ברבורה בהתהוות

אומרים שהמוות הוא רק התחלה של משהו אחר… אז אומרים.
אומרים שלוקח שנים להתאושש ממוות של אהוב. אומרים שלפעמים זה כל כך קשה, עד שנדמה לך שאתה רואה את היקר לך, זה שאתה יודע ששוכב מתחת למצבה קרה, הולך מולך ברחוב. אז אומרים.
ולכן כשמרי טאון סיפרה שהיא ראתה את בנה נכנס לספריה, איש לא האמין לה. אחרי הכל, אלכס נהרג שנה לפני כן בתאונת דרכים מחרידה.

אומרים שצריך שניים לטנגו. צריך שני מיואשים כדי להאמין במשהו שלא יכול להיות. מרי מצאה את המיואש שלה בדמותו של דיוויד רייקר, עתונאי לשעבר שהתאלמן מאשתו וכעת עוסק באיתור נעדרים. הוא הסכים לבדוק האם זה אפשרי, האמנם אלכס עדיין בחיים?
איש מהם לא חשב על העתיד. ועכשיו, עכשיו מאוחר מדי.

מה אני יכולה לומר על הספר הזה?
נורית המליצה לי עליו. י', חברתי התולעת, טענה שמדובר בספר חולני שאסור לקרוא. אחרי שתי המלצות כאלו לא יכולתי להתעלם יותר, וטוב שכך.
לומר הרבה על הספר אי אפשר כמובן. כמו כל ספר מתח טוב, וזהו ספר מתח טוב, כל מה שאגיד עלול להיות ספויילר.
אוכל רק לומר שמדובר בקבוצה של אנשים, שמאמינים בצדקת דרכם, ובדרכם שלהם מאמינים בצדק ובסליחה אלוהית. אומרים שהמטורפים באמת הופכים להיות או פנאטיים דתיים או רוצחים. צריך לקרוא את הספר כדי להחליט האם האימרה הזו נכונה.

זהו ספרו הראשון של טים ויבר, בעברו כתב לענייני קולנוע, טלוויזיה וטכנולוגיה. בהחלט ניתן לראות איך הופכים את הספר הזה לסרט.

לקריאת הפרק הראשון.

לסיכום, לא לבעלי קיבה עדינה. לאוהבי מתח ברמה מתקדמת בלבד.

המרדף אחר המת/טים ויבר
Chasing the dead/ Tim Weaver
מאנגלית: אורי בלסם
הוצאת מטר, 2011
368 עמ'

"כמה פעמים אמרתי לראש הממשלה: תדפוק את הערבים, תדפוק את עיירות הפיתוח, תתקע את יישובי הצפון, תצפצף על המתנחלים, הכל מותר, הכל אפשרי, חוץ מדבר אחד- לגעת בשבויים ובנעדרים –  כאן יש קונצנזוס מקיר לקיר. לא משנה שמדובר במעט מאוד חיילים, ואם נודה באמת רק אחד מהם עשוי להיות חי. העם לא מסוגל לסבול כל פגיעה בהם" (עמ' 18)

נמרוד גרין הוא החייל של כולנו. הוא נעלם במהלך קרב בעזה לפני תשע שנים. איש לא יודע באמת מה עלה בגורלו. בעבר היה נסיון למשא ומתן, אבל הנסיון לא צלח, ומאז לא יודעים עליו דבר.
נמרוד לא חייל צעיר. הוא כבר גבר מבוגר. הוא אבא. הוא בעל. הוא בן. המשפחה רוצה לדעת מה קרה לו. התקשורת רוצה לדעת למה לא מצילים אותו. הפוליטיקאים מדברים עליו לא מעט.
ועדיין, איש לא יודע מה עלה בגורלו.

וכשיגיע הרגע הנכון- מה חשוב יותר? דמותו של חייל אחד, או כושר ההתרעה? הערכים עליהם גדלנו או המחיר הכבד שצריך לשלם?

צריך הרבה אומץ כדי לכתוב על חייל נעדר השבוי שנים במקום לא ידוע, כששמו של גלעד שליט נישא בפי כל.
צריך הרבה אומץ כדי לכתוב על חייל נעדר שאינו כליל השלמות ואינו, בלשון ההמעטה, טלית שכולה תכלת.
צריך הרבה תעוזה, דמיון, אולי טירוף ופרנויה ברמה מסויימת, כדי לתכנן תוכנית מבריקה בפשטותה, מטורפת בדרכה שלה, כדי לחלץ את החייל השבוי.
אני יכולה לכתוב הרבה יותר על הספר, אבל כל דבר שאכתוב עלול להיות ספויילר.

אני לא יודעת איך הוא עשה את זה. אבל הוא הצליח. יובל אלבשן הוא אחד הסופרים הישראלים היחידים שהצליחו לכתוב ספר מתח ישראלי שהייתי חייבת לקרוא עד הסוף. זה לא רק המתח, זו הרגישות.
בלשון בטוחה ובלא מעט ציניות של ישראלי ותיק היודע דבר או שניים על איך הדברים מתנהלים מאחורי הקלעים מתאר אלבשן את חיי משפחת החטוף, על הפער בין הנראה לתקשורת לבין מה שקורה בחדרי חדרים. יש התייחסות צינית שאהבתי מאוד לגבי התקשורת ויועצי ראש הממשלה. דמותו של ראש הממשלה העלתה בי געגועים קשים לשרון, ובאופן כללי- מדובר בספר ישראלי מאוד.

