הוצאת מודן הוציאו לא מזמן ספר חדש של דיוויד באלדאצי, העונה לשם "האמת הפשוטה". הכל טוב ויפה, אבל לא פורסם בשום מקום אני לא נתקלתי בשום מקום באיזשהו ציון קטנטן המצביע על כך שמדובר בהוצאה מחודשת של ספר שיצא כבר בארץ בשנת 2001.
פייר, התאכזבתי. מה חשבתם, שלא נשים לב?
2. בהמשך לפוסט על הEvrit
ביום רביעי האחרון הייתי ביום עיון שנערך במכללת דוד ילין. אחת הדוברות בכנס הייתה גב' סימה שמעוני, ספרנית בספריה האזורית מטה אשר (היא גם בעלת בלוג קיוון הרוח), שדיברה ארוכות אודות הקינדל.
כמו שכבר ציינתי אני לא ממש נגד הקידמה, ואין לי ספק שבסופו של דבר קינדל (או מכשיר ישראלי כלשהו) יגיעו אלי- אני חייבת להודות שהרצאתה של גב' שמעוני בהחלט עוררה אצלי תאבון גדול לקינדל.
לאותה גב' יש חזון מאוד מאוד קיצוני לטעמי- היא טוענת כי בעתיד הקרוב למדי (גם אם לא מחר בבוקר), הוצאות הספרים תפסקנה להוציא ספרים מודפסים, כי מרבית האנשים יעברו לקורא אלקטרוני. אני טענתי מנגד כי נכון להיום, כל הקוראים האלקטרונים מאלצים למעשה את הקונים להיות במעין "גטו"- קינדל עובד רק עם ספרים שרוכשים באמאזון (וזו בעיה יחסית קטנה, כי באמאזון יש משלל ההוצאות), אבל אני מתקשה לראות איך בEvrit נוכל לקרוא ספרים מהוצאת "זמורה ביתן" ו"מודן".
בכל מקרה, מבחינתי החזון שלה היה אפוקליפטי למדי. ומאוד עצוב. 😥
אני חייבת להודות ששבוע הספר בשנים האחרונות מאכזב אותי.
כילדה, כל כך הייתי נרגשמת מההמון, ומשלל הדוכנים, ובשנתיים האחרונות שבוע הספר הוא גדול פחות מתמיד (לפחות בירושלים).
חלק מההוצאות בכלל לא מגיעות, הוצאות אחרות לא שולחות סופרים לחתימה, ונראה שגם כאן (ואולי במיוחד כאן?) רואים את ההבדל בין
"סתם" עיר (גם אם היא עיר הבירה), לבין "מדינת תל אביב".
אבל לא משנה, כי אתמול אני והנסיך הלכנו "לקרוע" את העיר (טוב, בערך). אני עם הרשימה המדוקדקת שלי, והנסיך עם המחשבון (כדי שלא אחרוג מהתקציב), ובעיקר בשביל הסחיבה.
אז למה להרבות במילים, אם אפשר להרבות בספרים:mrgreen: ?
ספר הפרידות הגדול/ שושי בריינר
האישה אחרת/ ויקטוריה זקהיים
תשע אמהות ואמא/ אברהם בלבן
עיר קסומה/ יהושוע בר יוסף (ספר שלמדתי לבגרות ומאז אני רוצה לקרוא אותו שוב)
יהודי אחד כלקח/ז'אק שסקס
בשביל הנפש/ חנוך דאום
משחק הציד/ הרלן קובן
יומן אבל/ רואן בארת
אמא רעה/ איילת ולדמן (שאני מאוד אוהבת את צורת הכתיבה שלה)
המשורר/ מייקל קונלי
דפיקה/ מרי רואץ'
ספר המילים/ג'ני ארפנבק
כתמי לידה/ ננסי יוסטון
היה שלום, להתראות מחר/ויליאם מקסוול
בדרכים לא דרכים הגיעו אלי גם הספרים הבאים אתמול:
מה מעיק על פורטנוי/פיליפ רות
נשואות צעירות/אליזבת גולדסמית (מי שכתבה את "מועדון האקסיות")
פטיט אנגלייז
ואפילו נשארו לי 17 ש"ח לקנות צמר גפן מתוק (סוג של מסורת שבוע הספר) 😎
לפני כמה ימים קפץ עלי באושר הנסיך ואמר לי "מצאתי מה לקנות לך מתנה ליום ההולדת".
לא צריך היה להציב בפני הנסיך שלי יותר מדי אתגר: ספרים הוא יודע שאני אוהבת, והספריה, הוא רואה (לחרדתו), הולכת ומתמלאת. אז מה יותר פשוט מאשר לקנות את הגאדג'ט התורן שכולם מדברים עליו?
אבל לי אין שום כוונה לקנות אותו.
