ברבורה בהתהוות

הספר מחולק למעשה לשני חלקים. החלק הראשון הוא ספורו של יעקב, הכתוב בגוף ראשון. כאמור, זהו ספורו של יעקב- הוא מתאר את הגעגוע, את החיפוש המתמיד אחר דמותה של בלה, אחותו הנעלמת, בכל ספורי ועדויות היהודים שנרצחו בשואה. החלק הזה מסתיים לו במפתיע.
חלקו השני של הספר נכתב על ידי דובר אחר: בן, פרופסור יהודי קנדי, בן להורים ניצולי שואה, מעריץ גדול של יעקב, שמגיע לביתו של יעקב לאחר מותו המפתיע,  ובעצם "סוגר קצוות פתוחים".

לא הייתי מגדירה את הספר כ"ספר שואה" קלאסי. השואה מאוד נוכחת בספר, אבל הספר הוא יותר ספר געגוע. געגוע לדברים לא מוחשיים, ולא בהכרח מודעים.
זהו ספורו של יעקב, שהגעגוע שולט בחייו ואינו מאפשר לדברים חדשים להכנס לחייו. את שנותיו הראשונות לאחר הרצחם של הוריו הוא מבלה עם אתוס, בבית מבודד, מסתתר מאימת הגרמנים. גם לאחר מכן, לאחר שהשניים מהגרים למונטריאול, הם נשארים שקועים בזכרונותיהם ובבדידותם.

הגעגוע לעבר הוא זה שגורם ליעקב לא לחיות בעצם. עד יום מותו הדמות הנשית הדומיננטית בחייו היא בלה, אחותו היפה, ממנה זכורות לו בעיקר פקוק אצבעותיה לפני שניגנה בפסנתר, ושפעת שערה השחור. ככל שחולפים הימים הולך יעקב ושוקע באימת השואה ובזוועות שעברו היהודים, ואת כולן הוא מתאר בצורה פיוטית למדי, כראוי לאיש שמאמין בכחה של מילה. דוגמא לכך היא הציטוט הבא: "חשבתי על הודיני שהדהים את הקהל כשדחק עצמו לקופסאות ולתיבות, ואחר כך נמלט, בלא לדעת ששנים ספורות אחר כך ישתחלו יהודים אחרים אל ארגזים וקופסאות וארונות כדי להמלט" (עמ` 115).

בתוך כל ספורי השואה, אני חושבת שספורו של יעקב צריך להשמע, כי הוא מדגיש ביתר שאת את סבלם, או יותר נכון, מותם לכאורה של אלו שנשארו בחיים.

אן מייקלס, שכתבה את הספר, היא משוררת קנדית, ואין ספק שמרגישים זאת בספר, שכתוב בצורה לירית ומליצית (שלעיתים מליצית מדי).

בשנת 2007 יצא לאקרנים סרט המבוסס על הספר.

רסיסים/אן מייקלס
מאנגלית:אורטל אריכה
הוצאת כנרת, 2009
255 ע"מ

אבשלום היה אחד הגברים הראשונים שהתאהבתי בהם (קדם לו רק ירון זהבי). הוא היה הדמות הטרגית של הגבר האמיץ והשתקן שמשלם בחייו עבור עקרונותיו. הוא גם היה רגיש ויפה. ומסוקס. מי היה יכול לבקש יותר מזה?
ולא ידעתי שהוא נלחם בדכאון, ואושפז- "למד את סודות אילוף המפלצת" (עמ` 141), ולא ידעתי עד כמה היה בודד, עד כמה אהב, עד כמה משפחתו שורשית ושורשיה ובניה משפיעים על הארץ הזו.

