ברבורה בהתהוות

"בלילות האחרונים אני מתקשה להירדם. האתגר הוא לאו דווקא להיכנס למיטה. אני מרגישה את השלבים הנורמליים של ההתעייפות, את אובדן הריכוז שנעשה מודגש יותר עם כל חצי שעה שחולפת אחרי עשר בלילה, וכשאני נשכבת מתחת לשמיכה, בדרך כלל מעט אחרי אחת עשרה- לפעמים בעלי עדיין באמבטיה או מעלעל בכמה ניירות אחרונים, מדבר אלי מקצה החדר- ואני מתחילה להיסחף אל השינה. כשהוא נכנס למיטה, הוא מערסל אותי, ואני מגיחה חזרה מתוך ים התרדמה, אנחנו מחליפים מילות אהבה, ובטשטוש הרגעי הזה אני מאמינה שמשהו מהותי עדיין שלנו, שגופינו בחשכה הם הדבר האמיתי. ושכל השאר- החשיפה והחובות והמחלוקות- הוא בדיה והעמדת פנים. אבל כשאני מתעוררת בשתיים לפנות בוקר בערך, אני חוששת שההפך הוא הנכון". (עמ' 12)

כשקראתי את הפסקה הזו חייכתי לעצמי. כי גם אני כזו. גם אני נרדמת לא פעם ולא פעמיים לפני שהנסיך מגיע לחבק אותי בלילה.
זו לא הייתה הפעם היחידה שיכולתי להזדהות עם אליס בלקוול, ולו בשל העובדה שהיא ספרנית במקצועה, ושהיא התחתנה עם אדם שונה ממנה בתכלית, בין אם באופיו ובין אם בהשקפתו הפוליטית.

שלא כמו אליס, אני כבר לא צריכה לצבוט את עצמי כדי להאמין שאלו הם חיי, והנסיך הוא אכן נסיך בשר ודם. אבל ההבדל הקטן הוא שאני נשואה באושר רק שנתיים וחצי, ואליס נשואה לצ'ארלי הרבה הרבה הרבה יותר.
הבדל קטן ומשמעותי נוסף הוא כתובת המגורים שלנו. בעוד שאני גרה ברחוב אפרורי ושגרתי, בעיר שבעבר הייתה עיר של זהב והיום של הרבה צבעים אחרים, אליס גרה בבית אמריקאי לבן, הנמצא בשדרות פנסילווניה 1600.

זהו ספורה של אליס בלקוול, ספרנית מוויסקונסין, שמצאה את עצמה נשואה לצ'ארלי הכריזמטי והסוער. היא לא באמת חשבה שהוא יהיה פוליטיקאי. היא לא באמת האמינה שהוא יבחר לנשיאות המדינה. היא לא באמת האמינה שאלו יהיו חייה. וכדי להסיר ספק, אומר כבר עכשיו- אליס מאוד אוהבת את בעלה.
הספר מבוסס באופן חופשי על חייה של לורה בוש, דבר שהחלט הוסיף עניין מבחינתי לספר.

תחשבו על זה- אדם כל כך שנוי במחלוקת כמו ג'ורג' בוש, או בכלל, כל אדם בעמדת כח שכזו, מה אנחנו באמת יודעים על האשה לצידו?
תוסיפו לכך את הקסם של אמריקה הישנה, ההיא מהסרטים של שנות ה-70', לפני שכולנו גילינו מה באמת קורה בעיירות עם הגדרות הלבנות, ותקבלו ספר מקסים, לא כבד במיוחד, המתאים במיוחד לימים החמים.
אני חושבת שיש לא מעט (א)נשים שאחרי כמה עשרות שנים מתעוררות יום אחד, או אולי אפילו באמצע הלילה, מזיעות כולן, ותוהות אל מול הגבר הנוחר לצידן האם הן עשו טעות איומה, או יותר נכון לומר- "מה היה קורה לוּ".

לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,
 (בתנאי שאתם לא באים עם ציפיות גדולות מדי)

נשואה לאמריקה/ קרטיס סיטנפלד
American Wife/ Curtis Sittenfeld
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת כנרת, 2011
559 עמ'

במשך חמש שנים השתוללה מגפה בכל רחבי העולם, כשהיא הורגת כשישים מליון איש.
למגיפה קראו "המוות השחור". ההנחה היא כי שמה ניתן לה בשל הכתמים השחורים שהופיע על עורם של החולים במחלה. כיום הסברה היא ש"המוות השחור" היה דבר, או וירוס לא ידוע.
המגפה הגיעה לאנגליה בשנת 1348 וההערכה היא כי בין רבע לחצי מתושבי אירופה נספו.

התקופה כעת היא אמצע המאה ה-21.
קיוורין אנג'ל, סטודנטית באוניברסיטת אוקספורד, מתמחה בימי הביניים ומחליטה לחזור בזמן אל המאה ה-14.
בתקופה ההיא (או שמא יש לומר בתקופה העתידית?) סטודנטים להסטוריה הגיעו לתקופות שונות בתולדות האנושות כדי לחקור אותן במטרה להגיע למסקנות חותכות ולגילויים חדשים. אבל משהו השתבש ובמקום להגיע לאוקספורד של שנת 1320, מגיעה קיווריון לאוקספורד של שנת 1348, הזמן בו פרצה המגפה השחורה.

