ברבורה בהתהוות

בראשית היה ה"יצורע"', כינוי החיבה המשפחתי למחלת הסרטן. זה היה מזמן, לפני שלוש שנים, שניה לפני הבת מצווה.
אבל זה היה מזמן, מאז הכל בסדר. נטע, אחותה הגדולה של נוגה, כבר החלימה לחלוטין, הבת מצווה הצליחה והכל בסדר.
טוב, כמעט הכל.

"הרגשתם פעם שאתם שקופים? שאתם לא לבד, אבל מאוד בודדים?" (עמ' 7)
בינינו, כמה אנשים לא הרגישו כך ביום שהתחילו בית ספר חדש? כמה אנשים לא חששו מהרגע הזה, ולכמה מבינינו אין עדיין סיוטים על רגעי הבדידות הללו?

נוגה, גיבורת הספר "עד הבת מצווה זה יעבור", הגיעה לסיוט הגדול באמת- התיכון. איך מתמודדים בתיכון חדש? ומה עושים כשהחברויות של פעם מתפרקות?

באותה לשון מלאת הומור ולא מתייפייפת אנו מלווים את נוגה בקשיי ההסתגלות לתיכון, באהבה הראשונה, ואפילו בכאבי המחזור הראשון- "הלכנו שלושתנו לבית-קפה לחגוג את היותי אישה, כמו שכולם אומרים. הן חגגו, ואני סבלתי מכאבי בטן. הן אכלו עוגת שוקולד ענקית ואני רק חישבתי כמה שנים עוד נשאר לי לסבול מהסיוט הזה" (עמ' 11).

מי שקרא את הספר הקודם, ירגיש בבית.
אהבתי את ההתייחסות העדינה לנושא ההסטריה של ההורים כל פעם שעולה תלונה על איזשהו כאב/חולשה. מי שחווה מחלה כזו במשפחה, ודאי מכיר את תחושת הפחד הזו, אבל בה בעת את תחושת המחנק המתלווה לדאגה.
פחות אהבתי את הטיפול הפופוליסטי לטעמי בנושא הנערה שנולדה מתרומת זרע. אבל זה ממש בקטנה.
זה לא ספר מופת, אבל הוא לא מתיימר להיות כזה.
ספר על החיים האמיתיים, עם רגעי הדמע והצחוק.

נועה רום עבדה בעבר ככתבת ב"פנאי פלוס" וכעורכת חדשו התרבות ברדיו תל אביב. יש לה גם אתר משלה.

לסיכום,
(כי ציפיתי שתהיה התייחסות רבה יותר לעניין הסרטן שהיה עיקר הספר הראשון, ואולי פשוט עברתי את הגיל. מצד שני, זה באמת ספר שילדות בנות 15 יכולות למצוא את עצמן).

לדף הספר בהוצאה.

כמה שאת נהדרת/נועה רום
הוצאת רימונים, 2010
235 ע"מ

בשנות השמונים הייתה היסטריה בארה"ב.
זה התחיל משמועות (ומעט מאוד מקרים אמיתיים) על התעללות מינית וגופנית בילדים במסגרת כתות שונות ומשונות, ונמשך בטענות שונות על התעללות מינית בגני ילדים.
שיאה של ההסטריה הייתה סביב הגן של משפחת מק'מרטין.
משפחת מק'מרטין הואשמה בשנת 1983 בהתעללות מינית ופולחנית בילדים במסגרת גן החובה שניהלו. הם הואשמו בהתעללות מינית ב-48 ילדים, המשפט הפך לאחד המשפטים היקרים ביותר בהסטוריה של ארה"ב. הוא נמשך שש שנים, עלה 15 מליון דולר, ובסופו של ההאשמות בוטלו.
שנים מאוחר יותר התראיינו חלק מהילדים, וספרו שדבר לא קרה להם. חלק מההאשמות היו לא מבוססות (בין השאר דובר על התעללות במנהרות שהיו מתחת לגן, מנהרות שככל הנראה היו מחילות ארנב…). היום אין ספק שהמשפחה נפלה קורבן להיסטריה שהייתה קיימת, אבל בשנות השמונים הכל היה נראה אחרת.

