"אילו הפשיטו ונישלו אתכם מהכול, איך הייתם אתם מתנהגים בגן עדן? האם הייתם נוטשים לחלוטין את התועלת האישית כדי ליצור חברה מוסרית, אכפתית ותומכת? האם הייתם מוכנים לחלק מזון ושטח- ואפילו בני זוג- כדי לצמצם מחלוקות ולקדם הרמוניה? וגם אילו אתם הייתם מסוגלים לזה, איך הייתם מסתדרים עם אותם חברים בקבוצה שלא היו מסוגלים לכך? אלה שהם קנאים, זדוניים, רכושניים ותוקפניים מכם?" (עמ' 7)
נתחיל ואומר: איזה ספר!
דמיינו לעצמכם קבוצה של סטודנטים אמביציוניים שיוצאת לחקור אי נידח, שרגלו של האדם לא דרכה בו מעולם. דמיינו לעצמכם את ההתרגשות- משלחת בראשותו של מרצה פופולרי וכריזמטי. אילו אפשרויותגלומות פה! ואיזו חוויה! ועכשיו דמיינו לעצמכם את החרדה כשלילה אחד הכל עולה באש. אין בגדים. אין אוכל. ואז גם המרצה נעלם….
על כריכת הספר כתוב "כש"בעל זבוב" פוגש את "אבודים", וזה בדיוק ככה.
ספר שתחילתו וסופו ב… הממ, אסור לכתוב 😉 . אמצעיתו "בעל זבוב" למבוגרים. אני לא יכולה להגדיר אותו כספר מתח, כי הוא לא מותח בעיניי. התעלומה שיש במרכז העלילה אינה תעלומה באמת, ולספר יש "בשר" גם בלעדיה. מה שמרתק בספר הוא התצפית האנתרופולוגית/סוציולוגית.
"אם אתם באמת רוצים לדעת ממה בני האדם עשויים, פשוט תנסו להחזיר אותם לחיות בטבע. שיחיו עירומים בקרב קופים. לא תאהבו מה שתראו, אבל אז אולי תבינו. החברה המודרנית היא רק דרך להסתיר אותנו מהאני האמיתי שלנו. עד כדי כך היא שברירית" (עמ' 317)
יש ספרים שקשה להבין למה הם נוגעים בך, ובאיזו צורה. זה אחד הספרים הללו. לכאורה, אין כאן משהו מקורי. אנשים כבר נעלמו בעבר, אנשים כבר הגיעו לאיים נידחים. כבר היה "בעל זבוב", ובכל זאת. ספר שמעורר לא מעט מחשבות על טבע האדם, על הפריבלגיות שהאדם נוטל לעצמו, על הבחירות המוסריות (יותר ופחות), ובסופו של דבר- מה זה אומר על כולנו?
"רועי שם קץ לתשוקה ביריה בחדרו, חדר הילדות שלנו, שם התגורר בחודשים האחרונים מאז שמצבו הורע. הוא לא השאיר מכתב. לא קל להתנסח במצבי קצה" (עמ' 11) מוות צפוי מראש אינו קל יותר מוות פתאומי. לפעמים הוא אפילו קשה יותר. דמיינו לעצמכם: כל פתיחת דלת, כל צלצול טלפון, כל דפיקה בדלת עלולים לבשר שהפעם זה קרה. המוות הגיע.
כשרועי התאבד, אף אחד לא ממש הופתע, אבל זה לא שינה הרבה. השוק והכאב, נדמה שרק חיכו להתפרץ, ובבת אחת גם חרצובות הלשון הותרו, ורגשות, ובעיקר כעסים, שהיו עד כה מתחת לפני השטח צפו ועלו.
"היה קשה לגדל אותו. הוא זלל לנו את החמצן, ועוד יותר קשה היה למצוא אותו ירוי" (עמ' 66) כשיש מישהו חולה/במצב נפשי קשה, הכל משתנה. הזרקור מופנה כלפיו, והסביבה לעיתים קרובות נשכחת.
