ברבורה בהתהוות

יש לא מעט ספרים הדנים בשאלה האם צריך, האם אפשר, לאהוב את ילדך בכל מצב?

שני זוגות נפגשים לארוחת ערב במסעדה פלצנית ומהודרת. שני הגברים הם אחים.
הבכור הוא פוליטיקאי נוצץ ומבטיח, הצעיר מורה בתיכון שנאלץ לצאת לפנסיה מוקדמת בשל בעיות בריאות.
הם נפגשים כדי לדבר על המעשה הנורא שעשו ילדיהם.

העובדה שהספר אירופאי בלטה מלכתחילה, ולמרות שאני נוטה לא לקרוא ספרות אירופאית (שהיא איטית פעמים רבות), הפעם הדבר עשה לספר רק טוב.
ראשית, האווירה הטעונה והדיסוננס בין הגשת האוכל המפואר אך המועט (בו הצלחות בעיקר מוגשות ריקות- עם מעט מאוד מזון עליהם) למתח ולעננה השחורה מעל הזוגות מאפשרת לאיטיות העלילה למתוח את לב הקורא.
שנית, איכשהו מתאים לי לדמיין את השיחות המתנהלות מסביב לשולחן בגרמנית (והולנדית מספיק קרובה בצליל לגרמנית). משהו בעצימת העיניים ובקבלת הרוע כנתון מקובל. אבל אולי אני משוחדת בהקשר הזה.

אז מה אתם הייתם עושים?
מה הייתם עושים אם הייתם מגלים יום אחד שהילד המקסים והרגיש שלכם, הוא לא ממש מלאך. יותר שטן. מה הייתם עושים?
הייתם מנסים להתמודד לבד? מטפלים בו? פונים לרשויות?

אומרים שהדור של היום מפונק יותר, אלים יותר, חסר גבולות יותר.
אומרים שההורים של היום כבר לא מציבים גבולות, אלא עסוקים יותר בפינוק ובשמירה על הילדים.
מהבחינה הזו, הספר הזה הוא בבואה מצמררת למדי לא רק לאלימות הנוער, אלא גם לאותם הורים שמגנים על הילדים שלהם, כי "הם ילדים טובים" ו"הם לא התכוונו", אז "למה להרוס להם את החיים?".

מצד שני, האם הורים לא אמורים להגן תמיד על ילדיהם, ולא משנה מה? האם אין להם מחויבות ביולוגית ומוסרית?
מהבחינה הזו, הספר ממחיש מהי אהבת הורים, אהבה שלחלוטין אינה תלויה בדבר.

אבל זו גם אבן הנגף של הספר הזה. למרות שפה ושם יש בחירות מפתיעות (סלחו לי שאיני מרחיבה, הדבר עלול להיות ספויילר), אין כאן יותר מדי דילמות רגשיות ו/או מוסריות. אמו של קווין לפחות התייסרה ביסורי מצפון, הגם שהמשיכה לבקר אותו. גם כאן, כמו ב"חייבים לדבר על קווין", עולה השאלה האם היה מרכיב נפשי ברוע, אבל בעוד שהרוע ב"קווין" אינו בר סליחה, הרי שכאן מעניק הסופר דרך מילוט תוך שהוא רומז ש"אבות אכלו בוסר, שיני בנים תקהינה", ומסיר האחריות כליל מהמרכיב החברתי/תרבותי למעין גורל הנובע מתורשה.

הרמן קוך הוא איש טלוויזיה, עתונאי וסופר הולנדי.

