ברבורה בהתהוות

"הדבר הקטן הזה בבטן הולך ומשתלט לי על החיים. זה התחיל מהאוכל, והלך והתרחב לתחומי חיים נוספים. כמו בסרט ה"הנוסע השמיני"- מתיישב יצור בתוך הגוף, ומתחיל לנהל אותו" (עמ' 30)

איש לא מכין אותך לרגע הזה, שבו את מגלה שאת בהריון. לא משנה כמה זמן חלמת על זה, כמה זמן עבדת והתאמצת כדי להגיע לשלב הזה, לא משנה אם ההריון היה מתוכנן או לא, שום דבר לא מכין אותך לרגע בו את מגלה שזה חיובי… את בהריון.

השלב הבא בו המודעות וההבנה לא בהכרח חופפים הוא שלב הלידה (ולא, עוד לא הגעתי לשלב הזה- אני עוד משתדלת להדחיק אותו:roll: ): מה, התינוק קטן הזה הוא שלי?? מה, אני אמא????

אף אחד לא מכין אותנו באמת להיות אמהות. לא משנה כמה קורסים לקחנו, לא משנה כמה ספרים קראנו, לא משנה מה עשינו, יש דברים שצריך לחוות כדי להבין.

ספרה של נועה ברקת, "מבטן ומלידה", נועד להשלים במקצת את החסר, ולשתף בחחיות הלידה ותחילת ההריון.
הספר דן בסוגים שונים של הריון ולידה, כולל לידות בבית, לידות והריונות שהסתיימו במוות, הריונות מרובי עוברים ועוד.

הספר מיושן במקצת (יצא בשנת 2002) אבל למרות שאנחנו (שהרי הנסיך הוא חלק מזה) "רק" באמצע הדרך, הספר בהחלט 'הכניס' אותי לעניינים.
מצד שני, זה לא ספר שנשאר איתי לנצח. חיפשתי הרבה יותר חיבור רגשי, הרבה יותר עצות אבל נראה לי שהכיוון העיקרי בספר היה יותר לשאלת ה"איך ללדת" מאשר לשאלת ה"איך עוברים את זה".

לסיכום,
 לבעלות עניין בלבד.

לדף הספר באתר ההצאה.
לאתר של נועה ברקת

מבטן ומלידה- נשים מדברות על הריון ולידה/ נועה ברקת
הוצאת מודן, 2002
195 עמ'

אני שונאת צביעות. אני שונאת אלימות כלפי חסרי ישע, ובעיקר כלפי ילדים. אם תשאלו אותי נגד מה אני יותר, התשובה תשתנה. תלוי כמה חדשות שמעתי באותו יום, תלוי מה היה מצב הרוח שלי באותו יום.

היום פתחתי חדשות, וגיליתי את הזוועה היומית. אם זרקה את שני ילדיה מהחלון, וכמובן שהייתה חייבת לקפוץ אחריהם. אישית, אני לא מבינה למה אי אפשר לקפוץ לפני שזורקים את הילדים, ובזה לסיים באמת את כל הבעיות, אבל יכול להיות שלא באמת נועדתי להיות רוצחת/מתעללת. לכו תדעו.
מה שמעצבן אותי באמת, זו הצביעות. כבר כתבתי פעם על כל עניין האמהות הרוצחות, או יותר נכון איך נשים יכולות לצאת בכלום, ממש בכלום, מרצח. אבל זה לא כל מה שמעצבן אותי.

מעצבנים אותי הטוקבקיסטים האדיוטים, שאם היה מדובר באבא שזרק את ילדיו היו מסכימים ברוב דעות על כך שצריך להרוג/לסרס/לנעול אותו בתא ולזרוק את המפתח. אבל כשמדובר באשה, זה אחרת. זה אחרת כי ברור שמשהו היה ממש, אבל ממש, לא בסדר אם המסכנה הזו הגיעה למצב שבו נאלצה לזרוק את הילדים. שימו לב, היא לא בחרה לעשות את זה, היא נאלצה לעשות את זה. מי אשם במצב? או, זה תלוי: יכול להיות שזה ביבי, שבגלל התוכניות הכלכליות שלו אמהות חד הוריות לא מצליחות לשרוד את היומיום. יכול להיות שזה האבא, שבטוח התעלל בה כל כך, כי ברור שאשה שבעלה מרביץ לה לא יכולה לעשות כלום מלבד לזרוק את ילדיה מהחלון, ואל תבלבלו אותי עם העובדות ותאמרו לי שהבעל בכלל לא גר איתה, ולא חי בארץ. זה לא ממש משנה.