האם, נטע, הקדישה את כל כולה לרווחתו של רועי. היא דאגה לו, טיפחה אותו, שמרה עליו עד כלות ובמהלך הדרך דומה שעזבה מאחור את יורם, בעלה, ואת בנה השני, דני. האב, יורם, כואב את מות בכורו לא פחות, אבל בניגוד לנטע, שעוטפת את עצמה בכאב, יורם כועס. הוא כועס על החיים, הוא כועס על רועי, הוא כועס על נטע, שגידלה את רועי 'עטוף בצמר גפן', ועכשיו, אחרי השבעה, עוזבת ת הבית. האח, דני, כואב את מות אחיו. הוא גם כמה לאהבה, ומקווה בסתר לבו שעכשיו אמו תראה גם אותו. הוא גם כועס לא פחות.
זהו רומן קולות, וסיפורה של המשפחה מתואר דרך דמויותיהן של בני המשפחה ושל החברים הקרובים. דרך עיניהם אנו מבינים מהי השפעתה של התאבדות על המשפחה – על מטען הכאב, האשמה והכעס שהיא מטילה.
קשה היה לי לקרוא את הספר. הרגשתי שדמותו של רועי, המתאבד, מואדרת. בדיוק כטענת אחיו "אני לא מבין למה לעזאזל כולם מדברים על רועי בטון הזה. אין שום דבר רומנטי בהתאבדות" (עמ' 50). יש כאן איזושהי האצלה של דמות של בחור צעיר, אינטיליגנט ורגיש ככל שיהיה, שבחר להתאבד. כעסתי על דמותה של נטע, דמות שנראית לי אמפוטנטית במקרה הטוב, קדושה מעונה במקרה הרע. לא הצלחתי להבין איך אם בוחרת במודע שלא להילחם על חיי בנה. מצד שני, אני מאמינה ש"זו זכות להיות חיים", קרי זכותו של אדם על חייו.
לסיכום, ספר שמאיר זווית לא מוכרת בבעיה מושתקת. ספר לא פשוט ומעורר תהיות.
שמורת נפשי/ רבקל'ה מונפלק הוצאת ידיעות אחרונות, 2011 204 עמ'
נתחיל בעובדות היבשות: באמצע שנות השבעים הסתובבה ברחובות מסויימים בתל אביב חיית טרף. היא הייתה מסוכנת. ושקטה. ידעו להגיד עליה שהיא בעלת תלתלים. ושפם. ושומה גדולה על הגב. העיתונים היו אלו שפרסמו את כינויה: "האנס המנומס". הוא תקף 16 נשים (שידוע עליהן), וקיבל את שמו כיוון שנהג להתנצל לאחר האונס, להציע להן שיזמין מונית וכו'. שנתיים לאחר מכן הוא נעצר, והורשע באונס. הוא קיבל 30 שנה, וכמו תמיד במדינה שלנו שוחרר הרבה, הרבה יותר מדי מוקדם. הוא שוחרר אחרי 10 שנים בלבד.
נמשיך בפרטים הבדיוניים: שנים אחרי נפגשו במקרה, או שלא, שתיים מקורבנותיו, שתיהן שייכות לצד השמאלי של המפה הפוליטית. אני לא סתם מציינת את העובדה הזו, אנחנו עוד נחזור אליה. כאמור, שתיים מהקורבנות נפגשות. האחת השתקמה. היא אמא. היא נשואה. יש לה שני ילדים, ובעל. והיא עסוקה במלחמה למען קורבנות שקטים אחרים. הפלסטינאים. השניה עובדת כמתורגמנית. היא אם חד הורית. אנחנו לא יודעים עליה יותר מדי, ברמה האישית. רק שהיא לא זוכרת מה היה שם בדיוק, והיא מתעקשת לדעת.
ועכשיו פסק זמן לשניה: אין דבר כזה אונס לא פוליטי. אונס הוא אקט פוליטי, אבל לא הפוליטי הישראלי, אלא הפוליטי הג'נדרי. אונס זה אקט של שליטה וכוחנות.
