ברבורה בהתהוות

"ישנם אלה שאומרים "ילד מוגבל הוא מתנה משמים". והם לא מתבדחים. לעתים נדירות הם הורים לילדים מוגבלים. כשמקבלים את המתנה הזאת, נורא מתחשק להגיד לשמים "אוי, באמת לא הייתם צריכים…" " (עמ' 34).

כל זוג שרוצה להיכנס להריון, שואל את עצמו, בסופו של דבר, מה יקרה אם. מה יקרה אם הילד יהיה פגוע? האם ללדת אותו בכל מחיר? גם אם הוא נכה? ואולי נכה כן, אבל מפגר לא?
יש מין משא ומתן שכזה, לא מדובר, עד לשניה שמגלים (וזה יכול לקחת גם הרבה זמן) שהכל תקין. ואז ישנה אנחת רווחה (שמחביאים אותה, כי הרי לא משנה מה היינו אוהבים את הילד), שמהר מאוד נשכחת בתוך מהומת החיים הרגילים.

ז'אן לואי פורניה מעולם לא הגיע לשלב אנחת הרווחה.
בילד הראשון הם לא ידעו.
בילד השני הם קיוו לטוב, כי 'לא יכול להיות שהברק יכה פעמיים'.
וכשהתברר שהברק מכה גם מכה, הם ניסו שוב, והפעם נולדה ילדה בריאה.

אבל איך אפשר לחיות כך, עם ילדים פגוּעים ומשפחה שהולכת ומתפרקת?
אפשר להתפרק, אפשר לבכות מזה, ואפשר גם לצחוק על זה.
במקרה הזה, נראה שכל התשובות נכונות.

זה לא ספר רדוד ו/או ספר שאך ורק צוחק על אנשים שסובלים מפיגור. זה ספר שמדבר בגלוי על כאבם של הורים לילדים מוגבלים:
" כשאני חושב על כך שאני הוא שיצרתי את ימיו, את הימים הנוראים שחווה על פני האדמה, שאני הוא זה שהביא אותו לעולם, אני רוצה לבקש ממנו סליחה" (עמ' 18).

הספר התקבל בתגובות מעורבות, ולא מעט נזעקו כנגדו. אני מניחה שהעובדה שהוא לא הולך בתלם, ולא עונה לכללי ה'פוליטקלי קורקט' הדורשים מאיתנו לחמול על אנשים מוגבלים ולעולם, לעולם, לעולם לא לצחוק שמא נפגע ברגשותיהם, עומדת במרכז הטיעון כנגדו. מצד שני, ניתן לומר כי בצורה זה (דהיינו על פי כללי הPC) אנו מתעלמים לחלוטין מצרכיהם הרגשיים של ההורים, שחיים בצל המוּגבלות, וצריכים להתמודד עמה.

כשאהיה אמא, אשמח מאוד אם הילד/ה שלי יקרא ספרים, כמו אמא שלו.
אולי בגלל זה הזדהיתי כל כך עם תיאורו של ז'אן פול על הרגע בו ראה את בנו קורא בספר לראשונה:
"זה לא מכבר התרגשתי עד עמקי נשמתי. מתיה היה שקוע בספר. התקרבתי אליו, נרגש כולי. הוא החזיק את הספר הפוך" (עמ' 83).
ציטוט זה, לטעמי, מביא את הספור כולו- את התקווה שלעולם לא תתגשם, את החמלה, אבל גם את ההומור שבמצב.

ז'אן לואי פורנייה הוא סופר ובמאי תוכניות תיעודיות בטלוויזיה.

לסיכום,
(כי הספר נגע ללבי, העציב וריגש, אבל הייתה חסרה לי תובנה על מקומה של הבת הבריאה במשפחה, ובכלל התייחסות אבהית כלפיה).

אבא, לאן הולכים? / ז'אן לואי פורנייה
מצרפתית: מיכל אסייג
הוצאת מטר, 2010
148 ע"מ

סבא'לה שלי,

שלושים יום עברו, ומה אוכל להגיד?