לקריאת הפרק הראשון

לסיכום, אל תעשו את הטעות שאני עשיתי ותציצו בסוף. זה קצת הרס….
 (כי דווקא על רקע עסקת שליט מעניין לקרוא, כי התרחיש מסקרן, כי שווה!)

תיק מצדה/יובל אלבשן
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
367 עמ'

"הרי בהכל אשמות האמהות. הן אשמות במעשי האונס של בנים אנסים, הן אשמות במעשי הרצח של בנים רוצחים, הן אשמות במעשי הבגידה של בנים בוגדים. הן אשמות בבנים רפי שכל וחלשי אופי, בבנים שהצליחו אף על פי שרצו להיות הולכי בטל ובבנים בטלנים שבגללן, תמיד בגללן, לא היו לעורכי דין או לאנשי היי-טק. הן אשמות בכך שבניהן הם אבות רעים, בעלים אדישים, הן אפילו אשמות בנשים המציקות שהם נישאים להן, שהרי בחרו בהן כי הן מזכירות להן את אמם, ואם הם לא נישאים, ובכן, בכך ודאי וודאי שהן אשמות. אבל אמא שהבן שלה מנסה לרצוח אותה? אמא כזאת היא האמא הכי אשמה מכולן" (עמ' 33)

בכל משפחה יש את הילד האהוב יותר, ואת הילד האהוב פחות. זה אולי לא פוליטקלי קורקט להודות בזה, אבל אחד מהם תמיד יזכיר לך דברים שאת לא רוצה. אולי ישקף את האופי שלך, אולי יזכיר ימים שאת לא רוצה לזכור. זה לא באמת משנה מה הסיבה, זה פשוט קורה.

איתמר מרגיש שהוא הפחות אהוב. הוא הרבה פחות יפה מאחיו, הוא פחות מוצלח ואמא שלו אוהבת אותו פחות. ואתם יודעים מה זה לא באמת משנה מה תגידו, לא משנה כמה תנסו לשכנע, ככה הוא מרגיש וזהו.
ויום אחד הוא מתפוצץ, והעולם מתרסק.

זה לא הספר הראשון שדן בשאלה האם אמא חייבת לאהוב את הילד שלה בכל מחיר.
אין ספק שלכל אורך העלילה הדהדה דמותו של קווין, שגם הוא, בדומה לאיתמר, היה הילד האהוב פחות, שגם לו היה אב שניסה לפשר ולהרגיע, שגם אצלו הדברים הגיעו לפיצוץ, אחר וקטסטרופלי הרבה יותר.

אני לא מכירה אישית את אורנה לנדאו. אני די נהנית מהכתיבה שלה, ונהנתי גם מספרה הקודם, אבל קשה לי להתעלם מתחושת דז'ה וו מסויימת.
משני הספרים עולה התחושה שלנדאו, איך לומר, לא ממש מחבבת את מוסד המשפחה, ובסופו של דבר מאשימה הכל במשפחה:
"ילדים הם לא כמו תפוחים. הם לא נרקבים ככה סתם. הם… משהו קורה להם" (עמ' 87)

האב רופס וחלוש, חסר עמוד שדרה רוב הזמן. האם שקועה בעיקר בסבלה, בין אם מדובר בדכאון שלאחר לידה, או בסבל עכשווי יותר, ורק האח הגדול הנו עד (שותק) לסבל שעובר אחיו הקטן, סבל שדומה שנועד לתת חיזוק ותירוץ מסויים למעשיו.

אני חייבת לציין שאחד הדברים שממש עצבנו אותי בספר היה תיאור שיטת "חמש הדקות". מדובר בשיטה שנויה במחלוקת להרדמת תינוקות ופעוטות בלילה. השיטה, כשמה, דוגלת ברעיון חמש הדקות. משכיבים הפעוט לישון, וגם אם הוא בוכה לא ניגשים אליו חמש דקות. הרעיון הוא לגרום לכך שהילד לא יבכה בצורה מניפולטיבית וירדם לבד. לא השתמשתי בשיטה זו כי אני פולניה עם לב רך עד מאוד, וילד שנרדם מהר, אבל יש בספר תיאור ממש קורע לב של ילד שבוכה ובוכה והאם לא ניגשת אליו. ולמעשה, כך אליבא דסופרת, כאן הייתה הבגידה הראשונה של האם (אחרי כשבוע הילד כבר נרדם מהר, אבל לא מוכן לקבל מאמא נשיקת "לילה טוב").

