ברבורה בהתהוות

אני מאוד אוהבת את סדרת הספרים של פטרישיה קורנוול העוסקים בפתולוגית קיי סקרפטה.
אני אוהבת אותה כי מדובר בספרים לא רעים, לא מתוחכמים מדי, שמשלבים בין תעלומות רצח לגופות, שני דברים שאני מאוד אוהבת. הגיבורה היא לא מושלמת. היא לא חתיכה עולמית, יש ספרים בהם היא שותה יותר מדי, היא לא האישה הכי מנומסת. היא אישה בעולם של גברים, והיא לא מוותרת.

אז איך זה, לעזאזל, שהחליטו (הידיעה האחרונה בעמוד) שדווקא אנג`לינה ג`ולי תשחק אותה???? סקרפטה היא לא אשה שמושכת יותר מדי תשומת לב. לפחות לא בגלל היופי שלה. איך אפשר????

לא שזה אומר שאני לא אראה את הסרט/ים. אבל בכל זאת. תמיד דמיינתי את סוזן סרנדון או ניקול קידמן. מצד שני, בהחלט יכול להיות שהן מבוגרות לתפקיד (סקרפטה אמורה להיות בסביבות גיל ה30-40).

בקיצור- אכזבה.

זה לא ספר שאפשר לגמוע אותו בשעה. אני לפחות לא הצלחתי לקרוא אותו כך. הוא מסוג הספרים שלקח לי זמן לסיים. אבל הוא נגע ללבי, בצורה בה הוא מדבר על מה שהיה בעבר וקורה היום, ועל האהבה.

מכירים את ההרגשה הזו, שהכל תלוי באוויר, ושאתם לא שייכים לשום מקום ולאף אחד? מכירים את התחושה המתעתעת הזו, שאוטוטו יבוא מישהו שירצה אתכם ואתם תעשו הכל כדי שהוא ישאר?

רוחי, גיבורת הספר, מכירה את התחושה הזו טוב למדי. היא עלתה לארץ עם אמה בגיל צעיר, משאירה את אביה האהוב מאחור, הגיעה לקיבוץ ובו בילתה את ילדותה ונעוריה.
מסגרת הספור היא בהווה, בזמן שאביה של רוחי מגיע לארץ למספר ימים ונפגש עמה. בין לבין רוחי מספרת את זכרונותיה, את ספורי האנשים השונים שבה, כפי שהיא מגדירה "אנשים מצטופפים בי וגופי צר מלהכיל" (עמ`12).

תחושת הבדידות שנוצרה בה כשהופרדה מאביה הולכת ומתעצמת בבית הילדים. כולנו כבר שמענו את הספורים, כולנו יכולים לדמיין, אבל התיאורים הפשוטים, המתוארים בצורה ילדית אך משכנעת הם שעושים את כל ההבדל מבחינתי-"דליה שוב על ארבע, מתנדנת במיטה, מטיחה את הראש בקיר[…] ההורים שלה אף פעם לא באים בהשכבה" (עמ` 25), או ההסבר הכל כך פשוט ולוגי למה הורים נפרדים "אבא שלה עזב את הבית כי את השפורפרת של משחת השיניים צריך לסחוט מלמטה" (עמ` 28).

ואולי צריך להגדיר את הספור הזה לא כספור של בדידות אלא כספור של ילדה שמשוועת לאהבה. ילדה שמשוועת לאהבת אביה הנעלם, וכשהוא מופיע, האהבה הזו הורסת אותה, כי "היא מופעלת על ידי חוטים סמויים,בניגוד גמור לרצונה. מה לא תעשה בשביל מעט חמימות" (עמ` 214).

זה לא ספר קל, הנושא שהוא דן בו, גילוי עריות, אינו קל ופשוט. אבל משהו בכתיבה קרץ לי. אני אוהבת את הכתיבה המינימליסטית שמאפשרת להבין את הדברים בלי להכנס לצהוב. ממשפט נוסח "המבט האחר הזה שלו סורק את גופה" (עמ` 163).