התפרצות שפעת בזמן ההווה קוטעת את השידורים מקיוורין, ואיש אינו בדיוק לאן הגיעה, וחמור מכך- איש לא יודע באיזו שנה היא.

ומה אני אומרת?
נתחיל בגילוי נאות. אני לא חובבת מדע בדיוני ו/או ז'אנר העתידנות.
לא התלהבתי מהספר. היו בו יותר מדי דיונים סמי- טכנולוגיים שלא אהבתי, יותר מדי עסקו בזמן ההווה של העלילה.
אבל, ויש כאן אבל גדול, אהבתי מאוד את הפרקים שעסקו בקורותיה של קיוורין באנגליה בתקופת המגפה השחורה. לא רק מתיאור החיים דאז, אלא בעיקר מהעובדה שאז, כמו היום, החברות נמדדה בשאלה האם יעזרו לך כשהמוות משתולל, או יברחו ממך.

קוני ויליס היא סופרת מדע בדיוני אמריקאית.
היא כתבה סדרה של ספרים העוסקים במעבדת המסע בזמן באוניברסיטת אוקספורד העתידית.
הספר "ספר יום הדין" זכה בפרס הוגו.

לסיכום, אומר כך: חובבי עתידנות יהנו סביר להניח, חובבי הסטוריה שיש להם סבלנות יהנו גם הם (אם כי לא בהכרח מכל הספר).

(כי ממחצית מהספר נהניתי מאוד)

ספר יום הדין/ קוני ויליס
Dooms Day/ Connie Willis
מאנגלית: עידית שורר
הוצאת אופוס, 1999
589 עמ'.

"מתוך הזוועה, מה שנחקק בזכרונה יותר מכל היו הזעקות הקורעות את האוויר. הצעקות שלה עצמה.
והיו המראות והריחות. שערו האדום כשלה, פרוע ולח. ריח הזיעה הדוחה בנחיריה. אדי השיכר העולים מפיו. ידיו כאזיקי ברזל על צווארה.
הכאב המפלח אותה" (עמ' 9)

היא נערה בת טובים, בת מספר-מי-יודע-כמה לאביה. חונכה מילדות למקומה בחברה, חונכה לא "לכבס כביסה מלוכלכת" בחוץ, חונכה לשמוע בקול הגברים במשפחתה. עתידה להתארס, כמצוות אביה, בתוך מספר ימים לגבר מבוגר ממנה בשנים רבות.
הוא נער בן טובים, בנו הבכור של אב עסוק. ילד מפונק שעוד מילדות הורגל לקבל כל מה שירצה, ולחמוק מעונש.

זהו ספורה של תמר בת דוד שנאנסה על ידי אחיה, אונס שלאחריו חרב עליה עולמה. מפתיע לגלות עד כמה המסע (והמשא) שעוברת תמר הוא ספורן של נשים רבות, גם במציאות של ימינו. לא סתם הקדישה חוה עציוני הלוי את ספרה "לנפגעות אונס ותקיפה מינית שבקרבנו, אשר תמר בת דוד משמיעה גם את קול הזעקה שלהן".

מלבד ספורה של תמר, שמהווה את בסיס הספר, מדובר ברומן על רקע תנ"כי, המבוסס על המתואר בספר שמואל (א' וב') ובספר דברי הימים א' , זוהי גם ספורה של התקופה. הימים ימי מלכות דוד, מלך נערץ אבל אבא נערץ הרבה פחות. ימי מתיחות בין הנסיכים השונים, בין השבטים השונים ובין נשותיו הרבות של המלך.

את ספור תמר בת דוד לומדים, בקיצור רב, בבתי הספר. איש אינו מתעמק במה שקורה לתמר.
איש אינו מדבר על הסבל שהיא עוברת, סבל הגדל כאשר מבינים כי אמנון, בנו האהוב ויורש העצר של דוד, עתיד לחמוק מעונש. חוה עציוני הלוי מיטיבה לתאר כאן את מסלול היסורים שעוברת קורבן אונס, החל בתיאור מפורט למדי של מעשה האונס עצמו, דרך האשמתו של האנס כי היא זו שפיתתה אותו- "והכל באשמתה. היא התגרתה בי בהציגה את עצמה לפניי במערומיה"  (עמ' 53) והכעס הרב המעורב בלא מעט בושה שמרגישה משפחתה הקרובה לאור העובדה כי תמר, בניגוד מוחלט לכל מה שלמדה ולכל הציפיות ממנה, לא הסתירה את העובדה שנאנסה אלא זעקה את זעקתה ברבים (אני מניחה שהמקבילה בהווה הייתה פניה למשטרה), וכלה בתחושותיה הקשות של תמר, המרגישה כי טוב מותה מחייה, המקוננת על אובדן היכולת להינות מהחיים, המקוננת על הדבר היקר שאבד לה לנצח (כמו כל שאר בנות דוד, היא שמרה על בתוליה עד החתונה).

גרסתה של עציוני- הלוי לאירועים מאדירה את דמותה של תמר, ומכאן את דמויות הנשים בתנ"ך בכלל. היא מאדירה את כוחן הנפשי, העצמה המאפשרת להן לגבור על הקשיים הניצבים בפניהן בחיים בימים ההם בכלל, ועל טראומות דוגמת אונס בפרט.

