השעה 19 בערב. הכל חשוך מסביב. פה ושם אני שומעת שכנים מדברים, אולי השכנה החביבה שלי שוב יצאה לעשן לי מתחת לחלון חדר השינה 👿 . העולל הקטן יושב לידי על המיטה, ואני מסתכלת עליו עם חיוך גדול. זו השעה האהובה עלי.
בינינו, זה הנשנוש הטוב ביותר בעולם. אני מתחילה ברגליים. מי היה מאמין ששונאת רגליים שכמותי תטרוף ככה רגל? עוברת דרך הצוואר…. דרך הלחי. יש גם פופיק בדרך. נכון זה נשמע כמו סיקוול של "דמדומים", אבל הממממ…. כאן אין דם 😆 .
לפעמים העולל מחליט להחזיר מלחמה לאבא ואמא, ואוכל לנו את האף. זה לא פחות חמוד.
באחד השיטוטים שלי בספריות נתקלתי בספר המקסים הזה. לרגע הרגשתי כמו פושעת שנתפסה על חם, אבל אז שקעתי בספר הקטן והמקסים הזה.
נעמה כל כך מתוקה עד שלפעמים לאמא ממש קשה להתאפק. אולי נעמה תסכים לתת לה רק ביס קטן מהלחי למשל (כי יש לה שתיים), או מהבטן? אמא מבקשת, נעמה צוחקת, נעמה מתחבאת, ואמא מחפשת – בכל הבית, בכל הגוף, עד למיטה – לילה טוב, נשיקה וליטוף.
יש לא מעט נשים (וגם גברים) ששומעים את השורות הללו ומתחלחלים. בשבילם זו לא סתם שורה קלישאית. בשבילם המשפט הזה הוא תמצית החיים. חלק מהם לפחות
פעם, לפני שנים רבות כשעוד זכרו בארץ שיש עוד דברים חוץ ממלחמות, פריימריס, ואפילו עוד לפני הצדק החברתי, היו מתכנסות מתכנסים נשים וגברים חדורי מודעות ומצפון ומפגינים נגד אחד הדברי האיומים ביותר שהאנושות הצליחה לצור: אלימות כנגד נשים.
פעם, לפני שנים רבות, נגעתי בצורה זו או אחרת בתחום הזה, ומי שנגעה אי פעם בנושאים הללו, בין אם ברמה האישית או ברמה המקצועית, יודעת שזה לא משהו שאת פשוט עוזבת. זה נשאר איתך. תמיד.
יכולתי לתת הרצאה שלמה, אבל לא בא לי. גם ככה רוב האנשים ששומעים הרצאות שכאלו לא באמת שומעים אותן. במקום זה בחרתי במילים. שמישהו אחר ידבר.
אחד השירים הכואבים, ממישהו שלא הייתם מצפים ממנו…
פעם, במרבית הערים בארץ היו הפגנות ב25 בנובמבר, היום הבינ"ל למאבק באלימות נגד נשים. היום, מרבית הארגונים והאגודות שעוסקים בנושא נדונו לאלם. לא ממש ברור לי למה, או שאולי ברור לי ולא ממש בא לי להיכנס לזה. בכל מקרה, למי שאכפת לו/ה, למי שרוצה, היום בשעה 18:30 יצא מצעד מכיכר רבין לרחבת הסינמטק. בשעה 19:45 תתקיים עצרת ברחבת הסינמטק, בהשתתפות דנה ברגר ובהנחיית לינוי בר גפן.
אין כמו חגיגות הספר כדי לחזור לבלוג שלי, שהולך ונאלם (ועל כך שוב התנצלות רבתי). לצערי הרב, השנה שבוע הספר עמד בסימן אכזבה.
🙁 אכזבה ממספר הדוכנים 🙁 אכזבה מהסופרים שבאו לחתום בעיר הקטנה והפרובנציאלית שאני גרה בה (ירושלים)- אפילו הסופרים ה"ירושלמים", דוגמת גרוסמן ויובל אלבשן לא הגיעו! 🙁 אכזבה מהעובדה שמרבית האנשים שנראו בגן הפעמון השנה היו דתיים לאומיים.
