ברבורה בהתהוות

אחד הדברים המפחידים בעולם הוא להיות הורה.
אתה אף פעם לא  יכול להיות בטוח במה שאתה עושה. אתה אף פעם לא יודע מתי תתברר הטעות, או כמו שאמרה פעם פסיכולוגית שאני מכירה "כל עוד תהיינה אמהות, תהיה לנו עבודה". לא רק בטיפול הילדים, אלא גם, ולא פחות, בטיפול בהורים.

דבר מפחיד לא פחות הוא ללכת לטיפול בכלל, ולטיפול קבוצתי בפרט. אם בטיפול פרטני אתה יושב מול אדם אחד, פותח בפניו את לבך ומקווה לטוב (שהרי בכל זאת מדובר באיש מקצוע…), הרי שבטיפול קבוצתי אתה עושה את אותו הדבר, אבל חוץ מאיש המקצוע יש שם עוד כמה וכמה אנשים אחרים, שאוהבים/מעריכים/חושבים אחרת ממך. פחד אלוהים.

בימי רביעי בערב מתקיימת קבוצת הורים. הקבוצה היא הטרוגנית. יש בה אמהות ואבות, יש חד הורית, יש אפילו את "הומו המחמד". חלק מהילדים הם בגיל ההתבגרות, האחרים עוד לא הגיעו אפילו לכיתה א'.

כל אחד מהמשתתפים בקבוצה מגיע עם מטען משלו.
לכל אחד יש הורים, יש מערכת ערכים, יש שלדים בארון.
כל אחד צריך להתמודד לבד, אבל גם בתוך הקבוצה, עם החיים, עם הילדים ועם ההורים שלו עצמו.

יעל הדיה, שאת ספריה אני מאוד אוהבת, יודעת לגעת באנשים. אישהו במקום להפוך דברים לקלישאה, היא מצליחה לגעת בקישקע (וסליחה על האסוציאציה הפולנית).

אבל הספר עצמו לא הפיל אותי מהכסא.
על גבי הכריכה האחורית מצווין שהדיה הייתה אחת התסריטאיות של הסדרה "בטיפול". בהחלט יכולתי לראות בטיפול הקבוצתי שגיבורי הספר עוברים המשך של הסדרה המדוברת, בעיקר לנוכח דמותה המעצבנת והמתוסבכת לא פחות של הפסיכולוגית, המזכירה בהדהוד את דמותו של ראובן, הפסיכולוג המיתולוגי ב"בטיפול".
מצד שני, בשלב כלשהו בספר גם הציניות שלי ירדה ונכבשתי ביחסי ההורה-ילד. ובכיתי, ורצתי לחבק את העולל, ולהזכיר לעצמי ולו שהוא אדם בזכות עצמו.

ואתם יודעים מה? אם ספר יכול להוציא ממנו כמות כזו של דמעות בקטע קטן יחסית, הוא שווה בכל מקרה.

לסיכום, לא רק לחובבי פסיכולוגיה/יעל הדיה

רביעי בערב/ יעל הדיה
הוצאת עם עובד, 2011
464 עמ'

אחרי שהתלוננתי מרות על טעמה של חמותי בספרים, היא הופיעה יום אחד על מפתן דלתי (טוב, זה היה בטלפון, אבל למה להרוס דרמה? 😉 ) ואמרה לי "את זה את חייבת לקרוא. זה ספר מ-ע-ו-ל-ה".
מאחר ואני מאוד משתדלת לא לחזור על אותה טעות פעמיים, הצעתי לה לכתוב סקירה בעצמה על הספר, והיא הרימה את הכפפה.
אז קבלו, בהופעת בכורה, את דליה:

למכון למנוחה ותרפיה על שם הגברת צזלינג (העשירה) בערד מגיע אדם שטיין. הוא מוכר לכולם שם, מאחר וזו לא הפעם הראשונה שהוא מגיע למקום. הוא מודע היטב למחלתו ומתמודד איתה בדרכים מתוחכמות אך לא תמיד בהצלחה, ואו אז הוא מגיע למכון.

פצעי נפשו נפרשים לפנינו מכל כיוון וזווית ונראה כאילו הסופר חותך בנפש חתכי רוחב ואורך יסודיים וממצים. אנו מוצאים כאב, סבל ותחלואה, חוכמת חיים, גאונות ותבונה רבה, כושר השרדות, אמונה מצד אחד וחוסר אמונה מצד שני, והתנהגות מוזרה שהיא בעצם ההתנהגות הטבעית וההגיונית לאדם שעבר סבל כה רב. יש גם אהבה, שנאה, רצינות ונפש מפוצלת שמנסה להשתנות כשהיא מדברת אל חציה התאום.