מעצבנות אותי העובדות הסוציאליות שאומרות שלמרות שהאם הייתה שיכורה, היא נראתה אוהבת. מעצבן אותי שבסופו של יום אני נאלצת יותר ויותר להאמין לגברים שמדברים על זה שהרווחה מוטה בעד האישה בכל מצב. אני לא יכולה להבין אחרת איך אישה שמסתובבת ברחובות/בגן ציבורי כשהיא שיכורה, שמתברר שהייתה מאושפזת בעבר ונעצרה בגלל שכרות, עדיין מחזיקה בילדים בטענה הטפשית שברור שהיא אוהבת אותם, כי היא ביקשה עזרה לילדים.

מעצבנים אותי השכנים של האם, שלא פעם ולא פעמיים היו עדים לשכרות שלה, או לעובדה שעל הילדים נאסרה הכניסה לביתם, ולא עשו דבר. יש גבול לכמות בנות היענה שיכולות להתנקז למקום אחד, לא?

מעצבנות אותי כל הלוחמות הפמיניסטיות, שכל פעם שמדובר באם שעושה דברים נוראיים לילדים נעלמות ונאלמות. למה אין אף אשה שמוכנה להצהיר שלא מדובר בכלל בסוגיה מגדרית? שאם שמנסה לרצוח אינה שונה מגבר שמנסה לרצוח, ובשני המקרים אין שום נימוק מקל?
הייתי שמחה אם פעם אחת הן היו יוצאות גם כנגד נשים פוגעות ולא כנגד גברים פוגעים.

אבל אם נשנה רגע נושא, חוץ מצביעות ואלימות כלפי חסרי ישע יש עוד משהו שמעצבן אותי. טיפשות. וטפילות.
טפילות פירושה יצור שחי בתוך או על יצור אחר, שמשיג ממנו מזון או חומר אחר החיוני לקיומו התקין ולהתרבותו.

מעשה באחת, נקרא לה גב' בריזל. גב' בריזל הייתה חולה במשך שבע שנים ארוכות. היה ברור שחייה ינצלו אך ורק בזכות השתלת ריאות. למזלה הטוב, אכן הושתלה בה ריאה חדשה.
תאמרו, עשו דבר טוב. הצילו חיים. אז הכל נכון, אבל….
מתברר שגב' בריזל אינה מוכנה לשקול בכלל לחתום על כרטיס אד"י, יתרה מזאת- לא היא ואף לא אחד מבני משפחתה. מדוע, תשאלו, והרי היא קיבלה תרומת איברים.
אההה!!!!! התשובה היא פשוטה כל כך. הרבנים לא מרשים. מתברר שתרומת איברים היא מותרת רק אם מדובר בתרומת איברים של גוי. עד כאן יש את עניין הטפילות, היכן הצביעות תשאלו?
ובכן, הריאה שהושתלה בגב' בריזל הייתה ריאה יהודית כשרה למהדרין. תשאלו שוב: מדוע זה היה מותר? התשובה היא שוב ברורה לגמרי. כי הגב' בריזל הייתה בסכנת חיים. והרי ידוע שכל אדם משועמם יכול להיכנס לבית חולים ולדרוש איבר חדש. לא מדובר כאן, חלילה וחס, בסכנת חיים.

כבר אמרתי שצביעות וטיפשות מעצבנות אותי?

יום הכיפורים שלי לא קשור בכלל לדת.
יום הכיפורים שלי קשור לשיר אחד, לפיוט אחד, שבכלל שייך לתפילות ראש השנה: "ונתנה תוקף".
אבל הפיוט הזה, כל פעם שאני שומעת אותו, גורם לדמעות לעלות, ולרצון שלי להיות אדם טוב יותר, וזה לא רע, נכון?

