ברבורה בהתהוות

הבעיה מתחילה כשמתברר, באורח פלא, שלא כל בני האדם דומים זה לזה, שלכל אחד יש אופי, אישיות וצרכים אחרים. ואז, מתברר, כל מה שלמדנו בחברה, מההורים, מעצמנו, עומד מנגד, ולעיתים קרובות רק פוגע: "מכיוון שאיננו מושלמים, אנו דוחים את עצמנו, ומידת הדחיה העצמית תלויה במידת היעילות שבה קלקלו את הכנות והאמיתיות שלנו. לאחר האילוף איננו עוסקים רק בשאלה אם אנו מספיק טובים בעיני האחרים; כעת איננו מספיק טובים בעיני עצמנו מפני שאיננו מתאימים לדימוי כליל השלמות שלנו" (עמ` 24).

הספר מדבר על 4 הסכמות שכאלו:
1. שמור על טוהר המילה.
2. אל תיקח שום דבר באופן אישי.
3. אל תניח הנחות.
4. עשה כמיטב יכולתך.

לכאורה, תאמרו, שום דבר כאן לא חדש. ברור ששום דבר לא אישי, ברור שצריך לעשות ככל יכולתך. ואני אהיה הראשונה שאסכים, ואני אוסיף ואומר שמעולם לא הייתי חובבת ספרי הדרכה עצמית בכלל, וספרים רוחניים בפרט.  הדברים האלה מעולם לא דיברו אלי, ואף פעם לא הבנתי איך ספר אחד מתיימר לשנות את החיים שלך.

אבל, והנה בא האבל…
יש משהו בספר הזה. נכון שהוא לא ממציא את עשרת הדיברות, נכון שהוא לא אומר משהו שלא ידענו קודם, אבל משהו שם קוסם לי. מן הסתם לא אצליח לקיים את כל ארבע ההסכמות. החלטתי לנסות ולהתמיד בינתיים בהסכם אחד, ההסכם הראשוני והבסיסי ביותר: "לשמור על טוהר המילה". לא במובן התנ"כי, לא ברמת ה"לקלל או לא לקלל", לשמור על טוהר המילה פירושו לא לעשות משהו שיכול לפגוע בי. לא לומר לעצמי, לדוגמא, "אני לוזרית", כי זה תוחם וסוגר אותי. באיזשהו שלב כבר לא אנסה לעשות כלום, כי ברור שזה לא ילך "כי אני לוזרית".

דון מיגל רואיס נולד למשפחה של מרפאים,והתחנך באזור הכפרי של מקסיקו בידי אם שהיתה קוּראנדה (מרפאה) וסב שהיה נגואל (שמאן). המשפחה ציפתה ממיגל לאמץ את המסורת העתיקה של ריפוי וחניכה, ולהעביר הלאה את הידע הטולטקי האזוטרי, אך בהשפעת החיים המודרניים, בחר מיגל ללמוד רפואה ולהפוך לרופא מנתח. חוויה של כמעט-מוות שינתה את חייו. הוא נרדם בנהיגה ומכוניתו התנגשה בקיר בטון. דון מיגל זוכר שהיה מחוץ לגופו הגשמי כשצפה בעצמו מושך את שני חבריו מן המכונית למקום מבטחים.

המום מן החוויה, הוא החל בחקירה עצמית אינטנסיבית, והתמסר ללימוד החוכמה העתיקה של  אבותיו. הוא חזר ללמוד אצל אמו, ועבר תהליך חניכה עם שמאן רב עוצמה שפגש במדבר מקסיקו. סבו, שכבר נפטר, המשיך ללמד אותו בחלומותיו.

על פי המסורת הטולטקית, הנגואל מנחה את האדם אל החופש האישי. דון מיגל רואיס, נגואל משושלת אביר העיט, מקדיש את חייו למסירת החוכמה הטולטקית הקדומה.

לסיכום, אם הספר הזה הצליח להשפיע עלי, ואין מישהו יותר סקפטי ממני, הוא בהחלט מומלץ.

ארבע ההסכמות/דון מיגל רואיס
מאנגלית: מיכל שלו
הוצאת פראג, 2000
109 ע"מ