ברבורה בהתהוות

ניר כץ
ליז טרובשי

האם למשטרה שטוענת שלא תשקוט ולא תנוח עד שהמהומות תפסקנה, אבל אם המהומות היו מתרחשות באיזו עיר בצפון או בכפר ערבי, בשניה היו מכניסים המון כוחות וגומרים את הספור

האם לחרדים  שטוענים לעלילת דם, שטוענים כי הם לא פועלים משעמום (גוועלד) אלא רק כי הם (כולםםםםםםם, אין אחד שלא) מכירים את האשה והיא אם מסורה ואוהבת

האם לכבוד השופטת שלומית דותן שהחליטה למען הסדר הטוב לשחרר את האשה למעצר בית, כשאחד התנאים היה שהיא תגיע לבדיקה פסיכיאטרית, וכל כך הייתי רוצה להאמין שתעשה משהו כעת, אחרי שהצו שנתנה לא קויים (ונראה כמה זמן עוד ימשכו את זה)

האם לראש העיר, ניר ברקת שהורה לעירייה להפסיק לספק שירותים לאיזור מחשש לפגיעה בעובדים (ורק אלוהים יודע איך העירייה תספוג נזק של מאות אלפי שקלים….), וספג בגלל זה לא מעט קיתונות של רותחין (בעיקר מיושבי גוש דן שלא היו צריכים להתמודד עם מה שהיה כאן בשבוע האחרון)

או האם לאשה ההיא, שהרעיבה או שלא, שהיום (כמובן) לא הגיעה לבדיקה הפסיכיאטרית, כי היא לא הרגישה טוב. שיושבת לה בבית

אז אמרו, אזרחים מודאגים, לאן נעלמו הביצים?

17:00- עדכון: השופטת זימנה דיון דחוף. אני עדיין סקפטית.
18:30- עדכון אחרון: המשטרה מוכנה לתת עוד צ`אנס, ושהאם תבדק מחר. נציגי האם ביקשו לדחות את זה בעוד יום, בקיצר: אלימות זה דבר שמצליח. וכנראה לאף אחד אין ביצים.

אלא שלפעמים הסיבה היא יותר קונקרטית, בעיקר כשמדובר במוות של ילדים/ נשים או חפים מפשע. אז זה בגלל "שקצצו בקצבאות/ לא שמרו שבת/ ההתנתקות/ לא סגרו את החלון והרב עובדיה הצטנן". תמיד, תמיד, יבואו מגלגלי העיניים.
בדרך כלל אני נושכת שפתיים וממשיכה הלאה. למה להתעצבן מטפשות של אחרים, אני מנסה לשנן לעצמי. הרי אני יודעת את האמת. כולנו, בסך הכל, יודעים את האמת: זה לא ששם לא קורים דברים, זה ששם יותר פשוט להחביא אותם. מה יותר פשוט מלהשתיק עשרות ילדים שהמלמד שלהם אונס אותם שנים? שראש הישיבה מתעלל בהם? הרי רק לחשוב על הבושה שתהיה למשפחה, על העובדה שאף אחד לא ירצה להתחתן עם מישהי מהמשפחה, רק הפחד הזה מספיק כדי לשתק אנשים. ואני לא מאשימה אותן/ם, את הקורבנות. רק את מגלגלי העיניים.

בשנת 2006 הזדעזעה האקסיומה הזו בגלל רפאל ולס. אני יודעת, השם הזה לא אומר לכם כלום, למה שיגיד? מי הרי מתייחס בכלל לתינוק בן שלושה חדשים, שהוכה, הוטח בקיר, ננשך, ולבסוף נפטר מפצעיו. אבל אולי תזכרו את אבא שלו, ישראל ולס, "בחור טוב"  אמרו עליו מנהיגי העדה החרדית, בדיוק אותם אלה שמדברים עכשיו בזכות האם שהרעיבה את בנה.
כשהמשטרה העזה, בחוצפתה הרבה, לעצור את ולאס, רעדה הארץ. עשרות חרדים יצאו לרחובות, מתעלמים לחלוטין מהדיבר ההוא, נו, הצו האלוהי הזה, שמה הוא אומר? אה, כן. "לא תרצח".
והאמת? אז זה הצליח להם. לא רק ששחררו אותו למעצר בית, אלא שבסופו של דבר נגזרו עליו רק שש שנות מאסר. בינינו, מה זה שש שנים? כמעט כמו שבעה קילו….

