ברבורה בהתהוות

בשנים האחרונות אנחנו נחשפים יותר ויותר לרוע. בין אם מדובר בהתעללות בילדים, באונס נשים, או סתם ברצח לשם רצח. אחת התופעות האיומות ביותר לטעמי היא חטיפה. לא סתם חטיפה, אלא חטיפה ושבי. גם על זה אנחנו שומעים לא מעט בשנים האחרונות, בין אם מדובר בספרה של נטשה קמפוש, המתאר חטיפה אמיתית, ובין אם מדובר בספר בדיוני לחלוטין, דוגמת "חדר" של אמנדה דונהיו.
אבל אין ספק שאחד הספורים הנוראיים ומעוררי הסלידה ביותר היה ספורו, ובעצם חייה של אליזבת פריצל.

כשהייתה בת 11 החל אביה, יוזף, להתעלל בה מינית. היא ניסתה לברוח כמה פעמים מהבית, אבל המשטרה תמיד החזירה אותה. לכן איש לא הופתע במיוחד כשהיא נעלמה לפתע פתאום. היא הייתה אז בת שמונה עשרה.
במהלך השנים שלאחר מכן היא יצרה קשר מועט עם משפחתה. הקשר היה בעיקר על ידי השארת תינוק על סף הדלת. בפעם הראשונה זה היה בשנת 1992. אליזבת הייתה אז בת 24. כעבור שנתיים הושארה תינוקת נוספת. וכעבור שנתיים עוד אחד.
ואז שתיקה.

שתים עשרה שנה מאוחר יותר מביא יוזף אל חדר המיון נערה צעירה במצב בריאותי קשה. הנערה, קרסטין, בתה הבכורה של אליזבת מאושפזת במצב קשה (ומורדמת למספר שבועות עד שתתאושש). בית החולים מזעיק את המשטרה. פריצל מספר להם בסופו של דבר היכן נמצאת אליזבת. עשרים וארבע שנים לאחר שנכלאה, אליזבת סוף סוף יצאה לחופשי.

אמה טענה שלא ידעה דבר. נ', חברתי הרחומה, הייתה מאמינה לה. אני פחות רחומה, מה גם שיש לא מעט עדויות שעובי הקירות היה כזה שניתן היה לשמוע את הצעקות שהיו בשנה שנתיים הראשונות.

שנה לאחר מכן, במרץ 2009, הורשע יוזף פריצל ברצח, חטיפה, אונס, כליאה וכו' ונידון למאסר עולם. הפרוטוקולים מבית המשפט נותרו חסויים.

וכמו כולם, גם אנחנו היינו רוצים לדעת מה בדיוק היה שם. כי כותרות כבר לא מספקות את יצר הסקרנות מציצנות. אנחנו צריכים לדעת לפרטי פרטים כדי שנוכל להזדעזע ולדעת שאצלנו זה לא היה קורה.

וכאן נכנס לתמונה פאולו סורטינו, המתבסס בצורה חופשית למדי (כאמור, הפרוטוקולים מהמשפט נותרו חסויים ואין כמעט ראיונות עם גיבורי הפרשה) על הפרשה.
הרומן, הגרפי מאוד יש לומר, מתמקד בעיקר בימיה הראשונים של אליזבת בשבי, ובעצם מתאר את הלך הרוח שלה ושל יוזף. אין ספק שמדובר בספר שחצה לגמרי את גבול הצהוב, אבל לא יכולתי לעזוב אותו (קצת בדומה לארנבת העומדת מהופנטת למול פנסי הרכב השועט אליה).

לסיכום, לא לבעלי לב חלש ולחובבי הז'אנר בלבד.

אליזבת/פאולו סורטינו
מאיטלקית: יורם מלצר
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2012
205 עמ'

"אנחנו דור שני לניצולי כיפור, כי נולדנו לאבא שברח מהאש במלחמה ומאז סוחב, נוסף לרגל אחת דפוקה, גם פציעה בלתי נראית, אז אי אפשר באמת לכעוס עליו" (עמ' 56)

יש ספרים שאני חייבת לקרוא, גם אם הבטן שלי אומרת לי "שמרי מרחק". ספרים שאני חייבת לקרוא יהיו קשורים ליחסים בתוך המשפחה, יהיו קשורים לפסיכולוגיה ויהיו קשורים למלחמות.
על פניו, למרות העובדה שהספר נכתב על ידי "סלב" שאינה קשורה לעולם הספרות (אנחנו עוד נדון בזה),  "עקודים", הוא ספר שמדבר בדיוק על זה. יש כאן בת. יש כאן אבא. היחסים ביניהם לגמרי לא פתורים. הוא לא סתם אבא, אלא הלום קרב ממלחמת יום כיפור.

מעשה בתמר, רווקה תל אביבית שיום אחד מופיע על מפתן ביתה איש מבוגר, תמהוני משהו, העונה לשם נמרוד. כמו בכל תרחיש הגיוני למדי, תמר פותחת את הדלת, מאפשרת לו להתקלח, מאפשרת לו לישון אצלה, רק כי הוא אמר שהוא מכיר את אבא שלה. הגיוני, לא? נמרוד מציע לה לעשות איתו מסע. מסע שמתקיים בישראל של היום, אבל בעצם נמצא אי שם באוקטובר 1973.
נו, אמרתי לעצמי, צריך לתת לספר הזה צ'אנס בכל זאת. לפעמים חוסר היגיון מוביל לדברים מעניינים.

