ארכיון פוסטים מהקטגוריה "ספרי ילדים ונוער"

הערבה האינסופית

יום שלישי, 22 בדצמבר, 2009

"בבוקר שבו זה קרה- כשבא סופו של עולמי הנפלא- לא השקיתי את שיח הלילך שמחוץ לחדר העבודה של אבא" (עמ` 9).


השנה היא 1941. אסתר בת העשר היא `הילדה של אבא`. כמו ילדות אחרות גם היא פחות אוהבת את אמא, שיותר מעמידה לה גבולות, "שחושבת שדי בהורה מפנק אחד לבת יחידה" (עמ` 11).
אסתר חיה לה חיים נוחים למדי בכת למעמד בינוני- גבוה בוילנה.
היא חיה עם משפחתה המורחבת- דודים, דודות, סבתא וסבא, הורים. למרות הכל, כמו כל ילדה בת 10, גם היא מוצאת לא מעט דברים שמשמחים את לבה.


זה לא סיפור שואה "שגרתי". אף נאצי לא התדפק על דלת המשפחה. אף אחד לא מת. עדיין.
מי שכן מופיע בפתח הבית הם הרוסים. משפחתה של אסתר הואשמה בפשע נורא: בורגנות. גזר הדין היה מיידי: הגליה.
היה עליהם לארוז מזוודות ולהתארגן ליציאה. לאן? איש לא ידע.


אסתר, הוריה וסבתה עלו לרכבת: "האור והאוויר חדרו רק מבעד לרווחים הצרים שבין דפנותיו המטונפות. אך למען ההגינות יש לציין שבקר המובל לשחיטה אינו זקוק לקרון מאוורר" (עמ` 28).
עברו שישה שבועות עד שהגיעו ליעדם. שישה שבועות ארוכים בהם נסעו במשך זמן רב, ובחלק מהזמן עצרו בדרך ויכלו לקנות מזון מהאיכרים הרבים שהתגודדו סביבם.
היעד היה הכפר רובוצ`ק הנמצא בחבל אלטאי. סיביר בקיצור.


קצת רקע הסטורי: ביוני 1940 סיפחו הרוסים את וילנה (כחלק מליטא) לברית המועצות. למעלה ממליון איש מתושבי פולין וליטא הוגלו לסיביר באשמת היותם "אוייבי המהפכה". בתחילה הושבו מרביתם במחנות מעצר, אך הפולנים שביניהם קיבלו חנינה לאחר שברית המועצות עברה לצד בעלות הברית במלחמתם בגרמנים, ולכן יכלו להשתחרר ממחנות המעצר (אך לא מסיביר).


זהו ספור השרדותה של משפחה אחת בקור הסיבירי. כולם יצאו לעבוד, אפילו אסתר. כולם רעבו ללחם. כולם חלו. אבל הם שרדו.
בני משפחתם שנשארו בוילנה ולא הוגלו על ידי הרוסים נרצחו כולם בידי הגרמנים, שכבשו את וילנה במהלך שנת 1941.


לא מדברים הרבה על הגלות ההיא בסיביר. זה לא "שואה קלאסית". לא היו בהכרח מחנות, לא היו נאצים. הם גם לא הוגלו בהכרח בשל היותם יהודים, לפחות בהתחלה.
הספר פורסם במקור בשנת 1968, ורק בשנת 2004 תורגם לעברית. אני מניחה שהתרגום המאוחר נובע בין השאר מהעובדה ש"אין כאן שואה"- המוקד כאן אינו על דתם של האנשים, אין כאן נאצים רעים. יש כאן הרבה חוזק נפשי, יש כאן סיפור על יכולתם המופלאה של אנשים להסתגל למצב קשה, רחוק מאוד ממצבם הרגיל.


אסתר האוציג (1930-2009) הייתה סופרת אמריקאית. זהו ספורה האוטוביוגרפי (וספרה היחיד שתורגם לעברית).

הספר פורסם במסגרת "הסדרה הצעירה", והוא מיועד לכיתות ז` ומעלה.

מוקדש לסבתא שלי, שגורשה לסיביר יחד עם בני משפחתה בשנת 1940, בהיותה בת 8. אביה ואחיה התאומים נפטרו שם, וחמשת בני המשפחה ששרדו עלו לארץ.