אדם הוא אדם מוכשר מאוד שיודע, רואה, מנחש ומכיר את הסובבים אותו וצופה את עתידם. הוא מוקף בחולים, "כחולי הידיים, ממוספרי השטן". הוא בז לרופאים שמנסים לרפא אותם. הם מצידם רואים בו נוכל, מוקיון, ולעיתים את אלוהים בכבודו ובעצמו, והוא משטה בהם ובה בעת מעריך ומעריץ אותם.
הוא יודע שאין באמת אפשרות לטפל בפצעי הנפש העמוקים, ובדרכו הוא מנסה להשפיע על החולים שמעריכים אותו מאוד ונגררים אחריו.

בכישרון עצום מצליח קניוק להעלות את דמותו של אדם, ששרד את השואה בדרך מוזרה ביותר ומסתגל אליה, כי כך דרכו של עולם. מדי פעם עולים בי רעיונות ואני עצמי רוצה לכתוב ספר, אבל כשאני קוראת תיאורי נפש בעצמה כזאת אני מרימה ידיים ואומרת "קטונתי", ומוותרת מראש.

דמותו של אדם שטיין, בפגיעותו הרבה מזכירה לי את דמותו של אנשל ווסרמן היהודי הכל כך חכם ומתוחכם (ב"עיין ערך אהבה" של גרוסמן) או הגיבור החוזר מהשבי כשנפשו קרועה ופגועה ללא מרפא (ב"אישה בורחת מבשורה" של גרוסמן).
בהתנהגות הגיבורים, באמירותיהם, במעשיהם ובשוני הענק מהאדם הרגיל בחברה (ויחד עם זאת הם מתוארים בטבעיות רבה) עולה דמות אדם שרק סופר מוכשר כל כך כמו יורם קניוק או להבדיל דוד גרוסמן יכולים לארוג אותם ולגרום לנו לאהוב, להבין ולהיות מרותקים לאורך כל הספר.

והברבורה הייתה אומרת- ספר עם הרבה פוטנציאל, חבל רק שקניוק הוא זה שכתב אותו (לא אוהבת את הכתיבה שלו).

לסיכום,

אדם בן כלב/ יורם קניוק
הוצאת ידיעות אחרונות (סדרת עם הספר), 2010
415 עמ'

"קוראים לי תהל. אני בת ארבעים וארבע. יש לי שתי צמות, טבור אחד, זוג עיניים, אף, פה, מצח, שני שדיים, עמוד שדרה, לב אחד, שתי כפות רגליים, שתי ידיים, רחם אחד ואחות אחת ושמה ציפי. יש לי שיער שחור וקצת שערות לבנות, אני לגמרי תימניה, אבל גם ניצולת שואה. הגוף שלי חלק וטרי ואין לי המון נסיון מיני. אני אוהבת נשים יותר מאשר גברים, אך בליבי אני חולמת על אהבה לרועה צאן, לגבר שאופה לחם, לסופר רגיש שיראה אותי ויאהב אותי כמו שאני" (עמ' 13).

תהל רן היא לא הילדה מהבית השכן. היא לא כמו כולן.
היא לא לבנה, אלא תימניה. היא לא גרה עם המשפחה שלה, אלא במשפחה אומנת. או במוסד. או בהוסטל. או בבית משוגעים.
היא עקשנית, פראית, סוערת, צבעונית. היא אחרת.
ואולי בזכות האחרוּת שלה, היא יכולה לכתוב בצורה כל כך ברורה על מה שעברה, או יותר נכון על מה שהיא עוברת.
כי התעללות בילדות, בין אם מדובר בהזנחה, בהתעללות פיזית או בהתעללות מינית, חורטת בנפש. חלק מצליחים לטפל בפצעים, להפוך אותם לצלקות. חלקם נשארים פצועים ומדממים.