זהו ספורה של תקופה. תקופת הקמת ישובים דוגמת חדרה וגדרה, של השתרשות ועבודה בארץ. של הקורבנות שהארץ הזו גובה- "האדמה שם למטה דורשת בכל דור את ליטרת הדם שלנו, כמו היתה ברית דמים כרותה בינינו לבינה" (עמ` 519), של האינטריגות והסכסוכים המדוברים יותר ופחות, החל עם הד"ר המכובד הלל יפה, וכלה בקנאת השכנים באהרונסונים (יש כמה סכסוכים הסטוריים שנמשכים עד היום…) שהתבטאו גם בשיחה קטנונית דוגמת השיחה הבאה:

"אבל אין לנו בן, חיה. יש לנו רק בת!"
"מה זה קשור, פנחס? מה זה קשור עכשיו?!" " (עמ` 326)
וגם בהמון שמחה לאיד כאשר תפסו את שרה אהרונסון, ולאחר מכן כשרבקה אהרונסון חזרה לגור בזכרון .

זהו ספורה של מחתרת, ניל"י, ושל האנשים שהקימו אותה. אנשים שידעו מה עשו התורכים לארמנים, שראו את התורכים מגרשים יהודים מא"י (במהלך מלחמת העולם הראשונה גורשו יהודים בעלי אזרחות של מדינות אוייב מא"י), ופחדו שסופם של היהודים יהיה דוגמת הארמנים.

זהו ספור אהבה. אהבתה של רבקה אהרונסון לאבשלום (היא מעולם לא התחתנה), אהבתו של אבשלום לרבקה, ויתכן שגם לשרה (הדיעות על כך חלוקות). אהבתה המיוסרת של שרה לאבשלום, המתוארת במילים כל כך יפות בספר: "היו דלתות ליבה נעולות זמן רב כל כך, עד החליד המנעול בבכי דמעותיה. ואולי לא יהיה אפשר לפתוח אותן, אף לא בעזרת פורץ" (עמ` 324).

לסיכום, הספר מספר על חייו של אבשלום פיינברג, ברקע מסופר ספור חייו הקצרים של אבשלום שוהם, נכדה של צילה, אחותו הצעירה של אבשלום פיינברג, שנפצע בתאונת אימונים בזמן שירותו בסיירת "שקד". ספור עלילתי נוסף שיש בספר הוא ספורה של אלמה באך, גרפולוגית שמקבלת בדואר מכתבים מגבר עלום שם, ומנסה להתחקות על עקבותיו. למיטב הבנתי, קו העלילה הזה נועד בעיקר למלא חורים בעלילה ובידע (והוא אכן ממלא את תפקידו נאמנה).

לפי הבנתי, הספר נכתב בשיתוף משפחת שוהם, צאצאי משפחת פיינברג. הספר מתובל בפרטים מרתקים על חייהם של אבשלום, שרה ורבקה. לא לכל הפרטים מצאתי ביסוס עובדתי, אבל אני בהחלט מתכוונת לקרוא עוד על הנושא.
הספר לא כתוב בשפה גבוהה, אבל בהחלט מתובל בניחוח הימים ההם, והעלה בי געגוע למילים, ולאנשים, שאינם בנמצא כבר היום.

את הפרק הראשון ניתן לקרוא כאן.
על אבשלום שוהם ניתן לקרוא כאן.
כאן תוכלו לקרוא עוד על אבשלום פיינברג. מכתבים שכתב אפשר לקרוא כאן.
על סכסוכי השכנים עם משפחת אהרונסון ניתן לקרוא כאן.
זהו ספרה הראשון למבוגרים של נאוה מקמל-עתיר, ואני כולי תקווה שתכתוב עוד.

בקיצור- לרוץ ולקרוא את הספר. לא ללכת. לרוץ.

אות מאבשלום/נאוה מקמל-עתיר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2009
527 ע"מ

כאן נכנס לספור גיבורנו, עבריין קטן המאושפז בבית חולים פסיכיאטרי. הוא חסר שם, המכונה בד"כ " "נקניק", "אפס", "טנופת", "פרצוף תחת ושאר כינויים, ששפעתם המגוונת מעידה על כושר ההמצאה האנושי העולה על גדותיו, ועל העושר הבלתי נדלה של לשוננו" (עמ` 59). לא מדובר כאן בגיבור שגרתי. האיש חסר השם, שבסופו של דבר מתברר ששמו הוא "חלפעמהרוח" (נכון שעכשיו אתם הרבה יותר מרוצים מהשם שלכם?) צריך לפתור את התעלומה בזמן קצוב. אם יצליח, יקבל כרטיס יציאה מבית המשוגעים. אם לא, ישאר שם לנצח, פחות או יותר.

