ברבורה בהתהוות

אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשגיליתי שאני בהריון היה לפשוט על מדפי הספרים בחנויות הספרים ולקנות את הספרים הטובים ביותר שיעזרו לי להבין מול מה אני עומדת (ובינינו, בואו נודה, פשוט שמחתי שיש לי תירוץ לקנות ספרים 🙂 ).

ואז התחילה הבעיה: בספר הזה אומרים לי שאם אעשה X אני פוגעת אנושות בילד שלי. לעומת זה, בספר  השני דווקא ממליצים על X. בספר השלישי בכלל מדברים על דברים שלא רלבנטיים, כי הוא נכתב לפני עשר שנים או מיועד לנשים בארצות אחרות, שלא צריכות להתמודד עם ביטוח לאומי או עם חופשת לידה קצרה כל כך (מי הגבר שנתן לנו רק שלושה חודשים עם היצור הכי מקסים עלי אדמות?:evil:)

ולנישה הזו בדיוק נכנס ספרן של מור אסאל וענת בר לב- אפרתי. ספר שכל כולו נכתב ומיועד לנשים פה בארץ.
מה זה משנה, אתם אומרים (וזה אתם אומרים, כי הנשים- אני חושבת- מבינות). תינוק זה תינוק.
אז זהו, שלא.

כי לא בכל ארץ יש את הלחץ הזה על האישה, כדי שתביא מהר ככל האפשר עוד תינוק, כדי שתניק, כדי שתעשה את הילד הכי מוצלח בזמן הכי קצר.
כי לא בכל ארץ כל הדיוט ברחוב מרשה לעצמו לומר לך מה בדיוק, אבל בדיוק, הוא חושב על העובדה שהלבשת את העולל רק בשכבה אחת במקום בשתיים.
כי לא בכל ארץ שמונה ימים אחרי הלידה יש ברית, וכן- ברית היא סוגיה לא רק דתית, אלא גם רגשית.
כי לא בכל ארץ יש כל כך הרבה חיסונים, ולא בכל ארץ יש ברוקרטיה שצריך לצלוח.

הספר נכתב בהמשך למדור שפורסם ב"לאישה", וכך הוא גם נראה (וזה לאוו דווקא עלבון): שימושי, לא מתיימר ומנסה לתת במהירות את התשובה הטובה ביותר.

לסיכום, הספר עזר לי להבין קצת יותר בנושאים מסויימיםף אבל בסופו של דבר גם הוא, כמו כל שאר המדריכים, מצא את מקומו על המדף מהר מאוד. לישראליות (וגם ישראלים) בלבד.

לדף הספר באתר ההוצאה, ולטעימה ראשונית ממנו.

ברבורים

מלידה עד גיל שנה- המדריך הישראלי השלם לטיפול בתינוק/ מור אסאל וענת בר לב- אפרתי
הוצאת מטר, 2011
396 עמ'

"חמש שנים שתקנו את הלילה ההוא. את נאלמת ראשונה, ואחר-כך אני. לך היתה טובה השתיקה, ואותי היא לפתה בגרוני" (עמ' 17)

חמש שנים עברו מאז מלחמת לבנון השניה. מאז אורי גרוסמן, הקרוי בשם החיבה "אואי" בספר, נפל ביומה האחרון של המלחמה.
אחרי חמש שנים כותב גרוסמן את ספרו, שאליבא דמנחם פרי הוא ניסיון "למצוא לזה מילים".

חמש שנים לאחר מות בנו קם ערב אחד איש משולחן ארוחת הערב שלו, נפרד מאשתו, ויוצא לדרך ל"שם", לחפש את בנו המת.

לא פשוט לכתוב על הספר הזה. הוא לא בנוי כספר פרוזה. הוא ספר הבנוי על קולות שונים, כתוב בצורה שדומה יותר למחזה.
לא פשוט לכתוב על ספר כזה, המדבר על אלו שאינם, ובעיקר על אלו שעדיין נמצאים כאן בגופם, אבל בנפשם הם כבר "שם",עם ילדיהם המתים.