הערבה האינסופית/אסתר האוציג
The Endless Steppe/ Esther Hautzig
מאנגלית: רון הרן
הוצאת כתר, 2004
228 ע"מ

עזה כמוות (ולא, זו לא אהבה)

יום שלישי, 15 בדצמבר, 2009

"אז עוד לא הבנתי. חשבתי שזה רומנטי, ואין אהבה יפה יותר מהאהבה שלה. הייתי בטוחה שלי בחיים לא תהיה אהבה יפה כזאת, אהבה סוחפת שבה האחד לא יכול לחיות בלי השני"

גלעד, בן קיבוץ מעגן, היה חייל בסדיר כשהשמיים נפלו עליו בפעם הראשונה. הוא נחשד ברצח (אחר כך בהריגה בשוגג) של נערה פלשתינאית במהלך האינתיפאדה הראשונה. הוא היה אז בן עשרים.
באותה תקופה הוא הכיר את עינב, בת קיבוץ שער הגולן. היא הייתה אז בת 17 וחצי, פורחת, מלאת חיים וכשרונות. היא אהבה לכתוב שירה, לצייר. היא למדה באקדמיה למוזיקה ע"ש רובין, רחוק מהבית, בירושלים.

זו הייתה אהבה בין שני אנשים יפים, מלח הארץ. קיבוצניקים.

די מההתחלה היה ברור שגלעד אוהב מאוד את עינב. הוא דיבר על חתונה, על זה שהוא רוצה לחיות איתה לנצח. בכל רגע פנוי הוא היה מגיע אליה. גם עינב אהבה אותו מאוד, ליוותה אותו בכל מהלך המשפט (הוא הורשע בתחילה, ולאחר ערעור זוכה מחמת הספק). במשך זמן ארוך לאיש לא הייתה סיבה לחשוש, לפקפק.
עד ליום העצמאות בשנת 1991, לאותה שיחת טלפון מבוהלת שקיבלו מעינב.

כשהגיעו אליה, היא הייתה בבסיס. הם שאלו מה קרה, והיא ענתה להם "אם גם אותך היו מכים גם את היית מפחדת". באותו רגע הם כבר הבינו שמה שהיה כבר לא יחזור, ובזמן שניסו להוציא את עינב מהבסיס הגיע למקום גם גלעד. הוא רדף אחרי מכוניתם, ובסופו של דבר גם השתטח על מכסה המנוע, הכל כדי שעינב שלו לא תתרחק ממנו.
מכאן הכל הלך והסתבך.

גלעד לא הסכים לוותר עליה. הוא חיפש אותה אצל כל החברים, התקשר לכולם, הפתיע את כולם בבתים, העיקר למצוא את עינב. אבל עינב לא חזרה אליו. לקיבוץ שלה הוא כבר לא הורשה להיכנס.
והוא כעס. מאוד מאוד כעס.

במוצאי שבת, ה-29 ביוני 1991, בסביבות 23 בלילה, נכנס גלעד דרך מטעי הבננות, בכניסה האחורית, לקיבוץ. הוא חודר לחדר של עינב, יורה בראשה ונמלט מהמקום.
גופתה של עינב מתגלה רק למחרת, כשאמה מגיעה להעיר אותה. מתנוחת הגופה נראה כי היא ישנה בזמן הירי- כולה מכוסה בשמיכה, ורק כפות רגליה בחוץ, כמו תמיד.

בהתחלה טען גלעד שעינב רצתה לירות בעצמה, הוא נאבק בה ואז נפלט כדור. אחר כך טען ששעות קודם לכן פרץ לחדרה, וגילה שהיא יוצאת עם מישהו אחר.
הוא הורשע ב1991 ברצח ונידון למאסר עולם.

בשנת 1996 שמו עלה שוב לכותרות. הוא היה בין הראשונים שניסו לטעון כי היו במצב פסיכוטי בעת ביצוע הרצח. השופטים דחו את טענתו מכל וכל, לאור פעולותיו המחושבות לפני, במהלך, ולאחר הרצח.
אבל גלעד המשיך בחייו. הוא פגש בת זוג. יצא לחופשות. הביא ילד לעולם.

נאסר עליו להמשיך לצאת לחופשות לאחר שאם בנו התלוננה על איומים ומכות מצידו, בעקבות רצונה לעזוב אותו.
אכן, בחור נחמד. איך אומרים, ממש מלח הארץ:

כך לפחות חושב הנשיא שלנו, שמעון פרס, שקצב את עונשו. גלעד שמן יוכל להשתחרר מהכלא בשנת 2027. זה נשמע עוד המון המון זמן, אבל מזה צריך להוריד שליש על התנהגות טובה, ומכאן אנחנו מגיעים לעובדה שעוד חמש וחצי שנים הוא עלול שוב להסתובב בינינו. טוב, אבל אולי הוא השתקם, אחרי הכל, בכל זאת- בחור טוב.

בשנת 1998 הופק סרט תיעודי העונה לשם "עזה כמוות", המתאר את ספור רציחתה של עינב רוגל, ואת המאבק המשפטי של גלעד לצאת לחופשי.
בשנת 2006 הולחן שיר לזכרה של עינב במסגרת "עוד מעט נהפוך לשיר", פרוייקט המנציח שירי חיילים נופלים. השיר, פעמונים, מבוסס על מכתב שכתבה לגלעד, מכתב אותו מצאו הוריה רק לאחר מותה. את השיר שר ההרכב "מטרופולין".

