ברבורה בהתהוות

"כל עוד ינציחו החוקים והנהגים פינות גיהנום בתוככי החברה…. כל עוד יהיו בעולמנו עוני ובערות, לא יהיו ספרים מעין זה מיותרים בו"
ציטוט זה מובא בהקדמה למהדורה הראשונה של הספר, שיצאה בשנת 1862. מאחר וגם 150 שנה מאוחר יותר תופעות אלו עדיין קיימות, הרי שהספר עודנו כאן, נוגע לא פחות, ועם התרגום החדש והנפלא של אביטל ענבר, אפילו נוגע יותר מתמיד.

ז'אן ולז'אן, גיבור הספר, הוא אסיר לשעבר שנכלא לאחר שגנב לחם, שלאחר מאבק לא פשוט בין הכעס שלו על החברה, שזרקה אותו לכלא והפקירה אותו, לבין הטובשקיים גם בו, בוחר בטוב. הוא הופך להיות אדם עשיר, נדיב ומיטיב שאינו מצליח להמלט מהעבר. העלילה מחולקת ל-5 חלקים, כאשר כל חלק מתמקד בדמות אחרת הקשורה לחייו של ז'אן ולז'אן, שנמצא בכל אחד מהחלקים.

בין הדמויות הידועות בספר:

– פנטין, אם חד הורית שהדרדה לזנות וז'אן ולז'א אימץ ודאג לה בימיה האחרונים, ולאחר מכן אף איתר את בתה ודאג לה כבת.

– קוזט, ילדה שהושארה בהיותה בת 3 אצל משפחה זרה, שם הייתה קורבן להתעללות ולהתעמרות עד שז'אן ולז'ן חילץ אותה ואימץ לו כבת.

– ז'אבר, השוטר הפנאטי המייצג את ראיית העולם הצרה- דהיינו שחור או לבן. אצל ולז'אן תמיד יהיה האסיר, העבריין, לא משנה מה יקרה.

ובכן, קשה לכתוב על ספר כזה. בכל זאת, מדובר כאן בקלאסיקה. ובכל זאת אנסה.

כשראיתי את המהדורה החדשה היה לי ברור שאקרא אותה. לא התאכזבתי, ולמען האמת אפילו הופתעתי (מתברר שהיו קווי עלילה שלא זכרתי!).
בניגוד למה שאפשר לחשוב, דמויות הנשים אינן בהכרח חסרות אופי ונרפות (ע"ע דמותה של אפונין, נערה שמאוהבת במריוס, העתיד להיות בעלה של קוזט, ומגינה עליו בחייו), למרות שדמותה של קוזט, איך לומר בעדינות, מעצבנת וכפויית טובה: "השכחה של ז'ן ולז'ן היתה אצלה שטחית בלבד; במעמקי נפשה עדיין אהבה עד מאוד את האיש שהיה לה כאב שנים כה רבות, אבל את בעלה אהבה יותר, וזה עיוות את שיווי המשקל של לבה" (עמ' 642).

הספר מלא בביקורת חברתית על הפערים בחברה, על צדקנותם של בעלי הממון, הגם שלא תמיד העניים טובים יותר.
תמונה אידיאלית של העניים והסטודנטים היוצאים להלחם, אם תרצו, למען צדק חברתי, מתוארת היטב בתיאור מהפכת הנפל של שנת 1830: "הם היו כאחים אבל לא ידעו איש את שם חברו. יופיים של רגעי הסכנה הגדולה שהם חושפים אחווה של אלמונים" (עמ' 489).

ושני קוריוזים קטנים לסיום:
* הוגו הלאים את הגפילטע פיש! שימו לב: " הוא המציא תבשיל מופלא שרק במסבאתו ניתן לאכול כמותו, והוא "קרפיון ממולא" " (עמ' 482)
* לאחר שסיים את כתיבת הרומן יצא הוגו לחופשה, וכדי לדעת האם הצליחה מכירת הספר שלח למו"ל שלו מברק "?". המו"ל שלח בתשובה "!". 