"הנה כך אוכל להגדיר את האבל שלי.
הוא אינו מתבטא ישירות בבדידות, בחיי המעשה וכו'. שם יש בי מין נינוחות, שליטה שבגללה ודאי נדמה שאני מתייסר פחות מכפי שהיה אפשר לחשוב. הוא נמצא במקום שבו שב ונחתך קשר האהבה, ה"אהבנו זה את זה". הנקודה בוערת ביותר בנקודה המופשטת ביותר" (עמ' 45).

לפני שלושים יום קברנו אותך, והחיים ממשיכים.

עוד לא הספקנו לגמרי לעכל, עוד לא הספקנו להפרד לגמרי.
עדיין כל יום שישי אני רוצה לומר, כמעט אומרת, "שבת שלום סבא'לה".

אבל החיים ממשיכים.
ואמא שלי? אמא שלי גם ממשיכה לחיות. היא איבדה אבא.

רולאן בארת איבד אמא.
יום אחרי מות אמו החל בארת לכתוב יומן, בו תיאר את אבלו וגעגיועו.
גם הוא, כמו אמי, סעד את אמו עד שנפטרה (סבתי, שתחיה, עדיין חיה- למען הסר צל צלו של ספק).
בהתייחס לטיפול שלו באמו, ולו כדי לנסות להסביר את הכאב הגדול, כתב:
"במשך חודשים הייתי אמהּ. הרי זה כאילו איבדתי את בתי (כלום יש כאב גדול מזה?. לא חשבתי על כך)" (עמ' 64).

שלושים יום עברו, סבא'לה, וסבתא חיה איתנו, נושמת ומתגעגעת כל כך.
לפעמים אני תוהה, איך אפשר לחיות כשחצי ממך איננו עוד. לפעמים  אני תוהה על חוזקו של אדם, שעבר זוועות ותלאות ועודנו שורד.

"אומרים "תהיה חזק". אולם זמן החוזק הוא הזמן שבו היתה חולה, שבו טיפלתי בה, רואה את סבלותיה, את עצבותה, ונאלצתי להסתתר כדי לבכות. בכל רגע ורגע היה צריך לקבל החלטה, ארשת פנים, וזהו החוזק- עתה החוזק פירושו לרצות לחיות ומזה יש די והותר"(עמ' 49).

רולאן בארת, מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים, כתב יומן המתעד את אבלו על מות אמו. הוא לא התכוון לפרסם אותו. היומן היה גנוז במשך 30 שנה, והוצא לאור רק בשנת 2009 (בצרפת. בארץ הוא פורסם השנה).

סבא'לה שלי,
שלושים יום עברו, והיום נתכנס כולנו ליד קברך.
אני עדיין לא תמיד מעכלת לגמרי שאינך.
אהבתי אותך, אוהבת אותך.

ולגבי הספר?
(כי הוא טוב לתחומו, אבל לא הייתי מסתכלת עליו ו/או קוראת אותו בעיתוי אחר)

יומן אבל/רולאן בארת
מצרפתית: חגית בת עדה
הערות ואחרית דבר: דרור משעני
הוצאת מטר, 2010
219 עמ'

לפני כמה חודשים סיפרו לי שX, מישהו שפעם חשבתי בטעות שאני אוהבת, מאושר.
ולמרות שאני במקום מדהים, מאושרת עם נסיך אמיתי, הדבר הראשון שחשבתי היה "שלא תעז להיות מאושר, חתיכת מנוול".

מאחורי הספר המקסים הזה עומדת הכרה בעובדה פשוטה וטרגית: לא באמת משנה כמה ולאן אנחנו הולכות, דברים (ו/או גברים) תמיד ילוו אותנו, ויצוצו מהעבר.

גרייס, מורין ולולה- כל אחת חייתה בעולמה שלה, עולם שהחל להתמוטט ברגע ששמעו את הידיעה על חתונתו המיועדת של פאדי דה- קורסי.
בינינו, מי לא הייתה מתלהבת מפאדי? גבר שרמנטי, שמסוגל להביע רגשות כנים, סקסי, הרפתקן, עם עתיד מובטח בפוליטיקה.

אז למה כל הנשים מסביבו קורסות?
לולה בורחת לעיירת חוף נידחת, מרני בורחת לשתיה, וגרייס, גרייס בורחת בעיקר מעצמה.