ולמה אני כותבת על זה פה?
גם כי זה עצבן אותי. מאוד.

דווקא היום, כשהאלימות פושה בכל חלקה טובה, לקצוב עונש לרוצח זה במקרה הטוב שיקול דעת קלוקל. במקרה הרע טפשות גמורה.
כי לשחרר אדם, שגם כשישב במאסר על רצח חברתו לשעבר, המשיך ואיים והרביץ לחברתו הנוכחית (אלוהים שיעזור- מי מתחברת לאדם שרוצח את בת זוגו???), זה לשבת ולחכות לרצח הבא.
אבל בעיקר, כי לפני שבועיים- שלושה נתקלתי בספר "מתאים לך ככה כשאת צוחקת", שכתבה יונה טפר בשנת 1999.
כשהייתה רוני בת 14 נרצחה ליה, אחותה החיילת, על ידי החבר לשעבר שלה. רוני, כמו כל נערה בגילה, מתמודדת עם אהבה ראשונה, כשמעל לראשה מתנוסס כל הזמן הפחד והחשש שהאהבה פירושה מוות, האם יכולה להיות אהבה אחרת?
למרות שלא כתוב בשום מקום בספר שהספר נכתב בהשראת סיפורה של עינב רוגל, לא קשה לעשות את ההקבלה (מה גם שגלעד שמן "זכה" להיות אחד הסיפורים היותר מפורסמים וידועים בתקופה ההיא, בין השאר בגלל גילו הצעיר ומראהו).

זה ספר לא פשוט, המדבר על נושא לא פשוט בכלל. הוא כתוב ללא ניקוד ומיועד לילדים החל מחטיבת הביניים.
בימים שבהם כבר לא בהכרח ברור מה טוב ומה רע, עד כמה האלימות מאיימת והאם יש מקום גם לאהבה ולכבוד, אפשר למצוא מקום חם לספר הזה.

לזכור את עינב רוגל, ואת כל הנשים שנרצחו רק כי מישהו שכח שהן לא רכוש.
לזכור את המילים שכתבה, מילים שהושרו מאוחר יותר:

פעמונים
מילים: עינב רוגל
לחן: עופר מאירי
ביצוע: מטרופולין

אני רוצה הפסקה כדי שאוכל לחשוב בשקט ולנשום.
כעסת עליי אתמול,
האשמת אותי ברוע ובקרירות וחשדת שיש לי מישהו אחר.
האשמת אותי בהשתגעות שלך.
אתה מבטיח לי כל פעם שזה לא יקרה שוב וכל פעם זה קורה,
והמילים הלא יפות לא נמחקות.
אתה מצפה אחרי ההתנצלות שהכול יחזור לקדמותו,
ההורים שלי לא יודעים שום דבר.
מרוב בושה אני לא מעיזה לספר להם.

פעמונים כל הזמן נשמעים קרוב לידי
פעמונים כל הזמן נשמעים קרוב לידי

אמרת לי אתמול שנתחתן במרץ,
איזה חיים יהיו לי אחרי החתונה?
כל דבר קטן שאני אעשה ולא ימצא חן בעינייך אני אחטוף מכות וקללות.
כל פעם שאני ארים קצת את הראש תיתן לי עליו.
לא רוצה חיים כאלה‭!!!‬
כל מה שאני עושה לא טוב בעינייך,
כל דבר מתפרש אצלך בצורה מעוותת,
אתה חושב שרק דרך המחשבה שלך נכונה ושאני צריכה ללכת לפי הדרך שלך.
אז אני לא מוכנה יותר!

פעמונים כל הזמן נשמעים קרוב לידי פעמונים כל הזמן נשמעים קרוב לידי
מבחינתי כרגע לא עוד!

מתאים לך ככה כשאת צוחקת/ יונה טפר
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999 (מהדורה רביעית ב2002)
165 עמ`

בית חרושת לשירים

יום שישי, 11 בדצמבר, 2009

 

"ערב אחד שאלה שלומית את אבא:
אבא, מאיפה מגיעים כל השירים?"

 

איך יוצרים שירים? ומי? ולמה בכלל?
אבא של שלומית מקריא לשלומית סיפור או שיר `לילה טוב` כל לילה, עד שהיא נרדמת.
לילה אחד שואלת שלומית את אבא מאיפה מגיעים כל השירים, וכתשובה הוא לוקח אותה לבקר במפעל השירים.
שלומית ואביה עוברים בית החרושת, פוגשים אנשים ושירים שונים המיועדים לילדים שונים (ילד גבוה, ילד שמתעצבן שאמו לא קונה לו צעצוע, ילד שחולם חלומות).