והנה, שוב זה קורה. הפעם זה לא רצח. הפעם זו "סתם" אמא שהרעיבה את בנה הקטן (ולפני שכל המסנגרים יקפצו, בניגוד לרשומה הקודמת שלי על אמהות רוצחות, כאן ככל הנראה אכן מדובר באשה שסובלת מהפרעה נפשית קשה).
הפעם, טוענים מגלגלי העיניים, זה לא ש"זה קורה אצלנו" אלא פשוט שמדובר ב-"עלילת דם". ובאופן כללי, "היא אמא ממש טובה/ מסרה את נשמתה למען הילד/ יכול להיות שהאמא לא רצתה לתת לילד תרופות/ יכול להיות שזה צליאק/ אז מה אם צילמו אותה, זה לא אומר כלום/ וגם אם היא עשתה את זה, היא בהריון ולא צריך לכלוא אותה/ היא פגעה רק בילד הזה ויש עוד ילדים בבית שבהם היא לא פגעה אז צריך לשחרר אותה" . גם עכשיו יש את אלו הטוענים שזה רק בגלל שהיא חרדית, ובכלל, ל"הדסה עין כרם" יש מזימה- להוציא את ילדיהם של החרדים באמתלות שונות, ולכן צריך להזהר- כי אם לא ישחררו את האם המסכנה, החרדים יפחדו ללכת לרופא, ואז תהיה סכנה בריאותית גדולה.

ושוב הם יצאו לרחובות. ושוב זה מצליח להם, הנה עובדה. בית המשפט קיצר ביומיים את מעצרה של האם. ואתם יודעים מה, אני מקנאה בהם. ביכולת שלהם להוציא עדר שלם להפגין, לשרוף רחוב שלם, והכל בשם "עלילת הדם המרושעת".

ואני יושבת ורואה את התמונות בטלוויזיה, ורואה את החיוכים של המפגינים, ואני תוהה, יש להם בכלל אלוהים? או שהם רק עדר משעמם, כי גם להם יש עכשיו חופש גדול, ואולי הם פשוט הוציאו איזה פסק הלכה לפיו יש ציוויים שטובים רק לחילונים, ולחרדים מותר הכל….

רק כדי להזכיר:
ביום ראשון, ה-22 למרץ 1992, הטביעה האחות הרחמניה מרינה דוידוביץ את שתי בנותיה, נעמה וליטל, בחדר האמבטיה בביתם שבכרמיאל. היא חיכתה אחר כך שאמה תגיע לדירה, יחד הן סידרו את הבית, הלבישו את הילדות ורק כשאחותו של הבעל הגיעה הביתה התקשרו למשטרה.

ביום ראשון, ה-16 לינואר 2000 זרקה פלונית  את תינוקה מהחלון. אחרי שהוא נפל, היא יצאה מהבית כשהיא חמושה בסכין, כדי להרוג את הבן הנוסף, ילד בן 7 שלא היה באותו זמן בבית.

ביום חמישי, ה-02 למרץ 2000, ילדה מרב אדרי את תינוקה. היא לא רצתה אותו. היא לא רצתה שמישהו ידע בכלל שהיא ילדה. אז היא חנקה אותו, ואז שמה את גופתו בשקית זבל שחורה. למחרת זרקה אותו לאשפה.