לסיכום,
(לקרוא- כי אלו בדיוק השאלות שלעולם איננו שואלים את עצמנו, אבל לא לפטור את הדברים באמתלה נפשית/גנטית)

ארוחת הערב/ הרמן קוך
Het Diner/ Herman Koch
מהולנדית: ענבל זילברשטין
הוצאת כתר, 2010
262 ע"מ

לפני כמה חודשים רעשה הארץ מפרשת עמנואל. אני לכשעצמי לעולם לא הבנתי (לא, זה שקר, אני בהחלט יכולה להבין, ועדיין….) מדוע אדם ירצה בצורה נואשת כל כך להיות במקום בו בזים לו.
וכאילו כדי לענות על תמיהתי זו, הגיע אלי הספר "ידיד נפש".

אני חייבת להודות שזה לא מסוג הספרים שחיפשתי לקרוא. סביר להניח שאם הייתי עוברת לידו בחנות הספרים לא הייתי טורחת להסתכל בו ולו לרגע, כי הוא "מגזרי". מצד שני, זהו היתרון בקבלת ספרים ללא תכנון. נחשפים לדברים שונים ומשונים.

זהו ספורו של ציון טהרני, נער בן 17 שנכנס לישיבה גבוהה בירושלים במסגרת "מכסת הספרדים" שבה מאפשרים לחמישה ספרדים ללמוד בישיבה הגבוהה האשכנזית.
גילויי האפליה והגזענות בהם הוא נתקל זעזעו אותי, אבל יותר מכך זעזעה אותי יכולת ההזדהות של ציון עם ההשפלה, ועם הטיעון לפיו ספרדים הם פחות דתיים מאשכנזים, או כדבריו אביו "רק מהאשכנזים תוכל ללמוד להצליח ולהיות רב גדול" (עמ' 54).
ההשוואה שלי אולי פופוליסטית, אבל דומה הדבר בעיני לאשה מוכה שמדי יום רודים בה עוד ועוד, ו"מסבירים" לה עד כמה היא אינה שווה דבר, ובסופו של דבר- היא הראשונה שמשפילה ראשה ומודה שהכל מגיע לה.
יתרה מזאת, ככל שעובר הזמן ציון עצמו, שמודע היטב להלכי הרוח הגזעניים משפיל ראשו ומחכה ש'הרוח תעבור'. גם הוא שותק ומתקרנף כאשר פוגעים שוב ושוב בחברו לחברותא, שאיתרע מזלו והוא כהה עור.

הספר צובע בצורה מאוד חד צדדית את התנהלות האשכנזים בחברה החרדית. וזוהי גם נקודת החולשה של הספר- פוליטיקה וסכסוכים פנימיים, לא כל שכן גילויי גזענות לשונה קיימים בכל חברה ובכל מקום. עצם הכנסת כל הדברים השליליים גרמה לי תחושת אי נוחות שמא מדובר בכתב פלסתר נגד העולם החרדי (והאמינו לי, אני האחרונה שתגונן עליהם). מצד שני, ישנה גם ביקורת (הגם שמעודנת ומבינה הרבה יותר מדי לטעמי) על שתיקת והתקרנפות החרדים המזרחים.

כותב הספר, עו"ד ארי איתן, עוסק בעבודתו באפיית המזרחים במוסדות החינוך החרדים.
גרסה מוקדמת של הספר זכתה בפרס הראשון בתחרות על שם הרי הירשון לשנת 2010.

לסיכום, העולם החרדי בכלל, ועולם הישיבות בפרט מעולם לא נראה שחור יותר.
(כי אהבתי את השפה, את הכריכה המינימליסטית, התעניינתי בעולם הזר לי, אבל התעצבנתי על הפסיביות והחד צדדיות).

לדף הספר בהוצאה.

ידיד נפש/ ארי איתן
הוצאת בבל, 2010
311 ע"מ

מעטים הספרים שמשכו אותי כל כך, ובאותה מידה גם עורר בי רצון לא לקרוא אותו לעולם כמו הספר הזה.
כדור שלישי לניצולי שואה, אחת הדרכים (הביזאריות, אם תרצו) להתמודד עם ספורי השואה היא עם הרבה (מאוד) הומור שחור. אבל מכאן ועד לקומיקס על השואה הדרך ארוכה….
באי נוחות מאוד גדולה הצצתי בספר, ונשביתי.