אני אוהבת את מריאן קיז.
אני אוהבת אותה כי היא כותבת ספרים על נושאים לא קלים בצורה קלילה- תמיד יש אצלה משפחות לא מתפקדות, אלימות, אלכוהול ושאר דכאונות, אבל כל התיאורים מסביב גורמים לקורא (בד"כ קוראת) להרגיש יותר בנוח.

הפעם קיז התעלתה על עצמה בכל כך הרבה מובנים: מדובר בספר עבה. כפול מספריה הקודמים.
יש פה הומור ציני- בריטי- מושחז [קבלו טעימה לדוגמה:
" "אני לא רוצה להשוויץ," אמר
"אז יש לך טיק כזה? או תסמונת טורט?"
"מה?"
"אתה לא שולט בזה?" 🙂 " (עמ' 654) ]
אבל המסר כאן הוא מאוד ברור וגלוי לעין "מה?! גם את? חשבתי שאני היחידה!" (בשער הספר)

ספר על אהבה ותשוקה, על ידידות והקרבה, על החיים והדברים האפלים יותר, ספר שמראה שוב עד כמה אנו מוכנים לסבול למען האהבה, עד כמה יקר המחיר שאנו משלמים כשאנו מסתירים סודות, ועל השינוי שאנחנו יכולים לעשות בחיינו.

כשאביבה סיפרה עד כמה התלהבה מהספר, הנהנתי. קיז תמיד גורמת הנאה, אבל לא הייתי מוכנה למה שקרה.
את הספר התחלתי אתמול, לפני השינה. התכוונתי לקרוא פרק אחד או שניים, אבל דחיתי השינה בשעות ארוכות, רק כדי לקום השכם בבוקר ולהמשיך לקרוא, ולעזאזל המבחן שיש לי השבוע, ושאני צריכה ללמוד אליו.

לסיכום,
(כי הוא מצחיק למרות הנושא האפל, כי הוא גרם לי לרצות להגיע עכשיו לאירלנד, כי הוא מתאים לחום הזה, וכי בסך הכל- יש עוד איזה שלושה שבועות למונדיאל- והספר בהחלט מספק את הסחורה).

לקריאת הפרק הראשון.

איזה גבר מקסים/ מריאן קיז
The Charming Man/ Marian Keyes
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת מטר, 2010
806 ע"מ

אם יצטרכו לתאר אותי, אחד הדברים שיגידו עלי זה שאני רומנטיקנית ללא גבולות, ושלנצח אלך שבי אחרי קלישאות וסיפורים קטשיים.

זו הייתה הסיבה שהתאהבתי כל כך בטרילוגיית הספרים  של פאולינה סיימונס.
גם אני הייתי צועדת כמו טטיאנה, כך אני רוצה לקוות, ומחפשת את אהובי הנסיך (או אלכסנדר, במקרה של טטיאנה). גם אני הייתי רוצה לשחרר אותו מהשבי במבצע הרואי.
גם הנסיך שלי, כך אני מאמינה, היה צועד בשבילי בלנינגראד הנצורה כדי להביא לי אוכל. גם הוא היה עושה הכל כדי להשאיר אותי בחיים.

אז איך הגעתי למצב שבו אני אומרת לעצמי שחבל שטטיאנה לא השאירה את אלכסנדר במחנה השבויים?
איך הגעתי למצב שבו אני אומרת לעצמי שחבל, שהאהבה הזו היא לא מה שהייתה פעם?
איך הגעתי למצב שבו אמרתי לעצמי "נו באמת", והבנתי שיש גבול לקיטשיות?

כי הפעם, אולי בגלל שהזמנים השתנו, אולי כי אלכסנדר עכשיו לא במלחמה באמת, אבל נשאר בה נפשית זמן ארוך, הדברים לא כל כך מוצלחים.
אני לא מדברת על תקופת ההסתגלות של אלכסנדר, ואני לא מדברת על הזכרונות והסיוטים, אני מדברת על ההתנהגות.

אלכסנדר הופך להיות גבר פרימיטיבי ששונא שאשתו עובדת, שלא מוכן שהילדים יתנגדו לדעתו, וכל פעם שטטיאנה מנסה לדבר איתו, הוא משתיק אותה ב(עוד)סקס פרוע.
אולי אני נאיבית, אולי הבעיה היא שאני מהדור הלא נכון, אבל איכשהו קסמו של אלכסנדר הלך והועם במהלך הספר השלישי.

