ארכיון פוסטים מהקטגוריה "פרוזה מתורגמים"

העצמות המקסימות- המלצה חמה

יום שני, 11 במאי, 2009

"שם המשפחה שלי היה סלמון, כמו הדג; ושמי הפרטי סוזי. כשנרצחתי, ב-6 לדצמבר 1973, הייתי בת ארבע עשרה." (עמ` 7).
זהו ספורה של סוזי, שנרצחה בגיל 14 על ידי שכנהּ, מר הארווי, שלא נתפס מעולם.
את הספור היא מספרת בעודה מתגוררת, באופן פסטורלי לחלוטין, בגן עדן קטן שיצרה לעצמה בשמים.

אל תבינו לא נכון. זה ספר לא פשוט לקריאה. החל מספור התקיפה של סוזי: "התחלתי לעזוב את הגוף שלי; התחלתי לגור באוויר ובשקט" (עמ` 15), דרך התמודדות משפחתה הקרובה עם היעלמה ועם מותה.

זה ספור התפוררותה של משפחה בצל הטרגדיה: "ביתנו נראה כמו כל בית אחר ברחוב, אך היה שונה מכולם. לרצח דלת אדומה מדם, שבצידה האחד הכל לא מובן ולא סביר בעיני הזולת" (עמ` 182) .
אביה, היחיד שחושד במר הארווי, נתקל בחומות בצורות של זלזול בתחושותיו מאחר והוא האב המתאבל: "למה אנשים כל כך סומכים על המשטרה? תהה אבי בלבו. למה לא לסמוך על האינסטינקטים?" (עמ` 115).
אמה הולכת ומתרחקת מאביה עד שיום אחד היא פשוט עוזבת אותו ואת ילדיה הנותרים ויוצרת לעצמה חיים חדשים.
אחותה לינדזי, שלנצח תצטרך להתמודד עם העובדה ש"אנשים הסתכלו על לינדזי ודמיינו לעצמם ילדה מדממת" (עמ` 105), "בגיל ארבע עשרה התרחקה ממני אחותי לתוך מקום שמעולם לא הייתי בו. בחומות המין שאני פגשתי היו אימה ודם, בחומות המין שלה היו חלונות" (עמ` 113). ואחיה הקטן שגדל בצל הטרגדיה, ומצליח לחוש בה לפעמים.

זה ספר עצוב. עצוב לחשוב על חיים שבוזבזו, על רוצח שממשיך להסתובב חופשי. סיבולד, כפי שטענתי בפוסט קודם, נוטה לעשות את זה לאנשים, לתת להם אגרוף בבטן.
בסוף השנה אמור לצאת לאקרנים סרט המבוסס על הספר, ואין מצב שלא אראה אותו.
מומלץ מאוד.
העצמות המקסימות/ אליס סיבולד
מאנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2003
288 ע"מ.