אני מודה שאני מכורה לריח הספרים. גם לריח הספר החדש (ותסלחו לי אם אני לא מתרגשת מזה שאומרים לי שזה ריח של עופרת וזה מסוכן), ולא פחות מזה לריח הדפים הישנים והמלוכלכים. כזו אני, מכורה.
אבל גם מכורים מודעים ליתרונות שיטות אחרות, ולכן אני מניחה שבסופו של דבר אחד מבני מינו, אם יהיה זה קינדל, קורא הספרים של סוני, או מותג אחר, ימצא את דרכו אלי.
הבעיה שלי נובעת מהעובדה שעלות קניית ספר עומדת, נכון לרגע זה, לפחות על פי האתר, על ממוצע של כ44 ש"ח לספר. זה יקר. עלות ספר בחנות ספרים רגילה, סטימצקי נאמר, אמנם כפולה רוב הזמן, אבל אם תמיד יש מבצע זה או אחר.
הבעיה שלי היא עם כמות הספרים המוצעת. נכון לרגע זה יש באתר כ250 כותרים, וההבטחה היא שמדי שבוע יועלו לאתר עוד 30. זה לא יותר מדי מבחר, לאור העובדה שחלק מהכותרים הם לא ממש חדשים. הוסיפו לזה שמסיבות ברורות "כנרת זמורה ביתן" ו"מודן", שתיים מההוצאות לאור הגדולות בארץ לא לוקחות חלק במיזם הזה, והנה עוד סיבה למה לא למהר ולקנות.
ובאופן כללי, אני חושבת שהבעיה שלי היא עם הבאזזזזז, לא יכולתי לזוז בלי לשמוע על הספר האלקטרוני הראשון בעברית. אני לא אוהבת את העובדה שסטימצקי היא אחת הגופים שעומדים מאחוריו (באותה מידה הייתי חושדת אם הייתה זו "צומת ספרים").
אז מה יהיה גורל ה"evrit"? אני לא ממש יודעת.
אתם מתכוונים לקנות אותו?
(כמעט) שבוע עבר מאז שהלכת מאיתנו, למקום עם פחות סבל וכאב.
(כמעט) שבוע עבר, ואני עדיין לא תמיד מעכלת, לא תמיד מבינה.
לפני שלושה שבועות עוד ישבת איתי ועם סבתא בחצר בית החולים, ושתית דיאט קולה, וחייכת כל כך.
לפני שבועיים עוד הגנבת עוד ביס (ועוד אחד, ועוד אחד) מהעוגה, למרות שאסור לך, ואני כבר לא כעסתי עליך, כי מה זה כבר משנה.
סבא'לה שלי, את ימיך האחרונים עשית, אני מקווה, בשלווה. כבר לא כל כך דיברת, אבל אחזת בדובי שהבאנו לך, בהמלצת הרופאים. הדובי הזה הפך להיות "הדובי של סבא", וכשיהיו לנו ילדים, זה יהיה גם הדובי שלהם.
סבא'לה שלי, (כמעט) שבוע עבר, וסבתא מחזיקה מעמד, יותר חזקה ממה שחשבתי.
(כמעט) שבוע עבר, ואנשים לא מפסיקים לבוא, לא מפסיקים לדבר עליך.
(כמעט) שבוע עבר, והיום כבר לא התקשרתי ואמרתי "סבא'לה, שבת שלום".
(כמעט) שבוע עבר, ועוד לא הבנתי לגמרי שלעולם לא אומר יותר סבא'לה.
נעלמתי ונאלמתי בשבועיים- שלושה האחרונים, מסיבות שונות ומגוונות.
אני מתנצלת שלא הגבתי בבלוג, שלא הגבתי בבלוגים שלכם, שנעלמתי בכלל.
מקווה שהמצב ישתפר בשבוע- שבועיים הקרובים.
ככה סתם באמצע החיים מצאתי עצמי נוהג במכונית חשמלית.
הכל התחיל לפני כשלושה חודשים, כשחברת "בטר פלייס" פתחה את מרכז המבקרים שלה, החלטתי לקחת את כל החבר'ה מהעבודה, ללכת לשאול שאלות ולראות את המכונית המדוברת. כבונוס, גם נסענו באב הטיפוס של המכונית.
מרכז המבקרים נמצא עדיין בתהלכי בנייה. באיזור היו לא מעט פועלי בניין ודחפור D-9 שעבדו במרץ, אולי בבניית חדרי תצוגה נוספים.
מטרת החברה לטווח הקצר (כ-15 שנה) היא שמדינות קטנות דוגמת ישראל יעברו להשתמש ברכבים חשמליים בלבד, ובכך להפחית עד למינימום האפשרי את התלות בנפט (שכידוע מהווה מקור ההכנסה העיקרי של כמה מדינות תומכות טרור).
נשמע יומרני?