זו לא כל הבעיה שלי עם הספר. יש לי בעיה חמורה עם העלילה עצמה- מילא תאורי המין שהולכים ומתרבים (תמיד אפשר ללמוד משהו חדש 😉 ) אבל- – –  עכשיו ספויילר, כך שמי שלא מעוניין אנא עברו פסקה.

זהירות! ספויילר!!

מתי יודעים שיש בעיה בעלילה? כשממחזרים צרות.
מילא שטטיאנה מצליחה לאתר איכשהו את אלכסנדר במחנה שבויים ולהציל אותו. מילא. נקרא לזה כוחה של האהבה.
אבל שאנתוני, בנם של טטיאנה ואלכסנדר, יפול בשבי בויטנאם ואלכסנדר יצליח להציל אותו? זה כבר היה יותר מדי בשבילי….

נגמר הספויילר!!

לסיכום,
(רק כי אני זוכרת חסד נעורים, ורק כי גם הסוף ממחיש שהייתה שם אהבה גדולה).
לרומנטיקנים בלבד. וגם זה בערבון מוגבל. אני הייתי מפסיקה לקרוא אחרי "אלכסנדר וטטיאנה".

גן הקיץ/ פאולינה סיימונס
The Summer Garden/ Paulina Simons
מאנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2010
888 ע"מ

כל מי שזוכר עד כמה התלהבתי מהספר "המיוחלת", יודע כמה שאני חיכיתי לספר הזה. אוי, כמה שאני חיכיתי לספר הזה.

אנחנו פוגשים את מורין פסקל, גיבורת הספר הקודם, אחרי שפרסמה את מחקרה ואת תגליותיה לגבי מריה מגדלנה. כצפוי, יש לא מעט אנשים שרואים בה כופרת המנסה להחריב את הכנסיה. מצד שני, יש לא מעט אנשים שבטוחים שמורין היא היא "המיוחלת" הגדולה מכולן- האחת שתפיץ את האמת של ישו, ובכך תביא לשחרור המאמינים האמיתיים ממקום מסתורם.

הפעם מורין מקבלת חבילה המפנה אותה לספורה של אשה בת המאה ה-11, מטילדה מטוסקנה שמה.
גם כאן מדובר על אשה אדמונית שיער, שנחשבה מהפכנית ושנויה במחלוקת בזמנה. גם היא, כמו מורין, נחשבה "המיוחלת".
גם היא נקרעה בין האהבה לאהוב לבה, למחוייבות ההסטורית שלה. גם סופה היה טרגי יחסית, כראוי לאשה שעומדת על שלה בתקופה ההיא.
מטילדה הייתה זו שנשאה את סודות "ספר האהבה", הבשורה שנכתבה על ידי ישו בעצמו.

הרעיון העומד בבסיס הספר הוא מקסים. האהבה היא מקור הכל, וזוהי למעשה דתו של ישו. יש דיון שלם, מרתק למדי, על הנשיקה. נשיקה, בניגוד לכל פעולה מינית אחרת, נחשבת לאקט טהור ומקודש- חיבור של נשמות, של נפשות תאומות שחוברות לנשמה אחת. נכון שזהו לא רעיון מקורי במיוחד (זוכרים איך ג'וליה רוברטס סירבה לנשק את ריצ'ארד גיר ב"אשה יפה"?) אבל כרומנטיקנית, בהחלט יכולתי להזהדות עם המסר. כציניקנית, הספר הזה היה יותר מדי…. סכריני ומסיונרי נאמר. הוא הזכיר לי מאוד את ערוץ המזרח התיכון (האם הוא עדיין קיים?) ואת הדרשות הנוצריות המועברות בו.

בניגוד ל"מיוחלת", אותו קראתי בנשימה עצורה, קשתה עלי הקריאה בספר הזה. יותר מפעם סגרתי מתוך יאוש את הספר. אולי הייתי במוּד הלא נכון, אבל אולי, כדרכם של לא מעט המשכונים, גם כאן מוטב היה לעצור בספר הראשון.

לדף הספר בהוצאה.