 


הדבר הראשון שלוכד את עינינו בספר הוא האיורים המדהים של דוד פולנסקי, (האנימטור הראשי ב"ואלס עם באשיר") שממש גורמים לנו להרגיש כאילו אנחנו שם, יחד עם שלומית.
דוגמא לאיור שכזה, היא תיאור אחד מכותבי השירים במפעל:


 
 
 
 
 
 
 
 
 
גם השפה בספר היא משהו מיוחד. כיאה לבית חרושת לשירים, השפה היא גבוהה, אבל לא מתנשאת ולא `נפוחה` מדי. ילדים יכולים להבין גם מילים גבוהות, מסתבר, ואפילו להינות לא מעט.

הספר הומלץ במסגרת "מצעד הספרים" ב לכיתות א`-ג`. אני מניחה שההסתייגות מהגיל הרך כאן נובעת מהשפה, שכאמור היא לא השפה הממוצעת בספרי ילדים. איתן (8) ודן (5) קראו יחד איתי את הספר, והתעניינו לא מעט. לאיתן נגמרה הסבלנות באמצע. לטענתו הספר יפה, אבל הוא לילדים קטנים יותר.
דן, לעומתו, אמר שהספר הצחיק אותו מאוד, הוא אהב את הרעיון והיה שמח להיות מנהל בית החרושת (אני מניחה שהעובדה שהחרוזים בבית החרושת הזה הם משוקולד היוותה חלק מכריע ברצון הזה שלו).

הספר עובד בזמנו גם להצגה לילדים שהשתתפה בפסטיבל חיפה להצגות ילדים בשנת 2006.

 

 

 

קובי מידן, אחד האנשים היותר אינטליגנטים לטעמי בתקשורת הישראלית (שלצערי די נעלם בשנים האחרונות), שמוכר לי כילדה מ"רואים 6/6", ואחר כך מ"פגישה לילית", הוכיח כאן שאפשר לכתוב ספר אינטליגנטי גם לילדים.
לסיכום, לטעמי ספר שמתאים בהחלט לילדים מגיל 4-5 ועד 6-7 (אח"כ הם די מאבדים עניין). מתאים גם להורים שרוצים להתענג על שפה מקסימה, וגם לכאלה שאוהבים ספרות טובה.


בית חרושת לשירים/קובי מידן
איורים: דוד פולנסקי
הוצאת זמורה ביתן, 2003
לא ממוספר.

טום סוייר-המלצה לוהטת

יום רביעי, 2 בדצמבר, 2009

"אוך, הילד הזה, מתי אני אלמד?מה, הוא לא עשה לי מספיק תרגילים כאלה שכבר הייתי צריכה לדעת להזהר ממנו? אבל טפשים זקנים כבר לא לומדים תרגילים חדשים, כמו שאומרים.[…]כאילו הוא יודע בדיוק כמה זמן הוא יכול לענות אותי עד שתבוא לי פריחה, והוא יודע שאם הוא רק יצליח לדחות את זה רגע או להצחיק אותי, הכל ירד חזרה ואנ`לא אוכל להרים עליו אצבע" (עמ` 19).

 

טום סוייר היה הדמות שאליה שאפתי להדמות כשהייתי קטנה. תמיד חשבתי שבנים עושים יותר כיף, והנה בא טום סוייר והוכיח לי את זה.
כי טום סוייר עשה הכל. הוא שיגע את דודתו, הבריז מבית הספר, ברח מהבית כדי להיות פיראט, השתתף בהלוויה של עצמו,פתר תעלומת רצח ואפילו מצא אוצר.
ואת כל זה הוא עשה למרות סיד, הילד הקטן והמעצבן, `ילד טוב ירושלים` שכל הזמן הלשין עליו לדודתו.
בין התאהבות בבקי תאצ`ר, הילדה הבלונדינית החדשה בעיירה, לבין הרפתקאות עם האקלברי פין, בנו של שיכור העיירה, מצליח טום לחשוף לא מעט דברים מעולם המבוגרים, דוגמת "ההתחייבות להמנע מדבר מסויים היא הדרך הבטוחה בעולם לגרום לאדם לרצות לעשות את הדבר הזה דווקא" (עמ` 179), ומסצינת צביעת הגדר האלמותית אנחנו למדים "שכדי לגרום לגבר או לילד לחשוק בדבר, צריך לרק לעשות את הדבר קשה להשגה" (עמ` 33).

במידה לא מועטה טום סוייר הוא בבואה של ילדותו של מרק טווין. בהקדמה לספר מציין טווין שחלק מההרפתקאות המתוארות בספר קרו לו עצמו, ואת השאר חוו אנשים/ילדים אחרים שהכיר. דמותו של סיד למשל, שהוא באמת דוגמה ומופת לאח קטן ומעצבן, מבוססת במידה רבה על דמותו של הנרי, אחיו הצעיר של טווין (למרות שיש לציין שטוין טוען כי הנרי היה ילד הרבה יותר טוב מסיד).


