 |
יש משהו מאוד מרגיע בבתי חולים פסיכיאטריים. היכולת שלנו כחברה לקבוע מהו נורמלי, ומי שלא- להכניס למסגרת ברורה וכובלת.
יש משהו מאוד "מרגיע" ביכולת החברה לנעול את אלו הטורדים את שלוותה מאחורי חומות גדולות, תוך אמירה ברורה שעכשיו הם לא קיימים, שהרי "הם משוגעים".
אם מעולם לא הייתם במחלקה פסיכיאטרית, הרי שצריך להסביר לכם שהאוכלוסיה מתחלקת לשניים. "בצד אחד של החדר נמצאים המטופלים הצעירים יותר, המכונים אקוטים כי הרופאים מניחים שהם חולים ברמה שעדיין ניתנת לתיקון" (עמ` 26), ואילו בצד השני יש את "הבּררה של הקומביין, הכרונים. הם לא בבית החולים כדי שיתקנו אותם אלא רק כדי שלא יסתובבו ברחובות ויפגעו בתדמית התוצרת" (עמ` 26). האמת היא, שמביני דבר טוענים שיש עוד קבוצה באוכלוסיה במחלקה: האנשים בעלי המפתחות. אלו שמסתובבים עם המפתחות הם "הנורמלים", אלו שבלי- הם המטופלים.
הקומביין זה אנחנו. כל אלו שמועכים, דורסים, רומסים את האדם לכדי בובה שעונה לנורמות, לצורת החשיבה וההתנהגות המקובלת על החברה.
אני לא טוענת שאין צורך במחלקות פסיכיאטריות. ברור שיש צורך. המחלקה "נועדה לתקן טעויות שנעשו בשכונות ובבתי הספר ובכנסיות. בשביל זה יש בית חולים. כשתוצר מושלם חזר לחברה, מתוקן לגמרי כמו חדש, לפעמים טוב {הערה שלי-כל ההדגשות נמצאות במקור} יותר מחדש, זה מביא שמחה ללב של האחות הגדולה; מישהו שהגיע מעוות כולו הוא עכשיו רכיב מתפקד ומשולב" (עמ` 54).
זהו ספורה של מחלקה אחת. בבית חולים פסיכיאטרי אחד, שעיצב דורות של דעות קדומות על אשפוזים, חולי נפש, בתי חולי פסיכיאטריים וטיפולים נפשיים.
את המחלקה מנהלת ביד רמה, בנחישות וללא שמץ של רגישות ראדץ`, המכונה האחות הגדולה. כדרכם של "אחים גדולים" היא שולטת בכל אספקט בחיי הסובבים את המחלקה, מאפשרת אך ורק לאנשים המתאימים לה לעבוד שם, ואבוי למי מהמטופלים שלא צועד בתלם, שכן לאחות הגדולה, כנציגת הקומביין, יש את האפשרות להפוך את האדם ל"חדש"- השלב שאחרי מכות החשמל, השלב שבו מתייאשים ממסוגלותו של המטופל לחזור לחברה- שלב הלובוטומיה (ניתוח לכריתת האונה הקדמית במוח. ניתוח שהיה מאוד נפוץ כמחצית הראשונה של המאה ה20, בעיקר בהקשרים של הפרעות נפשיות ו"ריסון התנהגות").
זהו ספורו של מקמרפי, עבריין צעצוע, שבדומה למרבית האוכלוסיה מניח שהחיים הרבה יותר פשוטים אם מתחזים למשוגע. רק אחרי שהוא מאושפז (במקום להיות כלוא בבית סוהר) הוא מגלה לאט לאט עד כמה המערכת משומנת היטב, עד כמה כוחו של האדם האינדיבידואל קטן למולה.
המספר הוא צ`יף ברומדן, חצי אינדיאני שמתחזה לחרש אילם, בטענה כי "האנשים הם שהתחילו להתנהג קודם כאילו אני טיפש מכדי לשמוע או לראות או להגיד משהו" (עמ` 228).
כאמור, הספור מוכר וידוע. את "קן הקוקיה" הכרתי כסרט מזעזע (שאגב, הסופר סרב לראותו בשל השינויים שנעשו לצורך התאמתו לקולנוע) ובהצגה (בכיכובו של רמי הויברגר), והספר הפתיע אותי באמירות הנוקבות שלו- לאוו דווקא כנגד אכזריות המערכת הפסיכיאטרית.
האכזריות והדיכוי המופעלים כלפי המטופלים לא נובעת מעובדת היותם חולים פסיכיאטריים (להיפך- מתואר די במפורש שדווקא אלו החולים שמתנהגים שלא בצורה `נורמטיבית` כתוצאה ממחלתם אינם זוכים ליחס רע), אלא מהצורך של החברה לתייג ולסמן אדם ולתת לו תפקיד מוגדר. כמו שמגדיר זאת אחד המטופלים: "אני נולדתי שפן. רק תביט בי. אני פשוט צריך שהאחות תעזור לי להיות מאושר בתפקיד שלי" (עמ` 81).
מצד שני, המטופלים עצמם מודעים לקושי שלהם לשרוד בחברה שבחוץ, ורובם נשארים במחלקה מיוזמתם.
כשקייזי היה בן 24 הוא השתתף בניסוי בסמי הזיה ובשוק חשמלי שנערך בבית חולים פסיכיאטרי בקליפורניה. לאחר מכן הוא המשיך לעבוד באותה המחלקה כ"עוזר אחות", ובמהלך עבודתו שם צייר את דמויות המטופלים, איורים שנמצאים בספר ומוסיפים לא מעט לאותנטיות שלו. כבר אז הבין קייזי משהו שרבים רבים לא מבינים גם היום- "בפנים אנושיים נחשף יותר ממה שיכול בן אנוש לשאת, פנים אל פנים" (עמ` 6).
אני חייבת לציין לשבח את התרגום המקסים של יריב סופר, שצבע הכל בצבעים חיים, הומוריסטיים ועצובים כאחד.
ומילה נוספת אחת לסיום, מחלקות פסיכיאטריות אכן נועדו לא פעם כדי לתקן דברים נוראיים שקרו במקומות אחרים בחברה, בין אם בבית, בצבא, בבית הספר או סתם בשכונה. יש במחלקות אלו לא מעט רגעי חסד והן מהוות לרבים מקום מפלט מהאכזריות שבחוץ.
לטעמי, הפיכת "קן הקוקיה" למינוח אנטי פסיכיאטרי עומד בניגוד גמור לרוח הספר, היוצא לא כנגד טיפול תרופתי/נפשי לאלו הזקוקים לו, אלא כנגד השתקת האנשים הססגוניים יותר בחברה.
אפשר לקרוא את קטע הפתיחה של הספר או את הכריכה האחורית.
קן הקוקיה/קן קייזי
מאנגלית: יריב סופר
זמורה ביתן, 2009
350 ע"מ
.
).
), ועל חייה של ויקי מיירון, אמא חד הורית ומנהלת הספריה בה התגורר דיואי.
.
]
.jpg)