ירח חסר

יום חמישי, 7 במאי, 2009

"בסיכומו של דבר, לא היה קשה להרוג את אמא שלי". כך מתחילה הלן את חשבון הנפש שלה עם אמה, משפחתה ועם עצמה.
הלן היא בתה של  קלייר. זו למעשה תמצית חייה של הלן. היא גרושה, אמא לשתי בנות שאינן בקשר רצוף איתה, ואת עולמה ממלא הטיפול באמה.
תמיד היא הייתה כזו, הלן. חסרת אונים ולא יודעת מה לעשות מלבד לדבוק באמא שלה. היא מגנה עליה מכעסם של השכנים, מגוננת עליה בזמן התקפות הבכי שלה, תומכת בה בזמן שאביה נעלם. והיא כועסת. כל כך כועסת: "כשהייתי בגיל העשרה חשבתי שכל הנערים והנערות מבלים בחדריהם בשעות אחר הצהריים המיוזעות של הקיץ,  כשהם חולמים בהקיץ כיצד הם קוצצים את אמא שלהם לפיסות קטנות ושולחים אותן בדואר לכתובות לא מוכרות" (עמ` 63).
בשלב כלשהו מתיידדת הלן עם שכן, הראשון שמגדיר את אמה כחולת נפש: ""חולת נפש". נדמה היה לי שמישהו הניח בעדינות רבה פצצה בחיקי. לא ידעתי איך לפרק אותה, אבל ידעתי שאף שהיא מפחידה מאוד, יש בתוכה מפתח- מפתח לכל הימים הקשים והדלתות הנעולות והתקפי הבכי" (עמ` 124). עכשיו כבר ברור שיש מחלה ושצריך להתמודד איתה, אבל גם אביה מאכזב אותה, והלן נשארת לטפל באמה לבדה.
סיבולד, סופרת שלא מהססת לכתוב על נושאים קשים ולא מרחמת על הקוראים, עושה זאת שוב. הפעם היא מתארת איך משפיעה מחלת נפש של בן משפחה (אמא) על חיי המשפחה, כולל רגשות החמלה, האהבה והשנאה: "מתברר שהשיטיון מצליח לחשוף את הליבה של האדם הנגוע בו, והליבה של אמי היתה רקובה כמו המים העכורים שבקרקעיתו של אגרטל עם פרחים בני שבועות רבים" (עמ` 7).
ספר קשה, שמעורר רצון לנער את הלן שתקום ותעשה משהו עם עצמה, ומנגד- לתת לה חיבוק חם ואוהב.
ירח חסר/אליס סיבולד
מאנגלית: דורית בריל-פולק
הוצאת מודן, 2007
304 ע"מ

איך לדבר עם אלמן- המלצה חמה

יום שלישי, 5 במאי, 2009

 

"הייתה לי אישה. קראו לה היילי. עכשיו היא איננה. וגם אני".
דאג היה בן 28 כשהכיר את היילי, שהייתה אז בת 39.
האהבה ביניהם הייתה כמו בסרטים, כשמוצאים את הבחור/ה הנכון/ה ויודעים שזה זה. אז מה אם היו ביניהם שנים הבדל. אז מה אם פתאום דאג הפך להיות אב חורג לילד בן 14. אז מה. כל עוד הם ביחד, הם יכולים לעמוד בכל.
ואז היילי מתה, או כמו שדאג מגדיר את זה "היא עלתה למטוס לפגוש לקוח בקליפורניה, ואי שם מעל קולורדו הטייס החמיץ איכשהו את השמיים" (עמ` 14), והכל משתנה.
"איך לדבר עם אלמן" מספר את ספורו של דאג, שצריך להתמודד עם החיים שאחרי. הוא מתאר את הכעס שאחרי: "נראה לי מגוחך להתחיל להיות דתי עכשיו, בדיוק ברגע שאלוהים שלח סוף סוף את ידו והראה שהוא לא באמת קיים" (עמ` 18), את הגעגוע: "אותך אני מרגיש או רק את החור שנשאר במקום שהיית בו פעם?" (עמ` 37), את התחושה המוזרה בדייטים חדשים: "זה יותר ממוזר, לנשק את השפתיים שאינן של היילי, לעקוב אחר קוי המתאר הזרים של השדיים הלא מוכרים" (עמ` 51).
מלבד החיים שאחרי, דאג צריך להתמודד עם המשפחה הלא מתפקדת שלו. עם אחותו התאומה שמתמודדת עם משבר בנישואים, עם אחותו הקטנה שמתחתנת עם חברו הטוב (אחרי שנפגשו בשבעה), עם אמו ובעיקר עם אביו, שהולך ודועך לאחר שעבר שבץ מוחי: "זה כמו לראות קרוב משפחה שמת מזמן, ואני מרגיש את העצבות כמו עופרת בבטן. מעולם לא היינו קרובים במיוחד, וזה גורם לי להתגעגע אליו באופן שאני לא ממש מבין, כי איך אפשר להתגעגע אל משהו שמעולם לא היה לך?" (עמ` 98), ועם הילד שנשאר אחרי.
"איך לדבר עם אלמן" היה אחד הספרים שהצחיקו אותי בתקופה האחרונה. בעין אחת , בעין אחת . זה ספר מלא אהבה אל מי שאיננה יותר, יחד עם ציניות במידה הנכונה. זה ספר של החיים.
וציטוט אחד לסיום, דווקא לא מתחום המוות- "סקס בליוווי קריינות של בת הזוג הוא לא משהו שאני מורגל בו, ואני מגלה שההשפעה מרחיקה במקצת, וגורמת לי לתהות אם זה באמת אני ששוכב בין הרגליים שלה, כי אם כן, למה היא מוצאת לנכון לדווח לי הכל?" (עמ` 175).
איך לדבר עם אלמן/ג`ונתן טרופר
מאנגלית: קטיה בנוביץ`
הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2008
300 עמ`.