מה קורה עם מוֹת?
ראשית, הקול נעלם. היכולת לדבר, לשתף, להכיל. כבר אין את הזוגיות שהייתה. הזוגיות היא אנדרטה לילד שנולד באהבה גדולה, אהבה שלא הצליחה לשמור עליו בחיים.
"-הקול שלָך.
– זה חזר. גם שלךָ.
-כל כך התגעגעתי לקול שלָך.
– חשבתי שאנחנו… שכבר אף-פעם לא-
– יותר מאשר לקול שלי, התגעגתי לקול שלָך" (עמ' 8 )

ואחרי האגרוף הזה בבטן, פתאום יש מציאות חדשה שצריך להסתגל אליה, ובראש ובראשונה, באמירה מאוד קשה ונוקבת,לכלי התקשורת המשחרת לפתחים:
"חיש קל נעטה ארשת של תוגה רכה והשתתפות בצער, וכהרף- עין נטבול את ציפורן העט הכסופה שלנו בדיו השחורה שלו, ושלוש-ארבע, נשאל על הבן, נשאל על הבן, נשאל על הבן! ואם הנחקר לא ייתן תשובות מספקות, אנחנו לא נוותר, לא נוותר, נחזור גם בעוד שעה, ושעתיים, ומחר בבוקר גם, ושוב ושוב נשאל על הבן, ולא נרפה גם אם הנחקר יחשוק את שיניו וינשוך עד כאב את שפתיו, ותספר לי בבקשה איך הוא היה בתור תינוק, ומה אהב לאכול, ומה היה בונה בלגו, ואיזה שיר-ערש היית שר לו… שמע, קרצית הדיו, במס-הכנסה של האינקויזיציה לא היו מענים ככה!" (עמ' 65)

מעניין לראות את ההבדלים המגדריים בין הנשים לגברים בספר הזה. הגברים אינם יכולים להכיל את האבל כפשוטו. הם צריכים לעשות משהו. לעשות פעולה אקטיבית, בין אם מדובר בללכת "לשם", בלסגור את הפה עם מסמרים או להסתובב ולשמוע סיפורי שכול במטרה לשכוח את השכול הפרטי שלך. הנשים לעומתם אבלות בלב שלם, מרשות לעצמן מצד אחד לשקוע באבל, מצד שני לא מפסיקות לדאוג לגברים שלצידן.

ובסופו של דבר, גם אחרי ההשלמה הסופית עם המוות, עדיין נשארת התהיה האנושית ומכמירת הלב כל כך: "לו ניתנה לך האפשרות לבחור- היית שב? היית שב לכאן? אלי? " (עמ' 126).

בדרך כלל הנטיה היא להפריד את הסופר מהספר. אבל בספר הזה זה פשוט בלתי אפשרי, בין בשל בנו המת של הגיבור מכונה "אואי", כי כך ביטא את שמו בילדותו, בין בשל העובדה שהספר הוגדר על ידי אחד העיתונים כ"ספרו האישי ביותר של המחבר" (הערה שאני מסכימה עמה לחלוטין, ולא משנה בכמה טכניקות כתיבה ישתמש כדי להרחיק את הנושא מעצמו), ובין בשל העובדה שגרוסמן, בכשרונו הרב בעברית, מכנה את ההרוג בכינוי הנורא "יקוד" (מלשון עקידה).

את ספרו הקודם של גרוסמן, "אשה בורחת מבשורה", עשיתי טעות וקראתי כשהנסיך יצא למילואים. זה עלה לי בכמה וכמה לילות לבנים.
את הספר הזה הייתי חייבת לקרוא, לחבק באהבה בסוף הקריאה, ולהחביא עמוק עמוק במדף, עד שהעולל יפסיק ללכת למילואים.