לעיתים קרובות אומרים כי האהבה היא תרופה לכל מכאוב. גם כאן האהבה מביא מזור לכאביה של תמר, אבל אינה מקטינה אותה למעמד "האשה הקטנה", כי אם מאפשרת לה עצמאות שאינה קיימת בדרך כלל.

מצד שני, מובלעת בספר גם עמדה, מהוסה במקצת, לפיה גברים "אינם יכולים להתאפק". אמנון מתרץ בכך את האונס, אבל מי שמבטא יותר מכל עמדה זו הוא עילי האחוחי (דמות המוזכרת בתנ"ך, אך כל קשר בינה לבין תמר הוא יציר דמיונה של הסופרת), אהובה של תמר, ש"האש שהייתה מלהטת בחלציו לא היה לה דבר עם אהבה וגעגועים, אלא רק עם דחף עז לבקש לה מוצא" (עמ' 217). נדמה כי עמדה זו מקובלת גם על תמר, הגם שהיא מלווה בכאב לב מסויים.

לסיכום, מי שמחפש סתם רומן המבוסס על התנ"ך בהחלט יהנה מהספר. מי שמחפש סיפור התמודדות ימצא גם את זה, בצורה מפורטת ומרתקת למדי. מי שמחפש ספרות פמינסטית, ימצא גם את זה.

חוה עציוני- הלוי היא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בר אילן, ומחברת הספר "אשת לפידות".

לאתר הסופרת, בו ניתן לקרוא פרק מהספר.

 ברבורים והמלצה לוהטת, אבל ממש, לקרוא.

אפר על ראשה/חוה עציוני- הלוי
הוצאת אריה ניר, 2011
301 עמודים

ירושלים של שנות הפיגועים הגדולים. אלו היו שנים קשות. היו לא מעט אנשים שלא יכלו יותר, ונטשו את העיר. היו אחרים שהסתגרו בינם לבין עצמם. היו כאלה שנפגעו, נפשית, לא פחות מפצועי הפיגועים.

ובתוך התופת הירושלמית הזו חי לו דורון. הוא חי בבדידות נפשית ניכרת. מצד אחד, הוא מטפל באחיו המאושפז במחלקה הסגורה. מצד שני, הוא כמה לאהבה מאותם אלה שדוחים אותו. יש חברה בחו"ל, יש אשה בארץ.
הספר נע בין כמה קולות, בין ההווה לעבר, בין האהבה לדחייה, לכמיהה, ומספר בעיקר על בדידותם של החיים.

כירושלמית, ציפיתי לקריאת הספר הזה.
כקוראת, כשקיבלתי את הספר התרשמתי מאוד מאיור הכריכה (צויירה על ידי הסופר). התחושה המיידית שקיבלתי הייתה של כאוס ובדידות.
כירושלמית, נהנתי פה ושם ומהבלחות ירושלמיות בספר.
כקוראת, הרגשתי שהספר הזה הוא שעטנז של כותרות סנסציוניות (הומוסקסואליות, איידס, חולי נפש, נשים בשחור ועוד ועוד) שנועדו למשוך אותנו לקרוא את הספר. אז קראתי אותו, ונשארתי עם טעם של מרמה בפה.

אחד הדברים שאנחנו לומדים כבר בגיל צעיר זה ש"סקס מוכר". לא משנה מה תגידו, לא משנה מה תעשו, כל עוד יהיה סקס- אנשים ירצו אותו.
חוששתני שמחבר הספר נפל באותה המלכודת. אין לי דבר וחצי דבר נגד מיניות, הומוסקסואלית או הטרוסקסואלית. צורם לי כשתיאורי המין התכופים מגיעים על חשבון העלילה. בכל פעם שהגיעו לאיזושהי נקודה רגשית, במקום שנקבל חשיפה לעולמו הרגשי של הגיבור קיבלנו עוד תיאור של חדירה, התעלסות או "סתם" מזמוזים. ובינינו, באיזשהו שלב זה מתחיל לשעמם.
אם היה קצת פחות מין וקצת יותר רגש, הספר הזה היה יכול להיות מומלץ ביותר.
השורה התחתונה- החמצה, וחבל.

לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,
 ברבור (וגם זה בעיקר בגלל הפוטנציאל, שלא מומש…)

דמי לך/ שלמה אלפנדרי
הוצאת גוונים, 2011
158 עמודים

"זה מה שעשה אבי. הוא קם, התקלח, התגלח והתלבש לעבודה. הוא ירד למטה והכין קנקן קפה, ובזמן שהמים תחו הוא יצא החוצה והלך לאורך השביל להביא את העיתון. הוא השאיר את העיתון מקופל על השולחן במטבח, מזג קפה לספל, לקח את הספל למעלה והניח אותו על ארונית הלילה של אמי. היא עדיין ישנה. ואז הוא הלך לחדר העבודה שלו, סגר את הדלת וירה בעצמו" (עמ' 15)

אנחנו לא באמת יודעים מיהם ההורים שלנו.
בהתחלה, כשאנחנו עוד קטנים ותמימים (יש יגידו אופטימים) אנחנו בטוחים שהם הכי בעולם. הכי יפים, הכי חכמים, הכי אוהבים, הכי הכי…
אחר כך, כשאנחנו מתבגרים במקצת ובטוחים שהמצאנו את העולם אנחנו בטוחים שהם הכי לא מבינים. שהם מיושנים. שהם הכל חוץ מלהיות הכי הכי….
ואז, כשאנחנו גדלים קצת יותר, אנחנו מגלים להפתעתנו, ולא מעט פעמים גם לחרדתנו, שההורים שלנו הם בני אדם. עם חולשות, תשוקות, אהבות ואכזבות כמו כולם.