יום הכיפורים שלי קשור לדליה בן פורת ז"ל, שלקראת כל יום זכרון הקרינה בבית הספר את הסרט "והחיטה צומחת שוב", על ספורו של קיבוץ בית השיטה, ששכל במלחמת יום הכיפורים 11 מבניו, ושיתפה ברמה זו אחרת של אינטימיות, בחוויות שלה מהמלחמה ההיא.

שוב לזכרך, ולזכר ההרוגים כולם.

אז אחרי ארבע שנים ארוכות הרשיעו את זדורוב. מי (לא) היה מאמין שהוא יורשע..

אני חייבת להודות שמעולם לא האמנתי שרומן זדורוב רצח את תאיר ראדה.
אי האמון שלי נובע, אני מודה, בראש ובראשונה מחוסר האמון שלי ברצונה של המשטרה לעבוד קשה ובהמשך ישיר מחוסר היכולת (או שמא נאמר הרצון) לעמוד מול המשטרה. אפשר לראות את זה בעשרות צווי איסור הפרסום שהמשטרה מוציאה חדשות לבקרים על כל שיהוק שפושע סוג ג' פולט, ואפשר לראות את זה בצורה חמורה יותר בידיעה שפורסמה לפני מספר שנים, לפיה 97% מהנאשמים מורשעים בדין. יש הטוענים שכיום מדובר ב99%. אני לא ממש אתפלא אם זהו אכן הנתון האמיתי.

ואחרי שאני מדברת בהכללה, לא אכפת לכם שנרד קצת לפרטים, נכון?

אני מודה, אל תתפסו אותי במילה, אבל התעצבנתי מההרשעה. כל כך התעצבנתי, שישבתי וקראתי את כל הכרעת הדין (וזה לא סתם, מדובר ב476! עמודים).
ואחרי שקראתי את כל הכרעת הדין, התעצבנתי לא פחות.
תרשו לי לשתף אתכם בסיבות לכך:

• נניח שהשופטים האמינו בכל ליבם שזדורוב הוא אכן הרוצח. נניח. נראה לי קצת לא הגיוני שאף טענה, ולו אחת, קטנה ככל שתהיה, שהסניגורים טענו, לא התקבלה.
  אנסח מחדש: במשפט שנמשך כמעט ארבע שנים לא מצאו השופטים ולו טעות אחת, ולו פגם אחת בעבודת המשטרה ו/או הפרקליטות.
  
• שערות בזירת הרצח: בזירת הרצח נמצאו שערות רבות. אף שערה לא תאמה את הDNA של הנאשם. יתרה מזה, בשלב מסויים הוחלט לא לבדוק את הDNA של כל השיערות (הגם שלא את כולן ניתן היה לדגום) מאחר שזדורוב עבד בבית הספר ולכן המצאות שיערות שלו לא בהכרח אומרת שהיה במקום הרצח. בידה של תאיר ראדה נמצאו שערות חומות ארוכות. חלק מהשערות נמצאו כשייכות לתאיר, אחרות לאדם אחר. מיהו האדם האחר? זה לא באמת משנה. זה לא זדורוב, אבל הרי הוא הודה במעשה, למה להמשיך לבדוק?
  מתוך 12 שערות שנמצאו בכף ידה של ראדה, 3 שערות לא נמצאו כשלה. הDNA לא תאם לא לראדה ולא לזדורוב. ומה אמרו על כך השופטים? דבר ראשון, יתכן שהטכנאית טעתה. אבל גם אם לא… " גם אם נצא מתוך נקודת הנחה כי שלוש השערות אינן שייכות למנוחה, אין בכך עדיין כדי להוות ממצא ראייתי […] אין בכך להעיד כי הרצח בוצע ע"י פלוני, אלמוני או הנאשם […] האפשרות כי שערות אנשים אחרים שאינם מעורבים תימצאנה על הגופה או במקומות שונים בזירה, הגיונית ושכיחה" (עמ' 270).
  אנסח מחדש: בכף ידה של הנרצחת נמצאו שערות. חלקן היו שלה. חלקן לא. הן גם לא שייכות לנאשם. למי הן שייכות? זה לא רלוונטי.
  