אז זהו… שקלישאות לא עושות ספר. גם אנקדוטות מעניינות ונוגעות ללב בפני עצמן, כשהן לא נארגות ביחד, הן קלישאות, ולא סיפור.
זהו סיפורה של חבורת גברים שחזרו הלומי קרב, ברמות שונות, ממלחמת יום כיפור. מדי שנה הם נפגשים ביום כיפור, ומעבירים אותו יחד, אחרי מסע קטן בישראל (אצלי זה מאוד הדהד עם "אשה בורחת מבשורה", אבל יכול להיות שזו אני…). לזכר מה שהיה. לזכר מי שהיו. בין לבין יש מתח מיני בין נמרוד לבין תמר, מעט מאוד התייחסות לאבא הנעלם, ובעיקר- תחושת החמצה גדולה.

ההחמצה נובעת בעיקר מהתחושה שקרן פלס היא, טוב, איך לומר, קרן פלס. זו צורת הכתיבה שלה, ואותי היא לא מאוד מרשימה. בכלל, אני תוהה האם פרסום הספר, ויחסי הציבור האינטנסיביים שלוו לעניין, היו מתרחשים במקרה ולא היה מדובר ב"סלב"?

קרן פלס מקדישה את הספר לישראל (איז'ו) רוזלי, הלום קרב ממלחמת יום כיפור, ששירת בפלוגה ו', גדוד 890 של הצנחנים. במידה רבה סיפורו וסיפור הפלוגה הם הבסיס לספר. בימים האחרונים עלתה הטענה כי ספרה מבוסס על ספר שכתב רמי בר אילן, חייל אחר מהפלוגה, והלום קרב בעצמו. קטונתי מלשפוט, למרות שיש לא מעט דמיון בין הגרסאות…

לסיכום,
התאכזבתי קשות. לחובבי קרן פלס בלבד.
 

עקודים/ קרן פלס
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012
393 עמ'

אין כמו חגיגות הספר כדי לחזור לבלוג שלי, שהולך ונאלם (ועל כך שוב התנצלות רבתי).
לצערי הרב, השנה שבוע הספר עמד בסימן אכזבה.

🙁 אכזבה ממספר הדוכנים
🙁 אכזבה מהסופרים שבאו לחתום בעיר הקטנה והפרובנציאלית שאני גרה בה (ירושלים)- אפילו הסופרים ה"ירושלמים", דוגמת גרוסמן ויובל אלבשן לא הגיעו!
🙁 אכזבה מהעובדה שמרבית האנשים שנראו בגן הפעמון השנה היו דתיים לאומיים.

אז הסתובבנו בין הדוכנים- הנסיך, העולל ואני. העולל התפעם מכמות האנשים ובעיקר מהבלונים שמישהו החזיק ביד. הנסיך השתדל לשמור על חזות אמיצה לנוכח המחשבה מעוררת היראה על כמות הספרים שיאלץ לסחוב, שלא לדבר על העולל שגילה לפתע שיש לאבא שלו זוג אוזניים שכיף למשוך, ועורף שאפשר לתופף עליו 😆 . ואני…..

מאז ומתמיד שבוע הספר היה חגיגה גדולה בשבילי. נכון שהמחירים כבר לא משהו, אבל זה כיף. להסתובב, להריח, לדבר עם מוכרים אוהבי ספר (ויש כאלו!). והשנה זה הרגיש פשוט 'מסחרה'. הוצאה לאור אחת מכרה 2+3, כלומר משלמים על 2, מקבלים 3 חינם. אחרת עשתה 2+2,וברקע יש את סטימצקי ואת צומת ספרים, כל אחת וה"אבא במאה" שלה. משהו נחמץ בי.

ואולי זה בגלל מקום העבודה שלי, ואולי זה בגלל שהזמן הפנוי שלי הולך ואוזל, אבל לא קניתי המון ספרים, ואפילו- לראשונה בחיי- לא השתמשתי בכל התקציב לשבוע הספר שלי.

ואלה שמות:
😎 אפלה מוחלטת, אין כוכבים/ סטיבן קינג
😎 11/22/63/ סטיבן קינג (נו, מה לעשות, מכורה זו מכורה…)
😎 הצד הסמוי של השמחה/ סרה פרינס הלברסון
😎 נירנברג 1946- הראיונות הגנוזים עם פושעי המלחמה הנאצים/ לאון גולדנסון (כי יש כמה סוגות שאני מכורה להן…)

ואז הלכתי להשלים את הקניה בחנויות:
😎 יומנה של אישה שמנה ומשוגעת/ סטפני מק'אפי (אין מה לעשות, יש ספרים שאני חייבת לקרוא 😳 )
😎 אין לה אלוהים/ סוזן מוריסון
😎 האיש במצודה הרמה/ פיליפ ק' דיק (סוג של ספר שואה…)
😎 רחובות צ'רלסטון/ פט קונרוי (כי אהבתי את "נסיך הגאות והשפל")
😎 כלא נשים/ גילה חן ועינת תומר (ספר שחיפשתי הרבה מאוד זמן והוא אף פעם לא במבצע. גם הפעם הוא לא היה במבצע….)

מאחלת לכולנו שנת קריאה מהנה, שהספרים לא יעלו יותר מסמארטפון (אמרו שהולכת להיות הוזלה, לא?), שנוכל לקרוא, להינות ולהמשיך להיות תולעים מאושרות (ומאושרים).

אה! את האנקדוטה החשובה מכל שכחתי. דווקא העולל לא זכה לספרים בשבוע הספר, בימים אלו הוא מעדיף מכסים של סיר על פני ספר (איפה טעיתי, איפה 🙁 ), אבל השבוע עשינו קניות בסופר והעולל לא הסכים לזוז מדוכן הספרים ובחר לעצמו ספר. כן, כן, קניתי ספר בסופר. אבל מצד שני, מאז אני מקריאה לו אותו פעמיים ביום, לדרישתו. אז יכול להיות שבכל זאת לא טעיתי לגמרי בחינוך…. 🙄