התלאות שהוא עובר בדרך מעייפות למדי: המשטרה רודפת אחריו, אנשים עם תתי מקלעים מנסים להרוג אותו, יש לו אחות זונה, שוודי מסתורי, מורה שופעת. הוא מכור קשות לפפסי קולה, והוא זקוק נואשות למקלחת (הוציאו אותו באמצע משחק כדורגל והוא מזיע, שאלוהים ישמור….).

הוא מגייס את כל קסמו האישי: "בנסיבות רגילות הייתי מסתער על האחות ומנסה ללפות ביד אחת את השדיים התפוחים והעסיסיים המתקוממים כנגד מדיה המעומלנים כשלג, וביד האחרת לחטוף את הפפסי, ללגום ישר מפי הבקבוק ואולי לקנח בסדרת גיהוקים עליזה. אבל ברגע ההוא לא עשיתי שום דבר כזה" (עמ` 15), חכמת הרחוב שלו: "מקץ רגעים אחדים של חיטוט קדחתני באף, המסייע פלאות לחשיבה" (עמ 149), תובנותיו על החיים: "היתה שעת ארוחת הערב, למי מבינינו שיכלו להרשות לעצמם מנהג זה" (עמ` 129), ועל הפסיכיאטריה "הלא מודע, מלבד שהוא חושף את פרצופה האמיתי של ילדותנו, מסלף לנו את רגשותנו, מזכיר לנו את מה שאנחנו משתוקקים לשכוח, מגלה לנו את אומללותנו, ובקיצור, הורס לנו את החיים" (עמ` 36).

זה לא הספר הכי מתוחכם מעולם, זה לא ספר שמשאיר רושם לאורך שנים. זה ספר שעושה טוב בלב, הוא מצחיק, הוא צוחק על כל ז`אנר ספרי המתח, לא חוסך בקורת מהחברה, ובאופן כללי- אם ספר גורם לי לצחוק, ואין הרבה ספרים כאלה, אז הוא באמת שווה.
עובדה, גם נוריתהה אהבה את הספר.

לספר יצא ספר המשך הנקרא "מבוך הזיתים".
עבוד קולנועי לספר יצא בשנת 1981. הסרט נקרא "La cripta".

תעלומת הקבר המכושף/אדוארדו מנדוסה
תרגמה מספרדית: טל ניצן
הוצאת הספריה החדשה, הקבוץ המאוחד, 2005
173 ע"מ

הכל היה טוב בחייהם של מייקל פאט וסאלי. הם חיו בדירה קטנה בניו יורק, מייקל כתב, פאט עבדה על כוריאוגרפיה למופע הבלט הבא שתעלה, סאלי הייתה תלמידה. הכל היה טוב. ואז:
"בחמישה ביולי 1996 הוכתה בתי בשיגעון".

כך זה מתחיל. וכך זה נגמר. כי החיים לעולם לא יחזרו  להיות אותו הדבר.

הספר מתאר את השלבים הראשונים של ההתמודדות. ההכרה שמשהו לא בסדר, האשפוז הראשון (הטראומטי), השיקום. כל הורה יגיד לכם שכשילד חולה הכל משתנה. משהו בדחיפות ובלכידות המשפחתית משתנה בבת אחת. אבל כשילד חולה במחלת נפש, הנטיה הראשונית, הבלתי מודעת לעתים, היא הרצון להחביא. יש משהו מאוד מאיים במחלות נפש, איכשהו תמיד עולה השאלה "מה עשיתי שזה קרה". יש לא מעט פחד מהלא ידוע. היא תמיד תשאר באותו המצב? יהיה שיפור? היא תחזור למה שהייתה קודם? ובעיקר- "למה זה קרה דווקא לי/לנו".