 

אשר אהבתי

יום ראשון, 3 במאי, 2009

ליאו הרצברג הוא פרופסור להסטוריה של האמנות. יום אחד הוא רואה ציור שמסקרן אותו, וקונה אותו. מאחר ויש בציור פרטים שהוא אינו מבין (שבדיעבד הם רמז מטרים לעלילה) הוא מחפש את הצייר, וכך הוא מכיר את ביל וכסלר.

בין ליאו לביל מתפתחת חברות, מהסוג שעומדת במשברים הגדולים ביותר, ונמשכת לאורך שנים. כל אחד מהם פוגש אשה, מעניינת וסוערת לכשעצמה, כל אחד מהם מביא לעולם ילד. עם השנים הם הופכים למשפחה אחת גדולה. הם אפילו גרים זה לצד זה בסוהו של ניו יורק ומבלים את הקיצים בוורמונט.

את הספור מביא לנו למעשה ליאו, והוא מסופר ברטרוספקטיבה של 25 שנה- החל מהיום בו הכיר את ביל, ועד לסוף הספר.

בכריכה האחורית של הספר כתוב כי הוא "משלב תחשה של איום הולך ומתגבר עם תיאור מרתק של דיוקנו של אמן, ומעל לכל, תיאור מרתק של יחסים- יחסי הורים, יחסי נישואין, יחסים אירוטיים ויחסי אחווה".

אני חושבת שמה שהכי משך אותי בספר הזה, מה שהכי הרגיז והעציב אותי היתה הנימה הנסתרת (או שמא לא כל כך נסתרת) בספר לפיה טרגדיות שלמות היו נמנעות עם המשפחה הייתה יציבה ושלמה. זה הרגיז אותי כי אני חושבת שלתלות אופי ו/או התנהגות של בן אדם אך ורק בטענה ש"הוא עבר X דברים", זה תירוץ נוח. ואני לא מדברת על התעללות וכו`, אלא על דברים שגרתיים למדי. זה העציב אותי, כי בשם אותה שלמות ניסו להסתיר ולהחביא דברם עד שהיה מאוחר מדי.

פריט טריוויה מעניין לגבי הספר קראתי אצל נוריתהה שכתבה כי יש הטוענים כי הספר מבוסס על מערכת היחסים בין הסופרת, בעלה (הסופר פול אוסטר), אשתו לשעבר ובנה החורג.

Anne of green gables כתבה כי יש בכתיבתה של הסופרת דמיון לכתיבתו של פול אוסטר, ויתכן מאוד שהיא צדקה. אולי בגלל זה, למרות הספור היפה, לא אמהר לקרוא ספרים נוספים שלה. הכתיבה שלה איטית לטעמי.

זה לא ספר שאפשר לגמוע אותו בשעה. אני לפחות לא הצלחתי לקרוא אותו כך. הוא מסוג הספרים שלקח לי זמן לסיים. אבל הוא נגע ללבי, בצורה בה הוא מדבר על מה שהיה בעבר וקורה היום, ועל האהבה.

אשר אהבתי/סירי הוסטוודט
מאנגלית: בעז וייס
הוצאת מודן, 2005
358 ע"מ.

אמלין

יום חמישי, 30 באפריל, 2009

"זהו ספורה של אמלין מושר, שלפני יום יום הולדתה הארבעה- עשר נשלחה מביתה בחווה שבמדינת מיין לעבוד לפרנסת משפחתה במטוויית כותנה במדימת מאסאצ`וסטס. השנה הייתה 1839".