נחזור לפרטים החשובים: הסרט "לא רואים עלייך" הוא סרט חשוב. הוא חשוב, כי הוא מדבר בדיוק על מה שקורה לנפגעת תקיפה מינית, לשון מכובסת למישהי שמישהו דרך עליה, חדר אליה, והשאיר אותה להתמודד עם ההריסות. הסרט, שנקרא באנגלית "Invisible", מתאר בדייקנות שרק מי שהייתה שם יכולה להבין, עד כמה חוויית האונס מערערת את עולמך, גם כשאת "משתקמת". כי משתקמת פירושה לא מדברת על האונס, לא חושבת עליו, ופשוט חיה את החיים שלך, כי למה לדבר על מה שהיה בעבר? זה לא סרט גדול. יש בו שתי נשים, גדולות מהחיים- לילי(רונית אלקבץ) ונירה (יבגניה דודינה) ומעט מאוד דמויות משנה. נכון שאומרים בכל מקום שהדמויות בדיוניות, אבל הן מבוססות, באופן חופשי, על דמויותיהן של יוצרות הסרט, מיכל אביעד וטל עומר, שנאנסו בעבר על ידי "האנס המנומס". הסרט עוסק בחיי הנשים עשרים שנה אחרי האונס, כשהן רוצות לדעת, או יותר נכון להבין, מה היה שם. מה קרה להן אז, כי איך זה משפיע הצופה ההדיוט רואה בדיוק.
ועכשיו לנימה האישית: אחרי שאמרתי דברי הלל, הרשו לי לומר משהו. נמאס לי. אני לא חושבת שכל גבר הוא אנס בפוטנציה. אני לא חושבת שכל גבר הוא מאנייק, כובש, חייל, אונס ו/או לא אמפטי. ואני אומרת את כל זה, כי החלוקה בסרט היא דיכוטומית מאוד: יש את הנשים, שהן אינן חלשות, כי הרי הן שרדו. ויש את כל השאר. ובכל השאר הכוונה היא לגברים בכלל, ולגברים ישראלים בלבד. הגבר הישראלי מוצג כאן במלוא כיעורו: בין אם מדובר בשוטר, שהדבר היחיד שהוא זוכר מחקירת הנאנסת הוא ש"היית יפה. בתולה", או בחייל שצועק על פעילת שמאל שהיא, וסליחה על הביטוי, "צריכה זיון", או אפילו בעל שלא מבין למה צריך לחזור למשהו שהיה פעם. הגברים היחידים שעוד איכשהו קצת רגישים הם לא ישראלים. וזה צרם.
יש נטיה בארגוני נשים בכלל, בארגונים העוסקים באלימות כנגד נשים בפרט, לצור השוואות. להגיד גבר=חייל=כובש=אנס. הבעיה באקסיומות היא, שאיך לומר, הן קצת כוללניות, לא? אנסים יש מכל הגזעים, מכל הדתות, מכל המגזרים. גם נאנסות, אגב. הנסיון לשייך את המאבק באונס לצד אחד של המפה הוא נואל, במקרה הטוב, אכזרי במקרה הרע. שיוך פוליטי במקרה כזה גורם להדרה של לא מעט נשים (וגם גברים) מהשיח בנושא, וכן, גם מבקשת עזרה ו/או מתן תמיכה. ואני יודעת על מה אני מדברת.
אבל בואו נחזור לרגע לסרט: אחד הרגעים החזקים בסרט הוא כאשר הן מתחקות אחר עקבותיו של האנס. הן נוסעות למקום מגוריו, ויש קלוז אפ על חלון פתוח. "כאן גר האנס המנומס". לכו תדעו איפה זה, הרי בכל מקום יכול להיות אנס. בתכל'ס, יש לא מעט אנסים סביבנו. חשוב לזכור את זה. חשוב לזכור שלאנס אין קרניים. אין זנב. ואחת מכל שלוש נשים נפגעה מינית.
יצאתי עצבנית מהסרט. זה לא בהכרח רע. הוא גרם לי לחשוב, הוא גרם לי להצטער על השיוך הפוליטי, הוא גרם לי לחפש (ולמצוא) מיהו האנס המנומס, ולדעת שהוא גר באיזור נתניה. אפשר גם לחפש בתגובות לפרסומים שונים ולמצוא את שמו (גם אם יש כלי תקשורת שטוענים שבשל הזמן שחלף אין צורך לפרסם את שמו). זו לא בעיה גדולה.
לסיכום, למרות הטעם המר שנשאר לי, חשוב לראות את הסרט.
הכל התחיל מעיטוש אחד קטן. למען האמת, הכל התחיל מטעות אחת קטנה. מישהו לא שם לב. מישהו לא השגיח שניה. לפעמים שניה זה כל מה שצריך.