זהו ספורו של ולאדק ספיגלמן, יהודי פולני ניצול שואה, כפי שסופר לבנו, המאייר ארט ספיגלמן.

ולאדק הוא לא אדם קל, בלשון ההמעטה.
הוא זקן קמצן, פרנואיד, גזען וכל שאר קווי האופי המכוערים עליהם ניתן לחשוב.
ולאדק הוא לא מלאך. הוא אדם בעל יוזמה וכושר השרדות שהצליח לשרוד.

עלילת הספר מתארת את קורותיו לפני מלחמת העולם השניה ועד הגעתו לאושוויץ. במקביל מתוארים חייו בהווה בניו יורק. הספר השני (שיצא בשנת 2010 בהוצאת "מנגד") עוסק בקורותיו באושוויץ וכיצד הצליח לשרוד.

דמויות היהודים בספר מאויירות כעכברים, הגרמנים מעוצבים כחתולים, ולמעשה כל לאום מעוצב כחיה אחרת (פולנים=חזירים, צרפתים= צפרדעים וכו').

אחד הדברים שנגעו בי בספר היו היחסים של ארט הבן עם אביו החי ואמו המתה (אמו התאבדה).
לא מדובר כאן ב"סתם" יחסי הורים- ילדים, אלא ביחסי הורים ילדים בצל אימת השואה, זכרונות הילד המת שנרצח בשואה ("לך תתמודד עם 'אח מושלם'…).

ארט ספיגלמן נולד בשטוקהולם לולאדק ואניה ספיגלמן, ניצולי שואה מפולין.
הוא היה דמות מפתח ביצירת קומיקס מחתרתי בארה"ב בשנות ה60' וה70', והיה המאייר של כתב העת "ניו יורקר" בין השנים 1992-2001.

לסיכום,
(בגלל האגרוף בבטן, בגלל הרגישות, בגלל ההומור)

עכבר- סיפורו של ניצול/ ארט ספיגלמן
Maus/Art Spiegelman
מאנגלית: יעקב רוטבליט
הוצאת זמורה ביתן, 1990
159 ע"מ

כשטולסטוי כתב את האמרה המפורסמת "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה- אומללה בדרכה שלה", אני לא חושבת שהוא התכוון בהכרח לישראל 2010, אבל הוא היה די קרוב….

הספר מספר את ספורן של ארבע משפחות (אם נדייק, שלוש דמויות ומשפחה אחת).
כל אחד מהחלקים מחולק לקטעי קטעים, ולמעשה אין רצף אחיד של העלילה. כל החלקים מתחילים מילדותם של הגיבורים, כהוכחה (אני מניחה) שהכל מתחיל ומתבסס על חוויות הילדות.

במבט ראשוני ספק אם יש איזשהו קשר בין שאול חיספין (החלק הראשון), שכבנו של דיפלומט נדד לו בין מדינות עד גיל 18, לבין מיכאלה (החלק השני) המזרחית שנשואה לעודד האשכנזי, לבין חלי (החלק השלישי) שחיה בבדידות ומחטטת בחייהם של שאר דיירי הבניין שלה, לבין משפחת גבעון (החלק הרביעי) עם הילדים שמנהלים למעשה משפחות אלטרנטיביות.

אבל במבט מעמיק יותר, אפשר להרגיש את המשותף- מכל הסיפורים עולה ריח חמוץ כזה, של ספק החמצה ספק אכזבה. אנשים שלא הגיעו למקומות אליהם חלמו שיגיעו, שמצאו עצמם יום אחד חיים חיים שלא רצו.

בישראל של 2010, לפחות בישראל של טליה שגיב, המשפחות הן כולן אומללות בדרכן, מאוד חיוורות, מאוד אפרוריות. התחושה הכללית היא של החמצה אחת גדולה.