אז הסתובבנו בין הדוכנים- הנסיך, העולל ואני. העולל התפעם מכמות האנשים ובעיקר מהבלונים שמישהו החזיק ביד. הנסיך השתדל לשמור על חזות אמיצה לנוכח המחשבה מעוררת היראה על כמות הספרים שיאלץ לסחוב, שלא לדבר על העולל שגילה לפתע שיש לאבא שלו זוג אוזניים שכיף למשוך, ועורף שאפשר לתופף עליו 😆 . ואני…..
מאז ומתמיד שבוע הספר היה חגיגה גדולה בשבילי. נכון שהמחירים כבר לא משהו, אבל זה כיף. להסתובב, להריח, לדבר עם מוכרים אוהבי ספר (ויש כאלו!). והשנה זה הרגיש פשוט 'מסחרה'. הוצאה לאור אחת מכרה 2+3, כלומר משלמים על 2, מקבלים 3 חינם. אחרת עשתה 2+2,וברקע יש את סטימצקי ואת צומת ספרים, כל אחת וה"אבא במאה" שלה. משהו נחמץ בי.
ואולי זה בגלל מקום העבודה שלי, ואולי זה בגלל שהזמן הפנוי שלי הולך ואוזל, אבל לא קניתי המון ספרים, ואפילו- לראשונה בחיי- לא השתמשתי בכל התקציב לשבוע הספר שלי.
ואז הלכתי להשלים את הקניה בחנויות: 😎 יומנה של אישה שמנה ומשוגעת/ סטפני מק'אפי (אין מה לעשות, יש ספרים שאני חייבת לקרוא 😳 ) 😎 אין לה אלוהים/ סוזן מוריסון 😎 האיש במצודה הרמה/ פיליפ ק' דיק (סוג של ספר שואה…) 😎 רחובות צ'רלסטון/ פט קונרוי (כי אהבתי את "נסיך הגאות והשפל") 😎 כלא נשים/ גילה חן ועינת תומר (ספר שחיפשתי הרבה מאוד זמן והוא אף פעם לא במבצע. גם הפעם הוא לא היה במבצע….)
מאחלת לכולנו שנת קריאה מהנה, שהספרים לא יעלו יותר מסמארטפון (אמרו שהולכת להיות הוזלה, לא?), שנוכל לקרוא, להינות ולהמשיך להיות תולעים מאושרות (ומאושרים).
אה! את האנקדוטה החשובה מכל שכחתי. דווקא העולל לא זכה לספרים בשבוע הספר, בימים אלו הוא מעדיף מכסים של סיר על פני ספר (איפה טעיתי, איפה 🙁 ), אבל השבוע עשינו קניות בסופר והעולל לא הסכים לזוז מדוכן הספרים ובחר לעצמו ספר. כן, כן, קניתי ספר בסופר. אבל מצד שני, מאז אני מקריאה לו אותו פעמיים ביום, לדרישתו. אז יכול להיות שבכל זאת לא טעיתי לגמרי בחינוך…. 🙄
"הפכתי לאמא לקראת גיל ארבעים. במשך הרבה שנים תהיתי אם יש בכלל אינסטינקט אימהי. לי, ככה הרגשתי, לא היה. לא נמשכתי לתינוקות או לילדים קטנים, ובטח לא לעבודה הסיזיפית, המתישה, שדרש הגידול שלהם. לא הייתי בטוחה שאגלה תחושות של אהבה ללא תנאי שיאפשרו לי לעבור את הימים בשלום, אם וכאשר יוולדו לי ילדים. ומה שהכי הרגיז אותי היתה הוודאות שאם וכאשר אהיה אמא, אני אמורה להרגיש שהתפקיד הזה ממלא את כולי, שואב אותי, מרתק אותי, משהו כזה. אבל אני פחדתי, ממש פחדתי, שלא אצליח למלא את הציפיות האלה, ובו זמנית גם פחדתי שאם אמלא אותן – אאבד את הזהות שלי, את האמביציות שהיו לי ואת התוכניות שתיכננתי לעתיד." (עמ' 18)
היו תקופות ארוכות בחיי שלא רציתי להיות אם. אני לא בהכרח חושבת שכל אישה חייבת להיות אם כדי לממש את עצמה. אבל מאז שפגשתי את הנסיך, וביתר שאת מאז שהעולל הגיע לחיינו, אני קוראת לא מעט על היחס בין הורים לילדים, ובעיקר על הורים שאינם רוצים בהכרח להיות הורים, או שאינם מתנהגים כמו הורים. וכשהציעו לי את הספר הזה, קפצתי על המציאה. אני מתעניינת לא מעט בנושא אמהות רוצחות, והדיעה שלי בנושא די מגובשת, כמו שקוראי הבלוג הותיקים זוכרים.