לא בהכרח. התוכנית שלהם מפורטת ונראית הגיונית למדי, לפחות במדינות ה"פיילוט" שלהן, ישראל ודנמרק. עם עזרה של הממשלה ומשקיעים פרטיים, ובעזרת חברת "רנו" האירופאית, נראה שהם עשויים להביא למהפך בשוק האנרגיה לתחבורה.
המכונית החשמלית
לפני שאתחיל לספר על הדברים המעניינים באמת, הרשו לי להתנצל מראש- כמתכנת מקצועי ופיסיקאי חובב אני נוטה להכניס נוסחאות ומספרים פה ושם…
את הנתונים הטכניים קיבלתי מנציגי החברה וגם אספתי ממקורות שונים אחרים.
המכוניות שראינו היו אב-טיפוס, כלומר מכוניות רנו מגאן ולגונה רגילות שהומרו למכוניות חשמליות על ידי הוצאת מיכל הדלק, החלפת המנוע במנוע חשמלי בעל 115 כוחות סוס, והכנסת בטריית ליתיום במשקל 250 ק"ג ובנפח 250 ליטר.
נאמר לנו שהדגם הראשון ללקוחות יהיה הרנו פלואנס, והוא יהיה זמין במהלך 2011. הדגמים האלה יהיו מעוצבים במיוחד כך שהבטריה בתחתית הרכב, ממש מתחת למושבים. בתחנות דלק יהיה מתקן שיחליף את הבטריה באופן אוטומטי בתוך כחמש דקות.
הבטריה מספקת 400 וולט, ואוגרת 24 קווט"ש של אנרגיה. זה מספיק לנהג ישראלי ממוצע בתנאים ממוצעים לנסיעה של 160 ק"מ ויותר. לא ברור כמה פעמים אפשר לטעון אותה מחדש, אבל זה לא ממש משנה בגלל המודל העסקי…
האם זה שווה לנו, הנהגים?
ע"פ המודל העסקי של החברה הלקוחות יהיו למעשה מנויים לנסיעה ממקום למקום. הלקוח לא קונה את הבטריה, לא קונה את המכונית ולא משלם עבור שירותים טכניים. כל מה שהמנוי צריך לשלם עליו הוא הנסיעה, לפי ק"מ, וזה הכל. לדעתי סביר להניח שיהיה גם איזשהו פיקדון או תשלום ראשוני שיתקזז עם ההוצאות לאורך זמן.
כשנרשמים לשירות, מקבלים מכונית חדשה והתקנה חינם של שני עמודי טעינה בכל מקום שתרצו (לדוגמה: אחד ליד העבודה ואחד ליד הבית). שקע הטעינה הוא בעל 5 מגעים. שלושה מתוכם הם מתח חילופין תלת פאזי של 220 וולט ו-50 הרץ (כן, בדיוק כמו ברשת החשמל הרגילה), ושני מגעים נוספים לתקשורת. התקע עושה רושם פשוט מאוד ודי עמיד. אני מניח שגם מאותגרי-הטכנולוגיה יוכלו להסתדר.
הטעינה נעשית ב-3 קילו-וואט כך שייקח כ-7 שעות למלא בטריה כמעט ריקה, בתהליך שנשלט על ידי מחשב הרכב, כראוי לטעינת בטריות ליתיום. מחשב הרכב גם יתריע לנהג מראש לפני שהבטריה נגמרת, ויכוון אותו ב-GPS לתחנת מילוי\החלפה קרובה, כדי לשמור על אורך חיי הבטריה.
חבילת המנוי תכלול גם טעינות והחלפות בטריה ללא הגבלה. הדבר היחיד עליו משלמים יהיה מרחק הנסיעה. אם תחשבו על זה לרגע יש בזה הגיון מקסים, כי בשביל מה בעצם אנחנו משתמשים במכונית?… המחיר לא יעלה אם תתעקשו להשתמש במזגן או ברדיו כל הזמן, אם תסעו בעליות כל הדרך או אם תבחרו לנסוע מהר או לאט במיוחד.
נציגת החברה שעשתה לנו את הסיור אמרה לנו שהתעריף לקילומטר טרם נקבע, אבל הוא יהיה אטרקטיבי ביחס למחירים שמשלמים היום בעלי מכוניות או לקוחות ליסינג.
לי יש מכונית פרטית, וג' מקבל מהעבודה מכונית בליסינג. אפילו שהוא נוסע יותר ממני, אחרי שסיימנו לחשב הכל הגענו למסקנה שהעלות לקילומטר היא פחות או יותר זהה לשנינו. לקחנו בחשבון עבורי את ירידת ערך המכונית, והוצאות הרישוי והביטוח, ועבור ג' את התשלום החודשי (שלו ושל החברה), וכמובן את הוצאות הדלק לשנינו.
יצא לשנינו בערך 2 ש"ח לקילומטר. אם זה יהיה המחיר של בטר-פלייס, אז כדאי לעבור למכונית חשמלית עוד לפני שלוקחים בחשבון את השיפור באיכות הסביבה, ואני מכיר לא מעט אנשים שיהיו מוכנים לשלם קצת יותר ולו בשביל מטרה זו בלבד.