לא ברור מה בדיוק קרה, אבל ידוע בודאות מה לא קרה. מה שהיה צריך לקרות לא קרה. "האור האדום לא נדלק", ונגיף שהונדס בחשאיות בצבא ארצות הברית שוחרר לאוויר. המגיפה משתוללת, מליונים מתים ובסופו של דבר, כמו תמידף הכל מתנקז לטוב לעומת הרע.
מחנה הרעים מונהג על ידי דמותו של רנדל פלאג, "האיש האפל". דמותו של פלאג מופיעה גם בסדרה "המגדל האפל". באופן מאוד ברור מחנה הרעים נמצא בלאס וגאס, עיר החטאים הגדולה מכולן. מחנה הטובים מונהג על ידי אשה זקנה בת מאה+, העונה לשם "אמא אביגיל", בסיס המחנה הוא בקולורדו (מה טוב שם? או רע שם? למישהו יש בכלל רגש לקולורדו?)
בזמנו, כשכתבתי על "זה", ציינתי שלדעתי זהו ספרו הטוב ביותר של קינג. מהר מאוד אמרו לי שאני חייבת לקרוא את "העמדה". וכשכולם אומרים- אני עושה. (טוב, לא תמיד ולא הכל 🙂 ).
"העמדה" הוא "בעל זבוב" למבוגרים. מעשה באסון גדול שקורה, ומה קורה לאנושות כשמגבלות וחוקים כבר אינם חשובים. גם קינג עצמו אמר בזמנו שעניין אותו לצור "בעל זבוב" חדש- המבוסס יותר על פנטזיה. הספר פורסם לראשונה ב-1978, וגרסתו המלאה פורסמה ב-1990 (בעברית יצאה המהדורה המורחבת ב1995).
מה שמטריד בספר זה שלא מדובר בפנטזיה. קינג כותב תמיד על פחדיהם של האנשים, והפעם הוא הלך רחוק יותר- כי זה פחד ריאלי למדי. במאה ה-21 טעויות שנעשות במעבדות סודיות אינן בגדר פנטזיה. נסיונות טשטוש שנעשים ע"י צבאות ו/או פוליטיקאים גם אינם מפתיעים במיוחד.
למי שנרתע מאורך הספר מומלץ לצפות בסרטון זה, המתקצר את מיני הסדרה שנעשתה על בסיס הספר. אם זה לא יגרום לכם ללכת לקרוא את הספר, אז שום דבר אחר כבר לא יעזור….
ולסיכום- לא לאוהבי קינג בלבד, אבל אל תעשו את הטעות שאני עשיתי, ואל תקראו את הספר בדיוק כשהעולל שלכם מצטנן- פחד!!
העמדה/ סטיבן קינג
The Stand/ Stephen King
מאנגלית: מיכאל אביב
הוצאת מודן, 1995
1056 עמ'
"כל עוד ינציחו החוקים והנהגים פינות גיהנום בתוככי החברה…. כל עוד יהיו בעולמנו עוני ובערות, לא יהיו ספרים מעין זה מיותרים בו" ציטוט זה מובא בהקדמה למהדורה הראשונה של הספר, שיצאה בשנת 1862. מאחר וגם 150 שנה מאוחר יותר תופעות אלו עדיין קיימות, הרי שהספר עודנו כאן, נוגע לא פחות, ועם התרגום החדש והנפלא של אביטל ענבר, אפילו נוגע יותר מתמיד.
ז'אן ולז'אן, גיבור הספר, הוא אסיר לשעבר שנכלא לאחר שגנב לחם, שלאחר מאבק לא פשוט בין הכעס שלו על החברה, שזרקה אותו לכלא והפקירה אותו, לבין הטובשקיים גם בו, בוחר בטוב. הוא הופך להיות אדם עשיר, נדיב ומיטיב שאינו מצליח להמלט מהעבר. העלילה מחולקת ל-5 חלקים, כאשר כל חלק מתמקד בדמות אחרת הקשורה לחייו של ז'אן ולז'אן, שנמצא בכל אחד מהחלקים.
בין הדמויות הידועות בספר:
– פנטין, אם חד הורית שהדרדה לזנות וז'אן ולז'א אימץ ודאג לה בימיה האחרונים, ולאחר מכן אף איתר את בתה ודאג לה כבת.
– קוזט, ילדה שהושארה בהיותה בת 3 אצל משפחה זרה, שם הייתה קורבן להתעללות ולהתעמרות עד שז'אן ולז'ן חילץ אותה ואימץ לו כבת.