אלן הרפר וסלינה וודג' הרגו את ילדיהן. אלן הרפר הרגה את בתה זמן קצר אחרי שנולדה. סלינה וודג' הרגה את בנה הנכה בן השנתיים. אלן הרפר חנקה את בתה התינוקת, סלינה וודג' זרקה את בנה הקטן לבאר, לעיני אחיו הבכור בן החמש. אלן הרפר נשלחה למאסר בבית המשוגעים, סלינה וודג' נדונה למוות והוצאה להורג בתליה. אלן הרפר היתה נשואה, סלינה וודג' לא.
אלן הרפר חנקה את בתה התינוקת בתוך שתים עשרה שעות לאחר הלידה. היא גדלה בבית סבתה, משום שאמה עבדה במקום אחר. גם אלן עצמה יצאה לעבוד בבית אחר, ושבה בהריון מתקדם, ללא בעלה. סלינה וודג' חיתה בעיקר בבית המחסה. במשפטה טענה כי גבר שפגשה ושהבטיח לה נישואין, התנה זאת בכך שתבוא רק עם הילד הבריא, ולכן הרגה את בנה הנכה.
"לפעמים אני חושבת שהאימהות שהרגו, הזניחו ונטשו את הילדים שלהן, הן מורדות אלימות בסדר חברתי מדכא ואלים. זה לא שאני חושבת שהן רוצות או מתכוונות למרוד. רובן עשו את המעשה הזה בגלל התנאים הכלכליים הבלתי נסבלים, בגלל הדיכוי שלהן כנשים, בגלל הציפיות הבלתי נסבלות מהתפקיד של להיות אמא, בגלל.. מתוך המחנק והייאוש הן קראו תיגר על המיתוס – שמכתיב אהבה אימהית בכל תנאי, מסירות בכל מצב והקרבה גם של הצרכים האישיים ואם צריך אפילו של החיים – שאני חיה בצילו ונחנקת, ונאבקת בו רק בפנטזיה, במחשבות, בכתיבה, במילים." (עמ' 148)
הספר מעניין, כי הגר מתארת את חיי המעמד הנמוך באנגליה של המאה התשע עשרה. הבעיה היא שהגר לא השאירה את הספור שם, אלא מנסה לעמת את המציאות העכשווית עם העבר. מלבדה ומלבד סלינה ואלן היא משלבת דמות נוספת, "נועה", אשת קריירה המתמודדת עם קשיים ובחירות משלה.
לסיכום, נראה לי שהספר בא, יותר מכל, מתוך נסיון לטעון שכל מצוקות האמהות באשר הן נשענות בראש ובראשונה על אשמת החברה, ואני לא אוהבת ולא מקבלת טיעונים שכאלה, המסירים את האשמה מאחריות האדם על מעשיו.
נתחיל בהארה חשובה: אני לא בהריון. אבל כל פעם שאני רואה את העולל הקטן הולך וגדל יש בי את הגעגוע הקטן לעובר קטן שישחה בבטן.
אחד הדברים החשובים שאנשים לא מבינים בהקשר של הריון הוא העובדה שתאי המוח באמת, אבל באמת, נמחקים. עד היום יש לא מעט דברים שאני לא זוכרת, ואני מניחה שכשאהיה בהריון בפעם הבאה, אופתע מחדש מכמות הדברים שחוויתי ואני לא זוכרת (ע"ע הנסיך: "את לא זוכרת איך כאב לך/איך בכית/איך הרגשת??"- לא! אני לא זוכרת!!!!- מצד שני, יש לא מעט דברים שטוב שאני לא זוכרת 😈 …). זו אחת הסיבות שרציתי לקרוא את הספר "מילים מהבטן". להיזכר.