לסיכום,
ברבורים, כי יש ספרים שזה פשוט מגיע להם

נופל מחוץ לזמן/ דוד גרוסמן
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011
186 עמ'

יהושפט בן ארי היה אחד מברי המזל. גבר בן שישים שעדיין הצליח לעורר עניין בנשים, גם צעירות ממנו בשנים רבות, מצליח בעבודתו (כפסיכיאטר). בר מזל, כבר אמרנו?
ואז יום אחד מחשיך עליו עולמו. תרתי משמע. הוא זוכר את הבום. ואז נהיה חושך.
וכשיהושפט חוזר לחיים, הוא לא ממש בר מזל, אלא יותר חצי אדם- כל צדו השמאלי, ובעיקר פניו, נשרף ועוות לחלוטין.

יש משהו בנפילה חופשית של ברי המזל שבינינו, שמושך אותנו מאוד. אולי זו המציצנות, אולי זו השמחה לאיד, אולי זו התחושה שככל שהאדם היה גבוה יותר בפסגה, כך הצניחה שלו תהא מהירה יותר.
ויהושפט עומד בכל הקריטריונים.

דמיינו לעצמכם אדם שאהב לעבוד עם בני אדם, וכעת לא יכול להיות בחברתם. לא כי הוא לא רוצה, אלא כי הם לא רוצים. דמיינו לעצמכם אדם שכזה, שמגלה שלא רק שדמותו עוותה כליל, אלא שקולו השתנה.
כמה זמן אתם חושבים תלחמו על מקומכם בחברה? על הרצון להמשיך לחיות?
כי לזכותו של יהושפט יש לומר, שהוא ניסה. הוא ניסה לחזור לטפל, בין אם באמצעות הטלפון ובין אם בפגישות פנים אל פנים. הוא אפילו ניסה להשתתף בכנסים מקצועיים.
אבל בינינו, גם אנחנו לא היינו רוצים לראות אדם פגוע כזה מולנו.

יהושפט פוגש צעירה תמהונית, חובבת סרטים החולמת שהיא עצמה כוכבת קולנוע בעברה.
הוא מתאהב בה, היא מתאהבת בעיקר בקולו המהפנט. הסוף הוא לא טוב במיוחד, אבל את זה אפשר להבין מהכריכה החיצונית.

לכאורה, יש לספר הזה את כל הסיכויים להצליח. נפגע פעולת טרור, שמספיק מודע לתהליכים הנפשיים שהוא עובר, אהבה נואשת בין שני חריגים הנמצאים בשולי החברה. מה עוד אפשר לבקש?

אפשר לבקש, לדוגמה, עלילה.
הבעיה כאן היא שיש כל כך הרבה דברים להתלות בהם, עד שאף אחד מכיווני העלילה לא מוצה עד תום. להוציא את הכעס הגדול של יהושפט (בינינו, אפשר להבין אותו…), אין כלל דיון בפגיעה ובטראומה שלו.
דמותה של ליה, הצעירה בה יהושפט מתאהב, אינה מקבלת את העומק המגיע לה, ונראה כי היא שם רק כדי להוות "כולא ברקים" לזעמו של יהושפט, שלא לדבר על דמותה הלא פחות משונה של אידי, חוקרת המשטרה המהווה את הצלע השלישי במשולש.
ושימו לב, לא כתבתי שום ספויילר, כי הכל מופיע בכריכה האחורית, וגם זה אומר משהו.

אבל אתם צריכים להחליט לבד, אז גלשו לדף הספר, וקראו את הפרק הראשון.

ותודה למועדון קריאה.
לסיכום,
ברבור (כי הרעיון היה מוצלח, אבל הביצוע…)

דברי הלילות/ אלה מושקוביץ-וייס
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
219 עמודים

יש אנשים שחייהם מעוצבים לפי שאיפותיהם הכמוסות.
יש אנשים שחייהם מעוצבים על פי האכזבות שנחלו.