ג'ואן ויקרשם הייתה כבר אשה מבוגרת, אם בעצמה, כשאביה שם קץ לחייה. אבל הגיל מסתבר, לא הופך את השאלות לקלות או לפשוטות יותר…

יום אחד אבא מתאבד. לא היו שום סימני מצוקה, לא היה שום סיכוי שמישהו יבחין בכוונת האב להתאבד, והוא לא השאיר שום הסבר למעשה.
מתאבדים תמיד משרים סביבם בלבול והלם, מתובלים בכמות לא קטנה של רגשי אשמה. במקרים בהם המתאבד אינו משאיר פתק, תחושת חוסר ההבנה, והשאלה העולה תדיר "למה?", מסרבות לרדת מסדר היום.

חמש עשרה שנה עוקבת ג'ואן, ברמת אינטנסיביות זו או אחרת אחר חייו של אביה, ובעיקר אחר הדברים הקטנים שהיא מוצאת, זכר לאדם שהיה ואיננו, מתוך מטרה למצוא את הסיבה ל"למה".
חמש עשרה שנה, בהן היא מוצאת שלל סיבות, אבל לא באמת, כי אף סיבה לא מספיקה באמת.
ובסופו של דבר, היא מתנחמת ב"הנה הגרסה שלי: אבי סלד מהתאבדות, חוץ מהמקרים שראה בה מעשה נאצל. וחוץ מהפעם האחת כשנוכח לדעת שהיא בלתי נמנעת" (עמ' 52).

לדף הספר בהוצאה לאור.
לטעימה מהספר.

לסיכום, ספר שנוגע, ולא רק במשפחות שאיבדו את יקיריהם בנסיבות דומות.
ברבורים

מפתח לאבא- מי הוא היה ולמה הוא התאבד/ ג'ואן ויקרשם
The suicide index: Putting my father's death in order/ Joan Wickersham
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת אחוזת בית, 2011
320 עמ'

"עתיד אני למות, ועדיין איני יודע לאן פורחת הנשמה ואם יש חיים מעבר למוות. אני מנסה לכבוש את פחדי. אמש כתבתי שלוש מאות פעמים משפט אחד בלבד: אני עתיד להצלב" (עמ'   8  )

מאז שקראתי את "המיוחלת" המצויין (ואת ספר ההמשך, הפחות מוצלח בעליל) אני מוצאת עצמי נמשכת לישו, או יותר נכון לסיפורים אודות ישו.
באחד מחיטוטיי במדפי הספרים הישנים ומעלי האבק שבהם איש לא נוגע (מלבד כמה תולעי ספרים משוגעות לדבר) נקרה לידי ספר המדבר על תקופת ישו, אבל על אדם אחר לגמרי.

יהודה איש קריות, ששמו היה ככל הנראה יהודה בן שמעון, היה אחד משנים עשר תלמידיו הקרובים של ישו.
ברבות הימים פנה, כך על פי הברית החדשה, אל כהני ישראל והציע להם להסגיר את ישו לידיהם (ובכך למעשה לידי הרומאים). מכאן, ולנצח, מקושר שמו של יהודה איש קריות לבגידה.
עד כדי כך האסוציאציה היא חזקה, עד שבספרו של דנטה "הקומדיה האלוהית" נדון יהודה איש קריות להישאר במדור הנמוך ביותר של הגיהנום, כאחד משלושת החוטאים הגרועים ביותר, כדי להיאכל לנצח בפיו של השטן (לוציפר). שני החוטאים הנוספים הם ברוטוס וקסיוס (ראשי המתנקשים ביוליוס קיסר) שחטאו אף הם בחטא הגדול ביותר- הבגידה באדוניהם.

בספר "יהודה איש קריות" אנו פוגשים ביהודה עשר שנים לאחר צליבתו של ישו.
יהודה, לפי מוסינזון, הוא בעצם אדם קטן ופשוט שנקלע, שלא בטובתו, למהלכים הסטוריים גדולים, או בעברית צחה יותר: לפוליטיקה מלוכלכת.
הוא בורח ליוון, שם הוא מאמץ לעצמו זהות חדשה, אנטיפטר האדומי, מתחתן ועובד כבעל אכסניה.
הוא טוען, לאורך כל הספר, כי הוא תלמידו הנאמן של ישו, שעשה אך ורק את אשר ציווה אותו מנהיגו. לטענתו, רצה ישו להפטר מגופו הגשמי.
אבל יהודה נרדף גם ביוון, בין אם בשל יסורי מצפונו, הנזונים מהתעוררות הנצרות ביוון (ומכאן גם משטף ספורי הזוועה על בגידתו) ואם בשל הגעתם לאי של תלמידים אחרים של ישו, המזהים אותו.
סופו של יהודה ידוע מראש, לא משנה אם התאבד (לפי המסורת) או נצלב (לפי מוסינזון).