לסיכום, לאורך כל הספר המוטיב החוזר הוא "כי הזמן חוזר". במקרה שלי, הזמן שבזבזתי לא יחזור עוד.
(כי התאכזבתי יותר משנהניתי, כי עדיף לקרוא רק את "המיוחלת", כי את החלק השלישי אני כבר לא אקרא).

ספר האהבה/ קתלין מקגואן
מאנגלית: אינגה מיכאלי
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2010
526 ע"מ

"הגולגולת נסדקה, ודייסה אפורה ניתזה ממנה, אבל יבגן הכה פעם נוספת, ועוד פעם, עד שלא נשאר כלום מהראש. הגולגולת המרוסקת התפוררה לרסיסים" (עמ' 28).
אם פעם תהיתם איך תרגישו אם מישהו יתקע בכם קלשון, ויתן לכם להסתכל בקרביים שלכם עצמכם, אתם בספר הנכון.

בין השנים 1939-1945 התנהלו, בשולי מלחמת העולם השניה וזוועותיה, קרבות אתניים שונים בפולין המזרחית. בצד אחד של המתרס היו הפולנים. בצד השני היו האוקראינים.
כמו במלחמות אתניות אחרות, מודרניות יותר, שכנים שהיו פעם החברים הכי טובים, פנו איש כנגד רעהו, באכזריות שרק מי שהיה פעם אוהב, והיום אויב, מסוגל לה.

סטניסלב סרוקבוסקי, מחבר הספר, היה ילד פולני באותם הימים.
הוא ליקט ספורים ששמע, שהיה עד להם, אנשים שהכיר שנרצחו מול עיניו.
כל מי שקרא/ שמע ספורי שואה, זוכר את הספורים על אכזריות האוקראינים. גם כאן אכזריותם באמת, אבל באמת, עולה על כל מה שאי פעם דמיינתי שאפשר לעשות.

אבל מלבד האכזריות כאן, יש תיאור של אוכלוסיה שלמה החיה בטרור מוחלט:
"הייתה הרגשה כללית כאילו כבה האור בלבבות האנשים וחשיכה ירדה על נשמותיהם. חשת את החרדה באוויר, כמו רעל המתהלך בעולם ומרעיל לאטו את המוחות, את הלבבות ואת אמונתן של הבריות" (עמ' 21).

בכפרים הקטנים, הכפרים בהם חיו ביחד פולנים, אוקראינים, יהודים, ולפעמים גם ארמנים וצ'כים, החלה האוכלוסיה להדלל.
קודם נעלמו היהודים. חלקם גורשו, חלקם ברחו, חלקם הוחבאו (ונרצחו במחבוא לא פעם ולא פעמיים).
אחר כך השתלטו הרוסים על האיזור, והאוקראינים קיבלו את השלטון.
אז התחיל שלטון החושך, כמו שכינו אותו הפולנים.
"אנשים חמקו בהסתר לבתיהם, הגיפו את הדלתות והפנו מבטים מפוחדים אל החלונות. כולם חששו מזרים, שמא יופיעו פתאום. כאשר רק הבחינו בנוכרי, היו ננעלים בבתיהם ותוקעים יתד מאחורי הדלת, לחזק אותה ולתמוך בה" (עמ' 89).
האוקראינים, ששאפו לעצמאות, התארגנו ביחידות והגדירו עצמם כ"צבא ההתנגדות האוקראיני". אחת הדרכים לעשות זאת היה לטהר את המקום מהפולנים. ומהיהודים.
הפולנים, שמאות אלפים מהם, ככל הנראה, נרצחו באותם ימים לא היו רק קורבנות תמימים. באכזריות לא פחותה תקפו גם הם את האוקראינים. ואת היהודים.

סרוקובסקי אומר באפילוג בספרו כי המטרה שלו הייתה להראות כי שנאה נמצאת אצל כל האנשים, ואינה נובעת מתרבות רעיונית מסויימת. ואני חושבת שהדרך הטובה ביותר להגדיר את השנאה, היא על ידי דבריו של אביו של המחבר, בזמן שהם מסתתרים ושומעים את מעשי הרצח והאונס המתרחשים לא רחוק ממקום מחבואם: "הם אינם רוצחים את שלהם. רק את אלה שאינם משלהם" (עמ' 219).