– ז'אבר, השוטר הפנאטי המייצג את ראיית העולם הצרה- דהיינו שחור או לבן. אצל ולז'אן תמיד יהיה האסיר, העבריין, לא משנה מה יקרה.
ובכן, קשה לכתוב על ספר כזה. בכל זאת, מדובר כאן בקלאסיקה. ובכל זאת אנסה.
כשראיתי את המהדורה החדשה היה לי ברור שאקרא אותה. לא התאכזבתי, ולמען האמת אפילו הופתעתי (מתברר שהיו קווי עלילה שלא זכרתי!). בניגוד למה שאפשר לחשוב, דמויות הנשים אינן בהכרח חסרות אופי ונרפות (ע"ע דמותה של אפונין, נערה שמאוהבת במריוס, העתיד להיות בעלה של קוזט, ומגינה עליו בחייו), למרות שדמותה של קוזט, איך לומר בעדינות, מעצבנת וכפויית טובה: "השכחה של ז'ן ולז'ן היתה אצלה שטחית בלבד; במעמקי נפשה עדיין אהבה עד מאוד את האיש שהיה לה כאב שנים כה רבות, אבל את בעלה אהבה יותר, וזה עיוות את שיווי המשקל של לבה" (עמ' 642).
הספר מלא בביקורת חברתית על הפערים בחברה, על צדקנותם של בעלי הממון, הגם שלא תמיד העניים טובים יותר. תמונה אידיאלית של העניים והסטודנטים היוצאים להלחם, אם תרצו, למען צדק חברתי, מתוארת היטב בתיאור מהפכת הנפל של שנת 1830: "הם היו כאחים אבל לא ידעו איש את שם חברו. יופיים של רגעי הסכנה הגדולה שהם חושפים אחווה של אלמונים" (עמ' 489).
ושני קוריוזים קטנים לסיום: * הוגו הלאים את הגפילטע פיש! שימו לב: " הוא המציא תבשיל מופלא שרק במסבאתו ניתן לאכול כמותו, והוא "קרפיון ממולא" " (עמ' 482) * לאחר שסיים את כתיבת הרומן יצא הוגו לחופשה, וכדי לדעת האם הצליחה מכירת הספר שלח למו"ל שלו מברק "?". המו"ל שלח בתשובה "!".
תוספת מאוחרת: קצת באיחור התברר לי שגם תרגום זה אינו תרגום היצירה כולה, העומדת על כ-1500 עמודים.
לסיכום, חגיגה אמיתית לאוהבי הספר. יופי של תרגום, כבר אמרתי?
עלובי החיים/ ויקטור הוגו Les Miserables/ Victor Hugo מהדורה מחודשת מצרפתית: אביטל ענבר הוצאת כתר, 2011 667 עמ'
"תגיד, ברג'ס, אתה חושב שבסך הכל, מאז יולי, כבשנו מספיק אדמה לקבור בה את כל החיילים שמתו בזמן שהם כבשו אותה?" (עמ' 263)
גברים יוצאים למלחמה. הם תמיד יוצאים למלחמה. חלק מהם גם חוזרים ממנה. הנשים, לעומתם, בדרך כלל נשארות מאחור. הן צריכות לשמור על מראית העין. לא מעט פעמים הן עושות/פועלות לא פחות קשה, הגם שבסביבה פחות קטלנית.
זהו ספורם של שני זוגות שהחיים, ובעיקר המלחמה, הרחיקו אותם זה מזו. ריילי מאוהב קשות בנדין, אבל פער המעמדות ביניהם מקשה על אהבתם, ולנדין קשה להחליט האם היא אוהבת אותו. בהחלטה של רגע, יותר נכון בכעס של רגע, מחליט ריילי, בן מעמד הפועלים, להתגייס לצבא ובכך גוזר למעשה לא רק את גורלו, אלא גם את גורלה של נדין. בקרבות הקשים בחזית צרפת הוא פוגש בפיטר האריסטוקרט, שהשאיר מאחוריו את אשתו ג'וליה. היא לא מבינה למה אדם במעמדו צריך בכלל ללכת להלחם.
