מעטים הספרים שמעוררים בי תחושת קבס, או יותר נכון תחושת כעס גדולה.
יש ספרים שאני מניחה בצד ולא קוראת שוב, יש ספרים שאחזור אליהם בעתיד, יש ספרים שלמרות שהם מעצבנים אותי אמשיך לקרוא אותם.
ויש את הספר הזה. ואת הספר הזה, קוראים שלי, אסור לקרוא. אסור היה להוציא, ובטח ובטח אסור להכניס לספריות.
מעשה בהדס, נערה בגיל ההתבגרות הגרה במושב.
להדס, בדומה לבני נוער רבים, קשה עם הוריה. הוריה הם אנשי אדמה במובן הישן של המילה, הם מאדירים את העבודה החקלאית ושוללים למדי את המותרות (ע"ע גידול כלבים קניית בגדים, ושאר "לוקסוס") שיש לכל חברותיה.
לא מדובר כאן בהתעללות, אפילו לא בהזנחה. סתם עניין של אידיאלים (צריך להוציא על דברים חשובים וכו'). אין גינוני חיבה במשפחה. בקיצור- הדס הייתה רוצה משפחה אחרת.
ואז מגיעה למושב אלין.
אלין היא עולה חדשה מצרפת. אביה ואמה מלאים בגינונים צרפתיים. האב הוא וטרינר המושב. האם מעבירה חוג בישול. האב נראה טוב, חתיך אפילו, ולא מהסס לנשק את אשתו ברחבי המושב. יש להם אפילו שני כלבים!
אלין הופכת להיות חברתה הטובה של הדס, שמביטה מוקסמת במשפחתה, ורוצה גם.
לזכותה יאמר, שנראה שהיא לא מבינה לגמרי מה היא רוצה, ואולי בגלל זה הכל מסתבך.
לילה אחד הדס באה לישון אצל אלין. הלילה הזה ישנה את חייהן של שתי המשפחות, כי באמצע הלילה הדס בורחת לביתה, ומספרת שקרה לה משהו. שעשו לה משהו.
הוריה כועסים, המושב כמרקחה. כולם מרחמים על הדס, כולם כועסים על אלבר, אביה של אלין.
כולם כל כך צודקים, וכל כך פועלים נכון, עד שמשפחתה של אלין נאלצת לעזוב את המושב.
יש רק בעיה אחת…
הדס שיקרה. כלום לא קרה. היא רצתה שמשהו יקרה, וכשכלום לא קרה, היא פשוט המציאה את זה.
אז נכון שהיא מספרת בסוף שהיא שיקרה, אבל זה לא פותר את הבעיה. משפחתה של אלין כבר לא יכולה להישאר במושב. הוריה של הדס לא יכולים להסתכל עליה. הכל נהרס, והדס צריכה לחיות עם זה.
עכשיו, תקראו לי מתחסדת, תקראו לי צבועה. אבל זה ספר שכששמעתי עליו הייתי חייבת לקרוא אותו כדי לדעת שזה נכון, שיש הוצאה שהייתה מספיק ### כדי להוציא ספר כזה (לזכותה של ההוצאה יש לומר שהיא פרסמה ספרים מוצלחים הרבה יותר בנושא).
לטעמי, ספר שמיועד לגילאי 11+ (על פי אתר ההוצאה) ומדבר על הטרדה ו/או התעללות מינית, לא יכול לדבר על עלילת שוא בהקשר הזה. זה פשוט Big No No.
דמיינו לעצמכם ילדה (או ילד) שקוראים את הספר הזה. דמיינו לעצמכם ילד/ה כזה, שחווה דבר דומה. או ילד/ה ששמע על מישהו שעבר דבר כזה. הספר הזה בהחלט מדגיש את השאלה, וסליחה על הפראפרזה השחוקה, "כשאת אומרת שקרה משהו, למה את מתכוונת".