תהל התקדמה הלאה, אחותה נשארה מאחור, ועכשיו- אחרי שכתבה את ספורה, מתפנה תהל לכתוב את ספורה של אחותה, את סיפור שתיהן.
הפסיכיאטר ליפטון אבחן בזמנו תופעה הקרויה "אשמת הניצול", תופעה שקיימת בקרב ניצולי שואה, וניצולי פיגועים אחרים. בבסיס האשמה עומדים רגשות האשמה של הניצול על כך שהוא ניצל, בעוד שקרובי משפחתו לא שרדו/נפגעו קשות. זה אחד הדברים שבלטו לי בספר.
"כל הזמן אני מנסה להבין למה אחותי נפלה ברשת של דייגים אכזרים. למה היא מרגישה שאין לה כוחות. למה היא חולה ואני לא? למה היא אסירה ואני בחוץ? למה?
איפה המקום שבו היא התרסקה, נשאבה לחולי, לבועות הסבון של ההגדרות. לא יודעת לשים את האצבע, להרגיש את הדופק של ההדרדרות" (עמ' 80).

בגלגול אחר בחיי עבדתי בארגון העוזר לפגועי נפש.
אחד הדברים הפחות מדוברים בנושא הוא הקושי של בני המשפחה הבריאים, בעיקר כי (לכאורה) מובן מאליו שהם החזקים, והחולים האם אלו שצריך לדאוג להם.
גם כאן מצליחה תהל להעביר את הלך הרוח, שנע בין דאגה כנה והמון אהבה, לבין תסכול, עצב וכעס על האחות החולה.
" את לא תשתלטי עלי עם המסכנות שלך, ועם המוות שלך, תני לי לחיות, את שומעת? לא רוצה את המוות שלך. אני רוצה לחיות, אני רוצה לנשום אני רוצה לפתוח חלון, אני רוצה לטייל" (עמ' 86).

קשה לי.
קשה לי לומר שהסוף טוב. קשה לומר, כי אין כאן סוף, כי הכל מתעתע.
ציפי, האחות, נמצאת בהוסטל. תהל, הבריאה יותר, המשתקמת, נמצאת בדירה עצמאית, ללא תלות ברשות פסיכיאטרית זו או אחרת, אבל אין ספק שהיא פגועה לא פחות, גם אם ברמות אחרות.
אבל לאורך כל הדרך, מודה גם תהל, היו גם אנשים טובים, ומקומות טובים. דוגמה אחת, שנגעה ללבי עד מאוד, בין השאר כי דיברתי עליהם בעבר, היא של מכון סאמיט:
"במכון סאמיט הקשיבו לי לעומק, היו בשבילי. המקום הזה ידע להכיל נערים ונערות במצבים רגישים ופגיעים. כמה שאהבתי את המקום הזה. הנפש שלי הסתובבה שם חופשיה, מוגנת. הצוות השקיע בכולם. היה להם אכפת. היתה לי פסיכולוגית מופלאה וחכמה שהייתה רגישה אלי באופן מיוחד אבל גם ידעה לשים לי גבולות ולשמור עלי מעצמי הסוערת" (עמ' 219).

ומילה אחת על הכריכה: בכריכה נראה בית רקום, בדומה לגובלנים ש(גם אני)רקמנו בילדותנו, וזה אומר הכל- החל בתמומות וכלה ברצון להיות חלק ממשהו, מבית.

לספר הזה הגעתי בשקיקה, אבל גם בחשש גדול.
אני מעריצה גדולה של תהל רן, עוד מהימים בהם העלתה את הצגת היחיד שלה "איפה רותי", עוד מהימים של ספרה "אישונים מדברים".
תהל כותבת באומץ, בלי להסתיר, בלי להתחבא, וזה גורם לכאב גדול בבטן. לאבן שיושבת עליך גם ימים אחרי, לחוויה שאתה שואב ממנה לא מעט, אבל בדמים.

לדף ארגון מיל"מ– מרכזי יעוץ למשפחות מתמודדים.

לסיכום,
(בגלל האומץ, בגלל הכנות, בגלל ששבוע אחרי הספר עוד לא עוזב אותי)

בשם אחותי/ תהל רן
הוצאת מודן, 2011
303 עמ'

 כשרק התחלנו את טיפולי הפוריות, לא ידענו לאן נגיע.
לא ידענו כמה זמן יקחו הטיפולים, לא ידענו אם הם יצליחו, לא די בטוח שבכלל לא ידענו למה אנחנו נכנסים.