קשה לי להחליט לגבי הספר הזה. מצד אחד, הוא לא 'הפיל' אותי. מצד שני, עכשיו, כשאני יושבת וכותבת את הסקירה, נראה לי שהוא נגע בי יותר ממה שחשבתי.
בשנים האחרונות מתפרסמים יותר ויותר ספרים שעוסקים במלחמה, או יותר נכון, בואו נודה על האמת, יוצאים כנגדה. לא משנה איזו מלחמה, מלחמות זה לא טוב. ללא ספק זהו ספר אנטי מלחמתי, אבל חוץ מזה הוא גם מתאר את ההבדל הזה, המעצבן כל כך, בין גברים לנשים. "רציתי להגיד לך", זה בדיוק המשפט שהם היו רוצים להגיד, אבל לא אומרים. כי גברים, רק אלוהים יודע למהף לא מספרים. לא תמיד. וקשה עוד יותר לגרום להם לספר דברים משדה הקרב. ספר על אימת המלחמה, עם תאורים שהזכירו לי לא אחת את סצינת הפתיחה של "להציל את טוראי ראיין": "הרעש מחריש האוזניים של התפוצצויות היה כה פתאומי, וביקע את האוויר והאדמה, עד שכל גולגולת חבוטה וכל מח מבולבל שבתוך הגולגולת החבוטה טולטלו, וכל מחשבה שעוד נותרה בהם הושלכה בזעף החוצה. הרעש החריד את עור התוף והרעיד את הכבד, הוא חדר מתחת לעור, יצר זרמי נגד של דם בוורידים ובעורקים, ניקב בזעזועיו את תעלות הספוג הזעירות של מח העצם. הוא קפץ לבבות, שבר שיניים והדהד בסינפסות וחללים שבין התאים. החיילים נעשו חלק מהרעש, הוא הטביע אותם, ביתר אותם, הציף אותם. הם נבלעו בו. הוא נבלע בהם. הם היו רגילים לזה" (עמ' 7). ספר שמדבר על הפער בין החזית לעורף: "הוא לא היה בלונדון כבר שנתיים. הכל נראה לו מוזר מאוד. פגזים לא התפוצצו. איש לא ירה. לא נשמע צליל הגונג המזהיר מפני מתקפת גז. סמלים לא צעקו. האדמה הייתה נקיה ויציבה מתחת לרגליים, בלי גופות, בלי פציעות, בלי גברים מעשנים בצפיפות, בלי צחנה מתוקה של דם, בלי פגזי תאורה החולפים ככוכבים יפים בשמים. העיר היתה שקטה. היו בה נשים" (עמ' 109) ובעיקר- ספר שמדבר על האהבה שמשנה את פניה כשהיא נצבעת בצבעי מלחמה. אני חושבת שלא מעט (א)נשים יוכלו להתחבר לספר הזה בארץ- בין אם לתחושות הקשות של אלו החוזרים מהמלחמה, לפחדים ולחששות הפצועים, ולחיים הלא- פשוטים של הנשים שנשארו מאחור, "באיזור הבטוח", אבל בחשש נורא.
"Imagine that you have to breaksomeone's arm. Right or left, doesn't matter".
תומאס לנג היה פעם חייל, וכמו חיילים (לא רק) בריטיים רבים אחרים, גם הוא עובד לפרנסתו כשומר ראש לעת מצוא. כשהוא מסרב להצעה להתנקש בחייו של אדם, הוא מוצא עצמו שקוע עד מעל לראשו במסכת של איומים, אלימות, הון ושלטון. בעלילה שנעה בין אנגליה לארצות הברית, נע גם תומאס גיבורנו בין אהבה, שנאה, פחד וכעס.
מה אין בספר הזה? ערבים עשירים, סוכנים אמריקנים מושחתים, כוחה של תקשורת, בגידת חברים, נאמנות של חברים אחרים ועוד ועוד. כדי שלא נשכח שמדובר בספר בריטי, שנכתב על ידי אנגלי, הספר מלא ב'ירידות' על אמריקה, ועל סמלים אמריקנים שונים:
"and then we were back to the CNN's main agenda: telling people who are watching CNN that what they really ought to be doing is watching CNN. Preferably in a different fine hotel to the one they're in."
תוסיפו לכל זה את העובדה שכותב הספר הוא לא אחר מאשר יו לאורי, ד"ר האוס בשבילכם, ותקבלו ספר מצחיק, שנון וציני בדיוק במידה הנכונה.