ההיבט האקולוגי
לאורך הסיור החברה מדגישה את נושא השיפור באיכות הסביבה וחוזרת עליו פעמים רבות. הרשו לי רגע לנבור מעט בנושא הזה:
מכונית חשמלית לא פולטת גזי-חממה, וכמעט לא יוצרת זיהום אוויר בכלל בהשוואה למכוניות עם מנוע בעירה פנימית. למען הסר ספק, לא מדובר בהפחתה של כמה עשרות אחוזים, אלא בהפחתה מהותית של יותר מ-99%. מכונית חשמלית גם מרעישה הרבה פחות.
זה טוב ונחמד, אבל בכל זאת המכונית משתמשת באנרגיה רבה, והאנרגיה החשמלית צריכה להווצר במקום כלשהו כמו תחנת כח, שיוצרת בעצמה זיהום אוויר ורעש – רק במקום אחר…. לא היכן שהמכוניות נוסעות.
הפוטנציאל לשיפור באיכות הסביבה במרכזי ערים הוא גדול. אין ספק שכולנו ננשום אוויר נקי יותר ביום-יום, אבל מי שחשובה לו הסביבה בוודאי ישאל האם השיטה באמת מפחיתה את זיהום האוויר הכולל? והאם בסופו של דבר זה באמת עוזר להגן על כדור הארץ מהתחממות גלובלית ומנזקי האדם?
ובכן, ישראל היא מדינה קטנה ויש בה מעט מאוד אנרגיה רזרבית שאפשר לבזבז על טעינת מכוניות. צריכת החשמל בימים חמים (כשהאצבע קלה על השלט של המזגן) מגיעה ל-96% מיכולת הייצור של חברת החשמל. אם יצטרכו להקים תחנת כח נוספת רק כדי שיהיה אפשר לטעון את המכוניות, הרי שאיבדנו את כל היתרון האקולוגי של מכוניות חשמליות, וחזרנו לזהם את האויר.
החברה מתכוונת להתמודד עם הבעיה בצורה מעניינת: מצד אחד כמובן הם ינסו לממש את מלוא פוטנציאל הייצור מבלי לעבור אותו, וזאת כנראה בתיאום עם חברת החשמל. אבל הם גם מתכוונים לתת לצרכנים עדיפות לפי פרופיל הצרכים שלהם. כך למשל לקוח שמחנה כל יום בחניון של העבודה מ-9 בבוקר עד 5 בערב (נניח מתכנת) יכול לחכות עם הטעינה כדי שלקוח אחר שנוסע הרבה במשך היום (נניח סוכן מכירות) יוכל לקבל רכב טעון כשהוא צריך.
מצד שני אם אותו מתכנת צריך להגיע דווקא היום לאתר לקוח, הוא יכול להפעיל פונקציית "טען-אותי-עכשיו" ולקבל טעינה מהירה לפי דרישה, שלא לפי התזמון האוטומטי.
מסקרן אותי מאוד לראות אם זה יעבוד, ואיך הדבר יתקבל אצל הצרכן הישראלי, שאוהב תמיד לקבל שרות מיידי ללא פשרות, ולא לצאת "פראייר" ליד החברים בעלי הפרופיל המועדף.
ג' שבא איתי, שאל לגבי רעש הרכב. האב-טיפוס שנסענו בו היה שקט בערך כמו מכונית רגילה חדשה, אבל לא הרבה מעבר לזה. מסתבר שהרעש מהגלגלים, הרוח והמזגן מהווה חלק משמעותי מסך הרעש שמכונית מייצרת. רק כאשר המנוע מתאמץ (בעליות לדוגמה), אפשר להבחין בשינוי ממה שמכירים ממכונית רגילה, מכיוון שהמנוע החשמלי שקט הרבה יותר.
נאמר לנו שהמכוניות ישווקו עם רמקול ו"drive tone" (אם תרצו, המקבילה לרינגטון), כדי שהולכי רגל ישמעו אותן. במילים אחרות, רעש המכונית יווצר באמצעים מלאכותיים לשם זהירות. אני רק מקווה שחבילת המנוי לא תכלול הורדת והתקנת דרייבטונים, אחרת יהיה פה פשוט נורא! 😉
שאלתי אותם גם לגבי ההיבט הסביבתי של בטריות שעבר זמנן. אורך חיי הבטריות הוא כעשר שנים, זמן ארוך מאורך חייה של בטריית סלולארי, בזכות איטום מיוחד. אם כל המדינה תעבור לרכבים חשמליים, שני מליון כלי רכב יזדקקו לשני מליון בטריות לפחות. יתכן שהררי הבטריות יהפכו לאיום סביבתי רציני.