הספר משרטט בהומור רב את דמותן של שתי נשיות הריוניות. האחת, דנה, חווה את ההריון הראשון שלה. כמו כולנו, גם היא מתרגשת, לחוצה, עושה את הכל לפי הספר. השניה, מיכל, בהריון בפעם השלישית. אין לה זמן בכלל להתחיל להתרגש. ומי בכלל זוכר מתי עושים איזו בדיקה? צחקתי מהספר לא מעט. פה ושם הייתה אפילו דמעה בעין, אבל אני חושבת שמשהו נכנס לי לעין. לא, לא יכול להיות שבאמת התרגשתי מלקרוא תיאור של סקירה ראשונה….
מלי גרין, כותבת הספר, היא דמות טעונה למדי. כולנו שמענו על מלי גרין. נו, ההיא, שיש לה מליון ואחד ילדים (אחד עשר ליתר דיוק). נו, ההיא הדתיה ההיא, זו שכל הזמן מדברת על כמה נפלא זה ילדים. והרבה. אז נכון שפה ושם בצבץ בספר משפט שעצבן אותי, ע"ע "כל כולי הופכת למשכן עבור יצור חדש שיבוא לעולם" (עמ' 20), וגרם לי לרצות למצוא שקית הקאה, אבל בסופו של דבר צחקתי מהעצבים על החמות הדואגת, על ההורים שדואגים לא פחות ומשגעים את ההריונית, ובעיקר- על הבעל שלא יודע מה לעשות מול אשתו המקסימה, העדינה, שהופכת להיות דב גריזלי לפעמים (אבל אתה זוכר שאני אוהבת אותך בכל זאת, נכון???)
היועץ הרפואי בספר, שסיפק כמה וכמה טיפים מוצלחים שלא קראתי בספרי ההריון הכה- רבים שקראתי, הוא פרופ' שמחה יגל, מנהל האגך למיילדות וגניקולוגיה במרכזים הרפואיים של הדסה בירושלים, ואם יורשה לי, שמו הולך לפניו בירושלים, ובהחלט יתכן שזו אחת הסיבות שקראתי את הספר. בספר יש פרק נוסף, שנועד להראות שלא הכל בהריון הוא בהכרח מקסים, ומלא ציוצי צפורים ואהבה. יש גם שמירת הריון, ורעלת הריון, וטיפולי פוריות ועוד ועוד.
לסיכום, ספר חמוד לנשים שרוצות להזכר איך זה להיות בהריון, לנשים שכבר בהריון, או לנשים שהן אחרי הילד הראשון. זה לא ספר לנשים בהריון ראשון. ההומור כאן מבוסס על הזמן שעבר, וזו פרספקטיבה שעדיין לא נמצאת אצלן.
מילים מהבטן: המדריך האופטימי להריון ולידה/ מלי גרין ייעוץ רפואי: פרופ' שמחה יגל הוצאת ידיעות אחרונות, 2012 225 עמ'
כמו כל דבר אחר שאני מתחילה, אתחיל גם הפעם בהתנצלות (זה לא אני, זו אמא שלי, שהעבירה לי את הפולניות, אשמה 😎 ). אז נתחיל: סליחה מכל קוראי הבלוג שקיבלו כמה פעמים מיילים ריקים מתוכן, סליחה שלוקח לי זמן להגיב, סליחהשלא תמיד הבלוג מתעדכן.
ואחרי ההתנצלויות, נעבור לספירה. במהלך השנה האחרונה נולד עולל אחד ונקראו 64 ספרים. למרות שאני טוענת כל הזמן שאני לא ממש חובבת ספרות ישראלית, 24 ספרים היו ישראלים, מספר שהוא גבוה לעין ערוך ממה שחשבתי. קראתי 5 ספרי מתח, 32 ספרי פרוזה, 4 ספרים באנגלית, 5 ספרי נוער, 10 ספרי ילדים , 7 ספרי עיון, 1 ספר שירה ו-1ספר עתידני- מד"ב. ראיתי גם הצגה ושני סרטים.