אני לא ממש חובבת סגנון כזה של ספרים. לא אוהבת ספרים שכתובים קטעים קטעים, התחושה המיידית שלי במקרה כזה היא שעובדים עלי, 'מורחים' סיפור בקטעים כי אין באמת מה לומר. ואני לא אוהבת שעובדים עלי.
אני גם לא ממש אוהבת ספרים שמספרים ספורים של כמה דמויות, שאין ביניהן קשר ולא יהיה ביניהן קשר. לא מדובר כאן בארבע דמויות שנפגשות בסופו של דבר.
אחרי שאמרתי את כל זה, אני חייבת להודות שהספר הוא אידיאלי לתקופת הקיץ. סיימתי אותו תוך כמה שעות, הוא עורר בי פה ושם חיוך, פה ושם צבט, ו…. זהו.
יום יומיים אחר כך, כבר לא זכרתי כלום.

מצד שני, יאמר לזכות המחברת שזהו ספר ביכורים מסקרן למדי. יש לה מה לומר, ואני בהחלט מתכוונת לקרוא גם את הספר הבא שלה (בתקווה שהוא לא יהיה מעוצב באותה הצורה…).

מצד שלישי, תחליטו אתם. בדף הספר אפשר לקרוא את הפרק הראשון.

ומילה אחרונה- דווקא על הכריכה. לטעמי, הכריכה מתאימה להפליא לספר: ספר שמדבר על החיים הקטנים והאפרוריים של כולנו. חיים פשוטים, לא של כיורים מצוחצחים ואמבטיות פאר.

לסיכום,
(כי הנגיעה בחיים כן עושה לי את זה, אבל העריכה בקטעים הרבה פחות, ומגיע לטלי שגיב צ'אנס)

הללויה ומרמלדה/ טליה שגיב
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
188 ע"מ

בעיירה שכוחת האל מרטיריו, בטקסס, יושב נער בן חמש עשרה בתחנת המשטרה כשרק תחתונים לגופו.
הנער הזה, ורנון שמו, הוא חסר ייחוד. אין לו תכונות אופי או תחומי עניין מיוחדים. הדבר היחיד שמיוחד בורנון היה החבר המקסיקקי (כדברי אנשי העיירה) שלו, חסוס.
ולמה חסוס מיוחד? כי יום אחד הוא פתח ביריות בתיכון בו למדו ורצח שישה עשר תלמידים.

בניגוד ל"חייבים לדבר על קווין" או "תשע עשרה דקות", העלילה כאן אינה מתמקדת ברוצח או בסיבות שגרמו לרצח, אלא בבני העיירה עצמה, או יותר נכון ברצון הנואש כמעט להמשיך ולחיות את "15 דקות התהילה".

אם תרצו, זהו דיון מעניין למדי בתרבות הטלוויזיה הצהובה (ערוץ 2, מישהו?)- מה יהיו אנשים מוכנים לעשות כדי להיות בטלוויזיה.

זה מתחיל בשוטרת חובבת ג'אנק פוד שמחפשת סיבות לרצח, דרך כתב טלוויזיה מתוסכל/נוכל לא מוצלח שמחפש שעיר לעזאזל, ונגמר באמא של ורנון, שדואגת לומר לכולם שהיא אוהבת אותו כי "אמהות אוהבות גם רוצחים".
כולם בעצם מחפשים פרסום. לכולם חשוב להופיע בטלוויזיה, עד כדי כך שהאמת כלל לא משנה, וצדק הוא לא משהו שנקבע בבתי המשפט אלא באמצעות משאל טלוויזיוני (כך לדוגמה מחליטים אם אסיר יוצא להורג או יקבל חנינה).