במציאות של היום (והספר יצא בשנת 2005, כשהדברים היו הרבה פחות על פני השטח) לכתוב ספר שהנחת היסוד שלו היא שילדה שמספרת על הטרדה שעברה משקרת, זה עוול שלא יכופר. 👿
לסיכום,
החברה שלי אלין/חנה לבנה
הוצאת כתר, 2005
107 עמ'
תגיות: אמון, גיל ההתבגרות, החברה שלי אלין, הטרדה מינית, חברות, חנה לבנה, כתר, משפחה
כל כך נכון
תודה
על הביקורת החשובה הזאת
מזעזע למדי
מעניין, בר
היה נדמה לי שיש בסיפור משהו דומה ל"כפרה" של מקיואן.
אני מניח שלרוב זה לא קורה, אבל קורים מקרים של דיווח שגוי.
מה רע בכתיבה גם כזו? לא הבנתי מדברייך שהסיפור מעודד השקטה של תלונות אמת, רק מתמודד עם תלונת שווא. לא כך?
נראה שאני צריך עוד קצת הסבר על מה יצא קצפך.
שבת שלום
♥
העניין הוא שספר שמתמודד עם הנושא של תלונות שוא במקרים של הטרדות מיניות, בעיקר של ילדים, לא אמור להיות מופנה, לטעמי, לבני נוער ו/או ילדים (תלוי איך אתה מקטלג את גיל 11+).
כשהטרדה מינית מתרחשת, גם בגילאים מבוגרים יותר, לא תמיד ברור במיידית לקורבן שהיא אכן התרחשה. לפעמים הגבול הוא מתעתע. על אחת כמה וכמה כשמדובר בילדים, שחוששים לא מעט שכשתעלה שאלה למי להאמין, יאמינו למבוגר יותר.
לטעמי, ספר שכזה אסור שיהיה מופנה לילדים.
לגבי "כפרה", נדמה לי שאתה צודק, אבל זה ספר שמיועד למבוגרים ולכן אין לי שום בעיה עם התוכן שלו.
אין לי בעיה, ואני חושבת שזה חשוב, לדון בכל אספקט של הטרדות מיניות, ובכללן בהאשמות שוא, אבל זה הכל פונקציה של קהל יעד, גיל ותזמון.
לדעתי ספר כזה יכול לתת רעיונות לבנות בגילאי העשרה, להתלונן סתם על מקרים שלא היו ולהרוס חיים של מישהו אחר.
מסכימה איתך מאוד לגבי העניין שאסור אבל אסור לחשוף ילדים בגיל הזה לספרים בעלי תוכן כזה.
מבחינתי זה כמו הספר "והסוף היה טוב" של אלה שגיא שגם בו יש תיאור מזעזע איך אמא מנסה לרצוח את בנה.
מעולם לא הבנתי למה הוצאות ספרים או סופרים מביאים ספרים עם תכנים כאלה איומים לנוער וילדים. יש מספיק סיפורים כאלה לצערנו בחדשות.
מעניין מה שאת כותבת, אליסיה.
כלומר, ברור שאני מסכימה עם מה שכתבת לגבי הספר הנוכחי, אבל אני חושבת שהכרחי להוציא ספרים שמדברים על התעללות לנוער. אני מכירה לא אחת ולא שתיים שעברו דברים, וקראו ספרים שדיברו על אותם הדברים, וזה עודד ולו במקצת….
באופן כללי יש שתי אסכולות: האחת טוענת כי יש לעטוף את הילדים במעין צמר גפן, ולא לאפשר להם להיות חשופים לדברים. השניה טוענת כי ילדים חשופים לרוע כל הזמן (ע"ע TV) ולכן אי אפשר למנוע מהם להכיר את הצד הזה של העולם.
אני חושבת שאני נוטה לאסכולה השניה, אבל מסכימה שיש דברים שצריך לחשוב איך לעשות אותם.
לגבי "והסוף היה טוב", הוא מחכה לי על המדף, מקווה להגיע אליו בקרוב.