דמיינו לכם שאתם נערה צעירה, הגדולה מבין תשעה ילדים, שחיה עם משפחתה האדוקה בחוה קטנה בסוף העולם פחות או יותר. העוני גדול, אין אוכל בבית, אין יבול מהשדה, עד כדי כך שאבי המשפחה מסרב ללכת לכנסיה בטענה ש"אם אין לאלוהים זמן לטרוח למענו, כי אז גם לו אין פנאי לאלוהים" (עמ` 11). קרובת משפחה שבאה לבקר מציעה לשלוח את אמלין ללואל, עיר גדולה יחסית, שתעבוד שם בטוויה. לאחר לבטים קצרים למדי, אמלין מופרדת מבני משפחתה ונוסעת לעיר הגדולה.

דמיינו לכם את אמלין, נערה צעירה אפילו יחסית לשאר הנערות שנשלחו לעיר הגדולה, מגיעה לעיר המתוחכמת יחסית. היא מתגוררת שם עם עוד נערות בבתים קטנים, המנוהלים על ידי גברות קפדניות. היא לומדת מהר את השיעור הראשון "אם יהיו לה קשיים, ואנשים יראו זאת- הם פשוט ישליכו אותה" (עמ` 37). והיא באמת משתדלת. היא שולחת את כל כספה למשפחתה, עד כדי כך שהיא לא קונה אפילו את המצנפת בה מתגנדרות כל הבנות. היא עובדת קשה. היא משתדלת כל כך להיות חלק מהבנות, אבל היא הצעירה שבהן, והן אינן רוצות בה. והיא בודדה כל כך.

אמלין מתאהבת. היא יודעת שאסור לה. הזהירו אותה שמר מקגווייר הוא לא כזה נחמד, אבל הוא נחמד אליה. נכון שהוא נשוי, ומבוגר ממנה בשנים רבות. אבל לפחות הוא מתייחס אליה. והכל (כמעט) מושלם, עד שיום אחד היא מסתכלת על עצמה ורואה את "תלולית הבטן שלה. היא היתה קטנה, אך גדלה והלכה, עובדה שעד כה לא הניחה לה לחדור לתודעתה" (עמ` 162), ואז הכל נגמר.

היא מוחזרת בבושת פנים לקרובת משפחתה, שם היא יולדת את בתה ומוסרת אותה לאימוץ. לאחר מכן היא חוזרת למשפחתה. אבל היא כבר לא אותה אמלין. יש בה כעס לא מבוטל על משפחתה, שלא שואלת על מעשיה בעיר הגדולה, ובכך גוזרת על אמלין שתיקה שנמשכת שנים ארוכות. נצח כמעט. אמלין גדלה לאשה קשה, שכל אחיה ואחיותיה מתחתנים בעוד שהיא מסרבת לשמוע בכלל על קשר עם גברים. עד שיום אחד היא פוגשת במאתיו. ואהבה גדולה ניצתת ביניהם.

אבל יש אנשים, דוגמת אמלין, שחייהם לא שפרו עליהם, וטרגדיה מכה באמלין והופכת שוב את חייה על פיהם.

אני אוהבת את הסופרת, ג`ודית רוסנר. כבר כתבתי עליה בעבר, וסקירה של ספר נוסף בדרך. היא כותבת על גיבורות נשיות, בעיקר אנטי גיבורות למעשה. נשים שעבדו/עובדות קשה, נשים שלא פועלות על פי הנורמה החברתית, ובעיקר היא כותבת על הצביעות החברתית האופפת אותן. אני אוהבת את הספרים שלה, כי הם לא נוגעים רק לתקופה המדוברת בספר. והרי גם היום יש בינינו מאות אמליניות שכאלה, שזקוקות לכל שקל כדי לפרנס משפחה קרובה או רחוקה גאוגרפית. יש בינינו לא מעט אנשים שמנצלים את מעמדם ואת כוחם על אותן נשים (וגברים), ובעיקר יש המון אנשים שעדים למתרחש ומסתתרים מאחורי גינוני כבוד ומוסריות.
לצערי הרב לא רבים מספריה תורגמו לעברית, ובנסיעתי הקרובה לארה"ב אני בהחלט מתכוונת להצטייד בספרים נוספים שלה.