גם גיבורת הספר הזה לא ידעה לאן היא נכנסת, אבל בצורה אחרת לגמרי. כי בניגוד אלינו, היא ידעה מה היא לא רוצה. היא לא רצתה להרגיש כמו חיית מעבדה. היא לא רצתה להזריק לעצמה כל הזמן חומרים מחומרים שונים. היא לא רצתה לעבור את כל התהליך הזה, שכל מי שאי פעם עברה טיפולים מכירה אותו- כל יום יומיים מעקב זקיקים, וכדורים, וזריקות, ופעם בחודש ציפיה, ואז (בדרך כלל) אכזבה.
היא כן רצתה ילד, ובהחלטה מעוררת מחלוקת, לפחות במשפחתה שלה, היא החליטה לאמץ, או יותר נכון להירשם לאימוץ, ולהמשיך (לפרקים) בתהליכים הטיפוליים.

הידעתם שזמן האימוץ הממוצע בארץ הוא שבע שנים? הדרך "לעקוף" את התור היא לאמץ בחו"ל, או לחלופין לאמץ "ילד חריג". חריג פירושו ילד שסובל ממחלה/מצוקה (ע"ע ילדים שנולדו עם מחלות כרוניות ו/או תסמונת גמילה) או לחלופין ילדים אתיופים/ערבים. במקרה הזה אפשר לקבל ילד תוך שנה- שנתיים.

לגיבורת הספר אין שם. כולם קוראים לה "חמודה".
מי שלא מבין, "חמודה" זה השם הכי מעצבן בעולם. יקראו לך "חמודה" כשיסבירו (או לא) את הפרוצדורה הרפואית שאת אמורה לעבור, כששכן חטטן ישאל מתי כבר תהיי בהריון, כשאחותך תחשוב שאת רוצה לאמץ רק כי את מפונקת ולא עוברת את כל הטיפולים הדרושים (אינטרפציה שלי), ובעיקר- יגידו לך "חמודה, תרגעי". כי אם לא תרגעי, לא תיכנסי להריון.
כי בישראל, גם בשנת 2011, אישה מעל גיל מסויים (בעיקר אם היא יהודיה ונשואה) היא עדיין הרחם של כולנו.

אהבתי מאוד את הספר. לא תמיד הבנתי את הגיבורה. אחרי הכל, אנחנו (כמעט) בנות אותו הגיל, עברנו חלק מהתהליך שהיא עברה, והיו פרטים שלא הבנתי (טכנית בעיקר), אבל בהחלט יכולתי להזדהות עם הקושי מול צוותים רפואיים שלא מבינים שאת לא רק תיק, אלא קודם כל בן אדם. צחקתי קשות (ובעיקר מתוך הכרות אינטימית) בדיאלוגים הסזיפיים עם בן הזוג, שאתרע מזלו והוא אדם מקסים שאינו מתרגש בקלות. הכי הצחיק אותי הנסיון של "חמודה" לגרום לבן זוגה אסף לבכות באמצעות השמעת השיר (הבהחלט מעורר בכי) "בלדה לחובש". מאחר וגם לי יש בן זוג שכזה, ששמר על פאסון ובעיקר על האופטימיות וההגיון במהלך הטיפולים אני יכולה בהחלט להזדהות עם התסכול המתמשך (במיוחד כשהורמונים מעורבים).
וכש"חמודה" החליטה להפסיק עם הטיפולים וללכת על תהליך אימוץ, התחלתי לחשוב.

למזלי הרב לשמחתי הרבה, הטיפולים שלנו הצליחו תוך זמן קצר (יחסית), והעולל נכנס לחיינו בסערה, אבל אופציית האימוץ התקבלה, גם אצלי אני מודה, כויתור מהיר מדי (המחברת ציינה שזוהי התגובה האופיינית אצל מטופלות פוריות).
מצד שני, הבעיה שלנו הייתה פשוטה לטיפול, ולכן קטונתי מלשפוט. עניין אותי התהליך שעברה המספרת. כעסתי, ואני מודה שאני עדיין המומה, מכעס בני משפחתה על ההחלטה. מהדיעה הקדומה. מהכמעט שנאה שהפגינו כלפיה, כאילו באבחת החלטה אחת היא הורסת את חייהם.

אני לא יודעת כמה זמן הייתי מוכנה לעשות טיפולים לפני שהייתי שוקלת אופציות אחרות. אני לא יודעת אם היה בי את האומץ לחשוב בכלל על לקחת ילד "חריג", ולא משנה האם מדובר בחריגות של צבע או של מחלה.
אני מקווה שלא אצטרך לעמוד מול הדילמה הזו.

אז מאירה ברנע- גולדברג, כמה רחוק את מוכנה ללכת? כנראה שהרבה. הרבה מאוד.