נתחיל בעובדות היבשות: באמצע שנות השבעים הסתובבה ברחובות מסויימים בתל אביב חיית טרף. היא הייתה מסוכנת. ושקטה. ידעו להגיד עליה שהיא בעלת תלתלים. ושפם. ושומה גדולה על הגב. העיתונים היו אלו שפרסמו את כינויה: "האנס המנומס". הוא תקף 16 נשים (שידוע עליהן), וקיבל את שמו כיוון שנהג להתנצל לאחר האונס, להציע להן שיזמין מונית וכו'. שנתיים לאחר מכן הוא נעצר, והורשע באונס. הוא קיבל 30 שנה, וכמו תמיד במדינה שלנו שוחרר הרבה, הרבה יותר מדי מוקדם. הוא שוחרר אחרי 10 שנים בלבד.
נמשיך בפרטים הבדיוניים: שנים אחרי נפגשו במקרה, או שלא, שתיים מקורבנותיו, שתיהן שייכות לצד השמאלי של המפה הפוליטית. אני לא סתם מציינת את העובדה הזו, אנחנו עוד נחזור אליה. כאמור, שתיים מהקורבנות נפגשות. האחת השתקמה. היא אמא. היא נשואה. יש לה שני ילדים, ובעל. והיא עסוקה במלחמה למען קורבנות שקטים אחרים. הפלסטינאים. השניה עובדת כמתורגמנית. היא אם חד הורית. אנחנו לא יודעים עליה יותר מדי, ברמה האישית. רק שהיא לא זוכרת מה היה שם בדיוק, והיא מתעקשת לדעת.
ועכשיו פסק זמן לשניה: אין דבר כזה אונס לא פוליטי. אונס הוא אקט פוליטי, אבל לא הפוליטי הישראלי, אלא הפוליטי הג'נדרי. אונס זה אקט של שליטה וכוחנות.
נחזור לפרטים החשובים: הסרט "לא רואים עלייך" הוא סרט חשוב. הוא חשוב, כי הוא מדבר בדיוק על מה שקורה לנפגעת תקיפה מינית, לשון מכובסת למישהי שמישהו דרך עליה, חדר אליה, והשאיר אותה להתמודד עם ההריסות. הסרט, שנקרא באנגלית "Invisible", מתאר בדייקנות שרק מי שהייתה שם יכולה להבין, עד כמה חוויית האונס מערערת את עולמך, גם כשאת "משתקמת". כי משתקמת פירושה לא מדברת על האונס, לא חושבת עליו, ופשוט חיה את החיים שלך, כי למה לדבר על מה שהיה בעבר? זה לא סרט גדול. יש בו שתי נשים, גדולות מהחיים- לילי(רונית אלקבץ) ונירה (יבגניה דודינה) ומעט מאוד דמויות משנה. נכון שאומרים בכל מקום שהדמויות בדיוניות, אבל הן מבוססות, באופן חופשי, על דמויותיהן של יוצרות הסרט, מיכל אביעד וטל עומר, שנאנסו בעבר על ידי "האנס המנומס". הסרט עוסק בחיי הנשים עשרים שנה אחרי האונס, כשהן רוצות לדעת, או יותר נכון להבין, מה היה שם. מה קרה להן אז, כי איך זה משפיע הצופה ההדיוט רואה בדיוק.