הספר, למי שלא מכיר את העלילה, יצא לראשונה בשנת  1876 ומספר על קורותיו של טום, ילד יתום החי אצל דודתו באחת העיירות בדרום ארה"ב, במהלך שנות ה-30` או ה-40` של המאה ה19 (בתקופה בה עדיין הייתה עבדות).
בהתחלה לא מכר הספר הרבה עותקים (למען האמת כמות המכירות הייתה כשליש ממכירות ספר המסע של טווין, המוכר אצלנו כ"מסע תענוגות לארץ הקודש"), אך הלך וצבר פופולריות ועוד לפני מותו של טוויין נכנס בכבוד לפנתיאון הקלאסיקה האמריקאית.
דמותו של טום סוייר מופיעה גם בספרים נוספים של מרק טווין:
* הרפתקאותיו של האקלברי פין".
* הרפתקאות תום סוייר מעבר לים".
* "תום סוייר בלש".

 

 

 

 

הספר יצא במספר גרסאות בעברית, האחרונה שביניהן היא הגרסה המוערת (והמעולה!), בתרגומו המקסים של יניב פרקש, שתרגם והעיר.
ההערות משלבות נתונים הסטוריים, ביוגרפיים ואנתרופולוגיים המוסיפים עניין רב לספר.
גם האיורים מוסיפים לקסמו של הספר.
שתי מגרעות מצאתי בגרסה המוערת של הספר. העיקרית שבהן היא העובדה שהיא נקראת טום סוייר, במקום תום סוייר, דבר שצורם לי עד מאוד.
המגרעת השניה היא ויזואלית בעיקרה. הייתי מעדיפה שההערות תרוכזנה כהערות שוליים ולא בצידי העמוד.

מארק טווין, שמו הספרותי של סמואל לנגהורן קלמנס, נולד בשנת 1835 ונפטר ב1910. הוא היה סופר והומוריסט אמריקני שנודע בציניות שלו, בסאטירה החברתית הנוקבת בספריו, בתיאוריו הריאליסטיים ובעיקר בשנאתו לדיכוי ולצביעות. "מארק טווין" הנו מונח מתחום הימאות המציין את מידת עומק השניה המסומנת על פני האנך.


לסיכום, ספר שיעניין ילדים ולא רק אותם. ספר שמעורר צחוק וחיוך לא מעטים, ובעיקר מחמם את הלב.

אבל למה אכביר במילים, כשטווין אומר זאת הרבה יותר טוב ממני:
"ספרי נועד בראש ובראשונה להנאתם של ילדים וילדות, אבל אני מקווה שלא יהיה בכך כדי לגרום לגברים ולנשים להמנע ממנו, שכן חלק מכוונתי היה לנסות להזכיר בנועם למבוגרים כיצד נראו פעם הם עצמם, כיצד הרגישו וחשבו ודיברו, ואילו מפעלות מוזרות העסיקו אותם מדי פעם" (עמ` 11).


לקוראי האנגלית בינינו, ניתן לקרוא את הספר המלא בפרוייקט גוטנברג.

 

 

 

 

 

הרפתקאותיו של טום סוייר-הספר המוער /מארק טווין
The Adventures of Tom Sawyer
תרגם מאנגלית והעיר: יניב פרקש
הוצאת אריה ניר, 2009
280 עמ`

הילד חיים והמפלצת מירושלים

יום חמישי, 26 בנובמבר, 2009

"מעשה שהיה בירושלים העיר במפלצת זקנה ובנער צעיר"….

כך מתחיל אחד מספרי הילדים החמודים ביותר שיצא לי לקרוא, ספר שמתאים בעיקר (אבל לא רק) לירושלמים.


 
 
 
 
 
 
הילד חיים, ילדון קטן ושובב גדול, אוהב מפלצות, אבירים ושאר מרעין. העובדה שאין מפלצות בירושלים (כך הוא חושב לפחות…) לא באמת מעניינת אותו. הוא יארגן בעצמו מפלצת, ואחרי שהמוני בני ישראל יתרגשו ויסערו בעקבות גילוי "המפלצת", הוא גם יברח מהבית כדי שיחשבו שנאכל על ידה.
"ועכשיו, ברשותך, קורא נלבב
נשובה לחיים הילד השובב:
אחרי שנעלם מביתו הילד
כל העיר הייתה מבוהלת"

הספר כתוב בצורה משעשעת ומלאת הומור. מה יקרה לחיים? האם הוא אכן יפגוש מפלצת? ומה יהיה על ירושלים?

בסוף הספר יש מילון של "מילים קשות שלא מכירים" , המסביר לילדים בצורה ברורה ופשטנית מילים ערטילאיות נוסח ארנונה- "מס שמשלמים לעיריה בעלי בתים ומגרשים אבל לא בעלי מערות" (עמ` 34).