לסיכום,
(כי הנושא קרוב ללבי, כי הספר ריגש, הצחיק וגרם לי לדמוע, כי לכל אישה שמתמודדת עם הדברים הללו מגיע את כל הברבורים שבעולם)

כמה רחוק את מוכנה ללכת/מאירה ברנע- גולדברג
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011
382 עמ'.

מערכה ראשונה: אשה קמה בבוקר. היא מחייכת, היא מאושרת. הנסיך שלה, אהוב ליבה, חוזר היום הביתה אחרי שירות מילואים ארוך. כשחזר לחופשה קצרה, לא נפרדו כמו שצריך, בחיבוק ארוך, והיא מתגעגעת. עכשיו הזמן לבשל לו את האוכל שהוא אוהב, שיתפנק קצת. מגיע לו.
"בצק העלים יצא מבעוד מועד מהמקפיא ועכשיו הוא מזיע על השיש. על המחבת כבר רוחש הבשר הטחון. הרדיו, כמו תמיד אצלנו, מכוון לגל"צ. הראש נודד לאודי. זה הבוקר האחרון שלו במילואים. אני יודעת שהוא כבר חושב ומפנטז על החזרה הביתה, על המקלחת, על האוכל, על החיבוק החם. אוי החיבוק." (עמ' 12).

מערכה שניה: יש את הרגע הזה, הרגע שבו מודיעים ברדיו שמשהו קרה. משהו קרה, ואת לא מצליחה לאתר אותו. את לא מצליחה לאתר אותו, ואת יודעת שזה לא אומר כלום, כי יכול להיות שרשת הפלאפונים קרסה, יכול להיות שהוא עסוק, יכול להיות מליון ואחד דברים. יש את הרגע הזה, שבו את אומרת לעצמך "משהו קרה", אבל אז את ישר צוחקת על עצמך על הסרטים שאליהם את מכניסה את עצמך, ויודעת שהוא יכעס כשהוא ישמע את זה. הוא שונא פאניקה.

מערכה שלישית: "ואז דופקים בדלת. לינה פותחת. אני עדיין לא רואה מי עומד בכניסה. אני רק רואה את הפנים של לינה הופכים לבנים מול העיניים שלי" (עמ' 20).

יש לא מעט משפחות שעוצרות שם. זה הרגע שבו חיים שלמים נגמרים, וחיים אחרים לגמרי מתחילים. יש מעט מאוד משפחות, אנשים, שמכאן ממשיכים לסיוט שלם וארוך אחר.

קרנית גולדווסר היא הסיוט הכי גדול שלי (סליחה קרנית, את יודעת שזה לא את, זה לא אישי). לחשוב שמשהו עלול לקרות לאהובי, לנסיך הפרטי שלי, לחשוב על הימים הארוכים בהם את יודעת (אולי, כמעט בוודאות, אבל אולי) שהוא מת, אבל אולי הוא חי, ואת לא יודעת מה קורה, ואין לך שום יכולת לעשות משהו.

את הנסיך הכרתי ימים מעטים לפני פרוץ מלחמת לבנון השניה. את ספורה של קרנית ליוויתי, כמו רובנו, בעיניים דומעות ובהרבה כאב לב. זה לא העניין הפוליטי, זה לא העניין הבטחוני. זה הרצון להחזיר את האהוב הביתה.
ולכן, כשנתקלתי בספר בחנות לא הססתי לרגע.

היה לי חשוב לקרוא את ספורה, כי ישראל של היום, אחרי המלחמה וכשגלעד שליט עדיין בשבי, היא ישראל צינית יותר, מפוכחת יותר, אולי אפילו זועמת יותר, ותהליך ההתפכחות הזה מתואר היטב בספר.

אחד הדיאלוגים המאוד נפוצים בחיינו מתנהל, ברמות שונות לאורך כל חיינו, בצורה הבאה:
"את/ה אוהב/ת אותי? עד כמה את/ה אוהב/ת אותי?"
"עד הירח ובחזרה".
לעיתים מאוד רחוקות אנחנו נתקלים ממש במישהו שעושה הכל, מגיע עד הירח ובחזרה, למען אהוב ליבו. וכשזה קורה, חובה עלינו לתמוך,ולחבק, ולהעריך.

קראתי לא מעט כתבות על קרנית לאורך השנים. קראתי גם כתבות שפורסמו לקראת צאת ספרה. ראיתי גם ראיון שפורסם איתה בימים האחרונים. ראיתי את הטוקבקים בעדה ונגדה. איני חושבת שהיא ממנפת את השכול לטובתה האישית. אני חושבת שמדובר באישה אחת, קרנית של אודי, שמצאה את עצמה יום אחד בלב העניין התקשורתי, והיא משתדלת לחיות עם זה.