תוספת מאוחרת: קצת באיחור התברר לי שגם תרגום זה אינו תרגום היצירה כולה, העומדת על כ-1500 עמודים.

 לסיכום, חגיגה אמיתית לאוהבי הספר. יופי של תרגום, כבר אמרתי?

עלובי החיים/ ויקטור הוגו
Les Miserables/ Victor Hugo
מהדורה מחודשת
מצרפתית: אביטל ענבר
הוצאת כתר, 2011
667 עמ'

בתור אמא טריה, אני עדיין זוכרת את הפחד שלי כל פעם שעברתי בדיקה, כל פעם שעברתי אולטרסאונד, הפחד שאומר "מה יהיה אם"… מה יהיה אם יתברר שהעולל, שאז היה עוד "סתם" דגיג ששוחה לו בבטן, חולה?
מה יהיה אם תהיה לו תסמונת דאון? מה יהיה אם הוא יסבול מבעיה גופנית? מה יהיה???
כי אחרי כל כך הרבה זמן וניסיונות, רצינו ילד מושלם… ומצד שני- זה הדגיג שלנו, איך אפשר לוותר עליו רק כי הוא לא מושלם? (זה לא שאנחנו מושלמים, האמינו לי…)

בתור אמא טריה, אני מתחלחלת מהמחשבה על תביעה של הולדה בעוולה.
הולדה בעוולה אומרת, בצורה הכי פשוטה והכי פשטנית, שאילו הדברים היו מתנהלים כמו שצריך- התינוק/הילד לא היה צריך להוולד. דהיינו הורים תובעים את הרופא שטיפל בהם, בטענה שבגלל שלא טיפל בהם כראוי, הם לא הפילו עובר שנולד עם מומים (ותודה לויקיפדיה).
איך אפשר לומר לילד דבר כזה? גם אם לא אומרים לו את זה פיזית, ילדים הרי קולטים מהסביבה, קולטים אווירה, קולטים חצאי משפטים. איך אפשר, אחרי שהילד נולד, לומר לו "חבל שנולדת"?
ולא, זה ממש לא דיון על האם מותר ולגיטימי לעשות הפלה (כן, זכותה של אשה על גופה, ומותר לה לעשות הפלה) אלא על מה שקורה אחרי.

וילואו או'קיף היא ילדה כזו. היא נולדה כשהיא סובלת ממחלה שנקראת אוסטאוגנזיס אימפרפקטה, דהיינו "מחלת עצמות שבירות". פירוש הדבר הוא שהיא עתידה לשבור כל עצם ועצם מגופה, גם בזמן ההריון עצמו. אבל חוץ מהעובדה שרוב חייה איבר אחד (בד"כ יותר) מגופה מכוסה בגבס ו/או חבוש, וילואו היא ילדה רגילה, חכמה מאוד לגילה, מתעניינת בכל דבר מוזר שקורה בעולם, יודעת להקסים אנשים, אהובה על משפחתה.
אבל אז הוריה מתחילים לשאול "מה היה קורה אילו". מה היה קורה אילו ידעו מוקדם יותר על מחלתה של וילואו? האם היו נוהגים אחרת?