אני יכולה לקבל הרבה יותר מאשר תיאורים גרפיים מפורטים. אני חושבת שאנשים רבים יכולים להזדהות עם רוחי, למעשה כל ילד שאי פעם הרגיש דחוי ולא אהוב יוכל להתחבר.

ילדה אהובה/ אסתר אליצור
עם עובד, 1996
255 עמ`

חמותי, שתחיה, מאוד אוהבת את "הקומדיה האלוהית" של דנטה. היא מסוגלת לשבת ימים ולילות ולקרוא את מסעותיו של דנטה בשלוש ממלכות המתים. אולי בגלל זה הגעתי לספר "מועדון דנטה", שאמור להכיל בתוכו הן אמת היסטורית והן פרשת רצח מסתורית.

בשנת 1865 מתרחשת בעיר בוסטון סדרת רציחות מזוויעות (המתוארות לפרטי פרטים לאוהבי CSI) שהמשטרה לא מצליחה לפענח. הקורבנות הם אנשים בעלי מעמד גבוה: שופט, כומר ואיש עסקים.
במקביל אנו מתוודעים לחברי "מועדון דנטה", שעובדים על תרגום ראשון והוצאה לאור של "הקומדיה האלוהית" בארה"ב: המשורר הנרי וודוורת לונגפלו, אוליבר ונדל הולמס, המשורר ג`יימס ראסל לואיס והמו"ל גיי טי פילדס. הם מזהים ברציחות מאפיינים מיצירתו של דנטה ולכן מחליטים למצוא את הרוצח בעצמם.

בתור חובבת ספרי מתח, לא אהבתי את הספר. זה ספר איטי מאוד, שמלבד תיאורים גרפיים שאותם אפשר להעריך, לא באמת מצליח לרתק. המשפטים ארוכים ומעייפים, אין באמת דמויות שיכולתי להזדהות איתם. התחושה שלי הייתה שבמקום להתעמק בפרשת הרציחות מעדיף המחבר להראות עד כמה הוא מכיר ומוקיר את יצירתו של דנטה.
מצד שני, חובבי ספרות הסטורית בכלל ודנטה בפרט, יהנו לדעתי מהספר. יש פרטים רבים על דנטה ועל יצירתו כמו גם על הסביבה האקדמית-סנובית של אותם ימים.
זה אחד הספרים היחידים שלא הצלחתי לסיים לקרוא (אם כי הצצתי בסוף, לראות מי הרוצח….)

מועדון דנטה/ מתיו פרל
מאנגלית: אינגה מיכאלי
הוצאת מודן, 2005
408 עמ`

אחת הבעיות שלי כשאני קוראת ספר היא שאני נוטה לחפש את עצמי בתוכו. כל הזמן. בעיה נוספת היא שאני, איך לומר, טיפוס מורבידי למדי, ומתחברת לא מעט לצדדים הפחות מאושרים של החיים.
אני מניחה שזו אחת הסיבות שאני לא אוהבת את הספרים של מיכל שלו. אני לא אוהבת את כל הגיבורות החתיכות והמוצלחות שלה. לא אוהבת את כל הרומנים רומנטיים האלה, שלפני עשרים שנה לא יכולתי להפסיק לקרוא ולפנטז על הנסיך ההוא,שיאהב אותי ויסחוף אותי באהבתו.
היום אני כבר יודעת שאין נסיכים באמת (חוץ מהנסיך האישי שלי) ושאין באמת ספורי אהבה כאלה. החיים הרבה הרבה יותר מורכבים. אני גם יודעת שממרומי גילי ומשקלי לעולם לא אהיה הבחורה החתיכה שכולם מסובבים אחריה את הראש.
ואולי בגלל זה התחברתי לספר האחרון של מיכל שלו, "הזדמנות למשהו טוב". אולי כי במידה רבה גבי, גיבורת הספר, מזכירה אותי במלחמתה במשקל, בדימוי העצמי המזעזע שלה, ברומנטיות שלה.