ואני חייבת להתייחס לכריכה: כל כך הרבה אימה יש בתמונה הזו. כל כך הרבה.

לסיכום 1,
מי שמכיר אותי, ומכיר את הבלוג שלי, יודע היטב שאין לי בעיות לקרוא על זוועות, אבל אני מודה שלא פעם ולא פעמיים פשוט סגרתי את הספר בבעתה. ואני מודה גם שלא את כל תיאורי הזוועה קראתי עד תום.
באופן כללי, אני חושבת שעכשיו אעבור לקרוא ספרים רומנטיים וקיטשים להחריד (טוב, לא באמת, אבל הבנתם את הכוונה).

לסיכום 2,
כיהודיה וכישראלית, קשה לי להתעלם מהספר הזה ברמות שונות.
מצד אחד, אני מתקשה לראות את הפולנים כקורבנות. זכורים לי היטב ספורים וזוועות שפולנים עשו ביהודים, ולכן יצר הנקמה בהחלט חגג.
מצד שני, יש דברים שאני לא מאחלת גם לגדולי אוייביי.
ומצד שלישי, דווקא כישראלית וכיהודיה, צריך לזכור כל רצח אתני שקורה. לזכור ולא לשכוח.
ומצד רביעי, הספר הזה מילא אותי בשנאה. עכשיו חוץ מגרמנים ופולנים, נוספו גם אוקראינים.

לסיכום 3,
"ואלוהים רואה את כל זה?" לחששה האישה עם המטפחת על הראש, והאחרים שהיו בחדר העיפו מבטים לכיוון החלון, כמתכוונים לבדוק שאכן אלוהים מביט מלמעלה דרך החלון פנימה, אל החדר.
אבל הוא לא הביט" (עמ' 17)

לסיכום 4,
אי אפשר לכמת בברבורים.
ספר שחשוב לקרוא, אבל קשה עד נורא לקרוא אותו.
מומלץ.

לדף הספר בהוצאה.

שנאה/ סטניסלב סרוקובסקי
תרגם: שמואל רוטברד
הוצאת אוריון, 2009
261 ע"מ

"ברגע שאדם מעולל דבר מה מרושע לחברו, הוא מצפה לנקמה וחושש מהיום שתגיע" (עמ' 142).

לאיזבל הייתה הזכות לשנוא ולכעוס על כל העולם.
זה מה שקורה כשמוכרים אותך לעבדות בגיל 9. זה מה שקורה כשאת לא ממש בן אדם בשר ודם, אלא יותר רכוש פרטי.

השנה היא 1807. איזבל היא בת למשפחת עבדים. היא נמכרת יחד עם עדר צאן תמורת 100 דולר, ויוצאת אל העולם הגדול והאכזר.
נוהגים בה כפי שנוהגים בכל הכושיות. שהרי כושיות לא באמת מרגישות דברים. העור שלהן שחור וקשה.
הן לא מתאהבות, לא סובלות מכאבים עם צרעה עוקצת אותן, לא סובלות בלידה, לא אוהבות את הילדים שלהן.
אבל איך אפשר להגיד דבר כזה על איזבל, שאוהבת בכל לבה את רוברט, שאהבתה חסרת הסיכוי אליו מכמירה לב כל כך ונוגעת במילים יפות כל כך- "דבר מה גדול ממני איווה להדק את גופי לשלו, לזווג את גופותינו בירכיים, בכתפיים, להדק יחדיו את טבורינו ולהניח לבהונות רגלנו להתנשק" (עמ' 115).
עשרים שנה מאוחר יותר, אחרי שנמכרה שוב ושוב, אחרי שאולצה להתחתן, אחרי שילדה חמישה ילדים, היא בורחת.

אבל הבריחה, מגלה איזבל די מהר, היא לכאורה בלבד. "שדי הילדות הם הגרועים מכל. הם עולים בחלומותינו וחונקים את זיוו הטהור והמתון של היום זמן רב אחרי שאיננו עוד ילדים" (עמ' 269).