בשנה האחרונה אני מנהלת יחסי אהבה- שנאה עם ג'ודי פיקו. יש ספרים שמאוד אהבתי לקרוא שלה, יש ספרים שנטשתי באמצע, יש ספרים שלה שאפילו לא ניסיתי (וגם לא אנסה- ע"ע "בת ברית). אני מעדיפה לקרוא אותה באנגלית, לא כי התרגום שלה לעברית אינו טוב, אלא כי עם כל הכבוד (והאמינו לי, יש כבוד) למתרגמים לעברית, לטעמי יש קשת שלמה של רגשות שאינה באה לידי ביטוי בעברית.
את הספר הזה קראתי בעברית, ולא הצטערתי.
האמת, שמזמן לא "תפס" אותי ספר של פיקו בצורה כזו. בואו נגיד שאת הלילה הזה העברתי ערה, ולא באשמת העולל אלא באשמתה המלאה של פיקו. הייתי מרותקת לדילמה המוסרית, נקרעתי ברגשות סותרים, ובשעת ההאכלה הלילית חיבקתי היטב את העולל אל לוח ליבי, ולחשתי לו עד כמה אני אוהבת אותו.
אפילו העטיפה של הספר מצאה חן בעיניי, והמחישה עד כמה יצורים קטנים הם שבריריים ועדינים.
הדבר היחיד שמעט צרם לי, ויש שיאמרו שאני מגזימה לגמרי, הייתה קצת התרשלות מכיוון השכתוב והעריכה: טעות בשמה של אחת הדמויות בזמן שדמות אחרת מדברת איתה, לא משהו דרמטי במיוחד אבל עדיין…

לסיכום,בדומה לסופרים נוספים במעמד דומה, גם פיקו כותבת בנוסחה מסויימת- די ברור לאן הספר הולך ואיך הוא יגמר, אבל זה לא פוגם בהנאה.

זהירות, שביר/ג'ודי פיקו
Handle with care/Jodi Picoult
מאנגלית: מיכל קירזנר- אפלבוים
הוצאת כנרת, 2011
556 עמ'

אם אתם אוהבים ספורי אהבה מיוסרים וחובבי אנגליה, הספר הזה בדיוק בשבילכם.

השנה היא 1914. המקום: אנגליה, או יותר נכון- אירופה כולה.
זהו סיפורה של אירופה, של משפחות רבות באירופה, שיום אחד מצאו עצמם נקרעות בינן לבין עצמן במלחמה לא ברורה בהכרח.
זהו ספורם של אנשים שמצאו עצמם בעולם משתנה. חלקם השתנו בהתאם, חלקם ישארו (ונשארו מאחור).

אי אפשר לכתוב יותר מדי על הספר בלי להסתכן בספויילרים. די בכך שאומר כי עלילת הספר דנה בעיקרה בגורלם של שישה אנשים, המסמלים דברים שונים באירופה דאז:

* פיץ, אציל בריטי סנוב, שמאמין באמת ובתמים שדמו סמוק יותר מדמם של אחרים.
* מוד, אחותו של פיץ, מאותן נשים "ידועות לשמצה" של תחילת המאה, שהאמינו בכוחן ובזכותן של הנשים לבחור.
* אתל, בעברה סוכנת הבית של פין, ובהווה אישה צעירה הלוחמת למען זכויות הנשים והפועלים.
* ואלטר, הצלע הגרמנית בסיפור. שונא מלחמות ואוהב אדם. ובעיקר אשה אנגליה אחת.
* גרגורי, הצלע הרוסית בסיפור. מתחיל כפועל פשוט ומסיים עמוק במהפיכה הבולשביקית.
* לב, הצלע האמריקאית, אחיו של גרגורי, שהגיע לאמריקה וגילה את החלום האמריקאי.

אני חובבת גדולה של אנגליה, ולכן נהנתי מאוד מהאווירה הסנובית הכה- אופיינית למעמדות העליונים של אנגליה.
נהנתי לא פחות מהתיאורים, הציניים ברובם, של בני המעמדות העליונים:
"פיץ כעס. אנשים מתים כל הזמן: חיילים נהרגים בקרב, מלחים טובעים בים, רכבות מתנגשות, בתי מלון מלאי אורחים ישנים נשרפים. למה אסון המכרה היה חייב להתרחש בדיוק כשהוא מארח את המלך?" (עמ'76)

"גורלי נמצא בידיהם של שני שליטים, חשב ואלטר- הצאר והקיסר. אחד טיפש והשני גריאטרי; ובכל זאת הם שולטים בגורלה של מוד, בגורלי ובגורלם של אינספור מיליוני אירופים אחרים. איזה טיעון נגד המונרכיה!" (עמ' 189)

מי שמכיר את קן פולט, מי שאוהב את צורת כתיבתו, לא יכול לפספס את הספר הזה.
מי שטרם מכיר אותו, ואוהב רומנים הסטוריים, ובמיוחד רומנים הקשורים למדינות המרכזיות באירופה, קרי אנגליה, רוסיה וגרמניה, יהנה עד מאוד מהספר הזה.