הגברים בבית משפחת שקולניק הם כאלה.
פרופסור אליעזר שקולניק (שלמה בראבא)הוא אדם מסוגר, לא חייכן (בלשון ההמעטה), מזדקן לא ממש בחן, פועל באופן קבוע לפי לוח זמנים קבוע לא פחות, ובטוח שהוא הצדיק האחרון בסדום.
פרופסור אוריאל שקולניק (ליאור אשכנזי) הוא אדם חייכן, כריזמטי, מרצה פופולרי (בתיקון שבועות הוא נע ונד בין מקומות שונים) ובקיצור- איש שקל לאהוב.
שני הפרופסורים, אב ובנו מעבירים את חייהם בצֱל.

פרופסור אליעזר שקולניק עבד 30 שנה על פרוייקט חייו- חקר נוסחי התלמוד הירושלמי. שלושים שנה הוא עבד על מחקר רוחבי, הבודק נוסחים שונים של התלמוד הירושלמי, ואחרי שלושים שנה, זמן קצר לפני שפרסם את מסקנותיו, מצא קולגה שלו תגלית הקשורה לנושא, ובכך הפך את שקולניק ללא רלוונטי.
דמיינו לעצמכם את זה. שלושים שנה של עבודה קשה ירדה לטמיון. שלושים שנה! ומה נשאר לחוקר לעשות? הוא מלמד באוניברסיטה, ומתעקש להמשיך ללמד גם כאשר תלמידה אחת בלבד נרשמת לחוג. הוא חולם לזכות בפרס ישראל. עשרים שנה הוא כבר חולם לזכות בפרס הזה. עשרים שנה הוא מועמד, ותמיד יש טובים ממנו (ביניהם גם אותו קולגה מפורסמת).

פרופסור אוריאל שקולניק גדל בצֱל אבא שעבד קשה על תחום איזוטרי ובואו נודה על האמת, משעמם לאדם הרגיל, התלמוד הירושלמי. ולמרות שגדל בצל הטרגדיה המקצועית של אביו, הוא רצה להיות חוקר תלמוד. כמו אבא.
דמיינו לעצמכם את זה. הבן הולך בעקבות אביו. הוא לומד בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית. הוא מלמד שם. הוא נחשב מרצה בחסד. התלמידים אוהבים אותו. והוא, הוא עדיין מעריץ את אבא שלו, ובעיקר- הוא כל כך רוצה שאבא שלו יעריך אותו.

דמיינו לעצמכם את שני הגברים הללו מגיעים לנקודת השיא המקצועית בחייהם. ביחד. אב מול בן. דמיינו לעצמכם את זה, ואז רוצו לראות את הסרט.

אני לא רואה יותר מדי קולנוע, ובעוונותיי עוד פחות קולנוע ישראלי.
את יוסף סידר אני זוכרת לטובה מסרטו "מדורת השבט", וכשהייתה הזדמנות הצעתי לנסיך לראות את הסרט, בכל זאת זכה בפסטיבל קאן….
הסרט צולם בירושלים (וזכה לתמיכה של המיזם לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים) ובשל כך הוא היווה חגיגה לירושלמית שבי. יש לא מעט סצינות שמצולמות בספריה הלאומית ובמחסניה, מחסנים שמתי מעט זוכים להגיע אליהם, בהם נמצאים כל ספרי הספריה הלאומית, ולכן גם תולעת הספרים שבי התענגה.
אבל יותר מכל התענגתי על הצילום ועל התסריט, שבאמת באמת הגיע לו לזכות.

זה לא רק סיפור משפחתי, אוניברסלי לחלוטין. יש כאן אמירות לא פשוטות הן על התככים הקיימים בועדות so called מקצועיות (זוכרים את שערוריית פרס ספיר?), והן על תפקיד האגו באקדמיה (רמז: הוא תופס מקום לא קטן).