לא ידוע לי על מפעל למחזור סוללות ליתיום בארץ, ולא קיבלתי מנציגי החברה תשובה מניחה את הדעת לגבי כמה אנרגיה דרושה למחזור כל סוללה (להזכירכם 250 ק"ג), היכן המחזור יתבצע, ומי ישא בעלויות. אני רק מקווה שמישהו שם למעלה נתן את דעתו לכך מתוך מחשבה על הסביבה ולא רק על כסף.
נסיעת המבחן
הסיור כלל מצגת ארוכה (כ-23 דקות) עם הולוגרמה של דמותו של שי אגסי, וכניסה נוצצת של דגם הרכב… זה נטף מקיטש (או מאמריקאיות). לא מאמינים? הנה הוידאו:
לבסוף הגענו לדובדבן שבקצפת: מבט מקרוב על המכונית, ונסיעה בה.
נהיגה ברכב חשמלי דומה לנהיגה ברכב רגיל. השימוש בהגה ובדוושות הגז והברקס הרגיש רגיל, כמו בכל רכב אחר. המכונית מאיצה בצורה טובה, ולא נראה שהיא חלשה יותר ממכונית אחרת.
הבדל בולט היה לוח השעונים: במקום מד סל"ד היה מד הספק, שנע בין מינוס 50W לפלוס 200w. הסקאלה היא כזו משום שכאשר עוזבים את דוושת הגז, המנוע עובד כדינמו כדי לטעון את הבטריה! הערכים השליליים נועדו להראות שהמנוע פועל כעת כדי להאט את המכונית ולייצר בחזרה חשמל לטעינת הבטריה, ולא ההיפך.
הבדל נוסף הוא בהילוכים… אין כאלה. המנוע החשמלי מפיק מומנט מקסימלי בכל סל"ד, החל מעמידה סטטית ועד נסיעה במהירות המקסימלית, ולכן אין צורך בהילוכים. זה בהחלט מרגיש מוזר בהתחלה וגרם לי לתהות.
לסיכום, אני מאמין שזוהי תחילתה של מהפכה בתעשיית הרכב ובתעשיית הנפט. יש לי תחושה שעוד נשמע דברים רבים על כך בעתיד, ואם המחיר יהיה סביר אני בהחלט מתכוון להיות מהראשונים שישתמשו ברכב חשמלי.
והברבורה הייתה אומרת: עזוב אותי מכל הדיבורים המשעממים, מתי אני מקבלת מכונית כזו? 🙂
בימים בהם אנו חוזרים ומדברים על משפחות שכולות, ובעיקר מתחלחלים כל פעם מחדש מהמחשבה על משפחה בה השכול מכה פעם אחר פעם, אני נזכרת בדיאמנטה ובאליהו.
דיאמנטה הייתה ירושלמית, בכל לבה ומאודה. היא נולדה בירושלים בשנת 1895.
אני מניחה שכמו ירושלמים רבים אחרים בתקופה ההיא, חייה לא היו פשוטים, אבל לא הייתה אז אופציה אחרת.
היא התחתנה עם שלמה.
מי יודע מה היה אז ביניהם, זו הייתה תקופה שונה לחלוטין. כל מה שאני יודעת זה שנולדו להם שישה ילדים.
הם היו משפחת עמלים, כך קראו אז למשפחות שעבדו קשה, וניסו לתת את כל מה שיכלו לילדים שלהם.
אליהו היה אחד הילדים האלה.
הוא נולד בשנת 1924, וגר בירושלים כל חייו.
אני מניחה שבית הוריו היה מלא בילדים כל העת (בכל זאת, היו לו חמישה אחים ואחיות…). הם גרו אז ברחוב החבשים בעיר,
היום רחוב אתיופיה. מרכז העיר.
בימים הוא עבד כשוליה לסנדלר. בערבים הוא למד. ככה היו אז הילדים ההם, מהמשפחות העמלות.
בין לבין הוא קרא המון ספרים. והוא אהב גם משחק. הוא חלם להיות שחקן, ואפילו למד בבית ספר למשחק שהיה אז בירושלים.
כמו צעירים רבים, כמו ירושלמים רבים, מיהר אליהו להתגייס ולהלחם למען ירושלים ברגע שפרצה מלחמת השחרור.
אני יכולה רק לדמיין מה חשבה לה דיאמנטה. בנה לוחם אי שם, והימים אינם כימינו. איש לא ידע מה קורה. איש לא ידע האם חיים או מתים הבנים (והבנות) שיצאו לקרב.
בדיעבד מתברר שגם בימים בהם נלחם, לא זנח אליהו את חלומו להיות שחקן ועסק בהקמת להקה צבאית.
אליהו יצא יחד עם 38 לוחמים כתגבורת לגוש עציון בלילה שבין ה15 ל16 בינואר 1948. הם יצאו לדרכם מהרטוב עמוסים בנשק ובציוד, אבל לא הצליחו להגיע לגוש באותו לילה. אחד הלוחמים קיבל התקף אסטמה ונאלץ לחזור על עקבותיו יחד עם שני לוחמים שליוו אותו.