יש בספר הסתכלות צינית למדי על "תעשיית הקדושים". אחת הסיבות להוצאת יהודה איש קריות להורג בסופו של דבר, הוא הצורך ביצירת קדוש חדש, ומכאן כותרת המשנה של הספר- גרימוס הקדוש, שאמור להיות אדם פשוט מהישוב, השנוא על כולם, ההופך לקדוש בעיקר בשל העובדה שלא עשה דבר בעולם אכזרי.

ומי אמר שהספרות מחקה את החיים ולא להיפך? בשנת 1984 נמצא במערת קבורה במצרים מסמך המכיל, בין היתר, את "הבשורה על פי יהודה איש קריות". בגרסת "הבשורה" נטען כי ההחלטה להסגיר את ישו לרומאים הייתה של ישו ושל יהודה איש קריות יחדיו, בין השאר כדי להציל את תלמידיו של ישו מרדיפה.

הספר יצא בשנת 1962 בהוצאת עם עובד, אך לצערי לא מופיע באתר ההוצאה. בשנת 1991 הוא עוּבד לתסכיתי רדיו עבור קול ישראל. הספר תורגם לאנגלית, צרפתית, ספרדית והולנדית.

לסיכום,
ברבורים (כי הנושא מרתק, השפה עינגה את לבי עד מאוד, אבל באיזשהו שלב העלילה כבר 'נמרחה' מדי)

יהודה איש קריות או חטאיו של גרימוס הקדוש/ יגאל מוסינזון
הוצאת עם עובד, 1964
222 עמ'

"חמש שנים שתקנו את הלילה ההוא. את נאלמת ראשונה, ואחר-כך אני. לך היתה טובה השתיקה, ואותי היא לפתה בגרוני" (עמ' 17)

חמש שנים עברו מאז מלחמת לבנון השניה. מאז אורי גרוסמן, הקרוי בשם החיבה "אואי" בספר, נפל ביומה האחרון של המלחמה.
אחרי חמש שנים כותב גרוסמן את ספרו, שאליבא דמנחם פרי הוא ניסיון "למצוא לזה מילים".

חמש שנים לאחר מות בנו קם ערב אחד איש משולחן ארוחת הערב שלו, נפרד מאשתו, ויוצא לדרך ל"שם", לחפש את בנו המת.

לא פשוט לכתוב על הספר הזה. הוא לא בנוי כספר פרוזה. הוא ספר הבנוי על קולות שונים, כתוב בצורה שדומה יותר למחזה.
לא פשוט לכתוב על ספר כזה, המדבר על אלו שאינם, ובעיקר על אלו שעדיין נמצאים כאן בגופם, אבל בנפשם הם כבר "שם",עם ילדיהם המתים.

מה קורה עם מוֹת?
ראשית, הקול נעלם. היכולת לדבר, לשתף, להכיל. כבר אין את הזוגיות שהייתה. הזוגיות היא אנדרטה לילד שנולד באהבה גדולה, אהבה שלא הצליחה לשמור עליו בחיים.
"-הקול שלָך.
– זה חזר. גם שלךָ.
-כל כך התגעגעתי לקול שלָך.
– חשבתי שאנחנו… שכבר אף-פעם לא-
– יותר מאשר לקול שלי, התגעגתי לקול שלָך" (עמ' 8 )

ואחרי האגרוף הזה בבטן, פתאום יש מציאות חדשה שצריך להסתגל אליה, ובראש ובראשונה, באמירה מאוד קשה ונוקבת,לכלי התקשורת המשחרת לפתחים:
"חיש קל נעטה ארשת של תוגה רכה והשתתפות בצער, וכהרף- עין נטבול את ציפורן העט הכסופה שלנו בדיו השחורה שלו, ושלוש-ארבע, נשאל על הבן, נשאל על הבן, נשאל על הבן! ואם הנחקר לא ייתן תשובות מספקות, אנחנו לא נוותר, לא נוותר, נחזור גם בעוד שעה, ושעתיים, ומחר בבוקר גם, ושוב ושוב נשאל על הבן, ולא נרפה גם אם הנחקר יחשוק את שיניו וינשוך עד כאב את שפתיו, ותספר לי בבקשה איך הוא היה בתור תינוק, ומה אהב לאכול, ומה היה בונה בלגו, ואיזה שיר-ערש היית שר לו… שמע, קרצית הדיו, במס-הכנסה של האינקויזיציה לא היו מענים ככה!" (עמ' 65)

מעניין לראות את ההבדלים המגדריים בין הנשים לגברים בספר הזה. הגברים אינם יכולים להכיל את האבל כפשוטו. הם צריכים לעשות משהו. לעשות פעולה אקטיבית, בין אם מדובר בללכת "לשם", בלסגור את הפה עם מסמרים או להסתובב ולשמוע סיפורי שכול במטרה לשכוח את השכול הפרטי שלך. הנשים לעומתם אבלות בלב שלם, מרשות לעצמן מצד אחד לשקוע באבל, מצד שני לא מפסיקות לדאוג לגברים שלצידן.