מדברים הרבה על מערכת היחסים המסובכת בין אמהות לבנות. על האמוציות, על התחרות, על הקנאה. פחות מדברים על היחסים בין אב לבנו, אולי בגלל שככה זה, גברים מדברים פחות. הסרט הזה פותח חריץ צר לעולמם המסובך של הגברים, והוא עושה את זה בצורה נפלאה. ואם עוד לא הבנתם למה צריך לראות את הסרט, צפו בטיזר הזה. ובזה (מומלץ לצפות בשניהם). ואז תבינו על מה אני מדברת….

לסיכום-
ברבורים (לא רק בגלל התסריט, לא רק בגלל המשחק המצויין של בראבא ושל אשכנזי, לא רק בגלל המשחק המינימליסטי של האם, עליזה רוזן, שנקרעת בין הגברים בחייה, לא רק בגלל שהוא צובט בלב ונשאר- אלא בגלל כל הסיבות ביחד).

הערת שוליים
במאי: יוסף סידר
שחקנים: שלמה בראבא, ליאור אשכנזי, עליזה רוזן, עלמה זק

כשהייתי קטנה, הייתי מנהלת דיאלוגים שלמים עם אלוהים.
הדיאלוג התנהל, בד"כ, בסגנון הבא:
אני: "אלוהים, תן לי סימן שאתה קיים"…
אלוהים: ….
פעם אחת, הייתי בת 11 בערך, וזו הייתה הפעם האחרונה (למשך זמן רב מאוד), התנהל הדיאלוג בצורה הבאה:
אני: "אלוהים, תן לי סימן שאתה קיים"
אלוהים:…
אבל פתאום הייתה דפיקה חזקה על התריס בחדר שלי (קומה אחרונה, כן?)

אני לא מאמינה. כלומר, אני כן, אבל לא ממש ברור במה.
אם תשאלו אותי, אלוהים עדיין נראה כמו אותו סבא זקן עם זקן לבן וארוך, כמו שדמיינתי בילדותי.
אבל אם תשאלו את איריס בת יעל, אלוהים הוא גבר גבר. ציני במידה, יודע לשחק את המשחק, מניפולטיבי וחינני.

הספר "איילת השחר" מתעד, כביכול, דיאלוגים שמנהלת תהילה עם אלוהים. באמצעות דיאלוגים אלו אנו עדים לתמונות שונות מהחיים בישראל, החל מהרגע בו "חתולת בר", עתונאית שלא טורחת לקרוא את הספר עליו היא מראיינת, פוגשת את תהילה, אשה שרובנו נראה בה תמהונית לחלוטין, וכלה במריה, שמגלה לחרדתה שהיא בהריון, ומתלבטת בינה לבין עצמה (בעזרת אלוהים בעיקר) מה איך ואיפה ללדת.

מה המטרה של הספר הזה?
יכול להיות שיש כאן אך ורק מסר ציני. את הלך הרוח הציני אפשר לחוות לא פחות, ואני חייבת להודות שזה הצחיק אותי, בדף הספר באתר ההוצאה.
יכול להיות שהמטרה היא הרבה פחות צינית. יכול להיות שהספר הקטן הזה (הוא באמת קטן- הן בגודלו והן בעוביו) בסך הכל רוצה להזכיר לנו שיש אלוהים. טוב, תלוי איך אתם מגדירים אותו….

לגבי הכריכה- על הכריכה מצוטט שיר המעלות. במזמור זה מתייחסים בעיקר לעובדה שישנה השגחה אלוהית על עם ישראל.  אין ספק שלעורך הספר, ולמעצב הגרפי של הכריכה, היה חוש הומור 🙂

לטעימה מהספר.

לסיכום, אל תתנו לגודלו של הספר ולפשטותו כביכול להטעות אתכם- הוא הצחיק אותי וגרם לי לדמוע בעת ובעונה אחת.
ברבורים

איילת השחר/ איריס בת יעל
הוצאת קורטוב, 2011
103 עמ'