יש פה אמירה על האכזריות (הידועה, שכבר דובר בה רבות) של בני הנוער (ולמה להכחיש, אנשים בכלל) כלפי השונה, או שמא נאמר החלש/הפגיע/השקט יותר: "כל מה שאני מריח, חוץ מזיעה ורוטב ברביקיו, זה בית הספר- התדר שבריוני הכיתה משדרים עליו כשהם מזהים ילד שקט, רהוט לשון, יושב בפינה. ריח של ניסור קרשים לצלב" (עמ' 15), אבל בעיקר יש כאן שאלה שחוזרת ועולה- האם המציאות משתקפת בחדשות או שמא החדשות הן היוצרות את המציאות?

הספר מתכתב, בדומה לספרים אחרים, עם הטבח בקולומביין. לזכותו יאמר, שהוא מנסה לעשות זאת בצורה קצת יותר מקורית, כלומר לא עוד-דיון-של-מה-נעשה-עם-תופעת-הבריונות-ומי-יותר-קורבן, אלא הסיקור התקשורתי שמחפש לנצח אשמים.
הבעיה בספר הזה היא שהוא מתאמץ מדי. אפילו שם העיירה- מרטיריו, הוא נגזרת של המונח מרטיריום- מות קדוש מעונה. וכשספר מתאמץ כל כך, כנראה שאין לו באמת מה להגיד….

די.בי.סי.פייר הוא שם עט (Dirty But Clean-מלוכלך אבל נקי) של פיטר פינלי, סופר יליד אוסטרליה שחי שנים רבות במקסיקו ובטקסס.
הספר זכה בפרס בוקר, כשנימוקי השופטים היו שמדובר ב"קומדיה שחורה המשקפת את המשיכה והדחייה מאמריקה".

יכול להיות שכגודל הציפיה גודל האכזבה, יכול להיות שציפיתי למשהו שיהיה דומה יותר לספרים אחרים שקראתי, אבל אחרי ההמלצה המהללת של אביבה, בהחלט ציפיתי ליותר.
מצד שני, לכו תדעו, אולי אתם תהנו.

לסיכום,
(כי הרעיון היה מעניין, אבל הביצוע כושל לחלוטין)

ורנון גוד ליטל/די.בי.סי. פייר
Vernon God Little/ DBC Pierre
מאנגלית: אמנון כ"ץ
הוצאת מטר, 2005
287 ע"מ

פעם, כשהייתי צעירה ותמימה יותר, היה לי ברור שזה עניין מאוד פשוט.
אישה פוגשת גבר. הם רוצים ילדים. הם נכנסים למיטה, ואחרי תשעה חודשים (פלוס מינוס) יוצא תינוק.
היום אני הרבה יותר חכמה.

לקח לי המון זמן (שנה וחצי ליתר דיוק) להיות מספיק מוכנה כדי להודות בקול שאני שייכת לקבוצה מאוד מוגדרת, לא קטנה, אבל מאוד שקטה. כן, גם אני שייכת למטופלות הפוריות, העונות גם לשם "הירוקות" (ע"ש טופס ירוק אותו הן מחזיקות בבדיקות הדם).

יש המון בושה ואשמה במצב הזה, שבו נשים שמאוד רוצות ללדת לא מצליחות להיכנס להריון. יש המון תסכול, המון כאב, ואין המון מילים לתאר את זה לאנשים מבחוץ, אפילו לא לחברים שמלווים בדרך.

"זה עוד חלק מהבעייתיות של טיפולי הפוריות. לא רק שהם משתלטים על חיי היומיום, הם תוקעים מקלות בגלגלים של מהלך החיים כולו: קשה לעשות תוכניות כשחיים בציפייה למשהו שלא קורה- ואף אחד לא יודע מתי זה יסתיים. בהרבה מובנים, אנחנו חיים עכשיו בשיחה ממתינה, ואין לנו מושג מתי נחזור לקו הראשי" (עמ' 94).

