ארכיון פוסטים מהקטגוריה "ספרי פרוזה"

תמיד פלורה

שבת, 28 במרץ, 2009


גילוי נאות: אני חצי מזרחיה. אני כותבת את זה לא כי אני באמת חושבת שזה חשוב, אלא כדי להסביר את דברי הבאים.
אני לא אוהבת התבייכנות. מאף צד. לא אוהבת את ההתבכיינויות של אלו האומרים שהם מופלים כי הם שחורים יותר מאחרים, ולא אוהבת התבכיינויות של כאלה שנפגעו וחושבים שמגיע להם הכל כי הם נפגעו בעבר.
ולכן אל ספרו של יובל אלבשן, "תמיד פלורה", ניגשתי בחשד גדול. יובל אלבשן הוא עו"ד פעיל מאוד בנושאי חברה, אפליה, וזכויות אדם. בקיצור- בדיוק מהסוג של "אכלו לי, שתו לי".
הספר עצמו חוטא לא מעט בסטריאוטיפים: גיבור הסיפור הוא נעים, שאת מכתביו אנו קוראים חמש שנים לאחר מותו. נעים הוא בן למשפחה עירקית, המונה שבע נפשות. בדיוק לפי הסטריאוטיפ יש את האב השותה והמכה, האם השותקת. יש את האח שנופל להימורים, השני נופל לסמים, השלישית חוזרת בתשובה (שגרה בהתנחלות ומפונה מביתה במהלך ההתנתקות). יש את פלורה (על שמה הספר) שהיא הבת המורדת שהולכת לאוניברסיטה ומתחברת לפנתרים השחורים, וכאמור יש את נעים "המשתאכנז", שעובד ב"יד ושם" והולך לפסיכולוג.

אבל בין האמירות החברתיות והטענות, שיש לציין מופנות לכל שכבות האוכלוסיה, נוסח "עדיף להתרגל מראש שלא לחלום. ככה נחסוך לעצמנו את הנפילות" (ע"מ 32), "אין לו זמן לזוטות כמו חברים ומילואים ומדינה, ועוד במלחמה.[….]הבן אדם מתנהג כמו חרא ומשאיר לאחרים לעשות את כל העבודה המלוכלכת כשהוא שותה מקיאטו בלב תל אביב" (ע"מ 89) ו"זה לא הצבא שלנו, לא המנהיגים שלנו,אבל זאת המדינה שלנו" (ע"מ 99), יש תרבות שלמה וחיים שלמים שנוגעים לכל אחד מאיתנו והמון חן שנובע ממשפטים נוסח "כל אשה צריכה לקבל שושנים" (ע"מ 170), וכינויים שכונתיים להומוסקסואלים נוסח "מרמה בדמקה" (ע"מ87).

בקיצור, אחד הספרים היותר מומלצים שקראתי בזמן האחרון. עם המון חום ומחשבות.

תמיד פלורה/ יובל אלבשן
הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2009
240 ע"מ

הטיגריס הלבן

יום ראשון, 22 במרץ, 2009

זן הטריגיסים נמצא על סף הכחדה. מבין סוגי הטריגיסים השונים בולט הטיגריס הלבן, סוג נדיר ביותר של טיגריסים, שגדל בעיקר בהודו.


גם בלראם הוא זן נדיר. "נדיר בדורו", קורא לו מפקח בית הספר שנותן לו את שמו. בהמשך נבין עד כמה הוא נדיר. הוא נדיר כי הוא מתכחש למסורת הקאסטות הנהוגה בהודו ונאבק כדי למצוא את דרכו. אין מדובר באדם אלטרואיסטי. בלראם, בסופו של דבר הוא רוצח (זה לא ספויילר, זה מסופר בפרק הראשון). אבל דרכו אנו נחשפים להודו האמיתית.


והודו האמיתית היא לא מקום נחמד. זו לא ההודו שאותה רואים התיירים (ברובם), אלא המקום שבו העשירים ו/או העניים החזקים הם השולטים. היא מקום בו גורלך נקבע לך ביום שנולדת, ואין מנוס.