ברמת העקרון, זה ספר "נשי". אני מתקשה לראות גברים שיזדהו יותר מדי עם הספר (להוציא את עניין הפרידה מאדם אהוב שגוסס).
גיבורת הספור היא גבי,בחורה שמעולם לא הייתה רזה במיוחד, ועניין המשקל הוא בהחלט משהו שמשפיעעליה. גבי היא סופרת, שבמקביל למשבר כתיבה שהיא חווה היא מתמודדת עם מותו של בעלה רוני ממחלת הסרטן, עם שני ילדים ועם לא מעט חברות ועניינים נוספים. נגעה ללבי בתה של גבי שמתלוננת על כך ש"הם קוראים לי גוש שומן ואומרים לי שכל הזמן אני רק אוכלת" (עמ` 10), שבמידה רבה מהווה תזכורת לאמה, שנכנעה מזמן לתכתיבי האופנה ו"יודעת שלא כל אחד יתאהב בה. וזה בסדר" (עמ` 36).
בתור רומנטיקנית מושבעת וחסרת תקנה אהבתי את תאורי האהבה: "במעט מילים הוא מצליח לגרום לי להבין, לגעת, להרגיש טוב יותר" (עמ` 125), "פשוט התחברנו בנימי הגוף והנפש ופרחנו. בנינו את חיינו יחד מהלבנה הראשונה, עיצבנו אותם על פי החלום שלנו" (עמ` 227).
אפילו תאורי המוות הם פיוטיים ופסטורליים: "רוני והיא חיו בהרגשה ששום רע לא יאונה להם, וביום אחד בהיר, יום ככל הימים, נגזרה עליהם הגזרה" (עמ` 48),  "במרחק צעד ממנה, בגוף החי, הנושם, של רוני, התחפר כבר המוות" (עמ` 223).

העלילה למעשה מתחלקת לשלושה ספורים. ספורה של גבי הוא המרכזי שבהם, אבל במקביל יש את ספורה של שרה, אשה ילידת כורדיסטאן שחייה לא היו פשוטים וגם היא נפרדה מאהובים, ואת ספורו של פרינס, עובד זר מגאנה.

זה לא ספר שנשאר איתי לאורך זמן, זה לא ספר מופת. זה ספר קליל, עם עלילה סוחפת שהתאים באותו הרגע למצב רוח רומנטי-מדוכדך.
האם זה אומר שאתן למיכל שלו הזדמנות נוספת? ימים יגידו. בינתיים אני ממליצה על הספר הזה כעל ספר קליל לימים חמים.

הזדמנות למשהו טוב/ מיכל שלו
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2008
413 עמ`.

"שישים יום אחר מות אהובתי ישבתי לכתוב את הדפים האלה. ידעתי ואני יודע היטב שהיא איננה. ובכל זאת הם נכתבו אליה".
כך מתחיל ספרו האישי ביותר של אריאל הירשפלד, שאיבד את בת זוגתו (הסופרת בתיה גור)  למחלת הסרטן. אלו רשימות מלאות ברגש אהבה לא רק לאהובתו שמתה,אלא גם לילדותו שהייתה, לירושלים, לארץ הזו.