כך המשיכה המחלקה, מחלקת הל"ה, לעבר גוש עציון. עם שחר התגלתה המחלקה על ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג'בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות ("גבעת הקרב" כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב.
אז עוד לא דפקה משלחת קצינים בדלת. על הרוגים שמעו מפה לאוזן, לפעמים הבינו כשהמכתבים לא הגיעו יותר. שמעון קושניר, אביו של טוביה קושניר, אחד הנופלים, סיפר כי קרא על נפילת בנו בעיתון. איש לא הגיע אליו.
אליהו נקבר בקבר אחים בכפר עציון. רק כעבור שנה וחצי לערך, ב17 לנובמבר 1949, הועברו שרידיו לבית הקברות הצבאי בהר הרצל.
אליהו היה בן 24 במותו.
אומרים שהתקופה אז הייתה שונה. שההקרבה הייתה מובנת מאליה. אני לא יודעת איך דיאמנטה הגיבה כששמעה על נפילת בנה.
אני לא יודעת האם חייה התמלאו בעצב אינסופי, או בדאגה לשלום שאר ילדיה, שעדיין חיו בירושלים המופצצת. אני לא יודעת האם דוגמת אמהות אחרות, ביקשה נפשה למות, או בדומה לאמהות אחרות ליקקה את פצעיה והמשיכה הלאה, למען החיים.
במאי 1948, ב29 במאי 1948 נפל פגז ליד ביתה.
דיאמנטה נפצעה קשה. נכדתה, אמו של הנסיך, זוכרת את רסיסי הזכוכית שעפו עליה כשהייתה במיטת התינוק שלה.
היא הייתה זקוקה לעירוי דם, אבל התקופה הייתה תקופה של מלחמה, ושל מחסור באמצעים רפואיים. רק חיילים קיבלו עירויי דם.
דיאמנטה נפטרה למחרת. ב30 במאי 1948. בת 53 הייתה במותה.
לפני כמה שנים עמדתי מול המראה אחרי המקלחת, ופתאום הציץ אלי גוש ענק באיזור הבטן.
קראתי לו "הֶדי", כי הוא נראה היה לי כמו ראש של תינוק שמציץ מהבטן.
כמה שנים קודם לכן, הגיעה דורית ויסמן לגיל שצריך להתחיל. ממוגרפיה. היא עמדה מול לוח ברזל קר אליו נמעכו שדיה.
שתינו הגענו לרופא אחר כך. "הייתי המומה כל כך כשהאיש ההוא הושיב אותי מולו.
עכשיו, הוא אמר, את אחת מתשע" (עמ' 13).
הייתי בתקופה טובה בחיי, אחרי המון זמן לא פשוט ומשברים. עברתי לגור עם הנסיך. החיים חייכו אלי. סוף סוף יכולתי לנוח קצת.
דורית הייתה גם היא בתקופה טובה. היא הייתה בתפקיד משמעותי, היו לה חברות. בסך הכל החיים חייכו אליה.
"בהתחלה חשבתי שזה בא עלי בגלל שלא נתתי די כבוד לשדיים שלי. לא הערכתי אותם. אפשר לומר אפילו: התביישתי בהם" (עמ' 28).
בהתחלה הרגשתי כאילו אלוהים מעניש אותי. עכשיו הוא מגיע אלי עם משהו שכזה? עכשיו, כשהכל כבר בסדר?
בהתחלה אמרו לדורית שיש שני מוקדים. שני מוקדים, למי שתוהה, אומר שסביר להניח שיצטרכו לכרות את השד כולו.
בהתחלה אמרו לי שאין לי כלום. שזה בגלל המשקל העודף שלי. לעולם לא אשכח את הרופא שניסה לדחוף את "הֶדי" חזרה לבטן, וטביעות אצבעותיו נשארו עלי ימים ארוכים.
דורית החליטה לעשות בדיקה נוספת לפני שתעשה משהו קיצוני.
לראשונה בחיי, החלטתי לא להתעלם מבעיה ולהמשיך לנדנד לרופאים. "אני כותבת זאת כדי שאחרות תדענה" (עמ' 49).
כאן מתפצלות דרכינו.
האבחנה במקרה של דורית הייתה ידועה מראש- גידול ממאיר. השאלה הייתה רק מה לעשות הלאה.
האבחנה במקרה שלי הייתה שונה. גידול "רגיל". לא ממאיר. לא סרטני. "סתם" גידול גדול. ניתוח ובזה אמור להסתיים העניין.
דורית עברה אף היא ניתוח. יש קטע שהעלה דמעות רבות בעיניי (הרבה קטעים בספר העלו דמעות בעיניי) בו היא מתארת כיצד נפרד ממנה ראובן, בעלה, בכניסה לחדר הניתוח.