כאמא, כבר לא כל כך טריה, אני חושבת שלרמוז ששיטה זו הייתה אחת הסיבות לקרע במשפחה היא מניפולציה זולה על הקורא. ילדים בוכים לפעמים. גם תינוקות. גם אם האמא לא קופצת ל'דום מתוח', זה לא אומר שהקשר ביניהם יהרס לתמיד. זה הכעיס אותי. מאוד. 👿

מילה טובה על הכריכה: יופי של כריכה! אף פעם אי אפשר לדעת מה קורה מאחורי הדלתות הסגורות של השכנים.

לסיכום,
(כי באמת שכעסתי)

בזה הבית/ אורנה לנדאו
הוצאת זמורה ביתן, 2011
319 עמ'

גברים לעולם לא יבינו זאת באמת. אפילו הנסיך, שהוא נסיך אמיתי, לא באמת מצליח להבין מה עובר על אישה שהופכת להיות אמא.

בחודשי ההריון אמרתי לכולם, ובעיקר לעצמי, שזה בסדר. שברבורה שלפני הלידה תהיה אותה ברבורה אחרי הלידה, רק עם עולל. שהרי אמהוּת לא הופכת את העולם על פיו. שיהיה לי מקום. הנשים הנהנו בחצי תקווה- חצי ציניות, הגברים לא הבינו במילא מה אני רוצה.
והנה אני היום, חודשים אחרי הלידה. לא לגמרי הברבורה שהייתי, לא ברור עדיין מיהי האם שבוהה בי מהמראה. זה לא רע יותר ממה שחשבתי, אין ספק בכלל שזה הרבה יותר טוב, זה רק שזה פשוט… שונה.

"אמהות לא מאושרות משום שמרגע שהן הופכות לאמהות הן ממירות את העשיה שלהן באימהוּת, שהיא מערכת יחסים עם חוקיות לא ברורה וכללי תגמול בלתי קיימים בעצם, בשעה שגברים ממשיכים לפעול בשדה המקצועי כמו קודם ויכולים להגיע להישגים ולתגמולים מוחשיים" (עמ' 115-116).

גברים לא בהכרח יבינו זאת. את הפער שבין מה שיש, לבין מה שהיה, לבין מה שרצית שיהיה. את החלל הזה שהולך ונפער, כי בין להרדים את הילד, להאכיל את הילד, לעבוד, לטפל בבית, לדאוג לעצמך (ולבעל), יש את המקום הזה שבו את רוצה לרגע לעצור ולומר "גם אני פה".

ארבע נשים חוות בדיוק את מה שכתבתי עכשיו. ארבעתן אמהות לילדים קטנים (וגם כמה שאינם קטנים). כל אחת מהן נאבקת על דרכה, ייחודיותה, עבודתה ובעיקר חייה. הילה חיה בנישואים לא מאושרים, מיכל רוצה עוד ילד, רחלה מרגישה שהיא נכבית וענת רוצה לעשות משהו אחר, משהו שהוא לא חובה.

ארבע נשים שמתחילות להיפגש, במעין קבוצת תמיכה, מדי יום שישי. הרבה דברים יוצאים בקבוצה הזו. הרבה בדידות, הרבה חששות. יש מי שיוצאת נגד הלחץ החברתי להביא ילדים לעולם, יש מי שמפנטזת על כך שבעיר ילדותה, הרחוקה כל כך מתל אביב המנוכרת, הכל היה טוב יותר.

זה לא ספר גדול, אני לא בטוחה שהרושם שעשה עלי ישאר במשך ימים, אבל אני יודעת שלא פעם ולא פעמיים במהלך הקריאה מצאתי עצמי מהנהנת בראש, מוחה דמעה, צוחקת (לפעמים הכל בבת אחת).

יש משהו בכתיבתה של לנדאו שמאפשר חיבור שכזה- מצד אחד כתיבה בגובה העיניים, מצד שני כתיבה על חוויות חיים מוכרות בנוף הישראלי.
מצד שני, יש ללנדאו נטיה להשתמש גם ברעיונות שהיא שואבת ממקורות אחרים.
זהירות ספויילר
במקרה זה מדובר ברעיון החיים תמורת החיים, כפי שמשתמע, לדוגמה, בסרטו של פון טרייר "לשבור את הגלים"
סוף ספויילר
זה לא בהכרח לגנאי, כיוון שרעיון זה לא יוצר טוויסט שלם בעלילה, אלא רק צובע במעט, אבל חבל, כי זה משאיר טעם של חמיצות כלשהי.
ומצד שלישי, יש בספר תחושה של אווירת מרמור כלשהי, בין אם מדובר במרמור על האמהוּת ככלל, על הריון או על נישואים.
"אנשים שאומרים שהם נשארים בנישואים בגלל הילדים- משקרים. תמיד יש סיבות. ומשום כך אני בכלל לא מאמינה בקיומם של נישואים אומללים לאורך זמן. כל הנישואים שמחזיקים מעמד עונים על צורך מסוים של בני הזוג. אם זה לא כסף, אז זה משהו אחר" (עמ' 183).

לסיכום,

עוד אהבה אחת ודי/ אורנה לנדאו
הוצאת זמורה ביתן, 2009
302 עמ'