ועכשיו לנימה האישית: אחרי שאמרתי דברי הלל, הרשו לי לומר משהו. נמאס לי. אני לא חושבת שכל גבר הוא אנס בפוטנציה. אני לא חושבת שכל גבר הוא מאנייק, כובש, חייל, אונס ו/או לא אמפטי. ואני אומרת את כל זה, כי החלוקה בסרט היא דיכוטומית מאוד: יש את הנשים, שהן אינן חלשות, כי הרי הן שרדו. ויש את כל השאר. ובכל השאר הכוונה היא לגברים בכלל, ולגברים ישראלים בלבד. הגבר הישראלי מוצג כאן במלוא כיעורו: בין אם מדובר בשוטר, שהדבר היחיד שהוא זוכר מחקירת הנאנסת הוא ש"היית יפה. בתולה", או בחייל שצועק על פעילת שמאל שהיא, וסליחה על הביטוי, "צריכה זיון", או אפילו בעל שלא מבין למה צריך לחזור למשהו שהיה פעם. הגברים היחידים שעוד איכשהו קצת רגישים הם לא ישראלים. וזה צרם.
יש נטיה בארגוני נשים בכלל, בארגונים העוסקים באלימות כנגד נשים בפרט, לצור השוואות. להגיד גבר=חייל=כובש=אנס. הבעיה באקסיומות היא, שאיך לומר, הן קצת כוללניות, לא? אנסים יש מכל הגזעים, מכל הדתות, מכל המגזרים. גם נאנסות, אגב. הנסיון לשייך את המאבק באונס לצד אחד של המפה הוא נואל, במקרה הטוב, אכזרי במקרה הרע. שיוך פוליטי במקרה כזה גורם להדרה של לא מעט נשים (וגם גברים) מהשיח בנושא, וכן, גם מבקשת עזרה ו/או מתן תמיכה. ואני יודעת על מה אני מדברת.
אבל בואו נחזור לרגע לסרט: אחד הרגעים החזקים בסרט הוא כאשר הן מתחקות אחר עקבותיו של האנס. הן נוסעות למקום מגוריו, ויש קלוז אפ על חלון פתוח. "כאן גר האנס המנומס". לכו תדעו איפה זה, הרי בכל מקום יכול להיות אנס. בתכל'ס, יש לא מעט אנסים סביבנו. חשוב לזכור את זה. חשוב לזכור שלאנס אין קרניים. אין זנב. ואחת מכל שלוש נשים נפגעה מינית.
יצאתי עצבנית מהסרט. זה לא בהכרח רע. הוא גרם לי לחשוב, הוא גרם לי להצטער על השיוך הפוליטי, הוא גרם לי לחפש (ולמצוא) מיהו האנס המנומס, ולדעת שהוא גר באיזור נתניה. אפשר גם לחפש בתגובות לפרסומים שונים ולמצוא את שמו (גם אם יש כלי תקשורת שטוענים שבשל הזמן שחלף אין צורך לפרסם את שמו). זו לא בעיה גדולה.
לסיכום, למרות הטעם המר שנשאר לי, חשוב לראות את הסרט.
"כשאתן נעשות אמהות עליכן לשים בצד את הצרכים שלכן, את החלומות ואת המאווים הנרקסיסטיים שלכן, ולהתמסר כל כולכן לתינוק" (עמ' 78)
לידה זו חוויה מטלטלת הרבה לפני שאת מאפשרת לכל דורשי הטוב לטפטף לך דברים לראש. את אף פעם לא מוכנה לזה באמת, בדיוק כמו שאת לא מוכנה לרמקול שמעיר אותה כמה וכמה פעמים באמצע הלילה בדרישה "אמהות, בואו לקחת את התינוקות".
במחלקת יולדות אחת, בבית חולים אחד, שוכבות שלוש נשים: ריבי, שרית ויוליה. שלושתן ילדו עכשיו, שלושתן עוד לא ממש סגורות על עצמן. שלושתן מבוהלות כמו שרק מי שרק ילדה יכולה להיות מבוהלת: מבועתות מגודל האחריות, מבולבלות משפע הדרישות והלחצים החברתיים. שלושתן מסתגלות לחיים עם תינוק חדש ועם קשיים גדולים יותר, או פחות, שרק ממתינים שיצאו מבית החולים כדי להתנפל עליהן.