"בימים של טיפולים אסור לריב. זה לא לעניין, זה מזיק לתהליך.
בימים שלאחר הטיפול, בטח שאסור לריב. זה יכול לגרום להפלה, אולי, לך תדע. אתה ממש, אבל ממש, לא רוצה שזה יקרה- שבטח שלא על מצפונך.
אם וכאשר הטיפול יצליח, אסור לריב. זה יחסית קל, אני מתאר לעצמי שכנראה יהיה לנו פחות צורך- כולם מאושרים וברור שאי- אפשר לריב עם אישה בהיריון ראשוני, רגיש ופגיע כל כך.
גם אם הטיפול נכשל, זה לא לעניין לריב. לא מספיק מפח הנפש והדיכאון שמתחילים עם הגילוי שהטיפול נכשל, עכשיו גם לך תריב איתה?!" (עמ' 88-89).

יש המון אנשים שעוברים טיפולי פוריות. מי שמצליח, מעדיף לשכוח את התקופה הרעה.
מי שעדיין בתוך הטיפולים, ממעט לדבר על זה. כי בינינו, מי יעז להתלונן על אחות פוריות או רופא שפגעו בנו תוך כדי התהליך?
מי ירצה לדבר על התחושות הרעות, על האכזבה, על הפחד ממה שיקרה אם אחד מבני הזוג יתעייף סוף סוף?
על ההורמונים שיכולים לשגע אישה, כל אישה (תחשבו על אישה בהריון. עכשיו תחשבו על אישה בטיפולי פוריות שמדי יום מזריקים לה הורמונים).

והנה השבוע סוף סוף מצאתי את האנשים שבאמת באמת מבינים על מה אני מדברת.
גליה ו-דַר גולדמן הם בני זוג שעברו את התהליך הזה. כמוני, גם הם ישבו וחיכו בבדיקות הדם, עברו מדי שבוע שרשרת של דקירות, צילומים, בדיקות ולא מעט השפלות (שנובעות בעיקר מעייפות החומר ו/או מראייה מאוד טכנית ולא אישית) על ידי הצוות הרפואי.
הם מספרים הכל- על הכעס, על העצב, על תחושת ה"זה לא פייר", על חוסר היכולת לראות אנשים אחרים עם תינוקות. על הכאב, ועל האהבה.

זה הספר הראשון בעברית (לא בדקתי באנגלית) שבו שני בני הזוג מתארים את מה שעבר עליהם בתקופת הטיפולים. ספר שהוא חובה לא רק למטופלות פוריות (תמיד נחמד לגלות שאת לא לבד), אלא גם לסביבה שלא תמיד יודעת איך לבלוע את הטיפולים. ספר חובה.

תודה לכם!

לדף הספר בהוצאה.
ואפשר לקרוא גם פרק.

לסיכום,
(בזכות הכנות, בזכות האומץ להיחשף, בזכות האומץ לספר לעולם מה שאני, הנסיך, ועוד רבים וטובים עוברים, בגלל הצורך הנואש כמעט בספר הזה)

נעבור את זה יחד/ גליה ודר גולדמן
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
174 ע"מ

לנסיך שלי, שכל בוקר מדבר באהבה עם העציצים

"האדם הגנן בוודאי לא נוצר בהתפתחות טבעית, והוא יציר תרבות. שאם לא כן, היה נראה אחרת: היו לו רגלי חיפושית, כדי שלא יצטרך להתאמץ בשפיפה, וכנפיים, ראשית למען היופי ושנית כדי שיוכל לרחף מעל ערוגותיו" (עמ' 43)

יש משהו מאוד מוזר באנשים שנכנסים לאקסטזה כשעלה חדש מבצבץ לו :-). כשזה קרה ליותר מדי אנשים בסביבה הקרובה שלי, התחלתי לתהות מה לא בסדר אצלי.