• הפסקות בהקלטה הקולית/טעויות בשעת הקלטה בוידאו: במהלך ההקלטות ישנן הפסקות בסאונד. הפסקות בסאונד יכולות לנבוע, נגיד, מעריכה מגמתית, או מעצירת ההקלטה באמצע. הסאונד והתמונה לא תואמים, כלומר קודם היה סאונד, ורק אחר נוסף הצילום. טענת הפרקליטות, כפי שהתקבלה על ידי השופטים במלואה, הייתה שהשיבושים בהקלטה נובעים מההקלטה שהועברה למומחה שמונה על ידי הסניגוריה, ולא קיימת בהקלטה המקורית.
  לגבי פערים שמופיעים בין התארוך של החקירות לבין הזמן המוטבע בחלקו העליון של מסך התמונה (שצולם בוידאו כאמור) טענה הפרקליטות כי כאשר סוללה מתרוקנת, השעון של מצלמת הוידאו אינו מתכייל, ולכן הזמן אינו נכון.
  אנסח מחדש: בהקלטות החקירות ישנן הפסקות, המגיעות ל25% מזמן ההקלטה. השעון של החקירות שצולמו בוידאו אינו מדוייק. אי אפשר לדעת מתי החקירה נעשה, אי אפשר לדעת מה אירע בחקירה בזמן ההפסקה בהקלטה. בית המשפט החליט כי התקלות נובעות משכפול הקלטת לצרכי ההגנה, מחוסר סוללות במצלמה, ובכל מקרה אין כאן כוונת זדון, אבל אולי כדאי שהמשטרה תשקול לשכלל את צורת הקלטת החקירות (עמ' 81).
  
• בדיקה בעירום שנעשתה לנאשם: במהלך אחת החקירות התבקש זדורוב להסיר את כל בגדיו על מנת לעבור בדיקה גופנית (כדי לראות אם יש סימני מאבק על גופו). אין כל תיעוד של הבדיקה הזו. לימים יטען זדורוב כי הרגיש מושפל, וכי בוצעה בו בדיקה חודרנית (טענה ממנה יחזור בסופו של דבר). המשטרה טענה כי הבדיקה לא צולמה מטעמי 'צנעת הפרט'.
  אנסח מחדש: הנאשם נבדק בעירום. איש לא מתווכח על כך. הוא היה באותו זמן ללא עורך דינו, ללא שום תיעוד של הבדיקה. לא נמצאה על גופו כל עדות למאבק. ומה אומר על כך בית המשפט? הם מקבלים את עמדתם של החוקרים, כי ברור ש"בדיקה זו לא השפילה אותו ומכל מקום בוודאי שלא הותירה בו זיכרון מר" (עמ' 195). ומה לגבי חוסר התיעוד? "ראוי היה לתעד".
  
• בזירת הרצח לא נמצאה ולו טביעת אצבע אחת של זדורוב. אין טיפת DNA שלו. נאדה. האיש עשה רצח כמעט מושלם. כמעט. האמנם?
  אנסח מחדש: על מכנסיה ספוגי הדם של תאיר ראדה נמצאו עקבות נעל. אחד הקירות בשירותים הוכתם בדמה. על נעליו של זדורוב, שהפרקליטות טענה (ובית המשפט קיבל את טענתה) כי סביר להניח שמדובר בנעליו של זדורוב לא נמצאה טיפת דם, למרות שהשוטרים טענו בפני זדורוב שנמצאו על בגדיו כתמי דם של תאיר.
  
• תחקיר שפורסם ב"ידיעות אחרונות" לגבי מהימנותו של המדובב "ארתור" שזדורוב הודה באוזניו ברצח, חשף כי ישנם אסירים המעידים כי ארתור סחט הטבות הנאה מהמשטרה, תוך איום מפורש שהוא "יפוצץ את פרשת זדורוב" (עמ' 96). המשטרה טענה כי לא מדובר בטובות הנאה, אלא נהוג שכאשר מדובב יוצא להעיד מאפשרים לו לקנות דברים (עמ' 105). ומה אומר על כך בית המשפט? אי אפשר לסמוך על מהימנותו של העתונאי מאחר והוא לא התייחס לכך שיכול להיות שאלו שהעידו בפניו היו בעלי אינטרסים זרים (עמ' 103).
  אנסח מחדש: טוענים השופטים כי לא יתכן שתחקיר יבוצע (בין השאר) באמצעות ראיונות עם אנשים בעלי אינטרסים (אני תוהה- האם יש אנשים ללא אינטרסים בכתבות תחקיר?), וברור שישנה קבלה מוחלטת של טענת המשטרה כי ארתור אינו מקבל טובות הנאה.