עכשיו היא צריכה להלחם על חיי פיטר בנה, שנשאר מאחור ונמכר לעבדות בהיותו בן חמש בלבד.
היא צריכה, היא חייבת, להלחם בעבדות.
היא חייבת להלחם בעבדות כי היא מכרסמת באמריקה, כי היא מכרסמת בלבבות האנשים.
"אחד החלקים הגרועים ביותר בעבדות הוא שהיא גורמת לך לשנוא. שנאתי אנשים לבנים, וחלמתי שהם כולם ימותו וייכחדו מעל פני האדמה. הדבר הבא הגרוע ביותר הוא שהיא גורמת לאנשים לבנים להיעשנות קטנים ורקובים כל כך מבפנים" (עמ' 274).

איזבל היא לא יציר דמיון.

איזבל באומפרי נולדה (ככל הנראה) בשנת 1797, ונמכרה לעבדות בפעם הראשונה בשנת 1806. בשנים שלאחר מכן נמכרה איזבל, שכינויה אז היה בל, למשפחות שונות, ועברה התעללות פיזית ומינית.
בשנת 1826 ברחה איזבל, ולאחר מאבק נפדתה מעבדותה על ידי מתנגדי העבדות, ולאחר שהצליחה לשחרר את בנה פיטר, החלה איזבל במאבק פומבי נגד העבדות. אחד משיאי המאבק היה מפגשה עם לינקולן.
בשנת 1843 שינתה איזבל את שמה ל"אמת נודדת", כשכל מטרתה לספר ולהוקיע את העבדות.

הספר הזה, המחריד והמרתק כל כך, מדבר על כל כך הרבה סוגים של עבדות שקיימת גם היום, והרי גם היום יש שכבה שלמה של אנשים שאינם קיימים בעינינו, בין אם נקרא להם "עובדים זרים", "פליטים", "ערבים", או נשים.

ז'קלין שיהאן היא פסיכולוגית במקצועה. "אמת" הוא ספרה הראשון.
אני מאוד סקרנית לקרוא את שאר ספריה (הוציאה עוד 3 ספרים שלא תורגמו לעברית).

אפשר לקרוא את הפרקים הראשונים וגם ראיון שפורסם עם המחברת.

לסיכום,
אחד הספרים הנוגעים ביותר שקראתי השנה.

אמת/ז'קלין שיהאן
Truth/Jacqueline Sheehan
מאנגלית: מרב מילר
הוצאת אג'נדה, 2009
299 ע"מ

פוסט זה מוקדש לה', שסוף סוף אני כותבת על ספר שמעניין אותה…

כשהסערה שככה, מרים עזבה את ביתה ואת חבריה, ולא הסתכלה לאחור.
לא היה לה על מה להסתכל.
אהובה, גיבור נעוריה, נרצח בצורה איומה מול עיניה. כמו במקרים רבים אחרים, גם כאן חלק מחבריה נעלמו ואינם עוד. אולי לא ידעו מה לומר, אולי חששו לגורלם.
והיא הייתה בהריון. כל מה שהיה חשוב לה היה לשמור על זכרו של אהובה, ועל הילדים שלהם.

זהו ספורה של מרים המגדלית, אחת מתומכות ישו הגדולות ביותר.
זהו "הספור שלא סופר" על טיב יחסיה של מרים עם ישו, ועם יוחנן המטביל. אנו מכירים את ספורה של מרים דרך מורין, אחת מצאצאיותיה, שמתברר שנועדה לגלות את מגילותיה הגנוזות של מרים המגדלית, וכך לחשוף את ספורו האמיתי של ישו.

זה ספר מתח, כי יש תעלומה. זה רומן, כי יש ספור אהבה מקסים על אשה וגבר שקרועים בעולמות שונים, שנלחמים שנים כדי להיות ביחד, ובסוף גם מצליחים. וזו טרגדיה, כי הספורים היפים ביותר הם טרגדיות.

הספר הוא חלקה הראשון של טרילוגיה הנקראת "שושלת המגדלית".
אל תחששו לקרוא את הספר הזה כספר בפני עצמו, לאור העובדה שהספר השני יצא באנגלית רק השנה (כ-4 שנים אחרי "המיוחלת").