ביום חמישי, ה-28 לאוגוסט 2008, לקחה אולגה בוריסוב את בנה בן הארבע לחוף הים. היה אז לילה, לאלון הקטן היה קר במים, אבל אולגה התעקשה להכנס עמוק יותר ויותר. כששאלו אותה למה הטביעה את אלון, אמרה שבהתחלה רצתה למות, ואחר כך לא. אחר כך היא גם טענה שהוא בעל הפרעות קשב.

כל הנשים הללו טענו שהן חולות נפש, כל הנשים הללו טענו שלילדים היו צפויים חיים קשים, ושהן רק רצו להקל עליהם. זה תמיד מצליח להן, לאמהות שרוצחות.

מרינה דוידוביץ היא המקרה המדהים מכולן. הפסיכיאטרים שבדקו אותה החליטו שהיא הייתה שפויה לפני הרצח, הייתה שפויה אחרי הרצח, אבל בזמן הרצח משהו השתבש. היא נשלחה לבית חולים פסיכיאטרי, וכעבור חודש כבר החלה לצאת לחופשות. במסגרת ה"so called" שיקום שעברה, הלכה לא מעט לקברי הילדות שרצחה. היום, אגב, היא חיה לה חופשיה יחד עם אמה. את פסק הדין שלה אפשר לקרוא כאן. יש עליה גם סרט.

מרב אדרי טענה שהיא באה ממצוקה קשה, וסניגוריה טענו שמאסר יוסיף למשבר הנפשי הקשה שלה. לא היה ויכוח על כך שהיא ידעה להבדיל בין טוב ורע, אבל היא ביקשה את רחמי בית המשפט. הצליח לה. היא קיבלה רק 4 שנים, ושוחררה אחרי שריצתה 2/3 ממאסרה. כאן אפשר לקרוא את גזר הדין שלה.

פלונית היא מקרה קצת שונה, כי היא באמת הייתה חולה. הייתה לה הסטוריה של מחלות נפש, מה שעזר לה לחמוק מאשמת רצח. היא קיבלה עונש כבד יחסית, של עשר שנים. את גזר הדין שלה אפשר לקרוא כאן. מצד שני, היא הוכרזה כיורשת של הילד אותו רצחה, במסגרת הליך משפטי אזרחי.

ואולגה? אולגה אולי סבלה מדכאון. אולי סתם לא היה לה כח. אולי היא כן זרקה את הילד מהחלון בביקור ברוסיה. אולי הוא נפל. אבל בטוח שהיא מאוד מאוד סובלת, עובדה- אפילו האבא של הילד אומר שהיא מסכנה, וצריך לשחרר אותה.

אני מאוד לא חסידת טיעוני מגדר. אני לא חושבת שאנשים מקבלים עונשים גדולים יותר כי הם "גברים" או "מזרחים" או "ערבים". אבל אני לא יכולה שלא לתהות מה ההבדל בין מרינה דוידוביץ לאלי פימשטיין? מה ההבדל בין אולגה בוריסוב לרוני רון?

יש משפט מאוד חכם שאומר "מי שמרחם על אכזרים סופו להתאכזר לחלשים".  יש איזו נטיה לחשוב שאמהות, בגלל שהן כל כך מחוברות לילד, גם אם הן הרגו אותו הן בטח מתייסרות על זה, ולכן צריך לרחם עליהן. מאחר ואני כבר שנים לא מאמינה במערכת המשפט קשה לומר שאני מופתעת, אבל איך אפשר ככה? ואף אחד לא זועק את זעקת הילדים.
האבא של אלון לא מדבר עליו, "כי זה כואב לו", אבל זה לא מפריע לו לרוץ ולדבר על אשתו תחת כל מקרופון פתוח. התינוקות שנרצחו, איש לא באמת שאל מה היו רוצים. בנותיה של מרינה, שנאבקו תחת ידיה, עדיין מחכות לצדק.

ואתם עוד תראו, שגם מארי פיזם תצא ככה. ורוני רון יצא בקלות לא פחותה….