לאורי כתב את הספר בשנת 1996, הרבה לפני שד"ר האוס נוצר. למרות שאחד הדברים הראשונים שלומדים בספרות הוא להפריד בין דמותו (האמיתית) של הסופר לבין הספר, דהיינו לא להתייחס לכותב אלא לעלילה בלבד, קשה היה לי שלא לשמוע את האוס, או לפחות את רוחו, בציטוטים הבאים:
"Whywere the crosswords half- finished? Had the patients got better, or died, beforecompleting them? Had they come into hospital to have half their brain removed,and was this the proof of the surgeon's skill? Who had ripped the covers offthese magazines and why? Can the answer to 'Not a woman (3)' really beman?"
"'If, on the other hand,' he held out his other hand, to show me what another hand looked like"
"She stared into her mug. But I'd used tea bags, so she wasn't going to find any answers there"
"Philip looked at Ronnie, than at me, than back at Ronnie again. The world turned a little more while we waited for him to chew it over"
לספר היה אמור להיות ספר המשך, The paper solier, שהיה אמור לצאת כבר ב-2007, ונדחה מאז מספר פעמים. אני מקווה שעכשיו, מאחר והאוס נמצאת בעונתה האחרונה בארה"ב, הספר יצא סוף סוף.
לקריאת הפרק הראשון. הערה חשובה: אחת התכונות הלא מושכות בקינדל המסוקס שלי היא שאין לו מספרי עמודים, ולכן ספרים באנגלית יסוקרו ללא ציון מס. העמוד
לסיכום, כחובבת האוס וספרי מתח נהנתי מאוד. מומלץ בחום!
The gun seller/Hugh Laurie
Soho Press, 2009
339 p.
"כל זמן שהקריאה משמשת לנו מורה דרך וכל עוד מפתחות הקסמים שבידיה פותחים לנו, בתוכנו פנימה, את הדלת לחדרי מגורים שלא היה עולה בידנו לחדור אליהם בכוחות עצמנו, תפקידה בחיינו מבורך" (עמ' 77).
יש ספרים שאני קוראת מתוך תחושת חובה. בד"כ מדובר בספרים שאני מרגישה שכתולעת מצויה, או כספרנית מתחילה, הם יכולים להוסיף לי המון. כך הגעתי ל"תנ"ך לספרניות". כך הגעתי לספר הזה.
בסיסו של הספר הוא הקדמה לספר אחר, אבל ברבות הימים הוסף להקדמה מבוא של ד"ר דוד מנדלסון, וכך נוצר חיבור עצמאי.
הספר מחולק למעשה לשני חלקים. בחלקו הראשון מדבר פרוסט, או יותר נכון נזכר בערגה, בחוויות הקריאה שלו כנער. אני מודה שזהו החלק אליו התחברתי יותר. דרך תיאוריו אפשר ממש להרגיש את טעם המילים, את החיבור הזה, כשאנחנו נשאבים לספר, ואוי… הוא נגמר: "אחר כך קראתי את העמוד האחרון, הספר תם ונשלם. צריך הייתי לבלום, באנחה עמוקה, את מרוצם הבהול של העיניים ושל הקול שעקב חרישית ולא עצר אלא לשאוף אוויר" (עמ' 55).
בחלקו השני, הפילוסופי יותר, פרוסט מתכתב עם טענותיו של דקארט על הספרים, ועל הקריאה. אני מודה שבחלק זה דילגתי על לא מעט פסקאות. למרות שחלק מהן גם זכו להנהוני הסכמה מצידי: "קריאת טקסט אינה יכולה להצטמצם לכלל הבנתן בלבד של האותיות ושל המילים הנרשמות על עמודיו של הספר, אלא היא מלווה חוויות נפשיות נוספות, והן מצידן, כפי שעלה מן ההתייחסות למזון, מתחברות לתופעות גופניות כגון: הקרנות של דימויים וירטואליים הזהים לדימויים המופיעים בהזיה או בחלום, הנובעים, מבלי משים, מקריאת פריט מסויים בטקסט" (עמ' 23)
בסופו של דבר, לטענת פרוסט, הקריאה היא אחת החוויות הגדולות המעצבות את נפש הקורא, ועם אמירה חד משמעית זו אני מסכימה בכל ליבי.