"רגשות בעלי עוצמה כה גדולה, שרק האלוהים לבדו יכול לעורר אותם, מביאים בני אדם אחדים לעשות דווקא את המעשים שדבר האלוהים מרשיע בתקיפות גדולה מאין כמוה. לשווא ייאמר לזולת שכל דיבר ודיבר מעשרת- הדיברות נראה פשוט רק בעיני מי שאינו מבין מדוע היה צורך להעלות את הדיברות על הכתב" (עמ` 264)

אמלין/ג`ודית רוסנר
מאנגלית: שולמית אריאל
הוצאת מודן, 1983

264 ע"מ

מועדון דנטה- אי המלצה

שבת, 18 באפריל, 2009

חמותי, שתחיה, מאוד אוהבת את "הקומדיה האלוהית" של דנטה. היא מסוגלת לשבת ימים ולילות ולקרוא את מסעותיו של דנטה בשלוש ממלכות המתים. אולי בגלל זה הגעתי לספר "מועדון דנטה", שאמור להכיל בתוכו הן אמת היסטורית והן פרשת רצח מסתורית.

בשנת 1865 מתרחשת בעיר בוסטון סדרת רציחות מזוויעות (המתוארות לפרטי פרטים לאוהבי CSI) שהמשטרה לא מצליחה לפענח. הקורבנות הם אנשים בעלי מעמד גבוה: שופט, כומר ואיש עסקים.
במקביל אנו מתוודעים לחברי "מועדון דנטה", שעובדים על תרגום ראשון והוצאה לאור של "הקומדיה האלוהית" בארה"ב: המשורר הנרי וודוורת לונגפלו, אוליבר ונדל הולמס, המשורר ג`יימס ראסל לואיס והמו"ל גיי טי פילדס. הם מזהים ברציחות מאפיינים מיצירתו של דנטה ולכן מחליטים למצוא את הרוצח בעצמם.

בתור חובבת ספרי מתח, לא אהבתי את הספר. זה ספר איטי מאוד, שמלבד תיאורים גרפיים שאותם אפשר להעריך, לא באמת מצליח לרתק. המשפטים ארוכים ומעייפים, אין באמת דמויות שיכולתי להזדהות איתם. התחושה שלי הייתה שבמקום להתעמק בפרשת הרציחות מעדיף המחבר להראות עד כמה הוא מכיר ומוקיר את יצירתו של דנטה.
מצד שני, חובבי ספרות הסטורית בכלל ודנטה בפרט, יהנו לדעתי מהספר. יש פרטים רבים על דנטה ועל יצירתו כמו גם על הסביבה האקדמית-סנובית של אותם ימים.
זה אחד הספרים היחידים שלא הצלחתי לסיים לקרוא (אם כי הצצתי בסוף, לראות מי הרוצח….)

מועדון דנטה/ מתיו פרל
מאנגלית: אינגה מיכאלי
הוצאת מודן, 2005
408 עמ`

הטיגריס הלבן

יום ראשון, 22 במרץ, 2009

זן הטריגיסים נמצא על סף הכחדה. מבין סוגי הטריגיסים השונים בולט הטיגריס הלבן, סוג נדיר ביותר של טיגריסים, שגדל בעיקר בהודו.


גם בלראם הוא זן נדיר. "נדיר בדורו", קורא לו מפקח בית הספר שנותן לו את שמו. בהמשך נבין עד כמה הוא נדיר. הוא נדיר כי הוא מתכחש למסורת הקאסטות הנהוגה בהודו ונאבק כדי למצוא את דרכו. אין מדובר באדם אלטרואיסטי. בלראם, בסופו של דבר הוא רוצח (זה לא ספויילר, זה מסופר בפרק הראשון). אבל דרכו אנו נחשפים להודו האמיתית.


והודו האמיתית היא לא מקום נחמד. זו לא ההודו שאותה רואים התיירים (ברובם), אלא המקום שבו העשירים ו/או העניים החזקים הם השולטים. היא מקום בו גורלך נקבע לך ביום שנולדת, ואין מנוס.