גם הנסיך שלי ישב בשעות שנמשך הניתוח מחוץ לחדר הניתוח.
שני הגברים הללו, בעלי יכולת ההכלה והרגישות, היו צריכים להכיל לא רק את התסכול והזעם, אלא גם לטפל אחרי.
ראובן של דורית בישל. מצורף לספר אפילו מתכון לתפ"א בתנור שהוא קיבל (ואני מתכוונת לנסות בקרוב).
הנסיך שלי היה צריך לעזור לי. ניתוח בבטן זה לא דבר פשוט באופן כללי, ובאופן מיוחד למי שגם ככה לא ממש שלמה עם איך שהיא נראית ושונאת להיות תלויה אחרים.
"הסרטן הפתיע אותי, אבל אולי הוא בא להראות לי דרך חדשה. ללמד אותי לאפשר לי דרך נסיגה. לפני הסוף הסופי. זכיתי: אני מקבלת התראה" (עמ' 40) יש הרבה דרכים שבהן ניתן להתמודד עם מחלת הסרטן. אפשר לקונן על מר גורלך. אפשר לחרוק בשיניים ולראות במלחמה את המטרה, ובניצחון על הסרטן את היעד הסופי.
ואפשר לעשות גם מה שדורית עשתה, ולהתחיל משהו חדש.
דורית החליטה שהגיע הזמן לעשות טוב לעצמה. היא פרשה מהעבודה. היא התמסרה לדברים שעשו לה, ולנשמתה, רק טוב.
היא ציירה. היא כתבה. היא דיברה מדי יום עם חברה טובה.
קטונתי מלהבין לחלוטין את דורית. חיי לא היו בסכנה.
יצאתי מהניתוח בחיים, ללא צורך בטיפולים נוספים, עם איזור אחד בגופי שנותר ללא תחושה.
אבל הטראומה הראשונית גרמה לזעזוע גדול גם אצלי.
אני רוצה להאמין שגם משהו בחיים שלי השתנה.
אני רוצה להאמין שאני מנסה לעשות יותר טוב עם עצמי. לעצמי.
אני רוצה להאמין שלעולם לא אעבוד יותר במקום עבודה שמאמלל אותי. שלעולם לא אכניס את עצמי למצבים נוראיים שכאלו שוב.
אני רוצה להאמין שהיום אני במקום הראשון אצלי, ולא כל השאר. "וגם ה"לא נעים" הזה שלי: לא נעים לי מה יגיד זה ולא נעים לי מה תחשוב זאת- ה"לא נעים" הזה מפריע לי לחיות את חיי שלי. מה יגידו האחרים. מה יחשבו האחרים" (עמ' 40)
הספר "תוצאה חיובית" מתאר את התמודדותה של אשה אחת עם מחלת הסרטן שלה.
אבל הוא מתאר גם את התוצאה החיובית מהמצב שבו הייתה- היא למדה להיות קשובה יותר, סלחנית יותר. מטפלת בעצמה יותר.
דורית ויסמן עשתה זאת בין השאר בעזרת הרבה מאוד טיפולים שעסקו בגוף- נפש, דברים שאני הרבה פחות מתחברת אליהם, אבל זה לא ממש משנה.
כמו שהיא כותבת, בדרכה שלה, כל אחד יכול לקחת את הדברים המתאימים לו.
דורית ויסמן היא משוררת ומתרגמת, פרסמה שמונה ספרי שירה ותרגום. חיה בירושלים
ספר שנגע בי עמוקות, ובתקופה הקרובה אין ספק שאמשיך לעיין בו. מומלץ בחום. כאן אפשר לקרוא את הפרק הראשון.
לסיכום, (כי מחלות שכאלו מתקרבות לכולנו, כי מדובר בירושלמית, כי היא ריגשה אותי עד דמעות).
תוצאה חיובית/ דורית ויסמן
הוצאת כרמל, 2010
203 ע"מ
כשצבי היה עוד הרשל'ה
כשצבי היה בן 13, עוד קראו לו הרשל'ה, והמלחמה פרצה.
כמו כל ילד, גם צבי היה עסוק בחייו. סביר להניח שחשב לא מעט על בר המצווה שלו, כצאצא לשושלת גאה של חסידי גור.
ואולי הוא סתם היה עסוק בלנסות להשביע את רצון הוריו, או להקניט את מויש'לה, אחיו הקטן.
דמיינו לכם ילד שכזה, חי עם משפחתו בלודז' של לפני המלחמה. עיר גדולה, עם המוני יהודים. משפחה מיוחסת, עשירה למדי. האב היה איש כבוד, "דה אייזנקופ", ראש הברזל כינו אותו. היום היו קוראים לו "בורר". במקום ללכת לגויים, לפולנים, באו אליו.
דמיינו לכם ילד כזה.
דמיינו לכם משפחה כזו, שלילה אחד נשמעות מהלומות אגרוף על דלת ביתה.