החסרון הגדול בספר הזה הוא שהוא רק הספר הראשון בטרילוגיה. באתר של קן פולט נאמר כי הספר השני יצא בשנת 2012 ויעסוק במלחמת העולם השניה, והספר השלישי יצא ב2014 ויעסוק במלחמה הקרה.
אני אישית לא רואה את עצמי מחכה לתרגום לעברית (המשובח למדי של נורית לוינסון) של שאר הכרכים, ומן הסתם אקרא אותם בגרסת הקינדל.

לסיכום, אם לא הבנתם,
 ברבורים

נפילת ענקים/ קן פולט
Fall of giants/ Ken Follet
אנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2011
902 עמ'

הזמן הוא אוגוסט. חם. מאוד מאוד חם.
בני העשירון העליון, כתמיד, נמצאים בחו"ל, מסתתרים מפני החום הגדול במקומות מבודדים מעין, מוצלים, בהם הם ממשיכים להתענג על מזלם הטוב.
בני מעמד הביניים, כמו תמיד, עובד ונאנק תחת הנטל, וחולם על החופשה הבאה, אותה יבלה בעיר החטאים הידועה פומפיי.
בני העשירון התחתון, כהרגלם, עובדים קשה, יודעים שאין להם את היכולת לצאת לחופשה. במקרה הטוב, הם ישרתו אדם כלשהו שיגיע לעיר הגדולה. במקרה הרע… נו, חם מדי לעסוק במקרה הרע, ובכל מקרה- הגורל הוא זה שקובע, לא?
וחם, כל כך חם. כבר אמרתי?
זה לא זמן למחשבות עמוקות. זה לא זמן לעבודה. עכשיו אין לאף אחד כח לעשות כלום. חם.

אבל יש אחד, מאריוס אטיליוס פרימוס (החברים קוראים לו אטיליוס 🙂 ), שלא מסוגל לא לעשות כלום. הוא מוטרד.
לא מספיק שהוא עובד במקום חדש, כמהנדס המופקד על אמת המים החשובה "אקווה אוגוסטה" ("מי אוגוסטוס"), תעלה שהובילה מים לתשע ערים במפרץ נאפולי.
לא מספיק שקודמו בתפקיד נעלם בנסיבות מסתוריות.
לא מספיק שהוא חי תחת נטל הקריירה המשפחתית, והוא מהנדס מים כמו אביו, וכמו סבו, ואולי כמו אב- סבו.
לא מספיק שהעובדים תחתיו לועגים לו, מסיתים נגדו וחותרים תחתיו.
עכשיו יש בעיה חדשה: נגמרו המים! המים לא מגיעים לתעלה יותר, ואיש לא יודע את הסיבה.
ולכו תתמודדו עם הבעיה הזו במדינה שכולה שחיתות, במדינה שבה לאיש לא אכפת מכלום.
חום אוגוסט, כבר אמרנו?

עשרה ימים לפני התפרצות הר הגעש וזוב, התייבשו בארות המים והמעיינות סביב ההר. בדיעבד, מסתבר שזה היה סימן מקדים.
הספר "פומפיי" עוסק בעשרת הימים הקודמים להתפרצות, תוך שהוא מתאר בפרוטרוט את הרקע ההסטורי, את החיים היומיומיים באותה התקופה ואת השחיתות הפושה בעיר.