את הספר הקראתי לאחי בהיותי ילדה, אי שם בשנות ה-80`.
הוא יצא במהדורה חדשה, עם איורים מעודכנים, בשנת 2003, והוא עדיין קסום, משעשע ומצחיק.

לפני שבוע הקראתי אותו לאחיינים שלי, איתן (8) ודן (5).
שניהם אהבו את הספר.
הם הביעו עניין, צחקו במקומות הנכונים. 


מאיר שלו, שאני לא ממעריצותיו, כתב כאן ספר מקסים, מלא חרוזים והומור, שגם עשרים ושש  שנה אחרי הוצאת המהדורה הראשונה הוא עדיין מקסים ילדים.
האיורים (במהדורה החדשה, את האיורים במהדורה הישנה אני לא זוכרת) צבעונים ומעוררי חיוך.
מי שרוצה לטעום מהספר, מוזמן לקרוא את הכריכה האחורית.

 

הילד חיים והמפלצת מירושלים/ מאיר שלו
איורים: מושיק לין
הוצאת הקבוץ המאוחד, 1983
35 ע`מ.

המפלצת הפחידה אותם בהתחלה, אבל כשהצעתי להם להסתכל בליל ירח מלא ולחפש אותה בשמים, הם הסתכלו עלי בביטול של "אין מפלצות בעולם"(כנראה שבכל זאת יש הבדלים בין ילדי שנות ה-80` לילדי שנות ה-2000….).

כשהגענו לאיור ראש עיריית ירושלים והסכימו ביניהם בנחרצות ש"זה לא ניר ברקת, כי בציור הוא בלונדיני וזקן". גם איתן וגם דן טענו שלא היו רוצים להיות כמו חיים, אבל שהיו שמחים לפגוש את המפלצת.

הכחול האבוד

יום רביעי, 18 בנובמבר, 2009

כשמישהו מת בכפר, קרובי משפחתו מלווים את גופתו ל`שדה הפרידות`, שם הם יושבים יחד ארבעה ימים ולילות ונפרדים. אחר כך הם עוזבים את גופתו שם, וחוזרים לחייהם.


כשמישהו נולד בכפר, כדאי מאוד שיהיה בריא ושלם, כי אם יוולד עם נכות כלשהי, יקחו אותו לשדה, וינטשו אותו. אסור שאנשים שאינם בריאים יחיו בכפר.
הכפר נתון בסכנה כל הזמן, אסור לצאת ממנו, יש חיות פרא איומות ונוראות ולכן כולם צריכים לדעת להגן על עצמם (במובן זה מזכיר הספר את הסרט "הכפר").


גם את קירה, גיבורת הספר, כמעט לקחו, כי נולדה עם רגל פגועה, אבל אמה הגנה עליה ומשום מה ויתרו ונתנו לה לחיות. אבל השנים חלפו להן, ואמה של קירה מתה. כעת לא נותר מי שיגן עליה מהנשים שזוממות לקבל את שטח ביתה, וקירה בטוחה שנגזר גורלה.

מן הסתם, אחרי הקדמה שכזו, ברור לכולם שגורלה יהיה שונה.

קירה, מתברר, ניחנה בכשרון מיוחד. היא רוקמת בחסד עליון, היא יודעת לצבוע חוטים לצבעים (איש אינו יודע ליצור צבעים בכפר), היא מהנבחרים.


כמו בספר הראשון בטרילוגיה, "המעניק", גם כאן מתארת לויס עולם עתידני (למרות שהפעם לא מדובר בעולם אוטופי) ומעוררת שאלות לגבי המחיר שחברה מוכנה לשלם עבור השרדותה.

הפעם החברה נטולת רחמים, נשענת על חוקים נוקשים ונלחמת על מקומם של האנשים בה.

גם הפעם הסוף הוא פתוח. אני ממש לא אוהבת סופים פתוחים.

הספר השלישי בטרילוגיה, Messenger, יצא באנגלית בשנת 2004 וטרם תורגם לעברית.
הפעם, חוששני, אין לי ציפיות גדולות שהשאלות תפתרנה בחלק השלישי של הטרילוגיה לאורי כבר אמרה שגם בסוף הטרילוגיה הקצוות נשארים פרומים.


האתר המקסים של הסופרת שווה אזכור נוסף, כמו גם אתר "כנפיים" בו ניתן לקרוא את הפרק הראשון בספר (אם תקלידו את שמו- לא ניתן לתת לינק ישיר).

ונורית , כמובן, קראה גם את הספר הזה.

הכחול האבוד/לויס לאורי
מאנגלית: יעל ענבר
הוצאת כתר, 2002
187 ע"מ

המעניק

יום רביעי, 18 בנובמבר, 2009

 

אם הייתם יכולים לחיות בעולם אידיאלי, שבו לא חשים כאב, אין מלחמות או צער, אבל גם לא יודעים מהי אהבה ומהם צבעים, הייתם מוכנים לחיות בו?