לסיכום, אני מודה שפרוסט מפחיד אותי. כתיבתו קשה, ואני מתקשה לעקוב אחר כתיבתו הפתלתלה. לא הייתי ממליצה לכל אחד לקרוא את הספר. למען האמת, לא בטוח שהבנתי אותו עד תומו. ולכן-
לסיכום הסיכום- לחובבי פרוסט בלבד. בלי ברבורים.
על הקריאה/ מרסל פרוסט
מצרפתית: ארזה טיר-אפלרויט
הוצאת כרמל, 2003
107 עמודים
קודם נעלמה אליסה. אחר כך נעלם אבא. ואמא? אמא עוד קיימת, אבל לא ממש. כי מה כבר יכול להישאר מאשה שבתה נעלמת ואז גם בעלה? רק קליפה. וג'וני. אבל ג'וני הוא עצמאי בשטח. הוא יכול הכל. כמעט הכל.
ג'וני הוא ילד בן 13. למען האמת, כבר שנה שהוא לא ילד. הוא לא ילד מהיום שאחותו התאומה נעלמה, ואז הוא גילה שהעולם לא מושלם, שאבא שלו, שתמיד היה חזק, יכול להישבר ולהיעלם, ואמא שלו… אמא שלו נשברה מזמן, וברחה לסמים, לשתיה ולגבר אחר, שאם אבא עוד היה בסביבה לא היה מעז להתקרב לאמא שלו.
שנה עברה, ואיש לא מאמין שאליסה עדיין בחיים מלבד ג'וני, שבנאמנות ובאופטימיות שקיימת רק אצל ילדים, ממשיך לחפש אותה, בחיפוש מדוקדק ששוטרים יכולים רק לקנא בו. אבל ג'וני הוא רק ילד, ולכן קלייד האנט, הבלש שחוקר את הפרשה עוקב אחריו, כי גם אצלו השאירה היעלמותה של אליסה חלל גדול. וכשג'וני מגלה משהו, אין לקלייד ברירה והוא חייב להתערב, דבר שפותח תיבת פנדורה, ודבר לא יהיה כשהיה.
זה לא רק ספר מתח. זה יותר מזה. יש כאן לא מעט נגיעה ברגשות של אלו שנשארו מאחור, אחרי היעלמות/חטיפה/מוות של אדם קרוב, של ילד. איך משפחה יכולה להתמודד עם משבר שכזה? יש כאן נגיעה מאוד חדה ומדוייקת בלבו של ילד קטן, שחושב שהוא עצמאי (כי אין לו ברירה) אבל בלבו פנימה הוא רוצה, משתוקק, שמישהו יראה אותו.
פחות התחברתי לכל ענייני הרוחניקיות שמקבלת נפח מסויים בעלילה, אבל זה לא ממש הפריע.
לסיכום,
הילד האחרון/ ג'ון הארט
The Last boy/ John Hart
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011
431 עמ'
יש ספרים שקונים אותי ישר. תנו לי חיות, תנו לי עלילה משעשעת ואיורים גדולים ומפורטים וקניתם אותי, וגם את העולל. והספר הזה מתברך בכל היתרונות הללו.
מעשה בחיות החוה של יוסקה, חיות שחיות להן בשלווה ובאושר, בקשקוש מתמשך מבוקר עד ליל. עד שיום אחד הבריק הברק, הרעם הכה, והחיות נבהלו עד עמקי נשמתן.
הכל השתבש, והתוצאה:
" פיצי הקטנה, חתולה אומללה
געתה מו עבה במקום יללה,
וטופי הכלב, מסכן ועצוב
קרא קוקוריקו בקול קצת עצוב"
מה לעשות, ואיך החוה חזרה לעצמה? האם אפשר להחזיר דברים לקדמותם, ולהרגיע, רק באמצעות הרגעה ואהבה, או שצריך גם רופא שיטפל (ותרופות, ואולי זריקות?)
כאמור, מדובר כאן בספר באמת מקסים. העולל נהנה מהתמונות, ואפילו הנסיך נהנה מהקריאה. הספר מומלץ מגילאי שנתיים ומעלה, כי ילדים קטנים יותר מאבדים את הסבלנות הרבה יותר מהר, לא משנה כמה ברבורה אחת תנסה לחקות (בהצלחה! ) געיה של פרה.
