 |
ואז הכל השתנה.
מה עושים אם הילד שלך עושה משהו כל כך רע, עד שהוא מנפץ את כל חייך? מתחילים לבנות מההתחלה? מה עושים עם תחושות האשמה שלך, כי הוא הבן שלך? הבן, שבשקט בשקט אהבת קצת פחות מאשר את הבת. מה עושים אז? משאירים את הילד מאחור? מנתקים מגע, כי לא מגיע לו?
הספר בנוי כמכתבים שאווה שולחת לבנה, שכלוא בכלא מרוחק. בחשבון נפש אמיץ היא מתבוננת בעצמה ובמשפחתה, כותבת על המשפחה שהתנפצה לרסיסים, על החיים לבד, על ההתמודדות האינסופית עם החברה מסביב. על התחושה הזו, שאם בעבר איש לא ידע כיצד להגות את שמה הארמני, הפך שמה לשם המכאיב ומרתיע בני אדם. ובעיקר אנו עדים לצער העמוק על התנהגותו של קווין, על ההשלמה עם העובדה שעל אף הכל, הוא בנה. על השאיפה, והרצון המאוד אמביוולנטי, שהוא ישתחרר וישתקם.
מדובר בספר לא פשוט, שיגרום ללא מעט כאבי בטן לקורא אותו, ולקראת סופו יגרום לתהיה גדולה לא פחות. דווקא בגלל זה, הספר הזה מומלץ, כי הוא מעורר את השאלה הזו, מה היינו עושים. אני מנסה לחשוב איך אני הייתי נוהגת. אני לא אמא, אבל האם זה באמת קשור להורות, או שמא מדובר כאן בשאלה שהיא בעיקרה מצפונית?
לדעתי, זהו הטוב מבין הרומנים המנסים להתמודד עם השאלות שעלו בארה"ב בעקבות מסעות ההרג שביצעו בני נוער בשנים האחרונות, ובראשם הטבח בתיכון קולומביין.
ההמלצה שלי:
מי שיכול, עדיף שיקרא את הספר באנגלית. התרגום הוא לא רע, אבל נראה שהעורך, כמו גם המעצב הגרפי של הספר, ניסו להעביר את תחושת הדחיסות הרגשית לגרפיקה של הספר, מה שגורם לשורות להיות דחוסות ולא מזמינות. כמו כן, אי אפשר להתעלם מהעובדה, שכמו בתרגומים רבים – קשת רגשות שלמה שמועברת בשפה האנגלית לא מצליחה לקבל את הניואנסים המתאימים בעברית, ולדעתי זו אחת הסיבות המרכזיות שבגינן הספר לא קיבל בארץ את התהודה שהוא זכאי לו.
וזה מה שנוריתהה חשבה על הספר.
חייבים לדבר על קווין/ ליונל שריבר
הוצאת סאגה, 2005
מאנגלית: ענת וינשטיין
494 עמ’
תגיות: אמהות, חייבים לדבר על קווין, ליונל שרייבר, משפחה, סאגה, ענת וינשטיין, קולומביין, רצח
לא יודעת… אולי (-:
כבד
אבל חזק. אגרוף בבטן שנשאר הרבה זמן.
תודה, שמעתי עליו הרבה המלצות
והוא ממתין שנים על מדפי
ולמה את מחכה???
בקצב הזה יהיו כבר ספרים שווים יותר…
ייתכן ויגע גם הזמן לקרוא את הספר הז
ההההההההההההההההה
כרגע חג שבועות יותר כדא להישטף עם המיים של הילדים
עדיין עושים את זה?
אצלנו באזור כבר לא עושים מלחמות מים…
הי יקרה
מקווה שאת מבלה היטב ברחבי ארה"ב וזוכרת לא להתבייש להתקשר.
ומעניינת חוויית ההתנתקות מהבלוג והקומונה 🙂
ולגבי הספר – בדיוק סיימתי אותו וכתבתי בעצמי המלצה.
לא ניסיתי באנגלית, אבל לדעתי התרגום מצויין. יכולתי לחוש כאילו נכתב בעברית, וזה בהחלט הישג ראוי לציון.
ומעבר לכך – דעתי כדעתך: מרתק, מעיק, מעורר מחשבה ואי נוחות קשה בו זמנית.
לא כל-כך
מסכימה איתך שהיה לה הכל ומשהו התנפץ. זה היה שם מההתחלה, זרע הפורענות, כתבתי על זה, אם מעניין אותך:
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1393094
מזה זמן רציתי להיכנס והנה אני כאן-
נכנסתי לבלוגך והתרשמתי, וזאת לזכותו של עופר שהפנה-המליץ
על רשומתך, באמצעות הקישור.
שמחה להיות כאן ושמחה לקבל המלצתך לקריאת הספר הנ"ל.
לפני יומיים סיימתי את הספר, לשמחתי הגדולה.
הספר אכן מעיק ולפעמים ממש דוחה.
אני חושבת שלא תיארת טוב את הפגע- רע- בלשון- המעטה שהיה קווין.
הרי אווה ממש לא מופתעת ויש מקום בו היא אומרת ש- 16 שנה היא חיכתה למשהו כזה.
הילד מתואר כעושה כל מעשה רע בעולם, ובעל אישיות מורכבת, חידתית
ודי שטנית, שעוטה על עצמו מסכה ועובד בעיקר על אביו הקלולס והעיוור.
חוץ מזה, קוראים לה אווה חצ'טוריאן, והמכתבים הם לאב, פרנקלין.
ספוילר ענקי קצת הרס לי את הקריאה, אבל אומר שהדברים הכי מזעזעים
שעשה קווין (יש תחרות מסויימת בנושא, אבל בכל זאת) הם ממש בסוף.
ספר מזעזע שממש לא מתאים לכל אחד. מעניין איך הסרט.
ועדיין- נשאלת השאלה…
האם ילד שכל הזמן גדל בתחושה שחושבים שהוא רע, יכול להיות משהו אחר בסוף?
ברור שהדברים הכי מזעזעים שקווין עשה יהיו כתובים בסוף, והרי הכל מתנקז ל"בום" הגדול.
הסרט בסדר. מדגיש את העולם הרגשי של אווה. לא נפלתי מהכסא בגללו.