לפני כשבוע פנתה אליי חמותי שתחיה ואמרה לי "פעם אחת תקראי ספר שאני ממליצה לך". אז מה עושה כלה טובה ומסורה? נכון! קוראת את הספר האמור.
לכאורה, אין סיכוי להפסיד. רוברט האריס הוא סופר ידוע ומוכר, ספרו "ארץ אבות" מחכה בסבלנות לתורו על מדף הספרים שלי, איטליה היא היעד הבא שלי, וחמותי שתחיה בד"כ קוראת ספרים לא רעים.
הבעיה הייתה ש, נו, מה לעשות, חם.
אולי אם הייתי קוראת את הספר במזג אוויר חם פחות, הייתה לי הסבלנות לכל הפרטים הקטנטנים, לכל התנהלות העלילה האיטית כל כך, לעובדה שאין כאן באמת יותר מדי עלילה, אלא תיאור מצב נקודתי שנמשך ונמשך ונמשך, עד לנקודה בה כבר התפללתי שווזוב יפער את לועו.
בסוף זה קרה, אגב.
ו-וזוב אכן פתח את לועו, וב24 לאוגוסט שנת 79 החלה התפרצות הר הגעש, שנמשכה 24 שעות ובמהלכה נקברה העיר פומפיי תחת הלבה הרותחת וענני האפר.

לסיכום,
לחובבי רוברט האריס ולמיטיבי קרוא ברומנים הסטוריים בלבד.
 (כי בכל זאת זה רוברט האריס, שלא לומר שצריך לשמור על יחסים טובים עם חמותי שתחיה 😆  )

פומפיי/ רוברט האריס
Pompeii/ Robert Harris
מאנגלית: מרדכי ברקאי
הוצאת זמורה ביתן, 2006
317 עמ'

"בלילות האחרונים אני מתקשה להירדם. האתגר הוא לאו דווקא להיכנס למיטה. אני מרגישה את השלבים הנורמליים של ההתעייפות, את אובדן הריכוז שנעשה מודגש יותר עם כל חצי שעה שחולפת אחרי עשר בלילה, וכשאני נשכבת מתחת לשמיכה, בדרך כלל מעט אחרי אחת עשרה- לפעמים בעלי עדיין באמבטיה או מעלעל בכמה ניירות אחרונים, מדבר אלי מקצה החדר- ואני מתחילה להיסחף אל השינה. כשהוא נכנס למיטה, הוא מערסל אותי, ואני מגיחה חזרה מתוך ים התרדמה, אנחנו מחליפים מילות אהבה, ובטשטוש הרגעי הזה אני מאמינה שמשהו מהותי עדיין שלנו, שגופינו בחשכה הם הדבר האמיתי. ושכל השאר- החשיפה והחובות והמחלוקות- הוא בדיה והעמדת פנים. אבל כשאני מתעוררת בשתיים לפנות בוקר בערך, אני חוששת שההפך הוא הנכון". (עמ' 12)

כשקראתי את הפסקה הזו חייכתי לעצמי. כי גם אני כזו. גם אני נרדמת לא פעם ולא פעמיים לפני שהנסיך מגיע לחבק אותי בלילה.
זו לא הייתה הפעם היחידה שיכולתי להזדהות עם אליס בלקוול, ולו בשל העובדה שהיא ספרנית במקצועה, ושהיא התחתנה עם אדם שונה ממנה בתכלית, בין אם באופיו ובין אם בהשקפתו הפוליטית.

שלא כמו אליס, אני כבר לא צריכה לצבוט את עצמי כדי להאמין שאלו הם חיי, והנסיך הוא אכן נסיך בשר ודם. אבל ההבדל הקטן הוא שאני נשואה באושר רק שנתיים וחצי, ואליס נשואה לצ'ארלי הרבה הרבה הרבה יותר.
הבדל קטן ומשמעותי נוסף הוא כתובת המגורים שלנו. בעוד שאני גרה ברחוב אפרורי ושגרתי, בעיר שבעבר הייתה עיר של זהב והיום של הרבה צבעים אחרים, אליס גרה בבית אמריקאי לבן, הנמצא בשדרות פנסילווניה 1600.

