"People can lose their lives in libraries. They ought to be warned." Saul Bellow
כשהייתי קטנה, הספרייה הציבורית הייתה מקום המפלט שלי מהבית. יותר נכון, משיעורי הבית.
לא היה דבר יותר פשוט ולגיטימי מלומר להורים שאני צריכה לעשות עבודה בנושא זה או אחר, ללכת לספריה ולשקוע שם בכל ספר שהוא, מלבד ספרי העיון שבאמת הייתי צריכה לקרוא.
אז עוד לא ידעתי שלספריה יש תפקיד "לספק משאבים ושירותים במגוון אמצעי תקשורת כדי למלא את הצורך [..] בהשכלה, במידע ובהתפתחות אישית וגם בבילוי ובפנאי". גם לא ידעתי שהספרניות יודעות לעשות עוד משהו חוץ מ"ששששש…." 😆
כל מה שידעתי אז היה שיש בספריה עשרות ספרים, חלקם עם ריח חדש, רובם עם ריח הרבה הרבה פחות חדש. ולא היה מקום שעשה אותי יותר מאושרת. הפנטזיה הכי גדולה שלי, תולעת ספרים שכמותי, הייתה להינעל "בטעות" לילה אחד בספריה. ילדה הייתי, ומאז החכמתי.
בשנים האחרונות הולכת הספרייה הציבורית ומשנה את פניה. תפקידה כמספקת ספרי קריאה וספרי יעץ הלך והשתנה, וכיום מרבית הספריות מפעילות פרוייקטים קהילתיים נוספים דוגמת עידוד קריאה לגיל הרך (בעיקר באמצעות שעות סיפור מומחזות), מרכז תרבות (המפעיל מועדון קריאה, מפגשים עם סופרים וכו') ועוד פעולות שונות. והספרניות? הן כבר לא אומרות "שששש…" בחלק מהספריות לא יעירו לך גם אם תדבר בנייד בקולי קולות! (האמת היא, שאני ממש מתאמצת לא לזרוק מהספריה את האנשים האלו, שנכנסים ואומרים לבן שיחם "טוב, אני בספריה אז נדבר בשקט". זה לא באמת בשקט!! 👿 )
בשנים האחרונות הספריה כבר אינה מקום המפלט שלי. אולי נובע הדבר מהעובדה שהתבגרתי. אולי מהעובדה שמקום עבודה, אהוב ככל שיהיה, כבר אינו יכול לשמש מפלט. אולי מהעובדה שמבצעי "ארבע במאה" הרסו את חדוות ההגעה לספריה ראשונה בימי ראשון, כדי לתפוס ראשונה את הספרים החדשים.
יש הגורסים כי כדי שהספרייה תשרוד עליה "להמציא את עצמה מחדש". לא רק כמקום קריאה, לא רק כמקום המנגיש מידע וספרים לאוכלוסייה שידה אינה משגת, אלא עליה להפוך ל"מרכז מידע מתקדם", שיכלול בין השאר מרכז לתיעוד המורשת המקומית, שירותי יעץ בתחום הלימודים והתעסוקה, מרכז מידע בתחום התיירות ועוד.
מצד שני, יש כאלו הגורסים כי ימיה של הספרייה ספורים. ה"קינדל" וה”e-vrit" כבר יצאו, וקהל הקונים והמשתמשים בהם הולך וגדל. עלות הדפסת ספר הנה גבוהה עשרות מונים מעלות פרסומו באופן דיגיטלי. ספרי היעץ כבר אינם בשימוש (מתי הייתה הפעם האחרונה שמישהו פתח כרך של האנציקלופדיה העברית?), ובאופן כללי- אם להודות על האמת, מרבית בני הנוער כיום מבינים במחשבים וברשת האינטרנט הרבה יותר מהספרניות הקיימות.
יש כאלה שממש מאמינים בדברים שכתבתי בפסקה הקודמת. עובדה, בספריית שיקגו יביאו לך, בלחיצת מקש מחשב, ספרנים רובוטים את הספר שתבקש. הספר, אגב, כבר לא נמצא על המדף במרחק הושטת יד, אלא במחסנים תת קרקעיים. יש הטוענים כי הספריות בכלל תיעלמנה והספרניות, אם תשארנה כאלו, תהיינה יותר בגדר מידעניות, בשל הצורך למיין את כמויות המידע העצומות ההולכות וגדלות.
אבל אני אופטימית, יש אומרים נאיבית.
אני מפנטזת על הספריה שלי שאנהל. אולם אחד, בינוני בגודלו, רצפה מכוסה בשטיח עבה. הספריות עדיין מלאות בספרים, אם כי סביר להניח שרובם בני מספר שנים. ליד עמדת הספרנית ישנו ארון בעל דלתות זכוכית. נעול. בתוך הארון מונחים ה"ספרים מהדור החדש", הלא הם הספרים הדיגיטליים. יש הקוראים בהם, אבל מרבית הבאים לספריה מעדיפים עדיין את הספרים הישנים.
והנה, ילד צעיר נכנס מבעד לדלת. באופן מקרי ביותר, שמו העולל (טוב, לא באמת קוראים לו העולל, אבל הוא בתוכנית להגנת עדים 8-)). באופן מקרי אפילו יותר, הוא מבין בספרים. אולי הוא אפילו אוהב לקרוא, למרות שהוא גם משתמש בצורה טובה ביותר גם במחשב. הוא צריך חומר לעבודה לבית הספר. הספרנית ניגשת עמו לפינת העבודה, ומציעה לו ערב רב של מקורות, רובם דיגיטליים. תמורת תשלום פעוט הוא יוכל לשלוח אותם למייל שלו.
אבל העולל, בדומה לאמו, מאבד את סבלנותו במהירה, וחיש עובר להתיישב על אחד הפופים הנוחים באגף הנוער, בעודו קורא ספר שמשך באקראי מהמדף. מה עוד הוא יכול לעשות כשהוא מחכה שאמא שלו, הספרנית, תסיים לעבוד?
אבל אני מתעקשת להמשיך להיות אופטימית. עובדה, גם את התקליטים הספידו פעם ועדיין יש לא מעט אנשים ששומעים אותם…
והכי חשוב:
"כשאני קורא שהתקציבים המיועדים לספריות הולכים וקטנים, כל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא שהדלת הולכת ונסגרת, ואמריקה מצאה עוד דרך להרוס את עצמה" אייזיק אסימוב