בלראם נולד למשפחה עניה בכפר במרכז הודו. הוא היה ילד פיקח, אחד היחידים שידע קרוא וכתוב בכתתו, אבל זה לא באמת שינה משהו. כי בהודו, המשפחה מעל הכל. וכשהיה צורך בזוג ידיים עובדות כדי לתת מוהר לבת המשפחה, הוצא בלראם מבית הספר ונשלח לעבוד.
במקום להכנע לגורלו מנסה בלראם לשפר את מעמדו. הוא לומד נהיגה, ומקבל עבודה כנהג במשפחת עשירי הכפר. יחד עם מעסיקו הוא עובר לדלהי ונחשף שם ביתר שאת לשחיתות ולשוחד. למרות אהבתו והערכתו לפטרונו, הבוס שלו, לאט לאט שוקע בלראם עצמו בעולם השחיתות ובסופו של דבר רוצח את אדונו ונמלט עם כספו.

בהודו, כמו בהודו, הוא לא באמת צריך לברוח מהמשטרה, אלא להכיר את האנשים הנכונים. וכך ממשיך בלראם להיות איש חופשי, בעל עסק משגשג של הסעות לעובדים.

בלראם הוא גיבור הספר, והוא מספר הספור. ספור המסגרת הנו כשראש ממשלת סין מתעתד לבוא להודו ולהכיר אותה "באמת", ובלראם מתנדב לספר לו מהי הודו האמיתית.


אני חייבת להודות שאני לא אוהבת ספרים מארצות המזרח. קצב העלילה האיטי מקשה עלי את הקריאה.
את הספר קיבלתי במתנה, אחרת לא הייתי קוראת אותו, וטוב שקיבלתי אותו. היה משהו בספר הזה, ברצונו של הגיבור לשנות את הגורל שנכפה עליו, שמאוד קסם לי. ככלל, ספורים על ניצול ועל עמידת החלשים מול החזקים עושים לי את זה.


הספר זכה בפרס בוקר, השג לא מבוטל לאור העובדה שמדובר בספרו הראשון של הסופר, ארווינד אדיגה. הסופר עצמו נולד בהודו, אבל התחנך בארה"ב ובבריטניה. אני תוהה האם היה כותב את אותה עלילה באם היה חי כל חייו בהודו. בכל מקרה, הספר עצמו מומלץ ביותר.

גם נוריתהה חשבה כמוני

הטיגריס הלבן/ארווינד אדיגה
מאנגלית: יואב כץ
הוצאת ידיעות אחרונות, 2009
298 ע"מ
זוכה פרס בוקר לספרות

אחת משלוש

שבת, 21 במרץ, 2009

הסטטיסטיקה מדברת על כך שאחת מכל שלוש תאנס במהלך חייה. הקורבנות מדברות לעיתים קרובות על תחושת הדחיה החברתית שהן חשות אחרי האונס. שאיש לא תומך בהן, שהן עצמן מרגישות אשמות.

טריקסי היא בת 14. כמו כל בת 14 גם היא רוצה שיאהבו אותה, והיא רוצה להיות מקובלת. היא רוצה שהבחור שהיא מאוהבת בו יהיה שלה לעולמים, וחולמת חלומות אידיאליים. אבל טריקסי חיה באמריקה שאחרי עידן קלינטון, עידן שבו מין אוראלי נחשב משהו לא רציני. אמריקה שבה ילדים הולכים למסיבות "קשת בענן" (כל בת צובעת את שפתיה בצבע אחר, והבן שאיבר מינו צבוע הכי הרבה הוא המנצח).

המסיבה נגמרת בטעם רע. טריקסי טוענת שהילד שהיא אוהבת שנפרד ממנה, ג`ייסון, הילד המוצלח של העיירה, אנס אותה. כמו במקרים רבים אחרים, איש מלבד משפחתה לא מאמין לה. בפרט כשמתברר שהיא ניסתה להחזיר אותו אליו, שהיא פלירטטה איתו, שהיא רצתה.

טריקסי תמיד הייתה ה"בת של אבא". אביה, דניאל, עובד כצייר קומיקס והיה האחראי לגידולה. אמה , לורה, הייתה המפרנסת העיקרית וככל שהקריירה שלה כמרצה באוניברסיטה פרחה, כך היא התרחקה יותר ויותר מבעלה. האונס של טריקסי חושף את השקרים עליהם התבססו היחסים במשפחה: כבר ברור שהזוגיות בין דניאל ללורה הולכת ונשחקת, שטריקסי לא הייתה הילדה התמימה שהם חשבו שהיא. שהחברה בה הם חיים היא לא מקבלת ורחומה כמו שחשבו, ושהטובים לא תמיד מנצחים.
הספר מתייחס לתהליך שעוברת כל המשפחה לאחר האונס: המודעות, הידיעה שמה שהיה לא יחזור שוב, הצורך להמציא את עצמך שוב ושוב מחדש.

