ברבורה בהתהוות

מוקדש לאמא של אורי

"הוא תמיד ניזון היטב מילדים. אפשר היה להשתמש במבוגרים רבים, בלי שאלה ידעו כלל שנעשה בהם שימוש- למבוגרים היו פחדים משלהם, ואפשר היה לפתוח את הבלוטות שלהם כך שהחומרים הכימיים של הפחד יציפו את הגוף וימליחו את הבשר. אבל הפחדים שלהם היו בד"כ מורכבים מדי. הפחדים של הילדים היו תמיד פשוטים יותר, ולרוב הרבה יותר חזקים" (עמ' 883).

השנה היא 1957. דרי היא עיירה קטנה במיין שבארצות הברית. זוהי עיירה קטנה, מסוג העיירות שתמיד אנחנו קוראים עליהן בספרים ורואים אותן בסרטים. הילדים מסתובבים בחצרות הבתים בבטחון רב, מרבית הבתים מוקפים בגדר לבנה, עדיין לא נסדק האמון שהטוב בסוף מנצח ושהחלום האמריקאי יכול להתממש. אבל פה ושם דברים קורים. יש גילויי אלימות קשים, התעללות, אלכוהוליזם. ויש ילדים (בד"כ, לפעמים גם מבוגרים) שנעלמים, ומתגלים כגופות מרוטשות.
קבוצת בני 11 מצליחה לשרוד את הרוע ואת האימה. הם מבטיחים לעצמם שאם "זה" יחזור, הם ילחמו בו שוב.

השנה היא 1984. דרי היא עדיין אותה עיירה קטנה במיין שבארצות הברית. זו עיירה קטנה, גוססת אם תרצו. כבר לא מאמינים כאן בחלום האמריקאי. מי שיכול לעזוב, עוזב. יש הרבה חשדנות באוויר, והילדים, כמו בכל מקום אחר בארצות הברית, כבר לא מסתובבים כל כך חופשי ברחובות. ושוב ילדים נעלמים ומתגלים כגופות מרוטשות.
אותם שבעה ילדים מוזעקים שוב לדרי, כדי להלחם בזה שוב, הפעם לקרב הסופי.

השנה היא 1992. אני בת 15. מתה על סרטי אימה ושאר זוועות. אוהבת ספרים לא פחות. ספר חדש מגיע לספריה, עב כרס. מכובד לתקופתו- מעל 900 עמודים…
אני פותחת את הספר בשעת ערב מוקדמת. כשאסגור אותו, כבר לא תהיה חשיכה בחוץ. כבר אוכרז רשמית כמכורה לסטיבן קינג (זה עבר בסוף, אל דאגה), ואת הפוביה שפיתחתי מליצנים עד היום לא הצלחתי לנצח (אני תוהה כמה מבני דורי, שלא אוהבים ליצנים, עברו את אותה הטראומה שאני עברתי…).

לא מזמן יצא לי לדסקס עם אמא של אורי על הפחד שיש לי מליצנים. להפתעתי הרבה, היא לא קראה את הספר. זה מפתיע, כי אני חושבת שזה אחד הספרים הטובים יותר שקראתי באותה התקופה, כי מעבר לאימה הרבה שבו, קינג יודע לכתוב על הדברים האמיתיים של החיים.
במרבית ספריו הוא עוסק בכוח המחשבה של האדם, ובעיקר בכח שיש לאדם המתמודד עם פחדיו, טראומות ילדות ובעיקר במראית העין המזויפת של כולנו, ובעיקר של החלום האמריקאי. במאמר מוסגר וקצרצר אומר רק שדמותו של "זה" מופיעה כליצן, וליצן הוא סמלה של מקדונלד'ס, אם תרצו אחד הסמלים החזקים של ארה"ב.

בזכות אמא של אורי חזרתי לספר הזה לפני כמה ימים. הוא כבר לא מפחיד כמו פעם (או שאולי המציאות היום מפחידה יותר), אבל התעורר אצלי חשק גדול לראות שוב את הסרט שנוצר בעקבות הספר, סרט מפחיד לא פחות (שוב, במונחי שנות ה90' התמימות).

לסיכום, מומלץ לחובבי קינג, לחובבי נוסטלגיה ובעיקר לאלו מבינינו שמפחדים מליצנים, ולא תמיד יודעים למה…
(כי לטעמי זה הספר המוצלח ביותר של קינג).

לדף הספר בהוצאה.
לאמיצים שבינינו- טריילר לסרט:

זה/ סטיבן קינג
It/ Stephen King
מאנגלית: מיכאל אביב
הוצאת מודן, 1992
991 ע"מ

תגיות: it, אימה, ארצות הברית, דרי, זה, ילדים, ליצן, מיין, סטיבן קינג, עיירה, רצח

הפוסט הזה נכתב על ידי עשבר ביום שלישי, 7 בדצמבר, 2010 בשעה 18:50 תחת הקטגוריות ספרי מתח, ספרי פרוזה, קראתי. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.