ברבורה בהתהוות

אחד מהאסירים הללו הוא טזא, בודהיסט שנחשב כ"זמיר", משורר המהפיכה. הוא ואחיו (אחד המנהיגים הצבאיים של המהפיכה), אונג מין, באו ממשפחה משכילה ואביהם נלחם אף הוא למען בורמה חופשית (עד שנאסר ומת בכלא).
טזא, כאסיר פוליטי חשוב, נכלא בבית סוהר המכונה "הכלוב". הוא כלוא בתא קטן וחשוך, עם חרך קטן בלבד, בבניין ריק לגמרי. האינטרקציה היחידה שלו היא עם האסיר שמביא לו את האוכל (אסיר פלילי בניגוד לאסירים הפוליטיים שאינם עובדים בכלא) ועם הסוהרים: הסוהר הטוב והסוהר רע.

טזא מנסה לשרוד את הבדידות, הרעב והסבל המתמשך (יש לא מעט תיאורים קשים של התעללות בו). אחת הדרכים לשרוד היא לאכול לטאות- יש דיון שלם על כך שחלבונים עוזרים לשרוד בתנאים באמת לא אנושיים. הקושי הגדול ביותר הוא לשמור על צלם אדם בתנאים שכאלו. "מה שקורה כבר קרה בעבר. אני לא הראשון. אחרים עשו את זה, ואחר כך חזרו להיות בני אדם". הוא מגביר את קולו, להבטיח שהחשכה שומעת אותו. "אני עדיין בן אדם. קוראים לי טזא" (עמ` 41), "אין מה לעשות עם זכרון האלימות, כפי שלא היה מה לעשות עם האלימות עצמה, מלבד לשאת אותה מבלי להיעשות כמוה, וזו העבודה הכי חשובה שלו בכלוב, איך הוא נכנס, איך הוא יוצא" (עמ` 143).

אחרי מסכת של התעללות נוספת מגיע טזא למרפאה בבית הכלא, ופוגש שם בילד בן 13, גיאי, שאביו ואמו נהרגו והוא גר בכלא (אביו היה סוהר). כמו שניתן להניח, חייו של הילד בבית הסוהר אינם פשוטים, ועל מנת לחיות עליו לפתח כישורים לא פשוטים: "הילד אינו יכול לשכוח ומשתדל שלא לזכור את סיפורו. לא-לשכוח-לא-לזכור זו הדרך הטובה יותר לחיות בכלוב" (עמ` 214).
הספר מספר על ההתמודדות עם הכליאה. אין כאן איזו עלילה שמתפתחת יותר מדי, יש המון הרגשה של מחנק, אבל זו הפואנטה של הספר, שנועד מן הסתם לעורר את העולם למה שקורה שם. במקרה שלי, זה בהחלט הצליח.

מה שאהבתי בספר הוא שהוא מבוסס על המציאות. אולי אין "זמיר" בבית הסוהר הקרוי "כלוב", אבל יש לא מעט אסירים פוליטיים שיושבים בכלא בבורמה וסובלים מתנאים קשים בלשון ההמעטה. בסיום הספר מודה המחברת ללא מעט אנשים שאפשרו לה גישה ברמה זו או אחרת למה שקורה היום בבורמה. יתרה מזאת, אחת הדמויות המעוררות השראה בספר, דו סו צ`י, מנהיגת המהפיכה הכלואה בביתה, מבוססת על דמותה האמיתית של אונג סן סו קי, זוכת פרס נובל לשלום ומנהיגת מפלגת הליגה הלאומית למען הדמוקרטיה, שנמצאת במעצר בית משנת 1989.

הספר עורר אצלי אסוציאציות מאוד קשות, ואני באמת לא התכוונתי למשהו פופוליסטי, אבל המחשבות שלי נדדו המון לגלעד שליט. המחשבה על הבדידות, על חוסר הישע ועל חוסר הידיעה היא נוראית. כמו שאומר טזא, "בכלוב כלי הנשק היחיד שיש לי הוא החיים שלי" (עמ` 401). הדרך היחידה לנצח היא לשרוד. ולשרוד בצלם האדם.
ספר חזק מאוד. אני הולכת לחלום עליו לא מעט בימים הקרובים.

זהו ספורו של אוסקר, חנון שמן במידה מופרזת שחי לו בניו ג`רזי והבעיה הגדולה שלו, שמביאה לא פעם לנסיונות אובדניים, היא העובדה שהוא מעולם לא שכב עם בחורה. מצד שני, אפשר להבין למה בנות לא רוצות לצאת עם בחור שמדבר איתן בשפות שרק הוא וחובבי טולקין מבינים, או כפי שהוא מוגדר בספר: "הבחור הלך עם החנוניות כמו שגד`י הלך עם חרב אור[…] הוא לא היה מסוגל להעמיד פנים שהוא בן אדם נורמלי גם אילו רצה בכך" (עמ` 29).
זהו גם ספורן של לולו ובלי, אחותו ואמו של אוסקר, כל אחת מהן מוזרה בדרכה שלה, ושלושתם מהווים חריגים בחברה בה הם חיים. זהו גם ספור של הגירה, של חיים בצל אמונות תפלות יותר או פחות בקללות, של תסכול מתמשך מחלומות נעורים שמעולם לא התגשמו: "הזעם שלה מילא את הבית, עשן מעופש ושטוח. הוא נכנס לתוך כל דבר, לשיער שלנו ולאוכל שלנו, כמו הנשורת שספרו לנו עליה בבית הספר, שתרד עלינו יום אחד רכה כמו שלג" (עמ` 63), ומדכאון שנובע מארועים טראומתיים: "כל אימת שלה אינקה העיפה מבט בנערה, היא יכלה להשבע שבדיוק מאחורי כתפה עומד צל, שנעלם ברגע שניסית להתמקד עליו. צל כהה ונורא שלפת את לבה" (עמ` 150).

אחד הדברים העיקריים שעצבן אותי בספר היו הרבה מאוד (מאוד!) הערות שוליים, שאכן עוזרות להבין את הרקע ההסטורי, אבל ארוכות מדי, ובכתב קטן למדי. דבר נוסף היה הרבה מאוד הערות בספרדית, שאכן הוסיפו ניחוח ספרדי, אבל אתם יודעים איך זה שמישהו מדבר לידכם בשפה שאתם לא מבינים? תמיד תחשבו שפספסתם משהו מאוד חשוב, וזה פוגם בהנאה.

כאמור, זה לא ספר עמוק מאוד. ואם לא באים אליו עם המון ציפיות (כמוני, שכשמנה חנונה לא פחות מאוסקר חשבה שתמצא את אחיה האובד) תהנו ממנו.

אסיים במשפטו האחרון של אוסקר, שכאמור חייו היו קצרים ומופלאים, ואת רובם הוא בילה כשהוא, אבוי, בתול:
"אז זה הדבר שכולם מדברים עליו כל הזמן! לכל הרוחות והשדים! אילו רק ידעתי. איזה יופי! איזה יופי! (עמ` 303).