הסופרת, קתלין מקגואן, לא ממש המציאה כאן משהו חדש. שנים יש ספורים שונים ומשונים על מקומה של מרים המגדלית בחייו של ישו. סיפורים רבים יש גם על היריבות בין יוחנן המטביל לישו.
מה שיפה כאן זה שמקגואן לקחה ספור שלא מדבר אלי, ציניקנית ולא מאמינה שכמותי, והפכה אותי לסקרנית. ברמה זו או אחרת היא בהחלט מסיונרית בדרכה שלה (אפשר לראות זאת באתר שלה). דמותו של ישו מרתקת אותי עכשיו הרבה יותר. דמותה של מרים המגדלית (שיש הטוענים כי הכנסיה, במסגרת מלחמתה על דמותו של ישו, הפכה אותה ל'מריה מגדלנה' הסטריאוטיפית) נגעה ללבי ביותר.

מישהי כתבה כאן לא מזמן שאני אף פעם לא כותבת על ספרי אהבה. אולי זה לא ספר אהבה קלאסי, אבל זה ספר מקסים במיוחד, שאני יודעת שאקרא את ההמשכים שלו.

לסיכום,
(כי זה ספר שכתוב טוב, כי לא יכולתי לעזוב אותו ממש עד האות האחרונה, וכי יש לי חולשה גדולה מאוד לנשים בעלות שיער אדמוני- אני אישית מאשימה את אן שרלי בפטיש הזה ;-))

לדף הספר בהוצאה.

המיוחלת/ קתלין מקגואן
The Expected One – Kathleen McGowan
מאנגלית: אינגה מיכאלי.
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2008
445 עמ'

אוגוסט יושב לו בביתו. הוא לא עושה דבר מעבר לזה.
יחד עמו יושבת מרים, בתו, שחיה לה בבדידות מזהרת מאז נפרדה מבעלה. לא מזמן הצטרפה אליהם גם הנכדה, קטיה, בתה של מרים, שראתה בסרטוני הוידאו כיצד עורפים את ראשה של אהובה, שנשבה בעירק.

אם אפשר היה להגדיר אֱבֶל ע"פ ספר, זה היה אחד הספרים המובילים ברשימה.

ספר שלא קורה בו הרבה.
שלושה אנשים שונים מתאבלים על דברים שונים, חיים בבדידות מזהרת ובורחים, מי לסרטים, מי לעבודה ומי לספורים מומצאים.

אוגוסט, גיבור הספר, התאלמן מאשתו וכעת הוא חי בעיקר בלילות, כשהבית שקט והוא לא צריך יותר להיות חזק למען האחרים.
אז הוא הופך להיות 'סתם אחד', ששמו בריק, המוצא עצמו במציאות אלטרנטיבית בה מגדלי התאומים עדיין קיימים, אבל מלחמת אזרחים אכזרית מתרחשת, אם תרצו- סימן שלא ניתן לברוח ממלחמה וכאב.
אומרים שבחושך מגיעות המחשבות הקשות, וגם לאוגוסט מגיעות מחשבות אלו, בצורת הספור שהוא טווה- האם לאור העובדה שמגדלי התאומים עדיין קיימים יוכל טיטו, אהוב לבה של הנכדה, להנצל? האם על אשתו הבדיונית אוגוסט ישמור טוב יותר?

זה ספור על בדידות גדולה, על אנשים שלא באמת מדברים זה עם זה, בעיקר כי אין מה להגיד.

מעולם לא הייתי מחובבות פול אוסטר, ואני בספק אם אי פעם אהפוך לכזו.
זה ספר קטן שלא השאיר לי המון משקע אחרי, אבל במהלך הקריאה כבדה עלי הנשימה.

את הספר, המדבר כל כך על שכול, כאב, געגוע למה שהיה ויסורי המצפון של אלו שנשארו מאחור (ובחיים), הקדיש אוסטר למשפחתו של דוד גרוסמן ולזכר בנו, אורי גרוסמן.

את הפרק הראשון אפשר לקרוא באתר ההוצאה.

לסיכום, לאוהבי אוסטר בלבד.
(כי הנושא קרוב ללבי, אבל סגנון הכתיבה לא ממש בשבילי)

איש בחושך/ פול אוסטר
Man in the dark/ Paul Auster
מאנגלית: מיכל אלפון
הוצאת עם עובד, 2008
172 ע"מ