לקריאת הפרק הראשון.

לסיכום, ספר שאינו נמדד באיכויות הספרותיות שלו, אלא בתוכן שלו.
 (כי אי אפשר אחרת, כי זה הפחד הגדול שלי, כי זה במקום חיבוק)

הדרך אליך/קרנית גולדווסר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
271 עמ'

בתור אמא טריה, אני עדיין זוכרת את הפחד שלי כל פעם שעברתי בדיקה, כל פעם שעברתי אולטרסאונד, הפחד שאומר "מה יהיה אם"… מה יהיה אם יתברר שהעולל, שאז היה עוד "סתם" דגיג ששוחה לו בבטן, חולה?
מה יהיה אם תהיה לו תסמונת דאון? מה יהיה אם הוא יסבול מבעיה גופנית? מה יהיה???
כי אחרי כל כך הרבה זמן וניסיונות, רצינו ילד מושלם… ומצד שני- זה הדגיג שלנו, איך אפשר לוותר עליו רק כי הוא לא מושלם? (זה לא שאנחנו מושלמים, האמינו לי…)

בתור אמא טריה, אני מתחלחלת מהמחשבה על תביעה של הולדה בעוולה.
הולדה בעוולה אומרת, בצורה הכי פשוטה והכי פשטנית, שאילו הדברים היו מתנהלים כמו שצריך- התינוק/הילד לא היה צריך להוולד. דהיינו הורים תובעים את הרופא שטיפל בהם, בטענה שבגלל שלא טיפל בהם כראוי, הם לא הפילו עובר שנולד עם מומים (ותודה לויקיפדיה).
איך אפשר לומר לילד דבר כזה? גם אם לא אומרים לו את זה פיזית, ילדים הרי קולטים מהסביבה, קולטים אווירה, קולטים חצאי משפטים. איך אפשר, אחרי שהילד נולד, לומר לו "חבל שנולדת"?
ולא, זה ממש לא דיון על האם מותר ולגיטימי לעשות הפלה (כן, זכותה של אשה על גופה, ומותר לה לעשות הפלה) אלא על מה שקורה אחרי.

וילואו או'קיף היא ילדה כזו. היא נולדה כשהיא סובלת ממחלה שנקראת אוסטאוגנזיס אימפרפקטה, דהיינו "מחלת עצמות שבירות". פירוש הדבר הוא שהיא עתידה לשבור כל עצם ועצם מגופה, גם בזמן ההריון עצמו. אבל חוץ מהעובדה שרוב חייה איבר אחד (בד"כ יותר) מגופה מכוסה בגבס ו/או חבוש, וילואו היא ילדה רגילה, חכמה מאוד לגילה, מתעניינת בכל דבר מוזר שקורה בעולם, יודעת להקסים אנשים, אהובה על משפחתה.
אבל אז הוריה מתחילים לשאול "מה היה קורה אילו". מה היה קורה אילו ידעו מוקדם יותר על מחלתה של וילואו? האם היו נוהגים אחרת?

בשנה האחרונה אני מנהלת יחסי אהבה- שנאה עם ג'ודי פיקו. יש ספרים שמאוד אהבתי לקרוא שלה, יש ספרים שנטשתי באמצע, יש ספרים שלה שאפילו לא ניסיתי (וגם לא אנסה- ע"ע "בת ברית). אני מעדיפה לקרוא אותה באנגלית, לא כי התרגום שלה לעברית אינו טוב, אלא כי עם כל הכבוד (והאמינו לי, יש כבוד) למתרגמים לעברית, לטעמי יש קשת שלמה של רגשות שאינה באה לידי ביטוי בעברית.
את הספר הזה קראתי בעברית, ולא הצטערתי.
האמת, שמזמן לא "תפס" אותי ספר של פיקו בצורה כזו. בואו נגיד שאת הלילה הזה העברתי ערה, ולא באשמת העולל אלא באשמתה המלאה של פיקו. הייתי מרותקת לדילמה המוסרית, נקרעתי ברגשות סותרים, ובשעת ההאכלה הלילית חיבקתי היטב את העולל אל לוח ליבי, ולחשתי לו עד כמה אני אוהבת אותו.
אפילו העטיפה של הספר מצאה חן בעיניי, והמחישה עד כמה יצורים קטנים הם שבריריים ועדינים.
הדבר היחיד שמעט צרם לי, ויש שיאמרו שאני מגזימה לגמרי, הייתה קצת התרשלות מכיוון השכתוב והעריכה: טעות בשמה של אחת הדמויות בזמן שדמות אחרת מדברת איתה, לא משהו דרמטי במיוחד אבל עדיין…

לסיכום,בדומה לסופרים נוספים במעמד דומה, גם פיקו כותבת בנוסחה מסויימת- די ברור לאן הספר הולך ואיך הוא יגמר, אבל זה לא פוגם בהנאה.