זה לא ספר גדול, אין כאן טוויסטים בעלילה, אבל זה ספר חזק מהחיים. אין הרבה ספרים (ובטח ובטח לא בעברית) שמתארים את התפרצות מחלת הנפש מזווית המבט של המשפחה. על ההתמודדות, הקרעים והשברים שאיתם המשפחה מתמודדת. על הקשיים של החולה עצמו, שלפתע פתאום לא מכיר עוד את עצמו, או כמו שסאלי מגדירה את זה:"אני מנסה לברר מי אני"(עמ` 206).

מעבר להתמודדות המיידית עם מחלת הנפש של סאלי, מתמודד מייקל עם יחסיו עם גרושתו, אמה של סאלי, עם אמו שלו, עם אחיו החולה אף הוא במחלת נפש. אלו חיים אמיתיים שצבועים בשלל צבעים אפורים, כמעט ולא בשחור- לבן. יש לא מעט עצב בספר הזה, ויותר מזה, לא מעט אהבה. לא מעט משפחות מתפרקות במצבי משבר שכאלה. במשפחה הזו, זה לא קורה.

"בימינו כמעט אסור לדבר על אי שפיות אלא בתור מחלה כימית של המוח- וברמה מסוימת, כך היא באמת. אבל היו לי רגעים עם בתי שבהם הייתה לי תחושה קשה שאני מצוי במחיצתו של כוח טבעי נדיר, כמו סופה אדירה או מבול: הרסני, אבל בדרכו שלו גם מדהים"(עמ` 7)

נורה אפרון, שאת שמה אנחנו מכירות (ומכירים) בזכות התסריטים שכתבה ל"נדודי שינה בסיאטל" ו"כשהארי פגש את סאלי" כתבה ספר על נשים מבוגרות ומה שאוכל אותן.
זה לא שיש שם תובנות שמעולם לא ידענו, אבל מישהי סוף סוף אומרת את זה, ולא מתביישת לדון באף נושא:

• על הצורך בטיפוח השיער:

"לפעמים אני חושבת שהפטור מהצורך לדאוג לשיער הוא אחד מהיתרונות של המוות" (עמ` 34)

• על צביעת שיער:

"יש סיבה לכך שאנשים בני ארבעים, חמישים ושישים לא נראים כמו פעם, וזה לא בגלל הפמיניזם וגם לא בגלל אורח חיים בריא יותר ופעילות גופנית. זה בגלל צבעי השיער" (עמ` 37).

• על הורדת שיער:

"שעווה באיזור הביקיני לא סתם הכאיבה- זה באמת כאב כמו לידה. התמודדתי עם הכאב באמצעות שימוש בתרגילי נשימה שלמדתי בשיעורי לאמאז` בקורס הכנה ללידה. אני ממליצה עליהם בחום, אבל לא בשביל לידה, בזה הם כמעט לא עוזרים" (עמ` 43-44).

• על משקפיים:

"קריאה היא עושר. קריאה היא אושר. אבל היכולת שלי להרים משהו בפשטות ולקרוא בו- שלא היתה מוגבלת כל חיי- תלויה עכשיו לגמרי בשאלה איפה נמצאים משקפי הקריאה שלי" (עמ` 52).

• על הילדים שעוזבים את הבית:

" אוי, הדרמה של הקן שהתרוקן. החרדה. הדאגה. איך ייראו החיים? האם יהיה לכם בכלל על מה לדבר אחרי שהילדים יצאו מהבית? האם תעשו סקס עכשיו, כשנוכחות הילדים כבר לא יכולה להיות תירוץ לא לעשות סקס?" (עמ` 61).

אני שונאת את הצוואר שלי/נורה אפרון
מאנגלית: עפרה אביגד
הוצאת עם עובד, 2009
125 ע"מ