בלראם נולד למשפחה עניה בכפר במרכז הודו. הוא היה ילד פיקח, אחד היחידים שידע קרוא וכתוב בכתתו, אבל זה לא באמת שינה משהו. כי בהודו, המשפחה מעל הכל. וכשהיה צורך בזוג ידיים עובדות כדי לתת מוהר לבת המשפחה, הוצא בלראם מבית הספר ונשלח לעבוד.
במקום להכנע לגורלו מנסה בלראם לשפר את מעמדו. הוא לומד נהיגה, ומקבל עבודה כנהג במשפחת עשירי הכפר. יחד עם מעסיקו הוא עובר לדלהי ונחשף שם ביתר שאת לשחיתות ולשוחד. למרות אהבתו והערכתו לפטרונו, הבוס שלו, לאט לאט שוקע בלראם עצמו בעולם השחיתות ובסופו של דבר רוצח את אדונו ונמלט עם כספו.

בהודו, כמו בהודו, הוא לא באמת צריך לברוח מהמשטרה, אלא להכיר את האנשים הנכונים. וכך ממשיך בלראם להיות איש חופשי, בעל עסק משגשג של הסעות לעובדים.

בלראם הוא גיבור הספר, והוא מספר הספור. ספור המסגרת הנו כשראש ממשלת סין מתעתד לבוא להודו ולהכיר אותה "באמת", ובלראם מתנדב לספר לו מהי הודו האמיתית.


אני חייבת להודות שאני לא אוהבת ספרים מארצות המזרח. קצב העלילה האיטי מקשה עלי את הקריאה.
את הספר קיבלתי במתנה, אחרת לא הייתי קוראת אותו, וטוב שקיבלתי אותו. היה משהו בספר הזה, ברצונו של הגיבור לשנות את הגורל שנכפה עליו, שמאוד קסם לי. ככלל, ספורים על ניצול ועל עמידת החלשים מול החזקים עושים לי את זה.


הספר זכה בפרס בוקר, השג לא מבוטל לאור העובדה שמדובר בספרו הראשון של הסופר, ארווינד אדיגה. הסופר עצמו נולד בהודו, אבל התחנך בארה"ב ובבריטניה. אני תוהה האם היה כותב את אותה עלילה באם היה חי כל חייו בהודו. בכל מקרה, הספר עצמו מומלץ ביותר.

גם נוריתהה חשבה כמוני

הטיגריס הלבן/ארווינד אדיגה
מאנגלית: יואב כץ
הוצאת ידיעות אחרונות, 2009
298 ע"מ
זוכה פרס בוקר לספרות

אחת משלוש

שבת, 21 במרץ, 2009

הסטטיסטיקה מדברת על כך שאחת מכל שלוש תאנס במהלך חייה. הקורבנות מדברות לעיתים קרובות על תחושת הדחיה החברתית שהן חשות אחרי האונס. שאיש לא תומך בהן, שהן עצמן מרגישות אשמות.

טריקסי היא בת 14. כמו כל בת 14 גם היא רוצה שיאהבו אותה, והיא רוצה להיות מקובלת. היא רוצה שהבחור שהיא מאוהבת בו יהיה שלה לעולמים, וחולמת חלומות אידיאליים. אבל טריקסי חיה באמריקה שאחרי עידן קלינטון, עידן שבו מין אוראלי נחשב משהו לא רציני. אמריקה שבה ילדים הולכים למסיבות "קשת בענן" (כל בת צובעת את שפתיה בצבע אחר, והבן שאיבר מינו צבוע הכי הרבה הוא המנצח).

המסיבה נגמרת בטעם רע. טריקסי טוענת שהילד שהיא אוהבת שנפרד ממנה, ג`ייסון, הילד המוצלח של העיירה, אנס אותה. כמו במקרים רבים אחרים, איש מלבד משפחתה לא מאמין לה. בפרט כשמתברר שהיא ניסתה להחזיר אותו אליו, שהיא פלירטטה איתו, שהיא רצתה.

טריקסי תמיד הייתה ה"בת של אבא". אביה, דניאל, עובד כצייר קומיקס והיה האחראי לגידולה. אמה , לורה, הייתה המפרנסת העיקרית וככל שהקריירה שלה כמרצה באוניברסיטה פרחה, כך היא התרחקה יותר ויותר מבעלה. האונס של טריקסי חושף את השקרים עליהם התבססו היחסים במשפחה: כבר ברור שהזוגיות בין דניאל ללורה הולכת ונשחקת, שטריקסי לא הייתה הילדה התמימה שהם חשבו שהיא. שהחברה בה הם חיים היא לא מקבלת ורחומה כמו שחשבו, ושהטובים לא תמיד מנצחים.
הספר מתייחס לתהליך שעוברת כל המשפחה לאחר האונס: המודעות, הידיעה שמה שהיה לא יחזור שוב, הצורך להמציא את עצמך שוב ושוב מחדש.