זהירות, שביר/ג'ודי פיקו
Handle with care/Jodi Picoult
מאנגלית: מיכל קירזנר- אפלבוים
הוצאת כנרת, 2011
556 עמ'

אם אתם אוהבים ספורי אהבה מיוסרים וחובבי אנגליה, הספר הזה בדיוק בשבילכם.

השנה היא 1914. המקום: אנגליה, או יותר נכון- אירופה כולה.
זהו סיפורה של אירופה, של משפחות רבות באירופה, שיום אחד מצאו עצמם נקרעות בינן לבין עצמן במלחמה לא ברורה בהכרח.
זהו ספורם של אנשים שמצאו עצמם בעולם משתנה. חלקם השתנו בהתאם, חלקם ישארו (ונשארו מאחור).

אי אפשר לכתוב יותר מדי על הספר בלי להסתכן בספויילרים. די בכך שאומר כי עלילת הספר דנה בעיקרה בגורלם של שישה אנשים, המסמלים דברים שונים באירופה דאז:

* פיץ, אציל בריטי סנוב, שמאמין באמת ובתמים שדמו סמוק יותר מדמם של אחרים.
* מוד, אחותו של פיץ, מאותן נשים "ידועות לשמצה" של תחילת המאה, שהאמינו בכוחן ובזכותן של הנשים לבחור.
* אתל, בעברה סוכנת הבית של פין, ובהווה אישה צעירה הלוחמת למען זכויות הנשים והפועלים.
* ואלטר, הצלע הגרמנית בסיפור. שונא מלחמות ואוהב אדם. ובעיקר אשה אנגליה אחת.
* גרגורי, הצלע הרוסית בסיפור. מתחיל כפועל פשוט ומסיים עמוק במהפיכה הבולשביקית.
* לב, הצלע האמריקאית, אחיו של גרגורי, שהגיע לאמריקה וגילה את החלום האמריקאי.

אני חובבת גדולה של אנגליה, ולכן נהנתי מאוד מהאווירה הסנובית הכה- אופיינית למעמדות העליונים של אנגליה.
נהנתי לא פחות מהתיאורים, הציניים ברובם, של בני המעמדות העליונים:
"פיץ כעס. אנשים מתים כל הזמן: חיילים נהרגים בקרב, מלחים טובעים בים, רכבות מתנגשות, בתי מלון מלאי אורחים ישנים נשרפים. למה אסון המכרה היה חייב להתרחש בדיוק כשהוא מארח את המלך?" (עמ'76)

"גורלי נמצא בידיהם של שני שליטים, חשב ואלטר- הצאר והקיסר. אחד טיפש והשני גריאטרי; ובכל זאת הם שולטים בגורלה של מוד, בגורלי ובגורלם של אינספור מיליוני אירופים אחרים. איזה טיעון נגד המונרכיה!" (עמ' 189)

מי שמכיר את קן פולט, מי שאוהב את צורת כתיבתו, לא יכול לפספס את הספר הזה.
מי שטרם מכיר אותו, ואוהב רומנים הסטוריים, ובמיוחד רומנים הקשורים למדינות המרכזיות באירופה, קרי אנגליה, רוסיה וגרמניה, יהנה עד מאוד מהספר הזה.

החסרון הגדול בספר הזה הוא שהוא רק הספר הראשון בטרילוגיה. באתר של קן פולט נאמר כי הספר השני יצא בשנת 2012 ויעסוק במלחמת העולם השניה, והספר השלישי יצא ב2014 ויעסוק במלחמה הקרה.
אני אישית לא רואה את עצמי מחכה לתרגום לעברית (המשובח למדי של נורית לוינסון) של שאר הכרכים, ומן הסתם אקרא אותם בגרסת הקינדל.