• ציור במחלוקת: כשבועיים לפני הרצח נטען כי תלמידת התיכון ציירה דמות של אשה מדממת בשירותים. במהלך החקירה נחקרה הנערה וטענה כי לא מדובר בשירותים, אלא בדמות אישה מדממת בפינת החדר. הציור המקורי מעולם לא נמצא. הנערה ציירה סקיצה של הציור במשטרה, ובסקיצה אכן מדובר בפינת החדר. ומה אמרו על כך השופטים? הנערה הביאה לבית המשפט דוגמאות אחרות של ציורים, ולא נראה בהם כל רמז לאלימות (עמ' 411).
  אנסח מחדש: איני יודעת אם הנערה קשורה לרצח או לא. צירוף המקרים הוא מעט מטריד, אבל אינו מחייב בהכרח. אבל אפילו זה לא עורר ולו ספק קל שבקלים.
  
• ושיא השיאים, ותסלחו לי- אבל זו שאלה שמופנית בעיקר לנשים: בנות יקרות, כשאתן נכנסות לשירותים ציבוריים, נניח שיש בהם 4 תאים- לאיזה תא תיכנסו? אני יודעת שזו שאלה קטנונית, אבל אני לעולם לא אכנס לתאים הקיצוניים- לא לראשון ולא לאחרון. מסקר קטן שעשיתי, כל מי ששאלתי ענתה את אותה התשובה.
  ולמה אני שואלת? כי באחת החקירות (אחרי שחזר בו מהודאתו) אמר זדורוב "אף אחד לא נכנס לעשות את צרכיו בתא הראשון או ברביעי" (עמ' 311).  את הטענה הזו דוחים השופטים בטיעון שאין שום הגיון בטענה הזו.
  אנסח מחדש: אני לא מכירה אף אחת שנכנסת לתא הראשון או האחרון בשירותים. אין כאן הגיון. אין לי הסבר לוגי. זה פשוט לא קורה. למה? ככה.

לסיכום, וסליחה על החפירה הארוכה, איך יכול להיות שאין ולו בדל אחד של ספק? אין שופט אחד מתוך השלושה שאינו מהסס בכלל? שלא אומר "רגע…". אחד????
ואולי, אולי פשוט זה היה בלתי אפשרי אחרי כל מחול השדים הזה לא להרשיע את זדורוב. איך אפשר? איך תראה המשטרה, שיצאה לה בחגיגיות למסיבת עתונאים והודיעה שפענחה את הרצח (ולו כדי להסתיר את המבוכה על בריחתו של בני סלע)? איך תראה מערכת המשפט, שכלאה את האיש לארבע שנים?

ולמי שרוצה, הנה קישור להכרעת הדין המלאה (קובץ וורד, 3.5 מ"ב), אותה ניתן למצוא באתר בתי המשפט.

שלום שלום,
יש לי רשימת תירוצים ארוכה, שכוללת את העובדה שהחום הגדול שהיה פה גם למח שלי להפוך לשלולית, שהמצב היה כל כך חמור עד שלא קראתי כלום כמעט חודש(!!), אבל עזבו אתכם מתירוצים, אני סתם שמחה לחזור ולכתוב פה 😆 .

למרות שאני לא ממש מתלהבת ביום-יום מעיתון "הארץ", יש יום אחד בשבוע שאני חייבת לקרוא אותו, ולא בגרסת האונליין שלו.
ימי רביעי הם ימים של אושר צרוף אצלי, כשאני שמה את ידי על מוסף "הספרים" של הארץ, בין אם מדובר בביקורות, או בחידות ספרותיות (שהרשו לי להשוויץ שהצלחתי לפתור ואף לזכות בפרס 8-).