ג`ונס חי לו בעולם אוטופי. כל האנשים שהוא מכיר מאושרים בחלקם, אף אחד לא רב או מתווכח. כל בני המשפחה יושבים וממש מדברים אחד עם השני: מספרים את החוויות שלהם מהיום, משתפים ברגשות ובחלומות שחלמו.

זה עולם מאוד הרמוני- לכל משפחה יש בני ילדים: בן ובת. לכל אדם נועד תפקיד אותו עליו למלא כל חייו, תפקריד שניתן לו בטקס בהיותו בן 12. כל אדם רשאי לבקש להתחתן, ויותאם לו בן/בת הזוג המאזנים אותם.
אבל אם כל כך טוב, למה לג`ונס כל כך רע?

 

ג`ונס הוא לא "סתם" אדם, הוא נבחר לתפקיד החשוב ביותר. הוא אמור להיות "המעניק"- האדם שנושא את כל זכרונות האנושות. פתאום הוא מגלה שהעולם הוא לא כל כך אידיאלי. יש צער, כאב, סבל.

הספר מיועד בעיקר לבני נוער, וגם לאנשים כמותי שלא ממש מתחברים לספרות עתידנית. הוא לא מדע בדיוני, אלא מדבר על עולם דמיוני לכאורה, אבל אם חושבים על זה- לא ממש….
הדבר היחיד שבעייתי מבחינתי בספר הוא הסוף הפתוח שלו, שנובע מן הסתם מהיותו חלק מטרילוגיה (ואם תרצו לקרוא על הספר הבא בטרילוגיה- מהרו לפוסט הבא).

לויס לאורי נולדה בשנת 1937 בהוואי. היא מתארת עצמה כילדה מופנת ומתבודדת שברחה רבות לקריאה. את ספריה היא החלה לכתוב רק כשהייתה כבר אם לארבעה ילדים.
היא סיפרה שהחלה `לגלגל` הרעיון לספר בעקבות ויכוח ששמעה בין שני גרמנים, בשאלה האם אכן צריך לחזור ולספר שוב ושוב על השואה, או שהגיע הזמן להתמקד בהווה ולא בעבר.

על אף היותו הוא שנוי במחלוקת בארה"ב (במדינות רבות הוא חלק מהספרות המומלצת בבתי ספר, בחלק מהמדינות נאסר להחזיק אותו בספריות בית הספר), הוא זכה בפרס (Newbery Medal) לספרי ילדים ונמכר בלמעלה מ5.3 מליון עותקים.

יש לסופרת אתר חביב למדי, ואם תכנסו לאתר "כנפיים" ותקלידו את שם הספר, תוכלו לקרוא את הפרק הראשון (לצערי לא ניתן לתת לינק ישיר).
גם נורית התרשמה מהספר.

המעניק/לויס לאורי
תרגום מאנגלית: דפנה לוי- ינוביץ
הוצאת כתר, 1998
151 ע"מ

דנידין

יום שני, 26 באוקטובר, 2009

אחד הספרים הראשונים שקראתי כשהייתי ילדה היה "דנידין". דני דין, הילד הקטן והסקרן שהיה חייב, פשוט חייב לשתות את המיץ הסגול (טוב, היה חם 😆 …..).

דנידין, בשנים שלפני עידן הפוליטיקלי קורקט, הסכמי אוסלו וחזון השלום, היה הילד הישראלי שכולנו רצינו להיות (עד שהגענו לגיל והתחלנו לקרוא את חסמב"ה)- ילד ישראלי גאה, אוהב את ישראל, שונא את כל מי שרוצה להרוס אותה, אבל ילד טוב שמוכן לעזור "אפילו" לערבים, כל עוד הם לא רוצים לפגוע בנו. איפה הוא לא היה? מה הוא לא עשה?
הוא נלחם במלחמת ששת הימים, הוא צנח, הוא הפליג בים, נתקל בפראים, בשודדי ים, שחרר שבויים, לכד מחבלים. אם הוא היה קיים באמת, היינו כבר אמפריה.

יש לי אחיין, איתן טיירי שמו. ילד קטן ומקסים. גם הוא נלחם בשודדים, גם הוא רוצה להרוג את כל הרעים, לשחרר את כל השבויים. לא קוראים לו דני, ועד לפני שבועיים הוא לא ממש שמע על דנידין. טוב, יש לא מעט אנשים (הממממ, כן ד`, זו את!) שטוענים שדנידין הוא לא ממש ספר מופת.
הספר אותו קראנו היה "דנידין גבור ישראל", שיצא במקור בשנת 1965. בספר זה יוצא דנידין למצרים על מנת להפחיד את המצרים עם סוגי נשק מתוחכמים לכאורה שיש לישראלים. כדי להגיע למצרים צריך דנידין לעשות קורס צניחה. איך יכול רואה ואינו נראה לעשות קורס צניחה? אילו כלי נשק יש לישראלים? מה יקרה לדנידין במצרים? בשביל זה צריך לקרוא את הספר.
איתן ביקש להוסיף שהספר עצמו מאוד יפה ומעניין, לא רק שדנידין רואה ואינו נראה הוא גם בצנחנים וגם בצבא, אלא שבכל פרק אנחנו נתקלים בעוד דברים מעניינים. לדעתו הספר מתאים לילדים בגילאי 5-8.