הספר "סודות שאסור להסתיר" נכתב בעיצומה של ההיסטריה, בשנת 1987.
מעשה באדריאן, נערה שיש לה הכל- משפחה אוהבת, חבר אוהב, היא נראית טוב. אז מה הבעיה? היא לא נותנת לאף בחור להתקרב אליה. היא מפחדת, אבל לא יודעת ממה.
כשבקי, אחותה הקטנה, מתחילה להתנהג מוזר, מתחילה להזכר אדריאן בדברים מוזרים, שקשורים לגן הילדים שלה…

זה ספר לא רע בכלל, שמדבר על נושא חשוב ביותר. לא רק ההתעללות, אלא על זכרון התעללות שעולה שנים מאוחר יותר. האם ההורים יהיו קשובים לאדריאן? האם יאמינו? ואיך אפשר להאמין בכלל להאמין לדבר כזה, ומה זה אומר על ההורים עצמם, שלא ראו?

יש בספר גם כמה אמירות נכונות על החינוך לילדים, דוגמת "למה ילדים אמורים להיות נחמדים למבוגרים, לא משנה מה! מה עם רגשותיהם של הילדים? " (עמ' 53).
אין ספק שהספר מיושן. אני מניחה שנערה שתגיע היום עם סמפטומים דומים תחשף מהר מאוד לשאלות לגבי התעללות מינית. בכל מקרה, כספר שנכתב ב1987, הוא לא רע בכלל.

על משפחת מק'מרטין אפשר לקרוא כאן.

לסיכום,
(כי היום הוא כבר מיושן, אבל המסר שלו חשוב ביותר: להתייחס למה שהילדים אומרים, ולסמוך על הרגשות שלך)

סודות שאסור להסתיר/גלוריה ד. מיקלוביץ
Secrets not meant to be kept
מאנגלית: גלית הס
הוצאת זמורה ביתן, 1995
128 ע"מ

כשהייתי ילדה, פחדתי עד מאד מהספרנית השכונתית. היא הייתה רעה, היא צעקה עלי, אמרה לי "שששששששש…." כל הזמן, ובעיקר צעקה עלי שאני קוראת ספרים לא לגילי, או כשהפרתי את אחד מאלף ואחד הכללים הקיימים.
זה לא שהיא הייתה כל כך מרושעת, אלו הכללים שהיו מאוד מאוד (מאוד!) חשובים לה.

אבל מה קורה כשהחיים מזמנים הפתעות?
מה קורה, אם, לדוגמא…. ייכנס לספריה פתאום… המממ… אריה?
האם יש בכלל כלל האוסר על כניסת אריות? האם לאריה מותר לשאוג בספריה? ומה קורה כשהאריה מפר את הכללים? למישהו יש את האומץ להוציא אותו בכלל?

לספריה של גברת דפני נכנס פתאום אריה.
גברת דפני, אם תהיתם, היא אשה מאוד מסודרת וקפדנית. אם תרצו, דפני היא דמות הספרנית הקלאסית. היא לבושה תמיד חליפות מחוייטות, משקפיה מסודרים תמיד על אפה, היא אוסרת לרוץ בספריה ולצעוק.
כמו כל ספרנית, גם לגברת דפני לא ממש אכפת מי נכנס לספריה שלה כל עוד הוא מציית לחוקים, אפילו אם מדובר באריה.

לאט לאט הופך האריה לבן בית בספריה. הוא מנקה אבק בעזרת זנבו, הוא מלקק מעטפות למשלוח למאחרים, ובקיצור, כמו שכל האנשים בספריה אומרים, לא ברור איך הסתדרו בלעדיו. אבל מה קורה כשיום אחד הוא חייב להפר את הכללים? האם הוא יגורש מהספריה?

הספר עצמו הוא ספר מקסים, לא רק לילדים, ולא רק לחובבי ספריות.
הכתב הוא גדול, יש לא מעט מלל בכל דף, כך שהייתי מגדירה אותו לבני 5+.
ספר שמדבר על גבולות, על כללים ועל מה שביניהם. על ההבדל בין המצוי והרצוי ועל הפעלת שיקול דעת, כי כמו שגברת דפני אומרת, לפעמים יש סיבה טובה לא לשמור על הכללים….

היום, לשמחתי, הספרניות (ואני אחת מהן, מודה באשמה;-) ), קצת פחות עושות "שששש", וקצת יותר מנסות לחייך, אבל לכו תדעו מה יקרה אם יכנס פתאום אריה……

לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,
(כי הוא מקסים, כי הספרנית הזכירה לי נשכחות, וכי גם אני רוצה אריה כזה 🙂 )

אריה הספריה/מישל קנודסן
Library Lion/ Michelle Knudsen
איורים: קוין הוקס
מאנגלית: אירית ארב
הוצאת כנרת, 2008
דפים לא ממוספרים

שי שונאת את השם שלה. זה שם של בן בכלל. היא כן אוהבת שקוראים לה פיציריקה, כי זה מה שהיא רוצה להיות. פיצית. בעיקר במשקל.
שי בטוחה, לא בטוחה- יודעת, שהיא שמנה. היא צריכה לרזות עשרה קילו, ולא משנה מה החברה הטובה שלה אומרת.