ביום רביעי האחרון התפרסם גליון מיוחד של "ספרים"- "הכינו את הסימניות", ובו רשימת ספרי השנה הבאה, דהיינו הספרים שיתפרסמו בשנה הבאה עלינו לטובה.

לי כבר יש רשימה, ולכם?

* ממלכת אי הרצון/ איה קניוק- כי ספרים על פסיכיאטרים אני תמיד אבדוק.
* הרחק מהיעדרו/ שז- סופרת שאני מאוד אוהבת.
* מי אוהב אותך יותר ממני/ תמי ארד – שאני מודה שלא קראתי את ספרה הראשון, שנראה לי בנאלי למדי, אבל הספר הזה מסקרן אותי מעט יותר…
* צילה/ יהודית קציר- כי התקופה מעניינת אותי, וקציר שבתה את לבי בספר "הנה אני מתחילה".
* בשם אחותי/ תהל רן- אשה מרשימה שפגשתי פעם אחת בחיי וספורה נגע ללבי.
* ספרה החדש של יעל הדיה, שעוד אין לו שם, גם כי אני אוהבת את הדיה, וגם כי שוב עוסקים במטפלים ומטופלים.
* המלכה הלבנה/פליפה גרגורי- כי זה ספר של גרגורי, צריך להוסיף?
* הדחליל/ מייקל קונלי- כי גם אם קונלי יפרסם מתכונים, אני אקנה אותם.
* צעדיו של מת/פיטר ג'יימס- כי אני מתחילה להכיר את הסופר הזה, ולחבב אותו למדי.
* כלא נשים: החצר האחורית של החברה בישראל/חן גילה ועינת תומר- כי הנושא מעניין אותי.
* נראות אשמות: נשים במשפט הקולנוע/ אורית קמיר- כי עשיתי בנושא סמינריון פעם, ולפעמים אני אפילו מסכימה עם קמיר.
* הגיבור האבוד/ ריק ריירדן- כי התמכרתי לפרסי ג'קסון. אני מודה.

קוראת מחשבות מעלה אחת לזמן מה פרוייקט של "ספר, סיפור" בו היא נפגשת וירטואלית עם קוראים שונים.

אתמול פורסם המפגש בינינו, מזמינה אתכם לקרוא.

ומילה אישית קצרה:

בשבועות האחרונים אני והרשת הוירטואלית קצת התרחקנו, היחסים יתהדקו בשנית בקרוב.

שבוע קריר, אינשאללה!

פעם, כשהייתי צעירה ותמימה יותר, היה לי ברור שזה עניין מאוד פשוט.
אישה פוגשת גבר. הם רוצים ילדים. הם נכנסים למיטה, ואחרי תשעה חודשים (פלוס מינוס) יוצא תינוק.
היום אני הרבה יותר חכמה.

לקח לי המון זמן (שנה וחצי ליתר דיוק) להיות מספיק מוכנה כדי להודות בקול שאני שייכת לקבוצה מאוד מוגדרת, לא קטנה, אבל מאוד שקטה. כן, גם אני שייכת למטופלות הפוריות, העונות גם לשם "הירוקות" (ע"ש טופס ירוק אותו הן מחזיקות בבדיקות הדם).

יש המון בושה ואשמה במצב הזה, שבו נשים שמאוד רוצות ללדת לא מצליחות להיכנס להריון. יש המון תסכול, המון כאב, ואין המון מילים לתאר את זה לאנשים מבחוץ, אפילו לא לחברים שמלווים בדרך.

"זה עוד חלק מהבעייתיות של טיפולי הפוריות. לא רק שהם משתלטים על חיי היומיום, הם תוקעים מקלות בגלגלים של מהלך החיים כולו: קשה לעשות תוכניות כשחיים בציפייה למשהו שלא קורה- ואף אחד לא יודע מתי זה יסתיים. בהרבה מובנים, אנחנו חיים עכשיו בשיחה ממתינה, ואין לנו מושג מתי נחזור לקו הראשי" (עמ' 94).