בתוך חמש דקות עליהם לעזוב את הבית. לכו תארזו חיים שלמים בחמש דקות. מה תקחו? מה תשאירו? האם תקחו ספרים? אלבומים? ספרי קודש? בגדים?
מה אדם יכול לקחת איתו בתוך חמש דקות?
ואז הם מגיעים לקרקוב. לגטו קרקוב.
למזלם הרב, לא מדובר כאן בגטו לודז'. כאן הם חיים עדיין במעין חממה, מרופדת היטב בזכות כספים שעוברים מיד ליד. אבל כמו שכולם יודעים, גם המזל עתיד להגמר…
הפעם הראשונה שפגשתי בשואה
השנה היא 1943. הרשל'ה הוא כבר לא ילד. הוא בן 17. במלחמה מתבגרים מהר.
הגרמנים משמידים בשיטתיות את יהודי גטו קרקוב. ככל הנראה מדובר באמצע מרץ. הגרמנים מקבצים את היהודים הנותרים בגטו ומתחילים להצעיד אותם. הם צועדים 15 קילומטר, עד למגרש גדול.
מי שלא חזק מספיק, מי שחולה, מי שהוא אשה, מי שנושם בצורה לא נכונה- נורה ונרצח במקום.
זו הייתה הפעם האחרונה שהרשל'ה ראה את אמא שלו. הוא ראה אותה מתרחקת בקרון, שמע את הבטחתה לשמור עליו גם לאחר מותה.
שמע, ולא ידע כמה יזדקק לה. ואולי כבר ניחש לאן מועדות פניו?
למחרת היום הועלה, יחד עם מוישל'ה ואביו אל הקרונות הסגורים. הקרונות נפתחו שוב רק באושוויץ, ושם הם כבר לא היו אנושיים, אלא מספרים בלבד.
אתה תחיה כי קיבלת מספר ח"י!
הרשל'ה קיבל את המספר 108009. ח"י בגימטריה.
לאבא שלו היה ברור שזה אות משמיים, ברור שהוא יחיה- "אתה יוצא מפה, אתה תחיה!".
והוא חי, אם אפשר לקרוא לזה ככה. הוא עבד בבניית תעלות מים, ועשה הכל כדי לשרוד.
ויום אחד קם הרשל'ה בבוקר וגילה שהוא לבד. אביו ואחיו נלקחו. ברור היה שהם אינם עוד.
אבל הוא נשאר בחיים. ונשבע לשרוד.
ב14 בינואר 1945 החלו הנאצים להצעיד את היהודים שנותרו בחיים באושוויץ, במטרה לברוח מהצבא האדום. המטרה: להגיע לגטו טרזינשטט.
חודשיים וחצי שרד הרשל'ה בצעידה הנוראית הזו, ניזון מירקות ומשאר מזונות שרק אלוהים יודע מהיכן מצא, שותה את השלג שירד, מתגרד עד זוב דם בגלל הכינים, קפוא בגלל שעל רגליו רק זוג כפכפים.
אמא שומרת מלמעלה?
במרץ הגיע הצ'אנס שהוא ציפה לו.
הם עצרו בעיירה קטנה, קרובה לגבול הצ'כי. כשהחלו להעלות את היהודים לקרונות לכיוון טרזינשטט, עלה הרשל'ה על הקרון האחרון.
כשהקרון האט קצת, הוא קפץ החוצה. חייל SS שהבחין בו ירה לעברו: הוא נפגע בסנטר, ביד ימין וברגל שמאל.
למזלו, נראה היה כי הוא נהרג, ולכן לא טרחו לעצור את הרכבת.
למזלו, הוא לא באמת מת.
כומר גרמני שעבר במקום מצא אותו, הסתיר אותו, טיפל בו וכך הציל את חייו.
הרשל'ה גדל. עלה לארץ.
אנחנו בשנות ה-50'. הרשל'ה הוא כבר צבי. הוא כבר לא רק ניצול, עכשיו הוא בעל. יש לו את חנה'לה, שעוזרת לו ועזר כנגדו. יחד הם מקימים משפחה, ונלחמים בשדים של ילדותם.
הם גרים בבית שמש, בעברה מעברה. הם מקימים משפחה. יש להם ילדה יפה, "היפה של בית שמש", יש להם בן חכם.
צבי ניצח את הדוקטורינה של היטלר. הפתרון הסופי לא הצליח.
השנה היא 2010. צבי הוא כבר סבא. בקרוב סבא רבא.
והוא לא שותק. הוא לא ישתוק לעולם, כי הוא שרד.
הוא כותב על השואה. הוא איש עדות, ופעמים רבות הצטרף למשלחות בתי ספר לפולין.
צבי הוא סבא שלי. ולפעמים, כשהוא חושב שאנחנו לא מסתכלים, כשהוא שולח יד לממתק, אפשר לראות בו עדיין את הרשל'ה.