אני אוהבת לקרוא את ספריה של ג`ודי פיקו. רוב הספרים שלה טרם תורגמו לעברית, והאמת היא שאני מעדיפה לקרוא אותה באנגלית. איכשהו קשת הרגשות באנגלית מגוונת ורחבה יותר מאשר בעברית.
הספר מתאר בצורה די מדוייקת את התחושות של קורבן האונס ואת הטלטלה שעוברת הסביבה.
עם זאת יש לציין שלקוראי ג`ודי פיקו הסוף הוא די ידוע מראש. לספרים שלה יש בדרך כלל נוסחה מאוד קבועה, אבל זה לא מפחית מההנאה שבקריאה.

המעגל העשירי/ ג`ודי פיקו
מאנגלית: מיכל קירזנר אפלבוים
הוצאת כנרת, 2009
.
400 ע"מ.

מפגש גודבאר

יום שישי, 20 במרץ, 2009

בערב שבו פגשה טרזה את גארי, היא הייתה מבולבלת,מדוכאת, נואשת. זמן קצר לפני כן הודיע לה ג`יימס, הגבר עמו יצאה תקופה ארוכה, שהוא לא מוכן להמשיך במערכת היחסים ביניהם כמו שהיא. שהיא צריכה להחליט אם להמשיך בסטוצים המזדמנים שלה, או להיות נאמנה לו. הוא אמר לה שהוא אוהב אותה, אבל לא את מה שהיא מעוללת לעצמה.
כדרכה, ברגעי הבדידות והשנאה העצמית, ירדה טרזה לבאר המקומי כדי לשתותו למצוא מישהו שיאהב אותה. היא מצאה את גארי. היא רצתה אהבה, גארי רצה מקום לישון בו. בסופו של הערב היא נרצחה.
זה לא ספויילר, זה תחילתו של ספור.

זה ספור על נערה צעירה שחיה בניו יורק בשנות ה60-70, בעיצומה של המהפיכה המינית. בגלל דברים שחוותה בילדותה, היא בטוחה שאיש אינו אוהב אותה, ולכן היא מחפשת אהבה בדרך היחידה שהיא מכירה. היא מתלבטת בין שני גברים בחייה: האחד, ג`יימס, מצהיר על אהבתו אליה, רוצה להתחתן איתה. השני, טוני, הוא דמוי ה"מלבורו מן"- גברי, מסוקס, סקסי ולא שם עליה.

למעשה זה ספור שכל אחת יכולה להתחבר אליו. הצורך באהבה, בעיות בדימוי העצמי ותיאורי סקס שגם היום נראים לי בוטים למדי, בהחלט גורמים לכך שזה ספר שלא ניתן לעזוב אותו. אני התחברתי מאוד לנפשה של טרזה, יכולתי להרגיש את הבדידות ואת הכאב. ספר לא קל, קצת מביך (הסמקתי קשות), אבל מלווה אותך הלאה.
אני לא יודעת עד כמה הספר זמין בעברית (או בכלל). את שלי מצאתי בערימה של ספרים ממורטטים למכירה ב5 ש"ח בחנות יד שניה, אבל שווה לחפש.

הספר, שנכתב בשנת 1975, מבוסס על ספור אמיתי: רוזאן קווין, מורה בת 28, נרצחה בביתה צורה ברוטלית בשנת 1973 על ידי ג`ון וילסון. הספר עורר סערה גדולה, בעיקר בשל תיאורי המין המפורטים שבו, ובשנת 1977 אף הוסרט לסרט "מחפשת את מר גודבאר".

על רוזאן קווין ניתן לקרוא כאן.
הסרט, בכיכובם של דיאן קיטון וריצ`ארד גיר.

מפגש גודבאר/ג`ודית רוסנר
מאנגלית: חיים גליקשטיין
הוצאת זמורה-ביתן-מודן, 1977
239 ע"מ.