"בימים של טיפולים אסור לריב. זה לא לעניין, זה מזיק לתהליך.
בימים שלאחר הטיפול, בטח שאסור לריב. זה יכול לגרום להפלה, אולי, לך תדע. אתה ממש, אבל ממש, לא רוצה שזה יקרה- שבטח שלא על מצפונך.
אם וכאשר הטיפול יצליח, אסור לריב. זה יחסית קל, אני מתאר לעצמי שכנראה יהיה לנו פחות צורך- כולם מאושרים וברור שאי- אפשר לריב עם אישה בהיריון ראשוני, רגיש ופגיע כל כך.
גם אם הטיפול נכשל, זה לא לעניין לריב. לא מספיק מפח הנפש והדיכאון שמתחילים עם הגילוי שהטיפול נכשל, עכשיו גם לך תריב איתה?!" (עמ' 88-89).

יש המון אנשים שעוברים טיפולי פוריות. מי שמצליח, מעדיף לשכוח את התקופה הרעה.
מי שעדיין בתוך הטיפולים, ממעט לדבר על זה. כי בינינו, מי יעז להתלונן על אחות פוריות או רופא שפגעו בנו תוך כדי התהליך?
מי ירצה לדבר על התחושות הרעות, על האכזבה, על הפחד ממה שיקרה אם אחד מבני הזוג יתעייף סוף סוף?
על ההורמונים שיכולים לשגע אישה, כל אישה (תחשבו על אישה בהריון. עכשיו תחשבו על אישה בטיפולי פוריות שמדי יום מזריקים לה הורמונים).

והנה השבוע סוף סוף מצאתי את האנשים שבאמת באמת מבינים על מה אני מדברת.
גליה ו-דַר גולדמן הם בני זוג שעברו את התהליך הזה. כמוני, גם הם ישבו וחיכו בבדיקות הדם, עברו מדי שבוע שרשרת של דקירות, צילומים, בדיקות ולא מעט השפלות (שנובעות בעיקר מעייפות החומר ו/או מראייה מאוד טכנית ולא אישית) על ידי הצוות הרפואי.
הם מספרים הכל- על הכעס, על העצב, על תחושת ה"זה לא פייר", על חוסר היכולת לראות אנשים אחרים עם תינוקות. על הכאב, ועל האהבה.

זה הספר הראשון בעברית (לא בדקתי באנגלית) שבו שני בני הזוג מתארים את מה שעבר עליהם בתקופת הטיפולים. ספר שהוא חובה לא רק למטופלות פוריות (תמיד נחמד לגלות שאת לא לבד), אלא גם לסביבה שלא תמיד יודעת איך לבלוע את הטיפולים. ספר חובה.

תודה לכם!

לדף הספר בהוצאה.
ואפשר לקרוא גם פרק.

לסיכום,
(בזכות הכנות, בזכות האומץ להיחשף, בזכות האומץ לספר לעולם מה שאני, הנסיך, ועוד רבים וטובים עוברים, בגלל הצורך הנואש כמעט בספר הזה)

נעבור את זה יחד/ גליה ודר גולדמן
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
174 ע"מ

סבא'לה שלי,

שלושים יום עברו, ומה אוכל להגיד?

"הנה כך אוכל להגדיר את האבל שלי.
הוא אינו מתבטא ישירות בבדידות, בחיי המעשה וכו'. שם יש בי מין נינוחות, שליטה שבגללה ודאי נדמה שאני מתייסר פחות מכפי שהיה אפשר לחשוב. הוא נמצא במקום שבו שב ונחתך קשר האהבה, ה"אהבנו זה את זה". הנקודה בוערת ביותר בנקודה המופשטת ביותר" (עמ' 45).

לפני שלושים יום קברנו אותך, והחיים ממשיכים.

עוד לא הספקנו לגמרי לעכל, עוד לא הספקנו להפרד לגמרי.
עדיין כל יום שישי אני רוצה לומר, כמעט אומרת, "שבת שלום סבא'לה".

אבל החיים ממשיכים.
ואמא שלי? אמא שלי גם ממשיכה לחיות. היא איבדה אבא.