זהו ספורה של אליס בלקוול, ספרנית מוויסקונסין, שמצאה את עצמה נשואה לצ'ארלי הכריזמטי והסוער. היא לא באמת חשבה שהוא יהיה פוליטיקאי. היא לא באמת האמינה שהוא יבחר לנשיאות המדינה. היא לא באמת האמינה שאלו יהיו חייה. וכדי להסיר ספק, אומר כבר עכשיו- אליס מאוד אוהבת את בעלה.
הספר מבוסס באופן חופשי על חייה של לורה בוש, דבר שהחלט הוסיף עניין מבחינתי לספר.

תחשבו על זה- אדם כל כך שנוי במחלוקת כמו ג'ורג' בוש, או בכלל, כל אדם בעמדת כח שכזו, מה אנחנו באמת יודעים על האשה לצידו?
תוסיפו לכך את הקסם של אמריקה הישנה, ההיא מהסרטים של שנות ה-70', לפני שכולנו גילינו מה באמת קורה בעיירות עם הגדרות הלבנות, ותקבלו ספר מקסים, לא כבד במיוחד, המתאים במיוחד לימים החמים.
אני חושבת שיש לא מעט (א)נשים שאחרי כמה עשרות שנים מתעוררות יום אחד, או אולי אפילו באמצע הלילה, מזיעות כולן, ותוהות אל מול הגבר הנוחר לצידן האם הן עשו טעות איומה, או יותר נכון לומר- "מה היה קורה לוּ".

לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,
 (בתנאי שאתם לא באים עם ציפיות גדולות מדי)

נשואה לאמריקה/ קרטיס סיטנפלד
American Wife/ Curtis Sittenfeld
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת כנרת, 2011
559 עמ'

במשך חמש שנים השתוללה מגפה בכל רחבי העולם, כשהיא הורגת כשישים מליון איש.
למגיפה קראו "המוות השחור". ההנחה היא כי שמה ניתן לה בשל הכתמים השחורים שהופיע על עורם של החולים במחלה. כיום הסברה היא ש"המוות השחור" היה דבר, או וירוס לא ידוע.
המגפה הגיעה לאנגליה בשנת 1348 וההערכה היא כי בין רבע לחצי מתושבי אירופה נספו.

התקופה כעת היא אמצע המאה ה-21.
קיוורין אנג'ל, סטודנטית באוניברסיטת אוקספורד, מתמחה בימי הביניים ומחליטה לחזור בזמן אל המאה ה-14.
בתקופה ההיא (או שמא יש לומר בתקופה העתידית?) סטודנטים להסטוריה הגיעו לתקופות שונות בתולדות האנושות כדי לחקור אותן במטרה להגיע למסקנות חותכות ולגילויים חדשים. אבל משהו השתבש ובמקום להגיע לאוקספורד של שנת 1320, מגיעה קיווריון לאוקספורד של שנת 1348, הזמן בו פרצה המגפה השחורה.

התפרצות שפעת בזמן ההווה קוטעת את השידורים מקיוורין, ואיש אינו בדיוק לאן הגיעה, וחמור מכך- איש לא יודע באיזו שנה היא.

ומה אני אומרת?
נתחיל בגילוי נאות. אני לא חובבת מדע בדיוני ו/או ז'אנר העתידנות.
לא התלהבתי מהספר. היו בו יותר מדי דיונים סמי- טכנולוגיים שלא אהבתי, יותר מדי עסקו בזמן ההווה של העלילה.
אבל, ויש כאן אבל גדול, אהבתי מאוד את הפרקים שעסקו בקורותיה של קיוורין באנגליה בתקופת המגפה השחורה. לא רק מתיאור החיים דאז, אלא בעיקר מהעובדה שאז, כמו היום, החברות נמדדה בשאלה האם יעזרו לך כשהמוות משתולל, או יברחו ממך.