מחלקת יולדות בבית חולים היא, מצד אחד, עוד מחלקה בבית חולים. לא המקום הכי נחמד בעולם. את מתגעגעת לבית, לבגדים, לריחות. כל מה שאת רוצה זה לשכב במיטה שלך, על המצעים שלך, עם התינוק החדש שלך ולהסניף אותו. מצד שני, לעזוב את מחלקת היולדות זה הדבר הכי מפחיד בעולם. בעולם האמיתי אין חדר תינוקות ואחיות שיכולות לטפל בתינוק. בעולם האמיתי את אמורה לטפל בילד שלך. 24/7. מפחיד. ואז מגיעה הצעה מפתה: אל תצאו.
לשלוש הנשים שלנו מציעים להישאר באגף מיוחד, בבית יולדות. סטייל מלונית, רק לא עולה כסף. בבית היולדות, כך מספרים להן, הן תקבלנה הדרכה וטיפול צמוד, והתינוקות יזכו לטיפול הטוב ביותר, כמו גם לצעצועים ולמשחקים. בינינו, מי לא תסכים לבוא לבית היולדות?
מעניין הספר הזה. העלילה נעה בין פרטים קטנים שקל לאמת אותם (דוגמת מאמר של רמי בר גיורא- בדקתי, באמת יש כזה!), לבין נגיעות קטנות שנגעו עמוק באפיזודות חיים שאני חווה, כאם חדשה ומותשת לעיתים: "אתן יודעות שהגעתי למצב שאני עושה דברים ממש מוזרים, כמו לפתוח מגירה ואז לבהות מולה כי שכחתי בשביל מה פתחתי אותה, או ללבוש בגד הפוך? זה כל הזמן קורה לי. אני חושבת שהמוח שלי נמחק" (עמ' 106).
אהבתי מאוד את רוח הספר. את הדרך בה לועגת, בדרכה שלה, המחברת על הטפטוף הבלתי פוסק ועל הדרישות החדשות לבקרים לגבי אופן הטיפול בתינוק, שמגיעות לעיתים לכדי אבסורד.
גילוי נאות, ומעט ביזארי: יש לי קשר מוזר עם דריה מעוז, כותבת הספר. בגלגול אחר עברתי לגור בדירה שבה היא גרה בעבר (או שמא רק ירשתי מספר טלפון שהיה שלה? אני כבר לא זוכרת), ואחרי שכמה פעמים קיבלתי שיחות בשעות מוזרות למדי שחיפשו אותה, גיגלתי עליה ומאז אני עוקבת אחרי כתיבתה.
לסיכום, לא ליולדות בלבד, לא לנשים בלבד ובהחלט מעורר מחשבה.
הנסיך המקסים שלי, שיש לו לא מעט יתרונות ותכונות חיוביות, אבל לצערי הכה- רב אינו חובב קריאה (לצער זה שותפה גם חמותי שתחיה), קרא לי בהתרגשות: "בואי וראי, יפתי, בואי וראי!" (טוב, זה היה יותר בסגנון היבשושי אך המקסים של חובבי המחשב "אני חושב שזה יכול לעניין אותך", אבל לבחורה מותר לחלום :-)).
התקרבתי בהיסוס מה. הנסיך ישב וקרא באתר שמיועד לאנשים כמותו, דהיינו חובבי מחשבים ושאר דברים מוזרים ומשעממים, והפעם הקודמת בה הוא חשב שמשהו יעניין אותי נגמרה בהרצאה שלמה אודות משהו שסובב סביב איזשהו כוכב בלה בלה בלה (כאן הסתיימו שידורינו כי די נרדמתי).
והפחד אכן התממש. הוא הראה לי תרשים זרימה על המחשב. "אבוי!" חשבתי ביני לבין עצמי, אבל לפתע פתאום ראיתי משהו מוזר. תרשים הזרימה היה מלא בתמונות של ספרים!
ומאחר ונהניתי כל כך, הייתי חייבת לשתף אתכם בחוויה. מצורף כאן תרשים הזרימה, וכאן יש גרסה הומנית יותר לטעמי, הגם שקצת פחות משעשעת….
וכאן באמת יש להודות לנסיך שלי, שמגלגל את עיניו תדיר כשאני מגיעה עם עוד ערימת ספרים, אבל יודע לפרגן (ולסחוב את הערימות!)
.jpg "אמא שלי חושבת שאני אוכל")