ובסופו של דבר, גם אחרי ההשלמה הסופית עם המוות, עדיין נשארת התהיה האנושית ומכמירת הלב כל כך: "לו ניתנה לך האפשרות לבחור- היית שב? היית שב לכאן? אלי? " (עמ' 126).

בדרך כלל הנטיה היא להפריד את הסופר מהספר. אבל בספר הזה זה פשוט בלתי אפשרי, בין בשל בנו המת של הגיבור מכונה "אואי", כי כך ביטא את שמו בילדותו, בין בשל העובדה שהספר הוגדר על ידי אחד העיתונים כ"ספרו האישי ביותר של המחבר" (הערה שאני מסכימה עמה לחלוטין, ולא משנה בכמה טכניקות כתיבה ישתמש כדי להרחיק את הנושא מעצמו), ובין בשל העובדה שגרוסמן, בכשרונו הרב בעברית, מכנה את ההרוג בכינוי הנורא "יקוד" (מלשון עקידה).

את ספרו הקודם של גרוסמן, "אשה בורחת מבשורה", עשיתי טעות וקראתי כשהנסיך יצא למילואים. זה עלה לי בכמה וכמה לילות לבנים.
את הספר הזה הייתי חייבת לקרוא, לחבק באהבה בסוף הקריאה, ולהחביא עמוק עמוק במדף, עד שהעולל יפסיק ללכת למילואים.

לסיכום,
ברבורים, כי יש ספרים שזה פשוט מגיע להם

נופל מחוץ לזמן/ דוד גרוסמן
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011
186 עמ'

יהושפט בן ארי היה אחד מברי המזל. גבר בן שישים שעדיין הצליח לעורר עניין בנשים, גם צעירות ממנו בשנים רבות, מצליח בעבודתו (כפסיכיאטר). בר מזל, כבר אמרנו?
ואז יום אחד מחשיך עליו עולמו. תרתי משמע. הוא זוכר את הבום. ואז נהיה חושך.
וכשיהושפט חוזר לחיים, הוא לא ממש בר מזל, אלא יותר חצי אדם- כל צדו השמאלי, ובעיקר פניו, נשרף ועוות לחלוטין.

יש משהו בנפילה חופשית של ברי המזל שבינינו, שמושך אותנו מאוד. אולי זו המציצנות, אולי זו השמחה לאיד, אולי זו התחושה שככל שהאדם היה גבוה יותר בפסגה, כך הצניחה שלו תהא מהירה יותר.
ויהושפט עומד בכל הקריטריונים.

דמיינו לעצמכם אדם שאהב לעבוד עם בני אדם, וכעת לא יכול להיות בחברתם. לא כי הוא לא רוצה, אלא כי הם לא רוצים. דמיינו לעצמכם אדם שכזה, שמגלה שלא רק שדמותו עוותה כליל, אלא שקולו השתנה.
כמה זמן אתם חושבים תלחמו על מקומכם בחברה? על הרצון להמשיך לחיות?
כי לזכותו של יהושפט יש לומר, שהוא ניסה. הוא ניסה לחזור לטפל, בין אם באמצעות הטלפון ובין אם בפגישות פנים אל פנים. הוא אפילו ניסה להשתתף בכנסים מקצועיים.
אבל בינינו, גם אנחנו לא היינו רוצים לראות אדם פגוע כזה מולנו.

יהושפט פוגש צעירה תמהונית, חובבת סרטים החולמת שהיא עצמה כוכבת קולנוע בעברה.
הוא מתאהב בה, היא מתאהבת בעיקר בקולו המהפנט. הסוף הוא לא טוב במיוחד, אבל את זה אפשר להבין מהכריכה החיצונית.

לכאורה, יש לספר הזה את כל הסיכויים להצליח. נפגע פעולת טרור, שמספיק מודע לתהליכים הנפשיים שהוא עובר, אהבה נואשת בין שני חריגים הנמצאים בשולי החברה. מה עוד אפשר לבקש?

אפשר לבקש, לדוגמה, עלילה.
הבעיה כאן היא שיש כל כך הרבה דברים להתלות בהם, עד שאף אחד מכיווני העלילה לא מוצה עד תום. להוציא את הכעס הגדול של יהושפט (בינינו, אפשר להבין אותו…), אין כלל דיון בפגיעה ובטראומה שלו.
דמותה של ליה, הצעירה בה יהושפט מתאהב, אינה מקבלת את העומק המגיע לה, ונראה כי היא שם רק כדי להוות "כולא ברקים" לזעמו של יהושפט, שלא לדבר על דמותה הלא פחות משונה של אידי, חוקרת המשטרה המהווה את הצלע השלישי במשולש.
ושימו לב, לא כתבתי שום ספויילר, כי הכל מופיע בכריכה האחורית, וגם זה אומר משהו.

אבל אתם צריכים להחליט לבד, אז גלשו לדף הספר, וקראו את הפרק הראשון.

ותודה למועדון קריאה.
לסיכום,
ברבור (כי הרעיון היה מוצלח, אבל הביצוע…)

דברי הלילות/ אלה מושקוביץ-וייס
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
219 עמודים

כשהייתי קטנה, הייתי מנהלת דיאלוגים שלמים עם אלוהים.
הדיאלוג התנהל, בד"כ, בסגנון הבא:
אני: "אלוהים, תן לי סימן שאתה קיים"…
אלוהים: ….
פעם אחת, הייתי בת 11 בערך, וזו הייתה הפעם האחרונה (למשך זמן רב מאוד), התנהל הדיאלוג בצורה הבאה:
אני: "אלוהים, תן לי סימן שאתה קיים"
אלוהים:…
אבל פתאום הייתה דפיקה חזקה על התריס בחדר שלי (קומה אחרונה, כן?)