זהו ספורו של ילד שנולד לאחר שאחיו נהרג במלחמת השחרור, שגדל עם תחושה ש"היה ברור לי שלא הייתי אלמלא היה הוא מת" (ע"מ 15). החיים במשפחה שכולה ובצלו של אח שאיננו אינם פשוטים, אבל הירשפלד מטיב לתאר גם את הרגעים הקסומים של הילדות: בין אם מדובר בטקס קינוח האף של הגננת אסתר (ע"מ 43) ובין אם מדובר ב"נס חנוכה", אותו סביבון ענק מלא בסופגניות שיורד מהתקרה במסיבת חנוכה בגן (ע"מ 45). אוי, איך שהתמוגגתי מהתיאור הזה, שהרי גם אני, שצעירה ממנו בשנים רבות, זכרתי את הסביבון הענק הזה.
בזמן לימודיו באוניברסיטה העברית הוא פוגש את אהובתו, והמפגש הראשון עמה, או יותר נכון עם מחשוף שמלתה מתואר בלשון אוהבת "בד קליל וכמעט שקוף, שתחם את המורד המתון הזה, הנהדר ביותר שראיתי מעודי" (ע"מ 25).

בכלל, הירשפלד אינו חושש לחשוף את הפחד שאחז בו בטרם נולד בנו הבכור,"החודשים והשנים שקדמו ליום ההוא, יום לידת בני הבכור, היו ימים של מצוקה גדולה עבורי, של חשש שהלך וצמח לחרדה גדולה[…]. הפחד מפני אי יכולתי להיות אב" (ע"מ 60), ותיאור הדכאון שתקף אותו לאחר מות אהובתו הוא אחד התיאורים המדוייקים ומכמירי הלב ביותר שקראתי: "פעם אחת כבה בי כמעט האור,ולא ראיתי עוד את דרכי ורק חשכה הקיפה אותי, חשכה גמורה וסמיכה כטחב, ולא ידעתי עוד אם יש כיוון ולא ידעתי אם סתמו את עיני או שקפאה בתוכי הראיה כליל" (ע"מ 65).

לאריאל הירשפלד נחשפתי בתקופה שלמדתי ספרות באוניברסיטה העברית. למעשה היו בתקופתי שני מחנות של סטודנטיות, אלו שהתאהבו באריאל הירשפלד יפה התואר בעל הבלורית הלבנה והעיניים התכולות, ואלו שהתאהבו ביגאל שוורץ בעל המראה הממוצע יותר. אני הייתי מאלה שהתאהבו ביגאל שוורץ. לא אהבתי את ההרצאות של הירשפלד, כי הוא דיבר גבוהה-גבוהה, ואת דבריו בשיעור היה אפשר לתמצת ל 10 דקות של פנינים שמלוות אותי עד היום.

אני חושבת שזו הייתה התחושה מהספר. מצד אחד יש בו המון רגעי קסם קטנים כאלה, שבו נחשפים הרגשות ואפשר להתחבר להירשפלד האדם. מצד שני, הירשפלד חוקר הספרות הוא אדם מאוד מודע, מאוד מחושב. והוא אוהב להגיד את מה שהוא חושב. לא תמיד התחברתי לזה. היו דפים שפשוט רפרפתי עליהם כי לא היה לי את הכח להתעמק בהם.
הספר עצמו אינו כתוב בצורה קולחת. מדובר ברשימות המכילות זכרונות אישיים רבים וגם הגיגים על העולם של היום, כולל רשומה נכבדת על גפילטע פיש, שנגעה לי ישר בנקודה הפולנית שלי. אהבתי מאוד את לשון הספר, כבר לא כותבים ספר בלשון ציורית שכזו, והיא בהחלט רוממה את רוחי בזמן הקריאה. ואי אפשר להתעלם מהעובדה שבסופו של דבר, זהו ספור על אדם שנפרד מאהובתו בדרכו שלו,"היא הייתה אהובתי והיא אהובתי היום, אחרי מותה" (ע"מ 27). והלוואי על כולנו אדם אוהב שכזה.

ההמלצה שלי? תקראו את הספר, אבל במצב הרוח הנכון. אני עוד אחזור לספר הזה בהמשך.

על אריאל הירשפלד ניתן לקרוא כאן.

רישומים של התגלות/ אריאל הירשפלד
הוצאת חרגול , 2006.
215 ע"מ.