רולאן בארת איבד אמא.
יום אחרי מות אמו החל בארת לכתוב יומן, בו תיאר את אבלו וגעגיועו.
גם הוא, כמו אמי, סעד את אמו עד שנפטרה (סבתי, שתחיה, עדיין חיה- למען הסר צל צלו של ספק).
בהתייחס לטיפול שלו באמו, ולו כדי לנסות להסביר את הכאב הגדול, כתב:
"במשך חודשים הייתי אמהּ. הרי זה כאילו איבדתי את בתי (כלום יש כאב גדול מזה?. לא חשבתי על כך)" (עמ' 64).

שלושים יום עברו, סבא'לה, וסבתא חיה איתנו, נושמת ומתגעגעת כל כך.
לפעמים אני תוהה, איך אפשר לחיות כשחצי ממך איננו עוד. לפעמים  אני תוהה על חוזקו של אדם, שעבר זוועות ותלאות ועודנו שורד.

"אומרים "תהיה חזק". אולם זמן החוזק הוא הזמן שבו היתה חולה, שבו טיפלתי בה, רואה את סבלותיה, את עצבותה, ונאלצתי להסתתר כדי לבכות. בכל רגע ורגע היה צריך לקבל החלטה, ארשת פנים, וזהו החוזק- עתה החוזק פירושו לרצות לחיות ומזה יש די והותר"(עמ' 49).

רולאן בארת, מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים, כתב יומן המתעד את אבלו על מות אמו. הוא לא התכוון לפרסם אותו. היומן היה גנוז במשך 30 שנה, והוצא לאור רק בשנת 2009 (בצרפת. בארץ הוא פורסם השנה).

סבא'לה שלי,
שלושים יום עברו, והיום נתכנס כולנו ליד קברך.
אני עדיין לא תמיד מעכלת לגמרי שאינך.
אהבתי אותך, אוהבת אותך.

ולגבי הספר?
(כי הוא טוב לתחומו, אבל לא הייתי מסתכלת עליו ו/או קוראת אותו בעיתוי אחר)

יומן אבל/רולאן בארת
מצרפתית: חגית בת עדה
הערות ואחרית דבר: דרור משעני
הוצאת מטר, 2010
219 עמ'

בעבר היו שופטים בישראל. שופטים שדנו במעשים ופשעים, חשבו ובסוף החליטו האם האדם אשם הוא, או חף מפשע.

בעבר (או שמא אני רק נאיבית?) היו אנשי הפרקליטות חלק מאותו מעמד עלום שם של "שומרי חוק". פירוש הדבר היה, כך לפחות רציתי להבין, שהם ירדפו עד חומרה את העוברים על החוק ויענישו אותם בחומרה.

על פי הנחיות פרקליטות המדינה, כפי שמופיעות באתרהּ, הסדר טיעון יערך במידה והדבר "עולה בקנה אחד עם טובת הציבור" ובתנאי שהוא "מביא בחשבון את מידת הנזק [..] שנגרם לקורבן העבירה".

פעם, שוב, באותם ימים טובים בהם אנשים ממש עבדו תמורת הכסף שהם מרוויחים, עסקאות טיעון היו מוצעות בעיקר במקרים בהם הייתה בעיה להוכיח את האשמה, או כאשר הקורבן היה/הייתה במצב  נפשי קשה.

ומה היה הפעם?
תפסו אותו על חם. יותר "חם" מזה, זה בלתי אפשרי.
יש עדים שראו את התקיפה בפועל. יש אנשים שהתעמתו איתו תוך כדי.
יש את הקורבן, שגם אם היא לא שמחה במיוחד להעיד (ובינינו, אפשר להאשים אותה?), הייתה מעידה.
יש את התירוצים שגובלים ב"הכלב אכל לי את המחברת" של הנאשם.

אה, והוא מאבטח הרמטכ"ל. מטובי בנינו. מה הפלא שסגרו עסקת טיעון? 👿

זה לא רק בזיון לפרקליטות, זה ממש בזיון בית המשפט. מה תפקידו של השופט? להיות חותמת גומי?

בזיון למדינה, בזיון למשה לדור, פרקליט המדינה, בזיון לשופטים שהתירו את עסקת הטיעון.
בזיון לנו, שאנחנו לא יוצאים לרחובות.