לסיכום, אם לא הבנתם,
 ברבורים

נפילת ענקים/ קן פולט
Fall of giants/ Ken Follet
אנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2011
902 עמ'

הזמן הוא אוגוסט. חם. מאוד מאוד חם.
בני העשירון העליון, כתמיד, נמצאים בחו"ל, מסתתרים מפני החום הגדול במקומות מבודדים מעין, מוצלים, בהם הם ממשיכים להתענג על מזלם הטוב.
בני מעמד הביניים, כמו תמיד, עובד ונאנק תחת הנטל, וחולם על החופשה הבאה, אותה יבלה בעיר החטאים הידועה פומפיי.
בני העשירון התחתון, כהרגלם, עובדים קשה, יודעים שאין להם את היכולת לצאת לחופשה. במקרה הטוב, הם ישרתו אדם כלשהו שיגיע לעיר הגדולה. במקרה הרע… נו, חם מדי לעסוק במקרה הרע, ובכל מקרה- הגורל הוא זה שקובע, לא?
וחם, כל כך חם. כבר אמרתי?
זה לא זמן למחשבות עמוקות. זה לא זמן לעבודה. עכשיו אין לאף אחד כח לעשות כלום. חם.

אבל יש אחד, מאריוס אטיליוס פרימוס (החברים קוראים לו אטיליוס 🙂 ), שלא מסוגל לא לעשות כלום. הוא מוטרד.
לא מספיק שהוא עובד במקום חדש, כמהנדס המופקד על אמת המים החשובה "אקווה אוגוסטה" ("מי אוגוסטוס"), תעלה שהובילה מים לתשע ערים במפרץ נאפולי.
לא מספיק שקודמו בתפקיד נעלם בנסיבות מסתוריות.
לא מספיק שהוא חי תחת נטל הקריירה המשפחתית, והוא מהנדס מים כמו אביו, וכמו סבו, ואולי כמו אב- סבו.
לא מספיק שהעובדים תחתיו לועגים לו, מסיתים נגדו וחותרים תחתיו.
עכשיו יש בעיה חדשה: נגמרו המים! המים לא מגיעים לתעלה יותר, ואיש לא יודע את הסיבה.
ולכו תתמודדו עם הבעיה הזו במדינה שכולה שחיתות, במדינה שבה לאיש לא אכפת מכלום.
חום אוגוסט, כבר אמרנו?

עשרה ימים לפני התפרצות הר הגעש וזוב, התייבשו בארות המים והמעיינות סביב ההר. בדיעבד, מסתבר שזה היה סימן מקדים.
הספר "פומפיי" עוסק בעשרת הימים הקודמים להתפרצות, תוך שהוא מתאר בפרוטרוט את הרקע ההסטורי, את החיים היומיומיים באותה התקופה ואת השחיתות הפושה בעיר.

לפני כשבוע פנתה אליי חמותי שתחיה ואמרה לי "פעם אחת תקראי ספר שאני ממליצה לך". אז מה עושה כלה טובה ומסורה? נכון! קוראת את הספר האמור.
לכאורה, אין סיכוי להפסיד. רוברט האריס הוא סופר ידוע ומוכר, ספרו "ארץ אבות" מחכה בסבלנות לתורו על מדף הספרים שלי, איטליה היא היעד הבא שלי, וחמותי שתחיה בד"כ קוראת ספרים לא רעים.
הבעיה הייתה ש, נו, מה לעשות, חם.
אולי אם הייתי קוראת את הספר במזג אוויר חם פחות, הייתה לי הסבלנות לכל הפרטים הקטנטנים, לכל התנהלות העלילה האיטית כל כך, לעובדה שאין כאן באמת יותר מדי עלילה, אלא תיאור מצב נקודתי שנמשך ונמשך ונמשך, עד לנקודה בה כבר התפללתי שווזוב יפער את לועו.
בסוף זה קרה, אגב.
ו-וזוב אכן פתח את לועו, וב24 לאוגוסט שנת 79 החלה התפרצות הר הגעש, שנמשכה 24 שעות ובמהלכה נקברה העיר פומפיי תחת הלבה הרותחת וענני האפר.

לסיכום,
לחובבי רוברט האריס ולמיטיבי קרוא ברומנים הסטוריים בלבד.
 (כי בכל זאת זה רוברט האריס, שלא לומר שצריך לשמור על יחסים טובים עם חמותי שתחיה 😆  )

פומפיי/ רוברט האריס
Pompeii/ Robert Harris
מאנגלית: מרדכי ברקאי
הוצאת זמורה ביתן, 2006
317 עמ'