קוני ויליס היא סופרת מדע בדיוני אמריקאית.
היא כתבה סדרה של ספרים העוסקים במעבדת המסע בזמן באוניברסיטת אוקספורד העתידית.
הספר "ספר יום הדין" זכה בפרס הוגו.

לסיכום, אומר כך: חובבי עתידנות יהנו סביר להניח, חובבי הסטוריה שיש להם סבלנות יהנו גם הם (אם כי לא בהכרח מכל הספר).

(כי ממחצית מהספר נהניתי מאוד)

ספר יום הדין/ קוני ויליס
Dooms Day/ Connie Willis
מאנגלית: עידית שורר
הוצאת אופוס, 1999
589 עמ'.

"זה מה שעשה אבי. הוא קם, התקלח, התגלח והתלבש לעבודה. הוא ירד למטה והכין קנקן קפה, ובזמן שהמים תחו הוא יצא החוצה והלך לאורך השביל להביא את העיתון. הוא השאיר את העיתון מקופל על השולחן במטבח, מזג קפה לספל, לקח את הספל למעלה והניח אותו על ארונית הלילה של אמי. היא עדיין ישנה. ואז הוא הלך לחדר העבודה שלו, סגר את הדלת וירה בעצמו" (עמ' 15)

אנחנו לא באמת יודעים מיהם ההורים שלנו.
בהתחלה, כשאנחנו עוד קטנים ותמימים (יש יגידו אופטימים) אנחנו בטוחים שהם הכי בעולם. הכי יפים, הכי חכמים, הכי אוהבים, הכי הכי…
אחר כך, כשאנחנו מתבגרים במקצת ובטוחים שהמצאנו את העולם אנחנו בטוחים שהם הכי לא מבינים. שהם מיושנים. שהם הכל חוץ מלהיות הכי הכי….
ואז, כשאנחנו גדלים קצת יותר, אנחנו מגלים להפתעתנו, ולא מעט פעמים גם לחרדתנו, שההורים שלנו הם בני אדם. עם חולשות, תשוקות, אהבות ואכזבות כמו כולם.

ג'ואן ויקרשם הייתה כבר אשה מבוגרת, אם בעצמה, כשאביה שם קץ לחייה. אבל הגיל מסתבר, לא הופך את השאלות לקלות או לפשוטות יותר…

יום אחד אבא מתאבד. לא היו שום סימני מצוקה, לא היה שום סיכוי שמישהו יבחין בכוונת האב להתאבד, והוא לא השאיר שום הסבר למעשה.
מתאבדים תמיד משרים סביבם בלבול והלם, מתובלים בכמות לא קטנה של רגשי אשמה. במקרים בהם המתאבד אינו משאיר פתק, תחושת חוסר ההבנה, והשאלה העולה תדיר "למה?", מסרבות לרדת מסדר היום.

חמש עשרה שנה עוקבת ג'ואן, ברמת אינטנסיביות זו או אחרת אחר חייו של אביה, ובעיקר אחר הדברים הקטנים שהיא מוצאת, זכר לאדם שהיה ואיננו, מתוך מטרה למצוא את הסיבה ל"למה".
חמש עשרה שנה, בהן היא מוצאת שלל סיבות, אבל לא באמת, כי אף סיבה לא מספיקה באמת.
ובסופו של דבר, היא מתנחמת ב"הנה הגרסה שלי: אבי סלד מהתאבדות, חוץ מהמקרים שראה בה מעשה נאצל. וחוץ מהפעם האחת כשנוכח לדעת שהיא בלתי נמנעת" (עמ' 52).

לדף הספר בהוצאה לאור.
לטעימה מהספר.

לסיכום, ספר שנוגע, ולא רק במשפחות שאיבדו את יקיריהם בנסיבות דומות.
ברבורים

מפתח לאבא- מי הוא היה ולמה הוא התאבד/ ג'ואן ויקרשם
The suicide index: Putting my father's death in order/ Joan Wickersham
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת אחוזת בית, 2011
320 עמ'