בין אמי לחמותי לנסיך שלי אין כמעט דבר במשותף. הם חיים בעולמות שונים, מתעניינים בדברים שונים, אבל דבר אחד משותף לשלושתם: הם מדברים לצמחים.
אם פעם חשבתי שהקריטריון לשגעון השירה לצמחים נובע מגילה של האשה (המגולמת להפליא ע"י חנה מרון ב"קרובים קרובים"), בא ספרו של צ'אפאק ומוליך אותי למחוזות שונים בתכלית.

כי מה יש בספר הקטן הזה?
האמת, אין בו דבר מלבד שיר הלל לתרבות הגינון ולאנשיה המוזרים.
אבל דווקא מהספר הזה, שאין לי דבר וחצי דבר בעניינו, יצאתי עם חיוך גדול.

כי איך אפשר שלא לחייך, כשצ'אפאק, ממרומי שבעים השנים שמפרידות בינינו, מצליח לתאר אותי במדוייק, בחצי הפעם בה הנסיך מרשה לי להתקרב לעציצים?
"בעזרת זרנוק אפשר להשקות במהירות רבה יותר וביסודיות, בתוך זמן קצר אנו משקים לא רק את הערוגות, אלא גם את הכבול, את ארוחת הארבע של השכנים, את העוברים ושבים ברחוב, את כל בני המשפחה ובעיקר את עצמנו" (עמ' 73).

איך אפשר שלא להזדהות עם התסכול כשאני נזכרת בנסיך, עומד ומגרד בפדחתו כשהוא תוהה איך לעזאזל חצי אדנית פורחת והשניה נראית כאילו דבר לא נזרע בה- "כל ספר עזר לגננות יטען כי "הכי טוב לגדל צמחים מזרעים." אבל הוא לא יזכיר את חוק הטבע המשונה באשר לזרעים, שלפיו או שלא נובט מהם אפילו זרע אחד או שנובטים בבת אחת כולם" (עמ' 57)

ובעיקר, כל מי שיש בקרבתו מישהו המתעניין, ולו במעט, בגננות, יוכל להנהן בראשו למשמע תאור העוסקים בגננות- "אנחנו, הגננים, חיים איכשהו בשביל העתיד. אם פורחים לנו הוורדים, אנו חושבים על כך שבשנה הבאה הם יפרחו יפה אף יותר, ובתוך עשר שנים האשוחית הקטנה הזאת תהיה לעץ- אילו רק עשר השנים היו מאחורי!" (עמ' 129).

והכי חשוב- זכרו!
"הכנת אדמה לזרעים היא סוד גדול ומעשה כשפים. רצוי להוסיף לתוכה אבקת שיש (אך איפה אפשר להשיג אותה?), זבל בקר בן שלוש שנים (לא ברור אם הכוונה לזבל פרות בנות שלוש או לערמת זבל בת שלוש שנים), קמצוץ אדמה ממחילת חפרפרת, טיט טחון לאבקה מדיר חזירים ישן, חול מנהר הלבה (אך לא מנהר הוולטבה), אדמת חממה בת שלוש שנים, אולי גם רקבובית מפרחי הרע, וחופן אדמה מקבר בתולה שתלתה את עצמה" (עמ' 19)

קארל צ'אפק (1890-1938) הנו סופר צ'כי ומחלוצי ספרות המדע בדיוני באירופה. ע"פ ויקיפידיה,  הוא היה הראשון שהשתמש במילה "רובוט" בספר בשנת 1920.
הספר "שנת הגנן" פורסם לראשונה בשנת 1929, וכעת הוא רואה אור לראשונה בעברית.

לסיכום,
ספר שמיועד בעיקר לחובבי גינון. אני סתם נהנתי לצחוק על הנסיך/אמו/אמי.
(כי אני לא אוהבת גינון, אחרת היה הרבה יותר)

שנת הגנן/קארל צ'אפק
מצ'כית: רות בונדי
הוצאת בבל, 2010
134 ע"מ

"ישנם אלה שאומרים "ילד מוגבל הוא מתנה משמים". והם לא מתבדחים. לעתים נדירות הם הורים לילדים מוגבלים. כשמקבלים את המתנה הזאת, נורא מתחשק להגיד לשמים "אוי, באמת לא הייתם צריכים…" " (עמ' 34).