לילדים יש חושים חדים. הם יודעים בדיוק, אבל בדיוק, איפה לפגוע בילדים אחרים, וכך זוכה שי לכינויים נוסח "מקרר" (עמ' 32) או טענות על כך ש"הלכלוך מצטבר לך בין השומנים" (עמ' 120).
לכי תתמודדי עם זה. לכי תתמודדי עם זה כשאמא שלך כל היום עושה אירובי, כשאבא שלך עוזב את הבית, כשגיא, הילד הנחמד שפגשת באינטרנט רוצה להפגש איתך, אבל את הראית לו תמונה של חברה שלך, כי ברור שאותך הוא לא ירצה.

בעיית ההשמנה, כפי שדנתי בה לא פעם ולא פעמיים, היא בעיה מוכרת וידועה. וגם כואבת לא מעט.
בעיית ההשמנה אצל ילדים ובני נוער היא כואבת הרבה יותר, וספר בנושא עלול להיות, איך לומר, כבד או טרחני מדי.
אבל הספר הזה איננו כזה.

שי, מלבד העובדה שיש לה דימוי עצמי בגובה הדשא, היא ילדה מקסימה שאוהבת לקרוא ספרים, ומחזיקה ספריה קטנה בשירותים- "אמא טוענת שאף פעם לא שמעה על מישהו שמחזיק ספריה שלמה בשירותים, אבל אני חושבת שיש שני דברים שהכי כיף בעולם לעשות בשירותים- לחשוב על כל מיני דברים שמטרידים אותך או לקרוא משהו מעניין או מצחיק" (עמ' 45).
היא גם עסוקה בהתאהבויות, יחסי בנים בנות ובכלל יחסים בכיתה, במריבות עם אמה, בקיצור ילדה טיפוסית בגיל ההתבגרות.

ויש את הצד, שילדים (ומבוגרים) שמנים מכירים היטב. אלו המחשבות, ואל תנסו לשכנע את שי (או אותי) שהן לא נכונות, על הגרביטציה. אלו הן המחשבות שמונעות משי לטפח תקוות להיות אסטרונאוטית, כי "זה יכול להיות ממש לא נעים, אם, כשאגיע, אגלה שבגלל המשקל שלי אני יכולה לעמוד שם בקלות על שתי רגליים וכולם עוד פעם יצחקו עלי על זה שאני שמנה" (עמ' 5).
זו השנאה העצמית: "כשאני מסתכלת במראה הילדה ששם תמיד נראית לי כל כך שמנה עד שבא לי לקחת סיכה ולדקור אותה עד שתתפוצץ" (עמ' 88), וזה התסכול האינסופי כשהאם מנסה, בדרכה שלה, לעודד את הילדה לאכול אוכל בריא יותר.

טוב עשתה המחברת שלא הפכה את הספר ל"ספר מתכון להרזיה". טוב עשתה שהראתה כיצד לעיתים לחץ מצד האם להרזיה עלול לגרום לתסבוכים ולכעס.
ניכר במחברת, טליה רחימי, שהיא מכירה את הנושא. מי עוד יוכל להקדיש את הספר ל"אלוהי הילדים השמנים"?

טליה רחימי היא בלשנית ומורה לאנגלית. פיציריקה הוא ספרה הראשון.
ומי שרוצה, יכול להיות חבר של שי בפייסבוק- shai sadot.

לסיכום,
ברבורים (כי זה כתוב יפה, כי זה הזכיר לי את עצמי, וכי הוא היה מקבל חמש אם הסוף היה קצת קצת קצת שונה).

פיציריקה/ טלי רחימי
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010
197 ע"מ

"מה עשיתי אני לחברי לכיתה שגורם להם להתייחס אלי כך? כמה שלא הפכתי בבעיה והסתובבתי סביבה, לא הצלחתי להגיע לסיבה" (עמ' 24).

אחד השקרים הגדולים ביותר שמספרים לנו, וחוזרים על המנטרה שוב ושוב, הוא שהילדות היא התקופה הנפלאה ביותר. אין שקר גדול מזה.
ילדות היא תקופה לא פשוטה בעליל. ילדים הם עם אכזר, ובניגוד למבוגרים, שלמדו להסוות את האכזריות והביקורת במעטה של נימוס, הם אומרים הכל בפנים.
תחשבו על הילד השמן/הממושקף/השחום/המגמגם שהיה אצלכם בכיתה, ותזכרו מה היה היחס אליו. ואז תבינו- "נתקפתי חרדה מהמחשבה ש… אם, כמו שהם אומרים, הילדות היא התקופה היפה ביותר בחיים… הצילו!!! איך יהיה כל השאר???" (עמ' 58).