אני אוהבת לקרוא את ספריה של ג`ודי פיקו. רוב הספרים שלה טרם תורגמו לעברית, והאמת היא שאני מעדיפה לקרוא אותה באנגלית. איכשהו קשת הרגשות באנגלית מגוונת ורחבה יותר מאשר בעברית.
הספר מתאר בצורה די מדוייקת את התחושות של קורבן האונס ואת הטלטלה שעוברת הסביבה.
עם זאת יש לציין שלקוראי ג`ודי פיקו הסוף הוא די ידוע מראש. לספרים שלה יש בדרך כלל נוסחה מאוד קבועה, אבל זה לא מפחית מההנאה שבקריאה.

המעגל העשירי/ ג`ודי פיקו
מאנגלית: מיכל קירזנר אפלבוים
הוצאת כנרת, 2009
.
400 ע"מ.

מפגש גודבאר

יום שישי, 20 במרץ, 2009

בערב שבו פגשה טרזה את גארי, היא הייתה מבולבלת,מדוכאת, נואשת. זמן קצר לפני כן הודיע לה ג`יימס, הגבר עמו יצאה תקופה ארוכה, שהוא לא מוכן להמשיך במערכת היחסים ביניהם כמו שהיא. שהיא צריכה להחליט אם להמשיך בסטוצים המזדמנים שלה, או להיות נאמנה לו. הוא אמר לה שהוא אוהב אותה, אבל לא את מה שהיא מעוללת לעצמה.
כדרכה, ברגעי הבדידות והשנאה העצמית, ירדה טרזה לבאר המקומי כדי לשתותו למצוא מישהו שיאהב אותה. היא מצאה את גארי. היא רצתה אהבה, גארי רצה מקום לישון בו. בסופו של הערב היא נרצחה.
זה לא ספויילר, זה תחילתו של ספור.

זה ספור על נערה צעירה שחיה בניו יורק בשנות ה60-70, בעיצומה של המהפיכה המינית. בגלל דברים שחוותה בילדותה, היא בטוחה שאיש אינו אוהב אותה, ולכן היא מחפשת אהבה בדרך היחידה שהיא מכירה. היא מתלבטת בין שני גברים בחייה: האחד, ג`יימס, מצהיר על אהבתו אליה, רוצה להתחתן איתה. השני, טוני, הוא דמוי ה"מלבורו מן"- גברי, מסוקס, סקסי ולא שם עליה.

למעשה זה ספור שכל אחת יכולה להתחבר אליו. הצורך באהבה, בעיות בדימוי העצמי ותיאורי סקס שגם היום נראים לי בוטים למדי, בהחלט גורמים לכך שזה ספר שלא ניתן לעזוב אותו. אני התחברתי מאוד לנפשה של טרזה, יכולתי להרגיש את הבדידות ואת הכאב. ספר לא קל, קצת מביך (הסמקתי קשות), אבל מלווה אותך הלאה.
אני לא יודעת עד כמה הספר זמין בעברית (או בכלל). את שלי מצאתי בערימה של ספרים ממורטטים למכירה ב5 ש"ח בחנות יד שניה, אבל שווה לחפש.

הספר, שנכתב בשנת 1975, מבוסס על ספור אמיתי: רוזאן קווין, מורה בת 28, נרצחה בביתה צורה ברוטלית בשנת 1973 על ידי ג`ון וילסון. הספר עורר סערה גדולה, בעיקר בשל תיאורי המין המפורטים שבו, ובשנת 1977 אף הוסרט לסרט "מחפשת את מר גודבאר".

על רוזאן קווין ניתן לקרוא כאן.
הסרט, בכיכובם של דיאן קיטון וריצ`ארד גיר.

מפגש גודבאר/ג`ודית רוסנר
מאנגלית: חיים גליקשטיין
הוצאת זמורה-ביתן-מודן, 1977
239 ע"מ.