כל זוג שרוצה להיכנס להריון, שואל את עצמו, בסופו של דבר, מה יקרה אם. מה יקרה אם הילד יהיה פגוע? האם ללדת אותו בכל מחיר? גם אם הוא נכה? ואולי נכה כן, אבל מפגר לא?
יש מין משא ומתן שכזה, לא מדובר, עד לשניה שמגלים (וזה יכול לקחת גם הרבה זמן) שהכל תקין. ואז ישנה אנחת רווחה (שמחביאים אותה, כי הרי לא משנה מה היינו אוהבים את הילד), שמהר מאוד נשכחת בתוך מהומת החיים הרגילים.

ז'אן לואי פורניה מעולם לא הגיע לשלב אנחת הרווחה.
בילד הראשון הם לא ידעו.
בילד השני הם קיוו לטוב, כי 'לא יכול להיות שהברק יכה פעמיים'.
וכשהתברר שהברק מכה גם מכה, הם ניסו שוב, והפעם נולדה ילדה בריאה.

אבל איך אפשר לחיות כך, עם ילדים פגוּעים ומשפחה שהולכת ומתפרקת?
אפשר להתפרק, אפשר לבכות מזה, ואפשר גם לצחוק על זה.
במקרה הזה, נראה שכל התשובות נכונות.

זה לא ספר רדוד ו/או ספר שאך ורק צוחק על אנשים שסובלים מפיגור. זה ספר שמדבר בגלוי על כאבם של הורים לילדים מוגבלים:
" כשאני חושב על כך שאני הוא שיצרתי את ימיו, את הימים הנוראים שחווה על פני האדמה, שאני הוא זה שהביא אותו לעולם, אני רוצה לבקש ממנו סליחה" (עמ' 18).

הספר התקבל בתגובות מעורבות, ולא מעט נזעקו כנגדו. אני מניחה שהעובדה שהוא לא הולך בתלם, ולא עונה לכללי ה'פוליטקלי קורקט' הדורשים מאיתנו לחמול על אנשים מוגבלים ולעולם, לעולם, לעולם לא לצחוק שמא נפגע ברגשותיהם, עומדת במרכז הטיעון כנגדו. מצד שני, ניתן לומר כי בצורה זה (דהיינו על פי כללי הPC) אנו מתעלמים לחלוטין מצרכיהם הרגשיים של ההורים, שחיים בצל המוּגבלות, וצריכים להתמודד עמה.

כשאהיה אמא, אשמח מאוד אם הילד/ה שלי יקרא ספרים, כמו אמא שלו.
אולי בגלל זה הזדהיתי כל כך עם תיאורו של ז'אן פול על הרגע בו ראה את בנו קורא בספר לראשונה:
"זה לא מכבר התרגשתי עד עמקי נשמתי. מתיה היה שקוע בספר. התקרבתי אליו, נרגש כולי. הוא החזיק את הספר הפוך" (עמ' 83).
ציטוט זה, לטעמי, מביא את הספור כולו- את התקווה שלעולם לא תתגשם, את החמלה, אבל גם את ההומור שבמצב.

ז'אן לואי פורנייה הוא סופר ובמאי תוכניות תיעודיות בטלוויזיה.

לסיכום,
(כי הספר נגע ללבי, העציב וריגש, אבל הייתה חסרה לי תובנה על מקומה של הבת הבריאה במשפחה, ובכלל התייחסות אבהית כלפיה).

אבא, לאן הולכים? / ז'אן לואי פורנייה
מצרפתית: מיכל אסייג
הוצאת מטר, 2010
148 ע"מ