חטאו הגדול של פרננדו היה שעבר כיתה. במהלך חלוקה מחדש של תלמידי שכבתו, הוא מוצא עצמו מופרד מחבריו בשנים האחרונות, בודד לחלוטין בכיתתו החדשה.
וכדי להחמיר את הבעיה, פדריטו, המלך (שלא לומר עריץ) הבלתי מעורער של הכיתה, שם לב לעובדה שיש לפרננדו אוזניים גדולות. בזה בא הקץ על תקוותו של פרננדו לחיים שלווים בכיתה.
"כך חלף היום. הם ממשיכים בעלבונות שלהם, ואני על סף בכי, מייחל ומקווה שיתחיל משהו שונה, ואשר התחיל- מייחל לסיומו. נו, טוב, מה שבאמת רציתי היה שהזמן יעבור מהר מהר… כדי לחזור הביתה… ואז צלצל הפעמון" (עמ' 21).

לא מדובר כאן במכות. אין אלימות מופגנת. יש רק רמיסה יומיומית של ילד אחד קטן, שכל המבוגרים מסביב אומרים לו שיהיה בסדר בסוף. לא שהוא מאמין להם, איך הוא יכול להאמין, חושב לו פרננדו, לאבא שלו, שיש לו אוזניים לא פחות גדולות משלו? והרי אם הוא יספר לו שצוחקים עליו על גודל אוזניו, אבא שלו יתאכזב. אולי אפילו יפגע. וכך הולך לו פרננדו ונאלם. ונעלם. "הפסקתי לשחק בהפסקה. הפסקתי לדבר עם חברי בכיתה. הפסקתי ללכת לפארק אחר הצהריים. הפסקתי ללמוד. מה יש לומר? עזבתי הכל. לא רציתי לדבר כלל, אפילו לא בבית" (עמ' 33).

בסוף פרננדו מוצא פתרון. קצת ענווה, קצת הומור והרבה תמיכה ואהבה שקיבל בבית. וגם כמה חברים שהצליחו לעבור את מחסום החשדנות שלו.

פילאר לוזאנו קארבאיו נולדה בספרד בשנת 1953. היא עתונאית וכותבת ספרים (למבוגרים ולנוער) בעלי פן חינוכי. ספר נוסף שלה, "שבעה ילדים ועיתון", יצא לאור בהוצאת שוקן בשנת 2008.

ספר שמספר על אחת החוויות הכואבות בילדות.
מומלץ גם לילדים שחוו/חווים זאת, ולא פחות מזה להורים.

לסיכום,
(כי אפילו הזלתי דמעה)

לא פשוט להיות ילד/ פילאר לוזאנו קרבאיו
No es tan facil ser nino/ Pilar Lozano Carbayo
מספרדית: מיכל גרסטנר
הוצאת שוקן, 2009
104 ע"מ

 "עוד לפני שתהפכו את הדף אני רוצה שתדמיינו שאתם יושבים בחשכה, כאילו הייתם באולם הקולנוע כשהסרט מתחיל" (עמ 9)

 

הספר הזה מיוחד לא בגלל העלילה, אלא בזכות האיורים שבו. זה ספר שהוא יותר מחווה לקולנוע, הוא בעצם סוג של סרט- המון המון איורים, הדפים עצמם ממוסגרים במסגרת שחורה, שמשרה אווירה אפלולית (אך לא מאיימת). כמובן שלעיצוב עצמו יש משמעות, אותה אנו מבינים רק בסוף העלילה.

 

אני נתתי את הספר הזה לילדה בת 12 שנהנתה ממנו (זה מתאים לטעמי לילדים אוהבי קריאה, וגם לילדים אוהבי קומיקס- אבל גם למבוגרים).

התגלית של הוגו קברה/בריאן סלזניק
The Invention of Hugo Carbert/ Brian Selznick
מאנגלית: מיכל אסייג
איורים: בריאן סלזניק
הוצאת כתר, 2008
543 ע"מ

  (כי בכל זאת מדובר בספר שפעם היה קלאסי משום מה)

מר אל כאן אנה/פין
Mister God, This Is Anna/Fynn
מאנגלית: אוריאל אופק
הוצאת זמורה ביתן, 1987
183 ע"מ