אני לא מאמינה. כלומר, אני כן, אבל לא ממש ברור במה.
אם תשאלו אותי, אלוהים עדיין נראה כמו אותו סבא זקן עם זקן לבן וארוך, כמו שדמיינתי בילדותי.
אבל אם תשאלו את איריס בת יעל, אלוהים הוא גבר גבר. ציני במידה, יודע לשחק את המשחק, מניפולטיבי וחינני.

הספר "איילת השחר" מתעד, כביכול, דיאלוגים שמנהלת תהילה עם אלוהים. באמצעות דיאלוגים אלו אנו עדים לתמונות שונות מהחיים בישראל, החל מהרגע בו "חתולת בר", עתונאית שלא טורחת לקרוא את הספר עליו היא מראיינת, פוגשת את תהילה, אשה שרובנו נראה בה תמהונית לחלוטין, וכלה במריה, שמגלה לחרדתה שהיא בהריון, ומתלבטת בינה לבין עצמה (בעזרת אלוהים בעיקר) מה איך ואיפה ללדת.

מה המטרה של הספר הזה?
יכול להיות שיש כאן אך ורק מסר ציני. את הלך הרוח הציני אפשר לחוות לא פחות, ואני חייבת להודות שזה הצחיק אותי, בדף הספר באתר ההוצאה.
יכול להיות שהמטרה היא הרבה פחות צינית. יכול להיות שהספר הקטן הזה (הוא באמת קטן- הן בגודלו והן בעוביו) בסך הכל רוצה להזכיר לנו שיש אלוהים. טוב, תלוי איך אתם מגדירים אותו….

לגבי הכריכה- על הכריכה מצוטט שיר המעלות. במזמור זה מתייחסים בעיקר לעובדה שישנה השגחה אלוהית על עם ישראל.  אין ספק שלעורך הספר, ולמעצב הגרפי של הכריכה, היה חוש הומור 🙂

לטעימה מהספר.

לסיכום, אל תתנו לגודלו של הספר ולפשטותו כביכול להטעות אתכם- הוא הצחיק אותי וגרם לי לדמוע בעת ובעונה אחת.
ברבורים

איילת השחר/ איריס בת יעל
הוצאת קורטוב, 2011
103 עמ'

"הימנון הקרב של אמא נמרה"… מה עוד אפשר להגיד על הספר הזה שלא נאמר?
נתחיל עם זה שכשקוראים את הספר הזה ב4:30 בבוקר, יש בו קסם מיוחד:-P…לא מעט נכתב על האישה ועל התופעה.
לא מעט דיונים, ביקורות, ושלל נאצות וברכות כאחד, שדיברו על המשמעת ההולכת ונעלמת של הנוער והילדים בימינו, שדנו בשאלה "חוסך שבטו שונא בנו" וכו' וכו'.
אבל לפני שאדון בשאלה עצמה- מה דעתי על החינוך הסיני כדרך חיים, אני חייבת לציין שאחד הדברים שהרשימו אותי יותר מכל בספר הזה היה המטען הרגשי העצום של בת מהגרים.

אבל עכשיו ברצינות.
אני חושבת, וסלחו לי על הניתוח הפסיכולוגי, שהדבר העיקרי בעיני איימי צ'ואה, אפילו יותר מהחינוך הכה מדובר של בנותיה, הוא השמירה על שורשי המשפחה.
בזמן האחרון, בסיטואציות שונות לחלוטין השתתפתי בדיונים על בני מהגרים.
יש נטיה שכזו, לבני הדור הראשון, הדור שהיגר- להטמיע כמה שיותר את התרבות החדשה- במדינה בה הם בחרו לגור. דווקא בני הדור השני, אלו שנולדו בארץ החדשה, אלו שאמורים להיות, לכאורה, קשורים בכל נימי נפשם לתרבות המערבית, הם אלו שעושים את מירב המאמצים לחזור לשורשים התרבותיים הישנים. גם כאן הסיפור לא שונה בהכרח, אמי גם לא מכחישה שאחת התכונות המשמעותיות אצלה, אם לא ה-תכונה, היא העובדה שהיא סינית. או כדבריה, "כבת בכורה למהגרים סינים, אין לי זמן לאתר ולהמציא כללים משלי. יש לי חובה להביא כבוד לשם המשפחה וגאווה להורים המזדקנים. אני אוהבת מטרות ברורות, ודרכים ברורות למדוד הצלחה" (עמ' 35). והרי לכם התורה כולה- הצורך בהגדרה עצמית המבוססת על העבר, על שייכות גיאוגרפית ואתנית, חסרת ייחוד אישי ואינדיבידואלי.

