקות" (ע"ש טופס ירוק אותו הן מחזיקות בבדיקות הדם).

יש המון בושה ואשמה במצב הזה, שבו נשים שמאוד רוצות ללדת לא מצליחות להיכנס להריון. יש המון תסכול, המון כאב, ואין המון מילים לתאר את זה לאנשים מבחוץ, אפילו לא לחברים שמלווים בדרך.

"זה עוד חלק מהבעייתיות של טיפולי הפוריות. לא רק שהם משתלטים על חיי היומיום, הם תוקעים מקלות בגלגלים של מהלך החיים כולו: קשה לעשות תוכניות כשחיים בציפייה למשהו שלא קורה- ואף אחד לא יודע מתי זה יסתיים. בהרבה מובנים, אנחנו חיים עכשיו בשיחה ממתינה, ואין לנו מושג מתי נחזור לקו הראשי" (עמ' 94).

"בימים של טיפולים אסור לריב. זה לא לעניין, זה מזיק לתהליך.
בימים שלאחר הטיפול, בטח שאסור לריב. זה יכול לגרום להפלה, אולי, לך תדע. אתה ממש, אבל ממש, לא רוצה שזה יקרה- שבטח שלא על מצפונך.
אם וכאשר הטיפול יצליח, אסור לריב. זה יחסית קל, אני מתאר לעצמי שכנראה יהיה לנו פחות צורך- כולם מאושרים וברור שאי- אפשר לריב עם אישה בהיריון ראשוני, רגיש ופגיע כל כך.
גם אם הטיפול נכשל, זה לא לעניין לריב. לא מספיק מפח הנפש והדיכאון שמתחילים עם הגילוי שהטיפול נכשל, עכשיו גם לך תריב איתה?!" (עמ' 88-89).

יש המון אנשים שעוברים טיפולי פוריות. מי שמצליח, מעדיף לשכוח את התקופה הרעה.
מי שעדיין בתוך הטיפולים, ממעט לדבר על זה. כי בינינו, מי יעז להתלונן על אחות פוריות או רופא שפגעו בנו תוך כדי התהליך?
מי ירצה לדבר על התחושות הרעות, על האכזבה, על הפחד ממה שיקרה אם אחד מבני הזוג יתעייף סוף סוף?
על ההורמונים שיכולים לשגע אישה, כל אישה (תחשבו על אישה בהריון. עכשיו תחשבו על אישה בטיפולי פוריות שמדי יום מזריקים לה הורמונים).

והנה השבוע סוף סוף מצאתי את האנשים שבאמת באמת מבינים על מה אני מדברת.
גליה ו-דַר גולדמן הם בני זוג שעברו את התהליך הזה. כמוני, גם הם ישבו וחיכו בבדיקות הדם, עברו מדי שבוע שרשרת של דקירות, צילומים, בדיקות ולא מעט השפלות (שנובעות בעיקר מעייפות החומר ו/או מראייה מאוד טכנית ולא אישית) על ידי הצוות הרפואי.
הם מספרים הכל- על הכעס, על העצב, על תחושת ה"זה לא פייר", על חוסר היכולת לראות אנשים אחרים עם תינוקות. על הכאב, ועל האהבה.

זה הספר הראשון בעברית (לא בדקתי באנגלית) שבו שני בני הזוג מתארים את מה שעבר עליהם בתקופת הטיפולים. ספר שהוא חובה לא רק למטופלות פוריות (תמיד נחמד לגלות שאת לא לבד), אלא גם לסביבה שלא תמיד יודעת איך לבלוע את הטיפולים. ספר חובה.

תודה לכם!

לדף הספר בהוצאה.
ואפשר לקרוא גם פרק.

לסיכום,
(בזכות הכנות, בזכות האומץ להיחשף, בזכות האומץ לספר לעולם מה שאני, הנסיך, ועוד רבים וטובים עוברים, בגלל הצורך הנואש כמעט בספר הזה)

נעבור את זה יחד/ גליה ודר גולדמן
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
174 ע"מ