און שריג, מחבר ספרי "דנידין" הרי הוא שרגא גפני, הרי הוא אבנר כרמלי, הרי הוא האיש בעל אלף השמות. הוא כתב מאות ספרי ילדים (החל ב"דנידין", "הספורטאים הצעירים", "הימאים", "עולם התנ"ך לילד" ועוד). הוא היה חבר בלח"י, ודעותיו הפוליטיות משתקפות לא מעט גם בספרים שכתב, בהם הגיבורים הם תמיד צעירים, חדורי ציונות ורוח התנדבות שנלחמים כנגד אויבי המדינה הזוממים להשמידה.

אז נכון, זו לא ספרות מופת. אבל אם זו הדרך בה ילדים סקרנים ואוהבי מלחמות יתחילו לקרוא, זה גם משהו. אותי אישית זה החזיר לילדות.

דנידין גיבור ישראל/און שריג
הוצאת מ. מזרחי, 1996
96 ע"מ

בילבי גרב ברך

יום חמישי, 23 באפריל, 2009

כשהייתי ילדה הייתי טום בוי, אבל ממש. נהנתי לשחק בכדורגל (בעיקר בסטנגה), לטפס על עצים ולהרביץ לבנים.
לכן היה טבעי מאוד שאוהב את בילבי. טוב, בזמנו לא קראו לה ככה, קראו לה גילגי, ורק בארץ קראו לה ככה, בעיקר כי שמה המקורי היה "פּיפּי", ומשום מה המתרגמים לא חשבו שכדאי להשתמש בשם זה…..

בכל מקרי, את "גילגי"/"בילבי"/"פיפי" לא קראתי שנים ארוכות. אני כבר לא כל כך ילדה, ולא כל כך טום  בוי, אבל אז שמעתי שתרגמו את הספר מחדש. בדרך כלל אני לא בעד התרגומים החדשים (התרגום החדש לפו הדב, למרות שהוא נפלא, הרס משהו מהקסם של הילדות), אבל הייתי חייבת לנסות…

אז אכן, הדמויות הן אותן דמויות: בילבי היא עדיין יתומה ג`ינג`ית ופרועה, בעלת לב ענק שמורדת בכל הנורמות החברתיות ועושה מה שהיא רוצה, והיא עדיין מלווה במר נילסן הקופיף ובסוס (שאותו היא מרימה להנאתה למרפסת הבית), טומי ואניקה הם עדיין הילדים המנומסים שגרים לידה והופכים להיות חבריה. העלילות משעשעות מאוד ובהחלט הצליחו להצחיק גם אשה צינית ונרגנת שכמותי, וחזרתי לזמן קצר לילדות.

הספר כתוב באותיות גדולות, דבר שאמור להקל על ילדים בקריאה. האיורים מקסימים, והדבר היחיד שלא אהבתי בספר היה ששינו את הסוף. בזמנו הייתה בילבי יתומה מאמה, ואביה נעלם לו בלב ים. בסוף הוא חוזר, כמלך הילידים, ובילבי בוחרת להשאר עם חבריה. בגרסא הנוכחית, לבילבי אין את אפשרות הבחירה. אביה מעולם לא חוזר.

ולמען החיוך:
"לא היה לה לא אמא ולא אבא, ולמען האמת, זה היה ממש נחמד, כי לא היה מי שיגיד לה ללכת לישון דוקא בשיא הכיף, ומי שיכריח אותה לבלוע שמן דגים למרות שהיא מעדיפה לאכול סוכריות טופי" (עמ` 7)
"מה פתאום יש לך סוס במרפסת?" שאל טומי[…] "אמממ", אמרה בילבי מהורהרת, "במטבח הוא רק יפריע, ולא נוח לו בסלון" (עמ` 17)
"לוח כְּפֶפֶל" (עמ` 41)
"לחשוב שפרה יכולה להיות עקשנית כמו פר" (עמ` 83)
וכמובן- "שמי בילבילוטה צידניה וילון- גיליה נענע-מסלסלה בת-אפרים גרב- ברך" (עמ` 54)

אם אתם רוצים לקרוא עוד על בילבי- ניתן לקרוא מאמר עליה כאן או כאן

בילבי גרב-ברך/אסטריד לינדגרן
משבדית: דנה כספי
כנרת, זמורה ביתן, 2009
182 עמ`