אי אפשר שלא להתייחס לגישה החינוכית הנושבת בספר. אני עוד אמא צעירה, מה זה צעירה, תינוקת של ממש. יש לי רק גמד אחד קטן, שבינתיים מצליח לא רע לצלוח את קשיי ההסתגלות של זוג הורים אוהב ונרגש, ושל העקשנות הרבה שלו. אני מאמינה גדולה בגבולות, ובעת ובעונה אחת מאמינה בצורך לייחודיות ולאינדיבידואליות של כל ילד וילד. חמותי שתחיה אוהבת להגיד לי "כשיהיו לך ילדים/כשהילד יהיה גדול/כשתהיי סבתא אז תדעי…".
אני חושבת ששאלת החינוך היא שאלה עקרונית אידיאולגית, וכן, אין ספק שהדיעה משתנה במעט כשיש לך באמת ילד (שוב, בעיקר בארבע וחצי בבוקר, כשאת בטוחה שעוד שניה השכנים מזעיקים את המועצה לשלום הילד כשהילד מחליט שעכשיו, דווקא עכשיו, הוא עושה חרם על ציצי שמאל). אבל לטעמי האישי, ואני יודעת שגם כאן אני לא הכי מקורית בעולם, מדובר כאן בכמעט התעללות נפשית. יש כאן דריסה של כל רצון אישי של הילדות, ובלבד שתתאמנה לציפיות ההורים (האמא בעיקר, האבא די אימפוטנט, ומלבד מחאה בקול רפה מדי פעם הוא נותן לאמא לעשות כרצונה).

מצד שני, אי אפשר לומר שאיימי לא מבינה שהיא "קצת" הגזימה. היא מתייחסת לעצמה לא מעט בציניות שאופיינית לאנשים שמודעים לעצמם (והרשו לי להעיד שמודעות אינה מונעת בהכרח מחזרה על שגיאות..): "לא הפריע לי לשנות את החלומות שהיו לי בשביל קוקו- רציתי רק שתהיה מאושרת. בסופו של דבר הבנתי שקוקו אינה אלא בעל חיים, עם פוטנציאל פחות לאין שיעור מזה של סופיה ולולו. אמנם נכון שיש כליבם ביחידות חבלה או גילוי סמים, אבל זה בסדר גמור בשביל רוב הכלבים להיות נטולי מקצוע או אפילו חסרי כישורים מיוחדים" (עמ' 109).

אבל למה לדון רק בדברים הרעים?
הדבר שהכי הכי משך את לבי בספר, הסיבה שבגללה המשכתי לקרוא את הספר הייתה ההערכה הגבוהה והחיבה המיידית כמעט שרכשתי ללולו, בתה הצעירה של אמי.
לולו, לטענת אמה, היא תמצית כל הרע בנוער המערבי הנוכחי- היא מרדנית, עקשנית, לא פועלת לפי רצון ההורים, והגרוע מכל (ומזה תתחלחל כל אם פולניה) מוכנה לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ.
אבל לולו בעיניי היא גם תמצית הפלא האנושי- ילדה קטנה, שחיה במשפחה מאוד מאוד שמרנית, שלומדת מגיל אפס שעליה להתנהג בצורה מסויימת, שלא מקבלת גיבוי בבית להתנהגות אחרת ובכל זאת- מוכנה לעמוד על שלה ולא פחות מזה, מוכנה לשלם את המחיר.
אחד הדברים שתמיד אמרו לי כשעצבנתי מבוגר אחראי היה "הלוואי שהילדים שלך יצאו כמוך". נכון לרגע זה, חוששתני, הגמד אכן דומה לי, אבל לולו בהחלט דומה לאמה (ומכאן קרב הנמרות)- עקשנית, עומדת על שלה ולא נותנת לעובדות ו/או לעולם לבלבל אותה:
"הרוח הורידה את הטמפרטורה לעשים מעלות מתחת לאפס, והפנים שלי כאבו מהשניות המעטות של החשיפה לאוויר המקפיא. אבל הייתי נחושה בדעתי לגדל ילדה סינית צייתנית-במערב, צייתנות מתקשרת לכלבים ולחלוקה מעמדית, אבל בתרבות הסינית הצייתנות נחשבת לאחת המעלות הטובות הנעלות ביותר- גם אם זה יהרוג אותי. "את לא יכולה להישאר בבית אם את לא מקשיבה לאמא, " אמרתי בקפידה. "אז מה, את מוכנה להיות ילדה טובה? או שאת רוצה לצאת החוצה?"
לולו יצאה החוצה. היא הביטה בי בהתרסה.
אימה מעורפל החלה לחלחל לגופי. לולו לבשוה רק סוודר, חצאית קפלים דקה וגרביונים. היא חדלה לבכות והיתה שקטה להחריד.
"טוב, בסדר – החלטת להתנהג יפה," אמרתי במהירות. "את יכולה להיכנס עכשיו"
לולו טילטלה את ראשה."  (עמ' 23)
רק כדי שתבינו, לולו הייתה אז בת שלוש.

לסיכום,
 ברבורים (כי הספר ממש עצבן אותי, ואלמלא לולו שהעלתה יותר מפעם אחת חיוך על פני, הייתי נוטשת אותו מזמן)

לדף הספר בהוצאה.

הימנון הקרב של אמא נמרה/ איימי צ'ואה
Battle hymn of the tiger mother/ Amy Chua
מאנגלית: דפנה לוי
הוצאת מודן, 2011
221 עמ'